בפעילות אירובית ממושכת נכנסים הרבה פעמים למין שקט מדיטטיבי שכזה
מהניסיון שלי, בדיוק ההפך. ויצא לי להתקל בלא מעט סיפורים על שקט מדיטטיבי בזמן אימוני כוח. כמובן, המונחים אחרים, אבל תיאור אותו תיאור. רק שהסיפורים האלו לא יצאו מתחום האתרים שמוקדשים לאימוני כוח, ולמדיה מיינסטרימית.

מרגישה את זה עכשיו בפער בין מה שאני יכולה לעשות ברגליים שלי (די הרבה) ומה שאני יכולה בשאר הגוף (לא מי יודע מה). צריכה אימוני כוח, אולי אקבל מהדף הזה השראה.
זו הייתה התחושה שלי כשהתחלתי עם כל זה.

מה זה היפרטרופיה?
העלאת מסת שריר.
אם אני לא מעוניינת בשרירים מנופחים
את אשה, אז כנראה ששרירים מנופחים לא יהיו לך בלי שימוש בחומרים (אין לנו מספיק טסטוסטרון...). שרירים חזקים דווקא כן.
כי החברה שלנו נוטה להתמקד בקרדיו
לא בטוחה שזה רק עניין חברתי. בפעילות אירובית ממושכת נכנסים הרבה פעמים למין שקט מדיטטיבי שכזה, שהרבה פעמים קשה להשיג בדרך אחרת (ככה התחלתי לרוץ; השינוי הגופני היה בונוס מבורך, אבל עדיין -- רק בונוס ולא המטרה עצמה), וזה "עושה את זה" להרבה אנשים.
אבל את צודקת שעניין הכוח חסר (כי קשה; כי דורש ריכוז ומחשבה; כי... לא יודעת. לא מצליחה להגיע לזה). מרגישה את זה עכשיו בפער בין מה שאני יכולה לעשות ברגליים שלי (די הרבה) ומה שאני יכולה בשאר הגוף (לא מי יודע מה). צריכה אימוני כוח, אולי אקבל מהדף הזה השראה.

ההסברים מעודדים אותי לנסות בעצמי
שמחה מאוד לשמוע

הבנתי! תודה.
ההסברים מעודדים אותי לנסות בעצמי (-:
בינתיים כבר עשיתי קוברה + כלב מסתכל מטה. היום אנסה את המשקולות (-:

למה פחות נוח?
קשה להסביר... עם משקולות יותר נוח לי. קשה יותר למצוא עלייה עקבית ברמת הכוח הנדרשת עם משקל גוף.


תוכלי להסביר את זה? מה זה בהינתן כמות מוגבלת, מה פירוש יורדת חזרה.
בהינתן כמות מוגבלת של זמן (כנראה שכחתי לכתוב) אני מעדיפה להשקיע את הזמן המוגבל שלי באימוני כוח. אני מרימה משקל שאני יכולה לעשות, נניח, חזרה אחת בכל יד (או חזרה סבירה אחת), חמש פעמים (עם הפסקה של דקה עד שלוש דקות כל פעם). כלומר, להרים משקולת בכל יד. הפסקה. להרים משקולת בכל יד. הפסקה. וכו'. אחר כך אני כבר יכולה להרים פעמיים, שלוש פעמים, וכו'. באיזשהי נקודה שבאה לפני הנקודה בה אני יכולה להרים את המשקולת (לחזור על התרגיל, אם זה משהו אחר) חמש פעמים ברצף, ואז לחזור על זה חמש פעמים אחרי שלוש דקות הפסקה כל פעם, אני אעלה את המשקל. (אבחר תרגיל ברמת קושי גבוה יותר).

אבל פחות נוח, כמו שגיליתי אחרי שקניתי את המשקולות.
למה פחות נוח?

בהינתן כמות מוגבלת, אני אישית עולה עד 5-6 חזרות ואז יורדת חזרה.
תוכלי להסביר את זה? מה זה בהינתן כמות מוגבלת, מה פירוש יורדת חזרה.

קראתי כמה פעמים ולא הבנתי בכלל.
מצטערת, אני לא מוצלחת במיוחד בלהסביר דברים, ובטח בלהסביר אותם בקצרה. כנראה שמקורות מידע כמו ויקיפדיה יהיו יותר מוצלחים ממני...

האם כדאי לי לעלות מעל 6 חזרות או שבעצם רק להעלות את המשקל ואז שוב להתחיל מ-1 ולעלות ל-6?
לדעתי (הלא מבוססת מחקרים), בהינתן כמות זמן בלתי מוגבלת, עדיף להתאמן בכל מגוון הטווחים. בהינתן כמות מוגבלת, אני אישית עולה עד 5-6 חזרות ואז יורדת חזרה.

אני אישית קניתי משקולות. כמו שיש בתמונה בויקיפדיה. אני לא זוכרת כמה עלה, כמה מאות שקלים, ואני משתמשת בו בשמחה רבה (ומתכוונת לקנות עוד צלחות לסט עוד כמה זמן, אחרי שאשלים עם זה שהחנות שבה קניתי אותו ואותה אהבתי מאוד, נסגרה ).

לפני זה לפחות שנה עשיתי אימוני כוח מבוססי משקל גוף, אז זה אפשרי. אבל פחות נוח, כמו שגיליתי אחרי שקניתי את המשקולות.

קראתי כמה פעמים ולא הבנתי בכלל. אולי עייפות ואולי ההסבר לא עזר לי
אנסה לחפש קצת ברשת לפני שאציק פה בשאלות נוספות.
תודה בינתיים

אה, קראתי פעם רביעית או חמישית ויש לי עוד שאלה:
אם אני לא מעוניינת בשרירים מנופחים אלא רק בתועלת הבריאותית, האם כדאי לי לעלות מעל 6 חזרות או שבעצם רק להעלות את המשקל ואז שוב להתחיל מ-1 ולעלות ל-6?

מצד שני, אין לי גישה למשקלים מעל המשקולות שיש לי בבית (שהן בכלל בהשאלה מאחותי). אין לי שום כוונה להירשם לחדר כושר באלפי שקלים בשביל זה, אז אצטרך למצוא אימוני כוח שמבוססים על משקל הגוף שלי עצמו. כמו כלב מסתכל מטה ביוגה, למשל.

מה זה היפרטרופיה?

שהרמת משקולות לא החריפה את הלימפודמה, אלא להפך, הקטינה את כמות מקרי ההחרפה שלה, הקטינה את הסימפטומים
זה לא כאב להן? האימונים?

קשה לי להתביית על אימוני כוח, כי לא בדיוק יודעת מה מתאים לי. יש לי משקולות 3 ק"ג בבית. נראה לי שהן מתאימות לרמה הנוכחית שלי אבל אני כנראה צריכה הדרכה כדי שלא אעשה את התרגילים המעטים שאני זוכרת בצורה שגויה שתגרום יותר נזק מתועלת. היתלות על מתח לא אפשרית לי כרגע, מסיבות פיזיות.

וזו כמובן אני, אישה במסע

זרח, בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7 ... 7%95%D7%AA\
רושמים ש 1-6 חזרות זה לכוח, 6-12 זה היפרטרופיה, ומעל זה סיבולת. אני מעדיפה את הטבלה הזו:

כי היא מכילה דקות שאין בטבלאות - לעשות אימון שבו את מרימה משקל 3 פעמים (ולא יכולה להרים אותו יותר! בכל הטבלאות האלו מניחים שזה ברור מאליו לקוראים) זה שונה מאוד מלעלות מלשלוש פעמים לחמש. סיפור קטן:

אני מכוונת לא לעלות במשקלים מהר מידי, כדי לתת לכל שאר הדברים שהם לא שרירים זמן להתחזק (לוקח להם יותר זמן מלשרירים). אז החלטתי לעשות אימון אחד במשקל גבוהה יותר, ואז לעשות במקביל גם-וגם. כי מה שהייתי עושה עד עכשיו זה חמישה סטים עם שלוש דקות הפסקה של להרים 12.5 ק"ג בכל יד, ולא הייתי יכולה לעשות 5 הרמות כל פעם. השיא שלי היה 5-5-3-3-3. וגם רציתי לעבוד על לעשות את זה בטכניקה טובה, ולא רק בקושי, אז באימון הקודם עשיתי 3-3-3-3-3 והקפדתי על טכניקה נכונהץ
אז עשיתי. לא היה סבלנות והצלחתי יחסית בקלות, אז הרמתי 15 ק"ג כל יד כל דקה (שזה קצת מידי וחשדתי בזה). זה היה ביום ראשון. ביום שלישי, הצלחתי לעשות רק מתח אחד כשבאתי להתחיל את המתח - מה שמראה שהשרירים עוד לא הספיקו לנוח ולהשתקם מיום ראשון. אבל כשבאתי לעשות את האימון זה היה קל. זה הרגיש כל כך קליל.

מאימוני כוח בטווח חזרות קטן, של דברים שאת יכולה להרים כמות ספורה של פעמים, השרירים צריכים יותר זמן מנוחה. השרירים ממש מושפעים מזה אחרת, זה מרגיש בגוף מאוד שונה.

יש גם כל מיני מערכות שונות שפועלות והשפעה שונה על השרירים. בטווח חזרות קטן השרירים מתחזקים, ב6-12 סיבי השריר מתעבים, ועוד כלמיני דברים שפחות מעניינים אותי (אני לא בחור שמרים משקולות כדי להראות מנופח, ובלאו הכי לא אכפת לי איך השרירים שלי יראו אלא מה הם מסוגלים לעשות, וגם אין לי את ההורמונים הנחוצים לזה. כך שאין לי סיבה לכוון לאימונים שמטרת להראות טוב - גרסאת הבחורים P-: )

אבל לדעתי הדרך הכי טובה להבין את ההבדל הזה זה מניסיון אישי.


בשמת, כשראיתי את המחקר הזה חשבתי גם עלייך. תהיתי אם לקשר את זה לך ואיך לעשות את זה כך שזה יראה כמו מידע שאולי יעניין אותך ולא רמיזה שאת צריכה לעשות אימוני כוח. בסוף החלטתי לשים את זה פה כי את בכל מקרה קוראת פה. מקווה שיועיל לך @}

וואו, אישה במסע, תודה על המידע הזה

אישה במסע, מעניין. תוכלי אולי לכתוב כמה מילים על ההבדל בין אימונים להגדלת כוח בניגוד לאימונים מול מסת שריר? אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני נתקלת בהבחנה הזאת.

http://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NE ... #t=article

רציתי לשים את המחקר הזה איפשהו, ולא ידעתי איפה. זה קשור להרבה נושאים ולא שייך-ממש לאף אחד. בסוף החלטתי לשים פה.

לימפדמה: https://en.wikipedia.org/wiki/Lymphedema היא לרוב סיבוך של סרטן. בעבר (ואולי עדיין? לוקח זמן, לפעמים הרבה זמן, עד שרופאים מתחילים לפעול לפי הראיות: https://www.theatlantic.com/health/arch ... es/517368/ ) היו אוסרים על נשים עם לימפודמה כתוצאה מסרטן השד להרים משקולות. ואז החליטו לבדוק את זה, וגילו שהרמת משקולות לא החריפה את הלימפודמה, אלא להפך, הקטינה את כמות מקרי ההחרפה שלה, הקטינה את הסימפטומים (והגדילה את הכוח. אבל זו התוצאה ההגיונית של אימוני כוח).

ומה זה מראה? את הנטייה של לא מעט מדענים (משתנה בהדרגה, אבל לאט מידיי, ואדמה לא ישרה, היא סוג של מישור משופע שבו יש לדברים שקל יותר לחקור יתרון מובנה) להתתבונן בחלק קטן מהתמונה הגדולה, ולהסיק מסקנה. אם יש דרך ישירה בה הרמת משקולות תחריף את הליפדאמה, אז כנראה זה מה שיקרה. במקום לראות את התמונה הגדולה - פעילות גופנית טובה בצורה מערכתית. היא משפיעה בצורה לא ליניארית, כאוטית, במגוון דרכים שונות שאנחנו מבינים רק את חלקן. וגם אם יש איזו דרך קונקרטית בה היא תזיק, צריך ראיות יוצאות מגד הרגיל כדי להניח שפעילות גופנית תזיק.

וזו הדוגמא לכך. המציאות הפוכה ממה שחשבו הרופאים.

חוץ מזה, זה גם מראה שהרמת משקולות, אימון כוח של ממש שמיועד להגדלת הכוח ולא מסת השריר, טוב ומועיל. אני שמחה לראיות כאלו, כי החברה שלנו נוטה להתמקד בקרדיו, ולפעמים בהיפרתרופיה, ולדעתי חסר דגש על כוח.

עוד קצת דברים של ארציתי לכתוב P-: אחת התוצאות של הניסיון לשבת נכון הוא שגם כשאני לא מיישרת את הגב, אני יושבת בתנוחת ישיבה נורמלית, שאפשר ליישב בה את הגב, וכמעט וויתרתי על התנוחה הלא ניתנת לתיקון.
אתמול גם שמתי לב שכשאני הולכת אני מיישרת את הגב אם הוא לא היה ישר בצורה די אוטומטית. שזה חביב.

ועכשיו לסיפור שלי.

דברים רעים קורים כשמכחישים את המציאות. כי המציאות במוקדם או במאוחר תדפוק בדלת ואי אפשר יהיה להתחמק ממנה. אבל מה לעשות כשהבעיה הפוכה? כשאני יודעת מה המציאות, אבל קשה לי באמת לקבל את זה, לקבל ברגש ולא בשכל? במיוחד כשאני מוקפת באנשים שמאמינים במיתוס?

ובמקרה הזה, המיתוס הוא עבודה קשה. ליתר דיוק, שעבודה קשה זה טוב ומועיל. והדרך להשיג כושר גופני היא להתאמן כמה שיותר. רק שזה שקר. יש דבר כזה אימון יתר, ואם מתאמנים מעבר לכמה שהגוף יכול לעמוד זה מעלה את הסיכונים לפציעות. אם מגזימים ממש יש עוד כל מיני נזקים.

יש בחור. הוא היה ולכך לחוגי אומנויות לחימה למקום שנמצא כמה דקות מהבית שלי, ועכשיו הוא הולך לחדר כושר שם. הוא עושה עוד כל מיני דברים. קינאתי בו מאוד. הוא יותר חזק ממני. חלק מזה, זה כי יש לו שנים של פור עליי, אבל חלק מזה, זה כי הוא פשוט מתאמן יותר. עכשיו, יכול להיות שיש לו איזה יתרון גנטי, אבל מזמן היה נראה לי שהוא פשוט מתאמן יותר מידיי.

היה קשה לא לקנא, לא לרצות גם להצליח לעשות דברים מגניבים שהוא עושה. אני רוצה לעשות אותם בכל מקרה, אבל רחוק מהעין, רחוק מהלב. וקשה יותר לשכך את הרצון כשהוא נמצא מולי. קשה יותר לבחור בטווח הרחוק, בכך שהדבר שיתרום יותר לבריאות שלי הוא לא להפצע, על פני השגים בטווח הקצר.

ואז... הוא נפצע. לא משהו נושא, פשוט כאבו לו השוקיים אחרי אימון ריצה. הוא החליט שהוא צריך מדרסים, לא ממש ברור לי למה. וקבע פגישה לאורטופד. אני אמרתי לו שבמקומו הייתי נמנעת מלהתאמן לכמה זמן, בשביל לתת לגוף שלו לנוח מעומס היתר. ואז הוא הגיע לאורטופד, וזה פחות או יותר מה שהוא אמר לו.

אני לא זוכרת מה השם הלטיני של מה שקרה לו. סוג של דלקת סביב העצם או משהו. הרופא נתן לו איזה ספריי שיזרז את ההחלמה, ואמר לו שלא יתאמן אימונים שמאמצים את הרגליים בכלל במשך חודש - ואחר כך שיחזור להתאמן בהדרגה. עם דגש על ה"בכלל" - כי בזמן ההפסקה שבה הוא לא התאמן הוא עדיין עשה דברים כמו לשחק כדורסל. ואני מבינה אותו. אני כל כך מבינה אותו. אני יכולה בקלות כל כך לגלוש למצב שלו, זו הסיבה שאני נזהרת.

כי כייף לי להתאמן. גם כשהגידים והשרירים ושאר חלקי גוף כואבים לפעמים כאב עמום, כייף לי. ואני רוצה לקבל תוצאות. וזה קל כל כך להתעלם מזה ולהמשיך הלאה. וקשה כל כך לכפות על עצמי מנוחה מוחלטת, להקשיב לגוף במקום לשכל ול.. לחברה? למיתוס שעבדה קשה זה הפתרון?

ועכשיו קל לי יותר. אני לא שמחה לאידו, ואני מאחלת לו כל טוב והחלמה מהירה והכל. אבל אני כבר לא מקרנאה בו. קיבלתי הוכחה לכך שאני צודקת. והוכחה כזו, שאפשר לראות בעיניים, מספקת את המערכת הרגשית שלי הרבה יותר מהמחקרים שמראים שאימון יתר מביא לפציעות.

מה קרה מאז שכתבתי?

אני לא מקדישה כמעט אף פעם מחשבה מודעת להליכה בגב ישר. יוצא לי מידי פעם לחשוב על מבט ישר קדימה, אבל גם יוצא לי לשים לב יותר לסיבות הטובות להסתכל מתחת הרגליים - כמו שמש ישר לפנים, או מוקשי קקי לפניי. גם מחשבות על ברכיים כפופות כמעט ולא חולפות במוחי. מידי פעם הן חולפות כשאני עומדת במקום איזשהו זמן בלי לזוז, נניח לשטוף כלים. אבל אפילו אז רוב הפעמים הברכיים לא נעולות אלא כפופות, והשרירים נושאים את המשקל שלי, כיאה וכנאה, ולא הגידים ושאר הדברים שאני לא זוכרת.

קרו כמה מקרים בהם הצלחתי לממש את האידיאל שלי - להחזיק גב ישר (בישיבה) גם שהשרירים מאומצים - במקום לכופף את הגב. בשתי האפשרויות יש סוג-של כאב. אבל האחד הוא מהסוג של שרירים תפוסים, גם אם לא בדיוק. זה מאמץ טוב, ואם זה מגיע לכאב, זה כאב טוב. זה מרגיש ממש אחרת מהסוג-של כאב שיש מכיפוף הגב.

זה קרה בעיקר במקרים בהם ישבתי על האדמה (כלומר, על מחצלת). כמו שכבר אמרתי, לשבת נכון על הרצפה עובד לי. אם יש כסא, זה משבש. אפילו אם אני יושבת ישיבה מזרחית!

וכנראה בגלל חיזוק השרירים בעמידה ובישיבה על הרצפה, ובהתרגלות הגוף שלי ליציבה נכונה, גם ישיבה על כסא התחילה לעבוד לי! לא תמיד, וגם גיליתי שאחת מהתנוחות האהובות עליי לא טובה במהותה ואי אפשר לתקן אותה, ושהרגליים של הכסא מפריעות לי סתם לשים את הרגליים על הרצפה. אבל עכשיו זה עובד לי לפרקי זמן משמעותיים!

<וזה בכלל לא מה שרציתי לכתוב. רק ההקדמה. רציתי לכתוב על איך הפסקתי לקנא בבבחור יותר חזק ממני. אולי אחר כך>

utm]והנה קישור לרשימה מעניינת source[/po]=dnl&utm medium=email&utm content=art1&utm campaign=20170630Z2&et cid=DM148866&et rid=2061863867 של ד"ר מרקולה בנושא תרגילי כוח וחשיבותם. הוא כותב הרבה על הנושא.

כן, מה שאת מתארת קורה גם לי, וקרה לי קודם כשרק קראתי את ווסטון פרייס לראשונה. פתאום ראיתי את הלסת הלא מפותחת, את עצמות הפנים שלא התפתחו, את האף הצר מדי עקב תת תזונה של האם לפני ההריון ובמהלכו )-:

עדכון קצרצר

בזמן שעבר אני רוב הזמן הולכת עם גב ישר, וגם חלק מהזמן עם הליכה נכונה. אני הולכת עם ברכיים כפופות כמעט תמיד, וה"כמעט" הוא למקרים בהם זה באמת דורש כוח מהברכיים.
לעומת זאת, כשלומדים לראות משהו, דרך חזרה באמת אין, ואני רואה אנשים ביציבה לא נכונה בהמון מקומות. פרסות עם דגומנית חצי ערומה יושבת? אני חושבת על זה שהיא יושבת עם גב כפוף. שני גברים מתאבקים? אני חושבת על הגב הלא ישר שלהם...

כצעד ראשון מה שיכול לעזור לשפר את היציבה זאת המודעות למציאות: תדאגי לראות סרטונים שבהם מצלמים אותך עומדת, יושבת, הולכת, וכד׳.
מאוד מעניין.

ניסיתי לקרוא עכשיו והמוח שלי נרדם באמצע...
לילה טוב @}

אישה, אני אצטרך לחזור לזה מאוחר יותר ולקרוא עוד פעם מה שכתבת. ניסיתי לקרוא עכשיו והמוח שלי נרדם באמצע... (תשע בערב)

מה עוזר לך לשפר את היציבה שלך?

לי עוזרת סביבה תומכת, תקדימים, ותשומת לב בהקשרים מתאימים.

למשל, מצאתי שכשאני יושבת ישיבה מזרחית או כל דבר בסגנון, על משטח שטוח, אני יושבת עם גב ישר. כסא משבש לי את זה. גם אם אני יושבת עליו בישיבה מזרחית. אולי האפשרות להשען לאחור... אז אני מנסה לשבת בישיבה מזרחית, כי אז יש סיכוי שאני איישר את הגב ולא בישיבות בהן זה בכלל לא יקרה.

חוץ מזה, כשאני הולכת הקדשתי תשומת לב ללכת עם גב ישר ולהביט קדימה. ובהתחלה זה דרש ממני לשים לב ולתקן, ועכשיו זה כמעט אוטומטי. ואני בכל מקרה הולכת, אז מה אכפת לי? עכשיו אני גם מנסה ללכת נכון.

חוץ מזה, עובד לי לקחת תקדים ולהשתמש בו. כאילו זה דרך בשלג (או בשדה קוצים. איזה שלג בחום הנוראי הזה?) ואחרי שכבר פילסתי אותה קל יותר ללכת בה. אז כדאי לנצל את ההזדמנות ואם זורם לי, אז לבחור ביציבה נכונה.

מה עובד לך? איך אפשר להשתמש במה שעובד ולהרחיב אותו? או להגדיל את המרחב של המצבים שעובדים בחיים שלך?

זה נכון גם לגבי פעילות גופנית - איזו פעילות גופנית מתאימה לך? מה אפשר לשנות בשביל שיהיה יותר מזה? (התשובה - לחכות עד הלידה ולפחות 40 יום אחריה זו תשובה טובה בהחלט, אבל אולי אפשר למצוא דברים שיעבדו גם בהריון. ואת תצטרכי את הגב התחתון שלך אחרי הלידה, וגם את רצפת האגן, וגם את כל הגוף שלך.)

איזה דף מעניין... לא קראתי הכל, אבל הנושא מאוד מעניין אותי ורלווונטי לי - ראשית, משום שמזמן אני מקווה לשפר את היציבה שלי (ורק היוגה, טיפין טיפין תורמת, אבל לצערי - האפקט נחלש ברגע שאני מפסיקה לתרגל). שנית - גם אני כבר תקופה מודעת לחוסר הכוח הפיזי בחיי היומיום שלי, ומצטערת עליו. כשעברנו דירה, היתה תקופה שכמות הכושר הגופני המאוד אינטנסיבי שעשיתי עלתה מאוד - וזה הרגיש ממש טוב: להזיע, להרגיש את הגוף עובד, את המאמץ, את התוצאה. לצערי, אני לא מצליחה להביא את עצמי לבצע פעילות ברמה כזו בלי קשר למעבר דירה, ועם הריון - בכלל (לפניו עוד טרחתי להגיע לאימונים חצי מאמצים של אומנויות לחימה). אני מקווה שאקרא את ההמשך אח"כ.

אני לא בטוחה בקשר להקשר שעשית מגישת היד הקשה המודרנית ל"מגמה הכללית"
אני חושבת שזה גם וגם. הנטייה לליניאריות היא כנראה כלל אנושית, לצערי. אבל אני אישית מרגישה הבדל. בין גישות שהעיקשות העיוורת וחוסר הנכונות לשנות אותן הן חלק מהגישה ובין כאלו שלא.

למשל, הגישה המדעית כגישה, מאמינה בלשנות דברים שלא עובדים. זה לא אומר שמדענים תמיד עושים את זה (המבנה של מהפכות מדעיות, שכטמן, הניסוי המגניב שהראה שיש תזוזות פרדיגמה אחרי שמדענים נחשבים ובכירים נפטרים). אבל המבנה של המערכת עצמו מתגמל את מי שמצליח לשנות את הפרדיגמה. זה הגיבור המדעי, הארכיטיפ החיובי לשאוף אליו. זו גישה שהעיקרון של הוא שינוי של מה שלא עובד.

יש גישות פרקטיות, שלא מנסות להמתיק את הנטייה האנושית הזו. אבל בעיקרון הן פרקטיות. תאגידים בימינו נוטים להיות כאלו, לפחות הרבה מהם. יש להם תרבות תאגידית והקשר תרבותי והם לא איזה מופת של יעילות ונייטרליות. אבל הם רוצים להרוויח כסף, זה הכל. ואם צריך להרוויח כסף בדרך אחרת ממה שעשו ממקודם - אז שיהיה. למי אכפת?

ויש גישות שאומרות שאסור לשנות את הגישה. שמכילות מנגנונים מובנים למניעת שינוי. ואם יש עוד מנגנונים שמונעים שינויים, אז לשנות אותן נהייה מאוד קשה. ולדעתי יד קשה והרבה גישות מסורתיות מכילות מנגנונים כאלו. כי הן שרדו. הן שרדו הרבה זמן בזמן שאחרים מתו, ויש להן סיבה טובה לזה. וזה אומר שהאנשים שמאמינים בהם, שרוצים שגם הילדים שלהם ישרדו, רוצים להנחיל להם את הגישה השורדת שלהם, ולדאוג שהם לא ישנו אותה.

וגישות מסורתיות של יד קשה מכילות אלמנטים כאלו, של שימור. וכשתולשים משהו מהקשרו ומעלימים את האלמנטים של השינוי שדווקא יש שם, זה רק נהיה יותר גרוע.

נניח, בהקשר של האשמה. ביוש והאשמה ככלי לגרום פעולה מסויימת זה חלק מתרבות של HONOR. אני לא מכירה תרבות כזו שבה יש חשמלאים מורשים ש"לא נעים" לשאול אותם אם הם מורשים. לכן לבייש מישהו על זה נטול הקשר ומטופש. זה לא עובד בגלל שזה נטול הקשר. אבל מה היה קורה לאמירה כזו בחברה שלמה שהיא מונחית-כבוד? בחברה כזו יש נורמות חזקות שלא קל לשנות אותן. ובשביל שאלמנט חדש של ביוש יתפוס הוא צריך הסכמה חברתית רחבה. לא כזו שמתקבלת במודע, אלא כזו שנובעת מהבסיס עליו בנויה החברה. והחברים בה פשוט יודעים מה מבייש ומה לא.

מצד שני, אולי את צודקת. אין לי מספיק דוגמאות של יד רכה שמקובלות חברתית כדי לחשוב על דוגמא כלשהי, ולא משנה אם נגדית או תומכת. וכשאני חושבת על דוגמאות לא חברתיות, אני רואה גם שם האחזות בדברים. ועדיין, נראה לי שיש שם פחות ליניאריות, בעצם הגישה.

כלומר, התפיסה הליניארית הזו היא חלק מהדפוס של יד קשה. ולא חלק מהדפוס של יד רכה. ביד קשה הליניאריות הזו אמורה להתאזן בין החלקים השונים של המערכת, ולכן תלישה מההקשר הופכת אלמנטים כאלו למופרעים במיוחד, בעוד שתלישה מההקשר של אלמנטים של יד רכה - לא.

ובהקשר הזה אני נזכרת במאמר המגניב אבל הארוך הזה שמספר על הסבר אבולוציאוני ללמה כשאנחנו מנסים להוכיח משהו לוגית אנחנו נוטים להטיות אישור ושאר הטיות לוגיות שלא מאפשרות להגיע לשום מסקנה סבירה, אלא רק לחזק את הדעה שלנו. משום שיכולות הטיעון שלנו הן יכולות חברתיות - אנחנו לא אמורים להשתמש בהן בשביל להחליט מה הכי טוב לבד, אלא בקבוצה. ואז כל אחד טוען את הטיעונים לצד שלו, וביחד מגיעים להחלטה הכי טובה.

לכן, לנסות להגיע למסקנות לוגיות לבד זה מאוד לא יעיל. זה לא עובד לבד, רק ביחד. נראה לי שזה ככה עם היד הקשה גם - היא לא אמורה לעבוד לבד, רק ביחד.

חוץ מזה, להנחה שדברים מסויימים עובדים ולזה שלוקח זמן לשנות מסקנה מסויימת, אפשר לקרוא שמרנות. ויש לה סיבות טובות. כי עדיף לוותר על היתרונות של הגישה החדשה הפוטנצאילית לכמה זמן בשם הבטיחות וההשרדות. כמובן, ההנחה היא שהתחלנו מגישה ששורדת ועובדת היטב במשך מאות אם לא אלפי שנים...

אני חושבת שאת צודקת, וההקשר יותר חשוב מהראייה הצרה.

אולי הלחץ הוא עוד דוגמא ליד קשה מודרנית ולא אפקטיבית?
בטוח שזה מה שקורה במדינות מסוימות, כמו יפן ו... לא זוכרת... סינגפור? סין? עם כיתת הכנה לאוניברסיטה בגיל 4, ובתי ספר ערב נוסף על הלימודים הרגילים, וילדים ונוער ש"לומדים" עד שנעצמות להם העיניים, ואחר כך מתאבדים. אחלה פרודוקטיביות

אהבתי את האבחנה שלך בין סוגים שונים של יד קשה, ואת התפיסה שיד קשה אינה טובה או רעה כשלעצמה אלא היא מאוד תלוית קונטקסט.
זה מזכיר לי משהו ששמעתי לאחרונה על התרבות האבוריג'ינית המדברית. מישהי אמרה: יש להם חוקים מסורתיים מאוד נוקשים, שחלקם יכולים להיראות מופרעים לגמרי למתבונן מבחוץ, אבל צריך לזכור שהנורמות האלה התפתחו בשבט שחי בתנאים מדבריים קשים, והן היו הכרחיות להישרדות הכוללת.
תקחי אלמנט אחד כזה ותשתילי אותו בתרבות תעשייתית - הוא באמת יהיה מופרע.

מה שכן, אני לא בטוחה בקשר להקשר שעשית מגישת היד הקשה המודרנית ל"מגמה הכללית" כדברייך, ולהנחה השגויה שדברים מסוימים הם טובים.
איך זה בדיוק עובד?
אני חושבת שיש פה פחות דפוס של "יד קשה" ויותר דפוס של ראייה צרה של בני אדם והמכלול שהם פועלים בתוכו. מין תפיסה ליניארית כזאת של א' יוביל לב', בשעה שצריך להסתכל גם על ג' וד' וה' וכל היחסים ביניהם.
(אבל זה ממש תגובה מהבטן על רגל אחת)

מזכירה לי
אולי היא לא רק מזכירה, אלא הלחץ הוא עוד דוגמא ליד קשה מודרנית ולא אפקטיבית?

אני לא בטוחה, כי הניסיון שלי בתיכון הוא... מורכב.
גם כי עבור לא מעט נערות ונערים אפשר לקבל ציונים טובים ואפילו טובים מאוד בלי להשקיע ימים כלילות. אלא רק להקשיב בשיעורים במקום לשחק בסמארטפון או לעשות משהו לא אפקטיבי אחר.
אבל גם כי הצד השני של הלחץ המוגזם ובעיקר ההפחדות לפעמים נשמעים ככה.

אני חושבת שיש אלמנט של יד קשה מודרנית בלחץ שיש על בגרות בימינו, אבל יש גם אלמנטים אחרים. נניח, פחד של מערכת שרוצה לשמר את עצמה, מול הפופולריות העולה של בגרות אקסטרנית ואנשים שהשלימו בגרות, והנראות ההולכת וגדלה שהיא לא האפשרות היחידה.
וגם אינרציה של הורים שגדלו בעולם אחר, ועוד לא הספיקו להתאים את תבנית החשיבה שלהם לעולם המשתנה. וגם אנשים ממהרים מידי שלא מכירים בכך שהעולם משתנה, אבל עדיין לוקח לו זמן.

ערבוב של הכל ביחד. לדעתי נושאים של חינוך מעלים בצורה הברורה והעמוקה ביותר את הערכים שאנשים מחזיקים בהם. כי מה יכול להיות יותר חשוב להורים מהילדים שלהם?

בקריאה ראשונית לא שמתי לב.
היד הקשה מהסוג השני שהדגמת מזכירה לי את הלחץ הלא נורמלי המופעל עלינו להוציא תעודת בגרות שלרוב לא נזדקק לה כלל.... אנו עושים ימים ולילות ללימודים, לא ישנים ולא אוכלים טוב במשך תקופה כי "בלי תעודת בגרות לא נוכל לעשות כלום אחרי התיכון"....

אם את חושבת שתקפתי את היד הקשה, אז לא הבנת מה כתבתי.

השוותי בין שני סוגים שונים של יד קשה, ואמרתי שאחד מהם אפקטיבי והשני לא. ואחר כך הסברתי למה השני לא.

אמנם את צודקת באופן כללי, אך לי נראה שרבים הגיעו להשגים מרשימים דווקא תודות ליד הקשה. ישנן דוגמאות רבות לכך.

יש שלושה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם. ההתנסות בהליכה מהתחת, משהו ששכחתי, והאדרת היד הקשה בספורט, והקשר של לכל מיני דברים שתמרוש ועוד נשים כותבות בהקשרים שונים לחלוטין. על זה אכתוב עכשיו.

<אזהרה: זה פוסט ארוך ותיאורטי>

נתקלתי בכל מיני ספרים, בעיקר פנטזיה (שזה בערך הז'אנר היחידי שאני קוראת), בהאדרה של גרסא קיצונית ולא מסורתית של יד קשה. בעיקר בז'אנר ההלקעות הפופולרי כרגע.
בשני הספרים שאני חושבת עליהם, הגיבור או הגיבורה מגיעים לעולם אחר. הם צריכים לבצע משימת גבורה כלשהי, וזה דורש יכולות שימוש בחרב ולחימה ימי-ביניימית. לכן, הם במשך שנה במתאמנים כל הזמן בערך, ביד קשה מאוד (בספר בו הגיבור הוא נער, כולל עונשים פיזיים על כשלון). הסופרים מודעים לחוסר ההתכנות הפיזי של צורת אימונים כזו, לכן נותנים תרוץ מאגי ללמה זה בסדר.

המסר ברור - להתאמן כל הזמן בלי לוותר לעצמך זה האידיאל. הוא בלתי אפשרי במציאות, אבל יש לשאוף ליו. בפנטיזה הוא אפשרי, ואלו הגיבורים שלנו.

מעניין להשוות לזה את היד הקשה המסורתית. היא מתבסס על מסורת של אנשים שבאמת חיו והתאמנו (או מתאמנים. נניח, ספורטאים אולימיפיים) ככה. ולכן, שיטת האימון צריכה להיות אפשרית. גם פה יהיו אנשים שמתאמנים הרבה, אבל הם גם עושים דברים אחרים בחיים שלהם (נניח, מעשי הגבורה שלהם, יהיו אשר יהיו). הם התחילו להתאמן מראש, מתאמנים במשך שנים. זה מה שהופך את כמות האימונים גם לקטנה יותר, וגם לאפשרית.

היד הקשה המסורתית היא... מסורתית. כלומר, זה לא ערך מבודד, אלא אוסף של ערכים יחד עם האיזונים ביניהם, שיוצרים תפיסה של מה היא התנהגות רצויה ומה הם חיים רצויים. האיזון בין הערכים הוא חלק מהגישה. והגישה היא של חברות ששרדו, גרסא ששרדה את מבחן הזמן. לכן, היא כוללת אימונים קשים, אבל כאלו שאפשרי לעשות ולהתחזק. לא כאלו שמי שעושה אותם יגיע לבית חולים...

היד הקשה החדשה, בחברה המודרנית, לקחה את הערך של יד קשה, וניתקה אותו מהמקור שלו. יחד עם הניתוק אבדו האיזונים והבלמים. הגרסא המודרנית של היד קשה יוצרת בעיות שלא היו קיימות בחברות מסורתיות שהאימונ באימונים קשים.

למשל, קראתי לא מזמן סיפור אישי של אישה עם הפרעת אכילה. היא אכלה מעט והתאמנה המון, עד שנשברה לה הרגל. כתצואה מעודף אימונים ומחסור עז באוכל. גברים צעירים ומתלהבים שמרימים משקולות עושים את זה בצורה שמביאה לפציעות, או לאימון יתר שגורם לקטנה השרירים במקום הגדלתם ובעיות בריאותיות נרחבות יותר לפעמים. הגרסא הרוסית מסורתיתת להרמת משקולות כוללת הרבה יותר דגש על טכניקה וזהירות.

הגרסא המודרנית של היד הקשה סובלת מראיה של התנהגות כלשהי שטובה ונכונה, ולכן אפקטיבית. זו שגיאה עובדתית - להתאמן עד שנשברת הרגל זה קונטר פרודוקטיבי אם המטרה להתחזק. ואפילו אם המטרה היא להתאמן כמה שיותר. להתאמן עד שהשרירים שלך קטנים ואתה נחלש זה קונטרפרודוקטיבי. להתאמן עד פציעה זה קונטר-פרודוקטיבי.

אבל יש תפיסה כזו, שהלתאמן הרבה זה טוב. שצריך להתגבר על כאב ולהתעלם מאיתותיו. ש- NO PAIN _ NO GAIN. אז ממשיכים לנהוג לפי האידיאולוגיה, גם כשהיא סותרת את המציאות.

לדעתי, זה חלק ממגמה כללית. יש תפיסה לאיך הכי טוב להגיע למטרה מסויימת. התפיסה הזו נכונה אבל לא תמיד. היא רק כלי. אבל ההאדרה של הכלי מובילה לכך שמשתמשים בו גם כזה מזיק למטרה עצמה.

למשל, לרופא יש מעט זמן להקדיש למטופלים שלו. אז המטרה היא לחסוך בזמן. השיטה - לא לנהוג בצורה נחמדה ואנושית, וליצור קשר עם הילדים. התוצאה: ילדים מתנגדים ובזבוז זמן. התוצאה: התעלמות מכל מיני שיטות שלא גוזלות זמן.

המטרה: לגרום לאנשים לבדוק אם איש המקצוע שהם הזמינו הוא בעל רישוי, כדי לוודא שיפעל בצורה בטיחותית ולא יקרה אסון. הדרך: להאשים אנשים. כי זו הריה הדרך לגרום לאנשים לפעול, ומהר! התוצאה: אין תוצאה. כי מחקרים הוכיחו שזה לא דרך אפקטיבית לגרום לשינוי התנהגות. עידוד התנהגות רצויה עובד טוב יותר. שלא לדבר הקמפיין הקונקרטי הזה בכלל לא התייחס לסיבה בה אנשים לא מתנהגים כך, ולא פתר את הבעיה.

המטרה: לעודד נשים להניק. הדרך: ללחוץ על נשים ולהאשים אותן אם הן לא מניקות. התוצאה: נזק. המון נזק. אה, ונשים שדווקא רוצות להניק לא מקבות את העזרה הפרקטית שהן צריכות. ושוב הבעיות האמיתיות שמונעות מנשים להניק לא מטופלות...

וכל הלאה וכל הלאה. קונספט של מה אפקטיבי מונע מאנשים לראות מה אפקטיבי באמת. וגם במקרה של האשמה, לוקחים חלק ממערכת חיים מאוזנת ובנויה היטב, לאור ניסיון של דורות, ושולפים ממנה חלק אחד. ואז שמחילים אותו בחדברה המודרנית, זה יוצא רע. כי אי אפשר לשלוף חלק ממערכת ככה סתם. הגישה של החברות המסורתיות לאפקטיביות הייתה מבוססת על ניסיון, ונכונה במידה רבה בהקשרה.

בחברה המודרנית זה לא עובד ככה. וכדי לראות מה עובד צריך לראות מה עובד. כלומר, להתסכל על המציאות, במקום על הרעיון של מה עובד שיש לאנשים, והקשר שלו למציאות הוא היסטורי, כלומר מקרי בהחלט.

תודה, אישה.
אני זוכרת שכתבת את זה והנהנתי בהסכמה מהצד השני.
תודה על התרגיל. רעיון טוב בכיוון. אלא ש.. עד כה גם כזה לא הייתי יכולה. בלי להגיע לכאב. אבל.. אני אופטימית (-:

זו משימה מורכבת
חשבתי על תרגיל 0ahUKEwiHhMSBq6bUAhXDAcAKHQWLAwAQ]כזה AUICigB[/po]&biw=1222&bih=883#imgrc=IZUU9Zx1RhjuDM:
אבל רוב שאר התרגילים שאני מכירה כולים איזשהי עמידה.

קשה מאוד לטפל בפציעות אצל מי שסובל בבסיס מטונוס שריר נמוך
לא יודעת לגבי העולם, אבל אני חשבתי על רעיון דומה מאוד לזה: כוח פיזי באופן טבעי (2017-01-23T16:22:02)

רק שהבאתי את זה בתור שיטה לחזק שרירים וליצור רזרבות לפני המחלה. לא יודעת מה עושים במקרה שלך חוץ מלנסות למצוא אנשים שיקלטו את זה. באופן כללי קצב איטי זה לא משהו שזוכה ליותר מיד סבלנות בימינו, ולדעתי חבל.

מצ'רה יקרה, תודה על המידע. (-: מעודד לדעת שזה ככה.
השרירים שהתכווצו לי היו דווקא שרירים שאני מכירה (-: ואם זה היה קורה לפני חמש שנים אחרי שיעור יוגה ממש לא הייתי נבהלת.
עכשיו הכל כל כך רגיש, כל שריר שמתכווץ גורם לי לשבת בזווית קצת אחרת שעלולה ליצור לחץ גם בישיבה על הרגל הכואבת. לכן אני.. אני )-:
תודה!!

אישה במסע, העלית חיוך על פני וזה תמיד עוזר. (-: כן, נעים לשמוע שזה הגיוני.
אני מניחה שאיאזר בסבלנות. כי למצוא תרגילים שלא משפיעים כך או אחרת על הפציה וכן רלבנטיים לשרירי האגן-ישבן זו משימה מורכבת..
אבל את מחזקת אותי בקטע שקורה ביומיים שלושה האחרונים - הרחבה של טווח התרגילים שאני מרגישה שאני כן מסוגלת לעשות. מהמאגר שאני מכירה מפילאטיס ויוגה. עד עכשיו זה היה רק מה שמנתק לגמרי פלג גוף עליון ועובד רק עליו בלי שום מעורבות של פלג גוף תחתון.

זה הסיפור שלי - ומשום מה לא תמיד הוא נקלט היטב בעולם - קשה מאוד לטפל בפציעות אצל מי שסובל בבסיס מטונוס שריר נמוך, כי אין רזרבות. אין שרירים אחרים חזקים מספיק שיישאו את הגוף בזמן פציעה. או למען האמת יש - רק שזה דורש קצב הרבה הרבה הרבה יותר איטי מהמקובל..

תודה.

תודה יונת! לקחתי (-:

לב, איזה כיף לשמוע!
לגבי הכאב בברך -- לאט לאט. אם משהו כואב, קחי צעד אחורה. לא צריך להגיע בבת אחת להליכה שמונעת משרירי העכוז, אפשר להתקדם לשם צעד צעד, ולתת לברכיים זמן להתרגל ולהסתגל.

לב, אסתר גוקלה כשהיא מדברת על הליכה תוך כיווץ השריר העליון בישבן, מכינה שסביר שתהיה בו התכווצות שרירים בתחילת השימוש.
לי זה לגמרי קרה כשניסיתי בהתחלה: התכווצות בשרירים שאפילו לא ידעתי לפני כן שיש לי אותם.

לא באתי קודם לספר על הקסם כי פחדתי שהוא יתפוגג..
זו הסיבה שאני ממש נזהרת לספר כמה ההליכה הקפיצית של יונת השתלבה עם החיים. אני חוששת שזה לא כזה קל (ושאר שינויי היציבה שלי לא הולכים בקלות), ושזה יעלם. אני ממש מזדהה.

אני לא יודעת עם אנחנו מדברות על אותו דבר, אבל אם כן - הליכה "מהתחת" (ככה אני חושבת על זה. כי התנועה מתחילה משרירי הישבן) מפעילה שרירים אחרים מאשר הליגה מהשוקיים. אם לא השתמשת בהם עד עכשיו, לי נשמע הגיוני שהם לא יהיו מוכנים למאמץ. זה אומר כמה דברים: עם התרגול זה משתפר, אולי כדאי לחפש תרגילים במיוחד לשרירים האלו. אני לא יודעת עם התרגילים שאני מכירה לא יעמיסו על הפציה פלנטרית שלך, אבל אני כמעט בטוחה שיש כאלו אם לחפש ברשת.

ושיתוף אולי קצת דומה. אתמול ישבתי לחתוך סלט. ופתאום קלטתי שאני יושבת עם גב ישר, במקום גב כפוף ומתגבנן. וזה קרה מעצמו! קסם! זה לא קרה לי לפני כן. ואז הרגשתי איך שרירי הגב התחתון מתאמצים ומתעייפים מהמאמץ הלא מוכר. אני גם עכשיו יושבת ככה, אבל בכוונת תחילה (כי הקסם לא נשאר לתמיד, בניגוד לזה של הרגליים הקפיציות). ואני שמה לב לזה שהגב שלי מתעייף מזה.
לו היו לי משקולות במשקל מתאים הייתי עושה דדליפט - שזה תרגיל שמחזק את שרירי הגב התחתון. כנראה אלו שמתעייפים אצלי עכשיו, וצריכים חיזוק. אין לי, אז אני שוקלת אם לנסות לעושות עם הציוד שיש לי, או לעשות סקוואטים שזה לא בדיוק זה, אבל יש לי את הציוד המתאים לזה, או לחשוב על תרגיל אחר.

בעיני מה שאפשר לעשות זה לחזק את השרירים האלו. או להעזר בסבלנות, עד שהם יתחזקו באופן טבעי. או גם וגם.

אפשרות אחרת היא שאת עושה משהו לא נכון, או שכדאי לשחרר את הרצועה ההיא כי היא לא מספיק גמישה או משהו. אבל אין לי רעיונות בקשר לזה. אני גם לא יודעת מה העניין עם הברך הנגדית.

מקווה שמשהו ממה שאמרתי רלוונטי ויתחבר לך, ויעזור לך @}
קסמים זה כייף!

שאלה..
תודה יוליקו על הסרטונים שקישרת.
ותודה זרח ובשמת. זה סרט שמאוד מבהיר.
עזרו לי מאוד.
ו..
מצאתי את עצמי לפתע בלי כוונה הולכת מהאגן, לפחות בעיני - הולכת כשהאגן נע קלות מצד לצד והמצד לצד האופקי הזה הוא שיוצר את התנועה, את ההתקדמות.

וזה היה מופלא. סופסוף פחת לי לפתע הלחץ על הרגל עם הכאב.
זה לא שהכאב נרפא, זה שפתאום היה פחות לחץ על המקום ההוא.
(ברקמה באזור הקשת של אחת מכפות הרגליים, הפציה הפלנטרית למי שמכירה.. )-: )

תוך כדי הליכה לא הרגשתי שאני מתאמצת.
אני גם הולכת עדיין במינונים קטנים מאוד בלבד.
אבל.. למרות שלא הרגשתי שאני מתאמצת בהליכה, אחרי זמן מה הרגשתי מאמץ בשרירים הצידיים של הישבן, או באלה האחוריים, או איזו רצועה שנתפסה באזור החיבור בין הירך לאגן.
כל פעם עצרתי, נחתי, חיכיתי שיעבור.

אבל.. עכשיו זה לחץ חזק על הברך הנגדית. ממש ברמה מנטרלת.

תוהה.. אולי יש משהו שכן אפשר לדעת שאני עוד לא יודעת שיכול לעזור לקסם הזה להמשיך.
זה גם נורא כייף ללכת ככה ובכלל לא ידעתי שאני יודעת.

לא באתי קודם לספר על הקסם כי פחדתי שהוא יתפוגג..

זהו, זה הדבר הזה. לראות מה שלא ראית קודם.
ועכשיו, לא יכולה לא לראות.
ולא מבינה מה אחרים לא רואים כאן...

קראתי קטעים מדף הבית של בשמת, ונתקלתי בקטע בו היא מספרת על לימודי החוצצרה שלה, ומביאה כל מיני סרטונים שבהם יש נגינה בחצוצרה. באחד מהם היא ציינה את ה<כל מיני דברים שלא הבנתי, ולכן לא זכרתי. כנראה לא הבנתי כי בחיים לא ניגנתי בחצוצרה...> שצריך בשביל לנגן בחצוצרה, וציינה שבסרטון מסויים רואים איך החוצצרנים עומדים זקוף ותומכים במותניים שלהם עם היד בשביל שיוכלו לנגן.
בשמת רשמה גם במקומות אחרים על חשיבות היציבה הנכונה לשירה ונגינה, וסיפרה איך כשהמקהלה מתחילה לשיר, רואים איך הנערות עוברות ליציבה נכונה, כדי לתמוך בשירה.

ואני, לא ראיתי. כלומר, ראיתי את הסרטון וראיתי את הקטע בו מראים את החצוצרנים עם יד על המותן. אבל לא באמת ראיתי

ועכשיו, כשקראתי את הדף שוב, באמת ראיתי! ראיתי איך עוברים על הקהל, והאנשים שם עומדים קצת כפופים קדימה, ביציבה השגויה שמאפיינת במיוחד את החברה המערבית (ברוסית יש אפילו מילה מיוחדת שמציינת את זה. גוגל טרנסלייט מתרגם אותה ל"גבנוני, מתגבנן, כפוף גב", אבל מה שהמילה באמת מציינת זה את היציבה המסויימת הזו), ואז רואים את החצוצרנים, ואיך היציבה שלהם נכונה.

ולא רק שם ראיתי את זה - עכשיו אני רואה את זה בכל מקום - אנשים שהיציבה שלהם נכונה, וכאלו שלא, (כולל את עצמי, בשני המצבים). וזה כזה וואו! נפקחו עיני ואני רואה עכשיו דברים שלא ראיתי קודם! ליתר דיוק, מבינה, מפרשת.

והחוויה הזו, שמילים לא מתארות אותה, היא הסיבה בגללה אני חושבת שאין טעם להסביר. זה סוג של קפיצה קוונטית כזו, הנה האני פה, ופתאום אני בצד השני. אני רואה מה שלא ראיתי מקודם.

<דבר שלישי לכתוב עליו - על חשיבות הצרימה ועל הבעיתיות שבהעדרה, עם הדגמה עליי בנושאים של רגליים קפיציות ויציבה מתגבננת. אני חושבת שאני אוהבת את התרגום של גוגל טרנסלייט>

השבוע, במקום מתח אני עושה שכיבות סמיכה. זה תנועה שאני לא מצליחה לעשות נכון רוב הזמן. אז אני מתמקדת בעיקר בלעשות אותה נכון, ולא בלעשות הרבה שכיבות סמיכה. כי אני מאמינה שלעשות משהו לא נכון הרבה פעמים גורם נזק ומטביע תבנית לא נכונה. אז אני כל פעם מתמקדת באלמנט אחד עד שאני מרגשה שהטמעתי אותו.

באחד האתרים שמסבירים את הטכניקה הנכונה, מצאתי שיטה מגניבה ממש לבדוק את נכונות הטכניקה - לצלם את עצמי כשאני הכי קרובה לרצפה (כלומר, לעשות PAUSE בסרטון שהקלטתי בנקודה הזו) ואז לסובב את התמונה - ככה שיראה כאילו אני עומדת מול קיר. ואז לבחון את נכונות היציבה. וגיליתי, שהחלק שאני הכי מתקשה בו - להחזיק את הראש נכון - זה בדיוק איפה שתבנית ההליכה שלי שגויה. אז להטות את הגוף קדימה אי אפשר, אבל הראש שלי נוטה קדימה - מסתכל למטה במקום להסתכל ישר - וזה בדיוק מה שאני עושה בשכיבות הסמיכה.

בהתחלה חשבתי ששכיבות הסמיכה יתקנו את עצמם כשאני אתקן את היציבה, אבל עכשיו אני חושבת שאולי הפוך - הצלחתי לשפר משמעותית את היציבה בשכיבות הסמיכה, אולי זה יעזור לי לתקן את היציבה?

בכלל, שכיבות סמיכה זה תנועה מסובכת להפליא. הצלחתי לדאוג שהמפרקים לא יסטו הצידה, ועכשיו מספיק לי למקם את הידיים נכון והשאר מסתדר בעצמו. אם אני נושמת לא נכון היציבה מתקלקלת מעצמה - ולכן אולי עכשיו כדאי לי להתמקד ביציבה. חוץ מזה יש את המיקום של הראש, ושהגב לא "יפול" פנימה. ברור שאני לא יכולה לחשוב על הכל בו זמנית!

<תזכורת לעצמי: לכתוב על נגני החצוצרה בסרטון של בשמת, ועל היציבה שאני רואה עכשיו בכל מקום>

או, תודה, זה זה (-:

איזה יופי! ממש רואים את ההבדל בין הנשים האפריקאיות ההולכות לאנשים המודרניים (שמתכופפים קדימה במקום ללכת ישר, ממש כמוני).

When The Moment Sings The Muse Within 1996
https://www.youtube.com/watch?v=[po]WMT5 bnLKU4[/po]

סרט נהדר.

כן, אני נעזרת המון בסרטונים שבהם אסתר גוקלה מדגימה.
כמו כן יש סרט, לדעתי שמו The Music Within, סליחה שאין לי כוח לחפש כרגע, זה סרט על המוסיקה באפריקה, מרואיינים שם מוסיקולוג בריטי ומוסיקולוג נורבגי, ויש שם קטעי סרט מדהימים שמראים לא רק תנועה עם מוסיקה אלא קטעים עם הליכה באופן כללי, ואני ממש התאמנתי מול המחשב. עמדתי מולו וחיקיתי את התנועות של ההליכה כאילו אני הולכת מאחוריהם. כשתופסים את התנועה של האגן ונכנסים ל-FLOW ממש מרגישים את זה.

כמובן נעשה ברור שצריך לחזק את שרירי הליבה בשביל להחזיק בתנוחות האלה.

תודה רבה רבה יוליקו

לא צפיתי בהרצאה, רק התבוננתי בתמונות שנראו מעניינות. ושמתי לב שיש שם גבר עם ספר על הראש. זו הפעם הראשונה שעם ספר על הראש יש גבר, ולא אישה. מעניין למה.

https://www.youtube.com/watch?v=[po]k1luKAS Xcg[/po]
ישיבה

https://www.youtube.com/watch?v=[po]NCtF9 DuzMU[/po]
שכיבה

https://www.youtube.com/watch?v=qS1WaMU9g88
הליכה

יש עוד המון.

אני התחלתי מההרצאה הזו, שהופיעה בדף הרצאות מומלצות, ויש בה שקופיות מעניינות, ובמהלכה מודגמת עמידה.
https://www.youtube.com/watch?v=-yYJ4hEYudE

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נכון התחלתי לראות אותה. זה עוזר. תודה לכן.
לב, כנסי לדף יציבה טבעית יש שם קישור לסרט עם הדגמות.

אולי.. אולי.

יוליקו, את יכולה לשים כמה קישורים?

יש ממש לא מעט סרטים ביוטיוב עם אסתר גוקהלה. בנושא עמידה, שכיבה, ישיבה. מאוד עוזר להקשיב לה ולראות הרצאות שלה עם הסברים, תמונות של אנשי שבטים, הדגמות.
אפשר ללמוד המון עוד לפני שמזמינים את הספר. הכל באנגלית. הרוב בחינם.

אלה דברים שאפשר לשים לב אליהם גם בלי להבין מה צריך לעשות.
אם את מבינה למה הכוונה. למשל, לי ממש לא ברור מה זה אגן מופנה לפנים. הראש שלי לפעמים מופנה מטה, אבל בכלל לא הייתי מתארת את זה בתור "נופל לפנים". אה, וזה אחרי שהבנתי שהראש שלי אמור להיות בתנוחה שבה ספר לא יפול ממנו... שאר השאלות הן כאלו מבחינתי.

לא מתקשרות לחוויה, לא עוזרות לי. מה לי עוזר:
לשים לב שהגב שלי ישר, ושאני מסתכלת קדימה ולא על המדרכה
לשים לב ללכת מתחת, מהירך, לא מהשוק.
אני עדיין שמה לב מידי פעם שהברכיים שלי לא נעולות. אני גם שמה לב לחלוקת המשקל מבחינת קדימה-אחורה. לא בכוונה, אבל השיבוש שבעקב מוגבה ממש צורם לי בזמן האחרון, מאז שהפסקתי לנעול ברכיים.

כל שאלה שמתקשרת לחוויה גופנית שלי - עוזרת. כל אחת שלא - לא. אני עדיין אנסה לשים לב. אבל היו שנים בהן ניסיתי לשים לב ולא הבנתי שהיציבה שלי לא נכונה.

בשבילי, תשומת לב עוזרת רק אם אני מצליחה לשים לב לצרימה. וזה לא תמיד ככה.

אני כותבת את זה בעיקר למקרה שבשביל עוד מישהי ההודעה של יונת היא סינית. אני הרגשתי די בודדה כשקראתי את הדף על יציבה טבעית ולא הבנתי כלום. ואני מקווה שההודעה תועיל לנשים פה, ושאני אשאר לבד באי הבנתי P-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה, הולכת לקרוא.
אישה, הדרך שלך נראית לי מעולה.

תמי, פשוט תבחרי לך דבר אחד שאת יכולה לשים אליו לב.
למשל:

• איפה המשקל שלי? איך הוא מתחלק ימין/שמאל וקדימה/אחורה? האם הוא כולו על כפות הרגליים או שיש חלק שמחזיק באמצע הדרך?
• האם הברכיים נעולות? האם האגן מופנה לפנים?
• האם הנשימה חופשית? איפה היא חופשית ואיפה חסומה?
• מה עושות הכתפיים? והידיים?
• איפה הראש? יושב על הכתפיים, או נופל לפנים?
• האם הלסת קפוצה? הגבות?

(לבחור רק אחד, כן?)

אלה דברים שאפשר לשים לב אליהם גם בלי להבין מה צריך לעשות.
בשביל לקבל כיוון לתיקון, אני ממליצה לקרוא בדף יציבה טבעית ובמיוחד לצפות בהרצאה של אסתר גוקהלה (שיש בה הדגמות).

אכן יציבה טבעית.

איך את למדת?
חלק מהדף הזה מספר על זה. מחוויות גופניות. למדתי מה העומק הנכון של כריעה כשניסיתי לכרוע כשהתחלתי עם משקולות שהרמתי מעל הראש. לא הצלחתי לקום, למרות שהמשקל היה קל. אחרי כמה ניסיונות הבנתי שזה עומק הכריעה ממנו אני יכולה לקום. אחר כך, בדיעבד, הבנתי שבכריעה עמוקה יותר אני מכניסה את הזנב בין הרגליים, והבנתי את ההסברים הפיזיולוגיים לזה. אבל כשקראתי את ההודעה של תמרוש שמסבירה על זנב בין הרגליים, לא הבנתי כלום.

אני לא ממש זוכרת בדיוק איך הבנתי למה הכוונה בללכת ישר. זה כלל את ההבנה לאיך לשבת ישר, הערה של אמא שלי שאני מנסה לשבת ישר אבל עומדת עקום, וניסיונות מוצלחים ללכת עם חפץ (למשל ספר) מונח על הראש.

זאת גם העצה שלי לאיך להבין מה זה לעמוד בגב ישר - לעמוד וללכת עם ספר על הראש, בלי שהוא יפול.

חוץ מזה, ההבנות האלו באו אחרי לא מעט זמן בו עשיתי תרגילי כוח, וחלק מהתרגילים ממש מלמדים את הגוף יציבה נכונה. וחלק לא, אבל אם אני מקליטה את עצמי קל לראות מהצד שהיציבה לא נכונה, ולנסות לתקן, וככה להצליח לקשר בין היציבה הנכונה שאני יודעת לזהות ויזואלית, לבין התחושות בגוף.


בקיצור, למדתי את זה בתור תוצר לוואי של הגישה הכללית שלי לכוח ותנועה. קשה לשחזר את הדרך, ואני לא בטוחה שנקודות המפנה יועילו. אני רק יכולה להמליץ לך גם לנסות ללכת בדרך הזו - אני אישית נהנית ממנה מאוד!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אישה, אני מבינה את הקושי להסביר.
איך את למדת?

אולי יציבה טבעית ? או אסתר גוקהלה ? מישהי זוכרת מה שם הדף? יש גם דיון בנושא בדף נשים לבושות באופן טבעי אבל זה דף ארוך שרובו לא עוסק בנושא.

אתן מוכנות להסביר להדיוטות מה צריך לשים לב ביציבה?
אני לא. היה הסבר בדף יציבה נכונה{{}}. קראתי אותו. בתשומת לב רבה. לא הבנתי ממנו כלום. בשבילי, תיאור כתוב לא עוזר להבין מה זה יציבה נכונה, ולכן אני מעדיפה לא לנסות לעשות דברים בלתי אפשריים.

אנחנו מדברות ברמזים. ליתר דיוק, אני מניחה שמי שקוראת מבינה למה אני מתכוונת. כי אם היא לא, אין לי שמץ של מושג איך להסביר. ההסבר יכול לגרום לי להבין לאיזו חוויה גופנית מישהי מתכוונת, אבל אם לא הרגשתי את זה, אז זו השחתת מילים לריק.

זה כמובון רק הניסיון שלי, ומי שרוצה יכולה לנסות להסביר. אני אישית לא מאמינה בזה שזה יעזור.

עמידה קפיצית זה עמידה כשהרגליים לא נעולות. יונת הסבירה את זה פה: כוח פיזי באופן טבעי (2017-04-21T08:09:31)

דף מקסים!
אתן מוכנות להסביר להדיוטות מה צריך לשים לב ביציבה?
איך צריך ללכת?
אתן מדברות ברמזים, או שפיספסתי משהו במעלה הדף?
מה למש עושים כשעוברים בדלת?
ומה זו יציבה קפיצית?
אודה לעזרתכן

בכל פעם שעוברים בדלת – לנצל את ההזדמנות כדי לשים לב ליציבה
רעיון מעניין. ינוסה (-:

לנצל את ההזדמנות כדי לשים לב ליציבה
אני משתדלת לשים לב גם לכל שטח המגע של כפות הרגליים בארץ. במיוחד כשאני מתרגלת אבל לא רק. גם כשסתם הולכת וכו'.

רעיון מעניין. אני אנסה אותו.

בינתיים שמתי לב שביציבה עם ברכיים לא נעולות, ההפרעה שבהגבהת העקב שיש ברוב הנעליים בימינו, מפריעה יותר מאשר כשאני יחפה. הכל קשור...

איזה יופי!
אם כבר אני כאן, הנה טיפ ששמעתי לא מזמן:
בכל פעם שעוברים בדלת -- לנצל את ההזדמנות כדי לשים לב ליציבה. קצת כמו נישוק מזוזות, רק בשביל הבריאות.
לקח לי כמה ימים עד שהצלחתי לזכור לפני הדלת ולא רק אחרי שכבר עברתי בה, אבל אני בדרך להטמיע את זה כהרגל.

יונת
תודה גדולה, עצומה וענקית לך!

בזכותך, שיניתי את היציבה שלי ליציבה הקפיצית שתיארת. יש לי מה לרשום על התעמלות אומנותית ועל המתח בין מה שנחשב יפה ומה שבריא, אבל זה יכתב אחר כך, או אף פעם. ואילו בינתיים אני רוצה להודות לך. היציבה שלי השתנתה. כנראה בגלל שהרגליים שלי חזקות ואין לי צורך במנגנוני פיצוי, השינוי היה מהיר וקליל, ולא קושר מחשבה. אני עדיין מסב את תשומת הלב שלי במודע לכך לפעמים, אבל כשאני בודקת אני מוצאת שאני עומדת ביציבה הנכונה, עם ברכיים לא נעולות.

תודה רבה רבה לך.

מה שאפשר לי לעשות את התנוחה "כמו שצריך".
אני מתרגלת איינגר יוגה, ומה שאני אוהבת שם במיוחד זה השימוש באביזרים, כמו הבלוק. יונת, בתמונה שאת העלת זה בלוק ספוג. יש גם בלוק עץ. הם דומים אבל יש דברים שנוח יותר להשתמש באחד ויש כאלה שבשני (הספוג יותר רך מן הסתם, והעץ יותר יציב).
כמו שאישה כתבה, האביזרים בעצם שמאפשרים לעשות את התנוחה "המלאה", בלי להצליח לעשות אותה עד הסוף. במטרה שלאט לאט הגוף ילמד ויתגמש, ונוכל להפחית את השימוש בהם.
לדוגמא - בכפיפה קדימה, אפשר להשתמש בהתחלה בבלוק עומד בצורה הכי גבוהה שלו (כשהוא עומד על הפאה הצרה והקצרה), בהמשך להוריד שלב אחד (כשהוא עומד על הפאה הצרה והארוכה), ובהמשך כשהוא שוכב (כלומר על הפאה הכי רחבה).
אם בהתחלה הבלוק לא מספיק, אפשר לשים מולנו כיסא ולהגיע עד המושב, או אפילו להכופף ל-90 מעלות כשכפות הידים נשענות על קיר (ושם להתמקד ביציבה, הארכת אחורי הרגליים, שמירה על גב ישר והכנסת השכמות וכו').

יש אביזרים שונים, ומה שנחמד זה שאפשר להשתמש בהם לתנוחות שונות באופנים שונים, זה מאוד מגוון.

אני מאוד אוהבת את השימוש בחגורה בתנוחות שונות
למשל כאן
ובכלל ממה שהצצתי יש כל מיני סרטונים של המורה הזאת שמדגימים טוב שימוש באביזרים. זה לא חייב להיות ספציפית בתנוחות האלה (או בבכלל בתנוחות יוגה) ובצורה הזאת, יותר כדי לקבל רעיונות.

ואללה, לא הכרתי:
https://www.medic-center-sport.co.il/data/Images/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A7%20%D7%99%D7%95%D7%92%D7%94.jpg]+בלוק[/img] יוגה

מה שעבד לי זה להשתמש בבלוק יוגה. לפני כמה זמן - כבר יותר מחצי שנה, אולי יותר - החלטתי לשפר את הגמישות שלי, שלא הספיקה לכל מיני תנוחות. לאט לאט, בלי למהר. עכשיו אני בקלות מניחה את כפות הידיים על הרצפה, ומתכופפת בגב ישר לעומק שחשבתי שבלתי אפשרי, שרק הדרוזיות מהתמונה שיונת נתנה פעם יכולות ככה.

יש טעם לנסות, אבל בסבלנות. מתיחות מרחיבות את הטווח, לאט לאט, בלי למהר. השריר בהחלט ממשיך להתארך, אבל זה לוקח זמן וסבלנות.


אני לא עשיתי את התנוחות בברכיים מכופפות, זה ביאס אותי. אני שמתי בלוק יוגה, מה שאפשר לי לעשות את התנוחה "כמו שצריך". עד שגיליתי את בלוק היוגה, הביאוס שבלעשות את התנוחה לא טוב מנע ממני לעשות מתיחות באופן קבוע.

רוצה להתחזק, אני מציעה לעשות את התנוחות האלה בברכיים מכופפות.
עם הזמן תתגמשי. חלק מזה ממש בגוף, אבל חלק חשוב הוא במוח: המוח לא נותן לנו לעשות תנועות שנראות לו חשודות או לא מוכרות. אם מתקרבים לאט ובצורה לא מאיימת, המוח יסכים להתקרב יותר לתנוחה המבוקשת.
פלדנקרייז אשפים בהתקרבות הזאת, אגב. וגם ביוגה, יש את הקטע של להעמיק את התנוחה בנשיפה והרפיה, לעצור מילימטר לפני הכאב.

ממשיך להתארך.
עבד לי גם עם יוגה, אבל עם הטאי צ'י שאני לומדת עכשיו, פי אלף יותר טוב ויותר קל. לא ייאמן כמה אני מתקפלת עכשיו. לדעתי היכולת שלי להתקדם לכיוון השפגט הרבה יותר טובה מאשר בתיכון.
בשאר הדברים, אותה גמישות כמו בתיכון.

בקשר לתרגילי יוגה, למשל ברכת השמש- אני צופה בזה וזה נראה לי פשוט בלתי מושג. לא נראה לי שאצליח אי פעם להתכופף קדימה ולגעת ברצפה או לעמוד בצורה המשולשת הזו וכאלו, האם יש בזה טעם לנסות בכלל? אני עושה מתיחות שונות כבר שבועיים אבל עדיין זה נראה רחוק הרחק הרחק מהטווחים האפשריים לי. במה מועילות מתיחות? הטווח מוגבל בכל מקרה
. אף פעם לא הייתי גמישה ובגיל 40 המצב בטח לא יותר טוב . השאלה אם השריר ממשיך להתארך או שזה מוגבל מראש.

על התוצאות הקיצוניות של גישה מסויימת
אני חושבת שהאימונים של מתאמנים אולימפיים שונים כל כך ממה שאני עושה שאי אפשר באמת ללמוד מזה. כי לא ברור ממה הנזק - מתאמנים אולימפיים עושים כל כך הרבה דברים מזיקים שאני לא מעיזה לטעון איזו התנהגות גרמה לאיזה נזק.

אני יכולה מקסימום להסכים שריצה לא-טבעית גורמת נזק. אבל אני לא רואה כל ראיות שריצה טבעית בנעליים (שאפשרית לחלוטין, ואפילו זורמת, בלא מעט סוגי נעליים, גם אם דורשת קצת מאמץ) תגרום לנזק. פשוט כי הריצה של האצנים האולימפיים היא לא טבעית.

בשביל לדעת אם השימוש בנעליים גורם לנזק הייתי משווה אנשים מחברות שונות בהם נהוגות נעליים מסוגים שונים. אני בכלל לא בטוחה שבכולן היה נזק. מכאן אפשר לעשות כל מיני דברים, ביניהם לרוץ נכון גם בנעליים, או לחפש נעליים לא מוגבהות מקדימה-צרות-עם עקב כמקובל בחברתנו.

בתור מי שלא מתכננת לעבור ליחפנות בקרוב, הדברים האלו מועילים לי יותר מהטענה שאני אבודה ונגזר גורלי לעוות את היציבה הטבעית כי אני נועלת נעליים. טענה שאני לא מאמינה בה.

ולמען האמת, זה לא ממש מעניין אותי
ובכן, אותי כן.
כי מאצנים אולימפיים את יכולה ללמוד על התוצאות הקיצוניות של גישה מסויימת. בזמן שחובב יכול להסתדר, המקצוען עושה משהו בדרגה כזאת, שאם זה מזיק אז תראי את הנזק. וזה חבל למקצוען אבל טוב לי, כי אני יכולה ללמוד מזה מה גורם נזק... למשל, ריצה בנעליים...
גם מקום הנחיתה של כף הרגל על הקרקע הוא תוצאה של החיים בנעליים.

במלים אחרות: השימוש בנעליים מזיק לאדם ומעוות את היציבה הטבעית שלו.

כל האצנים האולימפיים שראיתי לא זוכרת איפה רצים בצעדים ענקיים. אני ממש זוכרת את התמונה של הפיניש עם כולם בחצי שפאגט באוויר. וריצה טבעית היא בהרבה צעדים קטנים. חובב ריצה יחפה אחד אמר פעם שאם רצים עם כמות מסויימת של צעדים בדקה, שאני לא זוכרת מה היא - כל השאר מסתדר מעצמו. הנחיתה, הטיית הגוף, גודל הצעדים.

יש הרבה דברים כאלה בחוכמת הגוף. שמשהו אחד נכון מסדר את כל השאר סביבו כמו שצריך.

כל האצנים האולימפיים שראיתי באולימפיאדה האחרונה נוחתים נחיתה קדמית (על החלק הקדמי של כף הרגל). בגלל שאני רצה ככה, נהייתי אובססיבית קלות לעניין, אז עקבתי אחרי הסלואו מושנים.
ואני מנחשת שהם עושים עוד המון תרגילים חוץ מלרוץ, אז אולי, בעצם, אין אפשרות לדעת מה מתפתח אצלם ממה...

כל האצנים האולימפיים
לא חשבתי בכלל על אצנים תחרותיים. אני לא יודעת איך הם רצים (אלו שראיתי לא רצים בצורה הטבעית), ולמען האמת, זה לא ממש מעניין אותי. אני מתעניינת יותר באנשים רגילים, כמוני, שמקסימום רצים בשביל הספורט, לא בשביל תחרויות. ובאפשרות שיש לי גם אם אני נועלת נעליים (ורוב הזמן בחוץ אני עושה את זה) לרוץ בצורה טבעית יותר.

משהו ששמתי אליו לב: אם אני הולכת בגו ישר, ועם רגליים קפיציות, ומהתחת, ההליכה שלי נשית. יש פה איזשהו שלם שגדול מסך חלקיו. צריך לראות את זה כדי להבין (באופן כללי דברים כאלו קל לי יותר להבין מחוויה גופנית ומסרטונים).

אצנים שרצים לא נכון השוק שלהם מתפתח
כל האצנים האולימפיים שרצים בנעליים, מה שמתפתח אצלם הוא שרירי השוק. לא חלק כן וחלק לא.

אצנים שרצים בנעליים, שרירי השוק מתפתחים
אצנים שרצים לא נכון השוק שלהם מתפתח. מודה, שלרוץ נכון בנעליים לא טריוויאלי (במיוחד אם אלו נעליים רגילות, עם הגבהה). אבל בהחלט אפשרי. לפעמים אני עושה את זה. זה פשוט אחר מהריצה הלא נכונה שאליה התרגלתי. צעדים קצרים, נחיתה רק על החלק הקדמי של כף הרגל, "נפילה" קדימה. יש כל מיני מקומות ברשת שמסבירים (ומראים סרטונים!).


וכל אחד שומר על ההליכה שלו.
אני חושבת שיציבה היא דבר שבמידה רבה נרכש על ידי חיקוי. לי אישית ממש לא היה קשה לעמוד בצורה קפיצית בימים האחרונים. אילולא יונת סיפרה על השרירים שעל החולשה שלהם היציבה אמורה לפצות, בכלל לא הייתי שמה לב. לא הגיוני לי שאצלי זה פיצוי, אבל עדיין היציבה שלי לא נכונה.
אני חושבת שמקור עיקרי לזה אצלי הוא ההתעמלות האומנותית אם הנטייה ליישר תמיד רגליים בסוף. וגם החברה מסביב כמובן.

קוצה להתחזק, הידד!

מזכיר לי דבר שכתבתי לפני שנים בדף אחר. מעתיקה את ההודעה, יש לי תחושה שהיא מתאימה להיכתב גם כאן:
הלכתי ברחוב בעיר גדולה בארה"ב. כמה מטרים לפני הלך אדם. הוא היה מכוסה בביגוד חורפי מכף רגל עד ראש, אי אפשר היה לראות אף פיסה מעורו, אבל הסתכלתי עליו וידעתי - זה אדם שחור.
עד אז לא הייתי מודעת לכך שאני יכולה לזהות הליכה של גבר שחור.
אני לא יודעת אם זה מה שמתואר כאן בדף, אבל זו הליכה קפיצית שכזאת, שכל הגוף משתתף בה. כשרגל שמאל נשלחת קדימה - גם כתף שמאל יודעת את זה.
כל כך מעניין. מאות שנים שחורים ולבנים חיים זה לצד זה - וכל אחד שומר על ההליכה שלו.
אני תוהה אם בכל זאת יהיה אפשר לראות הבדל ביציבה/הליכה של שחורים שהתערו עמוק יותר בחברה הלבנה.
אגב, אצל נשים שחורות אני דווקא לא רואה את הסגנון הקפיצי הזה. אני לא חושבת שהייתי מזהה הליכה של אישה שחורה.

אסתר גוקהלה מלמדת לעמוד בברכיים לא נעולות, וזה עוזר לסדר את היציבה של שאר הגוף, נותן תחושת נכונות לפעולה, וקצת קפיציות
אני רוצה לחבר את זה עם עוד משהו: אצנים שרצים יחפים, התוסיק שלהם מתפתח. אצנים שרצים בנעליים, שרירי השוק מתפתחים.
שרירי הישבן אמורים להיות מפותחים להפעלה נכונה ובריאה של גופנו.
שרירי השוק ממש לא אמורים להיות מפותחים בצורה שרירית כזאת, ועוד על חשבון שרירי השת...

בטאי צ'י עובדים כל הזמן רק עם ברכיים לא נעולים, כל הזמן התנוחה היא כזאת שאת יכולה לצאת ממנה לכל זינוק או שינוי שצריך. זה מאוד עוזר לחזק את ההרגל.

בכלל, תודה על הדף הזה! אישה במסע, יופי שפתחת אותו. הדיון כאן כל כך מעודד וממריץ (-:

בזכותכן ורק בזכותכן, אני כבר קרוב לשבועיים עושה ספורט כמעט יומיומי:
כרגע הרפרטואר כולל חימום קל של הליכה במקום/ריצה /האפי ג'אק להמרצה, הרבה מתיחות ככל שאני מצליחה לזכור, לשרירי הרגליים והזרועות, מעט מתח מדומה כי אני עוד לא יכולה בכלל יותר מלהיתלות כמה שניות רצופות בלי לעלות, משקולות קלות לזרועות מפחיות שימורים, בסה"כ לא מעבר לאיזה עשרים דקות יומיות, וכשאני זוכרת במשך היום אני ממשיכה במתיחות. הייתי רוצה גם ללכת אבל אני פנויה רק מאוחר וזה מרגיש לי לא נכון ללכת לפני השינה. לא בטוחה עד כמה זה יעיל כל זה, אבל בטח יותר טוב מכלום.

קראתי ספר מעניין שטוען שאופן הדריכה וההליכה קריטי ליציבה וצריך לחזק מאוד את שרירי כף הרגל לטובת העניין. יש שם תרגילים מעניינים שאימצתי.

הרחק למעלה כתבה אישה במסע:
אנשים בימינו מתלוננים על כאבי גב. אומרים שזה נובע מיציבה לא נכונה ומשרירים חלשים. אבל אם השרירים חלשים, למה אנשים לא מתלוננים על כאב בשרירים? כי בפעולות היום יום, הגוף מנסה לפצות על חוסר יכולת. במקום שהאדם היושב מול המחשב יישב כמו שצריך עד ששרירי הגב שלו יתעייפו וייתפסו, כמו שנתפסים שרירים אחרי אימון, הוא ישנה את התנוחה לתנוחה נוחה ולא מאמצת, אבל לא בריאה, מה שיוביל בסוף לכאבי גב.

מאז אני מתבוננת על הפיצויים שאנחנו עושים, ועל איזה חולשות אנחנו מפצים.
ידעתי כבר על החולשה של רובנו בשרירי הליבה (השכבות הפנימיות של שרירי הבטן והמותניים).
אבל עכשיו אני שמה לב שכמעט כולנו מפצים גם על חולשה בשרירי הרגליים הגדולים:

אסתר גוקהלה מלמדת לעמוד בברכיים לא נעולות, וזה עוזר לסדר את היציבה של שאר הגוף, נותן תחושת נכונות לפעולה, וקצת קפיציות. (נסו ותהנו!) וכמובן גם מוריד עומסים מהברכיים ומפרקי הירך.
אבל אני רואה שהעמידה הזאת, עד כמה שהיא נוחה, לא מחזיקה מעמד. אצלי היא מחזיקה רק כשאני מודעת ומתכוונת, ואצל אחרים אני רואה שרובם עושים כך רק זמנית בשביל פעילויות מסויימות. כשעוברים למנוחה, השרירים מתעצלים ומעבירים את העומס למפרקים.

אני משערת שזו תוצאה צפויה של תרבות יושבנית.
זו עוד סיבה לתרגל ירידות לכריעה וצעדי ענק (lunges).
או סתם לשים לב כשעומדים.

תודה רבה לך @}

אישה במסע, צודקת שיניתי את השם בזכותך.
ואני כבר לא פדלאה. ובכלל בחורה חרוצה עם תודעת בריאות עמוקה.
תודה לכל הנשים החכמות!

זה לא עוזר לי
עוזר למה? אני למשל, שמחתי שאת ותמרוש כתבתן. כי כשאני קראתי ממש לא היה לי סבלנות לחזור בפעם העשרים על זה שזה בכלל לא משנה. רק מה, חוסר הסבלנות שלי היה קשור לפדלאה עם אמביציות רק בעקיפין. כלומר, אומנם אני חוזרת על אותו הדבר כמ הפעמים, ואומנם עצם השם "פדלאה" ממש צורם לי בשיפוטיות העצמית שלו, אבל כשלא הייתי מעוצבנת מדברים אחרים, זה הפריע לי פחות.

אז לא כתבתי. כי מה פדלאה אשמה שמישהי אחרת עצבנה אותי? לא מגיע לה לקבל את מה שרציתי לכתוב. ואז שתיכן כתבתן, ויכולתי להצטרף אליכן בלי לצעוק.

וגם נזכרתי שפדלאה עם אמביציות (בבקשה, תבחרי לך שם שלא מחייב אותי להשתמש במילה ממש מכוערת כל פעם שאני רוצה להתייחס אלייך) אמרה שהיא רוצה לדעת מה הרציאונל. ולשם שינוי (בגלל שביליתי המון זמן בלקרוא על זה, ובגלל שזה לא סותר את ההשקפה של פדלאה מהותית אז אפשר לסכם את זה בשתי שורות) יכולתי לעשות את זה. אז עשיתי.

חוץ מזה, הפריע לי שיכול להשתמש מדבריך שאחרי לא-אימונים בשיטה שלי (טוב, לא שלי. GTG זו שיטה ותיקה של אני המצאתי) צריך לנוח יום. אז העדפתי להבהיר. כי הפרשנות השגויה הקונקרטית הזו צרמה לי במיוחד. ורציתי שיהיה ברור שזו לא הדרך היחידה לתת מענה לנתונים הפיזיולוגיים.

אלא פיזיולוגיה
מקבלת את התיקון ומדייקת את כוונתי: הטקטיקה של התירגול (ניהול התירגול מבחינה אירגונית) נובעת מהנתונים הפיזיולוגיים ונועדה לתת להם מענה.
(כל פעם שאני חושבת לדלג על משהו בחומר זה לא עוזר לי, הא?)