כדאי לך לטפל בכעס הזה (כלפיה, כלפי עצמך, או מה שלא יהיה) ולא לתת לו לתפוס מקום בלב שלך ושלה.
הו,זה לא ממש כעס,יותר צל שלו ממנו ממש.
הוא ממש לא שם,
עכשיו אני פשוט בהודיה,ושמחה גדולה שהיא איתי.
והיא מדהימה,פשוט תינוקת מדהימה.

איזו חוויה מפחידה, אבל היא יכולה להיות גם מעצימה.

_וגם צל של כעס,איך זה יכול להיות??
איך היא היתה מוכנה ללכת לי??_
כדאי לך לטפל בכעס הזה (כלפיה, כלפי עצמך, או מה שלא יהיה) ולא לתת לו לתפוס מקום בלב שלך ושלה.

איך מהר חוזרים לשגרה כאילו כלום לא קרה.
ואם באמת זה היה קורה,איפה הייתי היום?
אני עסוקה ביומיום,כמו מאבק השרדותי,כל סדרי העדיפות חוזרים,
אותו רגע רק היה נס ,הודיה על החיים,
ועכשיו החיים שואבים אותי שוב,
וכאילו שאי אפשר אחרת.
להיות עוד בהודיה.
להמשיך
להמשיך
להמשיך.

מטורף לגמרי...

והפעם יכולתי לפספס...
אבל לא פספסת, התעוררת בזמן, משהו העיר אותך ברגע הנכון.
אני שמחה בשמחתך.

וואו, איזה נס! כל הכבוד לאינסטינקטים שלך!

נראה לי שכל אמא היתה מגיבה כך,אין כאן מחשבה או רצון,
פשוט יצר השרדות כמעט חייתי.
זה היה חזק ממני,למרות שהראש אמר-אין כאן היגיון זה אבוד-הנשמה שלי לא ויתרה עליה.
פשוט לא הייתי מסוגלת לוותר עליה.

כל הכבוד לך! יופי של תגובה, יופי של אינסטינקטים, יופי של אמהות קשובה ואינטואיטיבית. שאפו.

איזה פחד. איזו תגובה מדהימה. אין לי מלים.

מתחדשת,תודה,לא חשבתי על זה ככה...
אולי הנשמה שלה העירה את אבא.יש בינהם קשר מיוחד,למרות שהיא מאוד צמודה אלי,
בזמן האחרון יש להם טקס הרדמות משותף,הוא מניח אותה על הכרס שלו וככה שניהם נרדמים (מתוקים)
אבל אותו ערב אני הרדמתי אותה כמו שסיפרתי.

היא לא היתה מוכנה ללכת לך. עובדה שהיא כאן.

בת כמה היא?
בת עשרה חודשים בדיוק (נולדה בר"ח אדר וזה היה ערב ר"ח טבת)

כן,הדבר הכי חזק הוא תחושת ההקלה.
והאימה.
כי זה כמעט קרה.

אני יותר ויותר שומעת על מקרים כאלו,
לכן גם פתחתי את הדף,וגם כמובן לעבד את החוויה ולנסות לתמלל את מה שהיה כמעט ארטילאי.
מה שמטלטל אותי בסיפור הזה,שאלמלא בעלי התעורר וקרא לי-לא הייתי מתעוררת !
אני לא מאמינה לעצמי,איך ישנתי צמודה אליה והיא כמעט הלכה בלי שהייתי מודעת בכלל.
אני שקמה לכל ציפצוף של הילדים גם שהם קומה מתחתי,בעלי תמיד צוחק עלי שאני לידם לפני שהוא בכלל התחיל לשמוע משהו.
והפעם יכולתי לפספס...
אני לא במקום של האשמה עצמית,יותר במין תמיהה.
וגם צל של כעס,איך זה יכול להיות??
איך היא היתה מוכנה ללכת לי??

מדהים גם האינסטינקט שלך להתחכך בה, לשפשף.
נשמע משהו מאד חייתי וראשוני כזה.
איזו הקלה!!!!!!!

הוף! איזה פחד. מנגבת את המצח בהקלה. איזה מזל שהתעוררת.
(בת כמה היא?)

אוי-אוי-אוי איזה פחד!!!

שולחת המון כוח לעבד את החוויה הזו ולשאוב ממנה חיות כמה שניתן.

אוי-אוי-אוי איזה פחד!!!
ב"ה היא חזרה אליך!
שמעתי כבר סיפור דומה: ההורים התעוררו בבת אחת וקפצו מהמיטה בבת אחת ורצו בבת אחת אל העריסה של התינוקת כדי למצוא אותה במצב שתארת. מדהים. גם הם הצליחו לקבל אותה בחזרה ב"ה.
שלא תדעו ושלא נדע אנחנו עוד רגעי חרדה כאלה!
(כמובן הלכתי לבדוק את הקטן כשקראתי את הסיפור...)

וואו.
שולחת המון כוח לעבד את החוויה הזו ולשאוב ממנה חיות כמה שניתן.
נס גדול היה לכם.
את אמא מדהימה.
<קוראת אותך בעוד כל מיני מקומות כאן, ונהנית תמיד ממילים חמות ומדויקות>

מחקירה ראשונית באינטרנט אני מגלה שיש מושג כזה "כמעט מוות בעריסה".
ואז בהבזק עולה בי זיכרון,זה כבר קרה לי.עם אחד הבנים שהיה בערך בן חודשיים.

ב"ה זה נס החנוכה שלנו.
לא נכנסת לעומק המחשבה מה היה קורה אילו...
היא כאן וזה מה שחשוב.

ואז,אחרי הכל,
הגיע בכי שיש בו אימה והקלה.

ושוב מחשבות:
אולי זה לא היה מה שחשבתי,
אולי היא הייתה קרה כי השמיכה לו היתה עליה,
אולי היא רק ישנה שינה עמוקה ואנחנו דימיינו?
|
אבל אז אני נזכרת בפנים הקרות חסרות החיים.
ויודעת שהיה כאן משהו.
כמעט
כמעט
שהיה מוות בעריסה

אני זוכרת בשניות הבודדות של מה שהיה,את המחשבות שלי רצות:
"הנה,את רואה?היא היתה לידך ולא יכלת למנוע"
"זהו,כלום לא יעזור לך,היא מתה"
"חשבת שהאהבה שלך תוכל גם למוות והיא לא"
כל המחשבות הממיתות הללו.

ואח"כ תמיהה גדולה,אחרי שהגעת אלי,אחרי שחיכיתי לך כל כך,חשבת לעזוב אותי ???
מה חשבת לעצמך?
אני מסתכלת לה לתוך העיניים המדהימות והגדולות ושואלת,איך חשבת ללכת לי? הא?
מה נראה לך,שאני מוותרת עלייך??

הייתי שם,כמעט נגעתי במוות
כמעט וכל פחדיי התקיימו כמעט.
ברגע אחד כל התקוות שלי
כל מלאות האהבה שלי יכלה להשאיר אותי שכולה
אבל היה שם נס
או שלא היה כלום...?

נר שישי של חנוכה,אנחנו אצל ההורים להדלקת נרות.סועדים יחד,נהנים ממשפחתיות,
מצליחים לריב עם הילדים עד שהם נרדמים,והקטנה לא כל כך רגועה,
אני מניחה אותה לידי במיטה,מתכרבלת איתה,מידי פעם נותנת לה מוצץ,היא לא רגועה,כך לסירוגין עד שהכל שקט וכולנו נרדמים.
ואז בדיוק בחצות,אני שומעת את שמי,בקול מפוחד.
אני מתרוממת מתוך חלום במהירות,מבט אחד אליה,ואני יודעת-זהו.
היא שכבה ביננו רפויה,קרה ,ללא נשימה.
פניה חיורות,מאוד.
שמעתי את עצמי מיבבת כמו חיה פצועה וחוטפת אותה לזרועותי.
אני זוכרת שאמרתי לו-קרא לאמבולנס,הוא אח"כ לא זכר.
הרמתי אותה,היא היתה קרה,ללא תנועה.
התחלתי לשפשף אותה ולהתחכך בה בפני.
ואז בדיוק שחשבתי להתחיל החייאה היא נעה באיטיות .
שמעתי אותה נושמת.
היא חזרה אלי.
היא כאן.