^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהחלט... כמה כנות
חיה ???

דף מעולה ומעשיר.
בהחלט דף ראוי!

דף מעולה ומעשיר.

ההשלמה עם אחותי היתה פעולה השרדותית בלבד.
אני חושבת שגם פעולה הישרדותית היא חשובה.

את כותבת דברים מעוררי מחשבה.

פראית יקרה, תודה. חיבוק בחזרה.

הערכתי את זה שהצלחת להשלים עם אחותך

אני פועלת כחיה, מתוך אינסטינקטים השרדותים. ההשלמה עם אחותי היתה פעולה השרדותית בלבד. למדתי מזה המון. אני חושבת שלמדתי שיעור שכל ילד בן חמש כבר יודע. הפחד להיפגע, להרגיש דחויה הוא הפחד הגדול שלי, אבל יוצא שאנחנו תמיד מתמודדים עם הפחדים הגדולים ביותר שלנו. כפי שאנחנו יודעים ללמד את מה שאנו זקוקים ביותר ללמוד, כך החיים מזמנים לנו את ההתמודדויות שמהן אנחנו חוששים ביותר. בעצם הפחד הוא הדבר איתו אנחנו צריכים לנהל דיאלוג, מה שלא מפחיד אותנו לא נתייחס אליו אלא נזרום איתו.

היום אני יודעת כמה חשובה לי מערכת היחסים הזאת, ולמרות זאת יכול לבוא הרגע שמשהו כל כך ירגיז אותי, כמו שהיה לפני שנה וחצי, ואני אכעס ואהפוך עולמות, מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים. רק בכדי שהצדק יצא לאור. איכשהו המקרה שהיה לפני שנה הוחלק. איתה (עם אחותי) לא נוצר שום קרע, אבל עם אבי, שהוא - אפשר לאמר - הדג המסריח - הסתכסכתי קשות. היום הכעס כבר התפוגג.
המשכתי לבקר בבית הוריי ופשוט התעלמתי ממנו, היינו אומרים שלום קר וזהו. ואז נכנסתי להריון וילדתי ואיכשהו הדברים איתו נרגעו.

אם יש טיפוס בעולם הזה שאף פעם לא יתבגר הוא אבי. הוא ילדותי ברמות, במובן הקטנוני של המילה. בן זוגי אומר שעם הדינמיקה המשפחתית שיש אצלנו אי אפשר להאשים אותי. הוא דיקטטור חומרני. הוא מרשה לעצמו להתרגז, לצרוח ולהשתולל - נו אמרתי כבר - כמו ילד מעצבן. הוא ניצול אי-הרצף. הוא מהווה את הרוב המוחץ שסובל מחסך רגשי. אבל הצורה שהוא מבטא את החסך מעורר בוז נוראי.

אה, ומאוד הערכתי את זה שהצלחת להשלים עם אחותך, למרות כל הקושי שתיארת בתחילת הבלוג.
ממש מעורר השראה.

קראתי עכשיו את כל הבלוג.
שולחת לך חיבוק גדול.

מידי פעם אני באה לדף הזה שלי, כותבת איזשהו הגיג, בדרך כלל שופכת את הכאב והסבל.
חושבת לעצמי, אף אחד לא יכול היה לתאר לנו כשהיינו צעירים יותר, איך זה להיות מבוגרים. התחלתי לחשוב שלהיות מבוגרים זה להיות זרים ומנוכרים אחד לשני. כמעט ואין חברויות חדשות בשלב מאוחר בחיים. בעצם אם אין מי שמכוון אותנו בחיים, ההתפתחות הטבעית שלנו נבלמת על ידי דפוסי תרבות, תרבות פלסטית שנוצרה מהתפוצצות אוכלוסין. אם אין מי שמכוון אותנו, לא נדע לייחס את החשיבויות המתאימות למערכות היחסים הנקרות בחיינו. כל אחד ואחד חשוב והחיים שלנו כבוגרים הם השתקפות חיינו כצעירים.
כנראה ששורה של דברים שעשיתי שלא כשורה הביאו לאנשים להתרחק ממני בזה אחר זה. וכך נאלצתי לוותר על האידיאולוגיה שלי. לא שהם היו קרובים אליי במיוחד, אך כל יוזמה שלי למפגש נתקלה בחוסר תגובה. אף אחד לא החשיב אותי בכלל. ואולי החיים זימנו לי חבורה קשה במיוחד. כבר ציינתי שתמיד היתה לי את הנטיה להיות איפה שלא רוצים אותי, מן משיכה אל משהו שכנראה לא מתאים לי.
בתוך תוכי הכי נעים לי להיות לבד. אין לי הרבה סבלנות לבלגן שילדים עושים. אז בחיים אתה לא יכול לצפות למשהו ספציפי במינון שאתה מבקש. זה או הכל או כלום. אם לא תיפתח את לבך, לא יבואו ולא יתקרבו.
ואני מוצאת שאני זקוקה לחברה. את שואבת כח מהימצאותי עם אנשים. קשה לי עם הכבדות ועם חוסר הזרימה, עם ההפגעויות השטותיות ועם הנקמות. ונגיד שעשיתי כמה דברים חסרי טקט, אז מה, אז נגזר עליי להידחות?

שאלוהים יעזור לי.
אני אסירת תודה על התינוק המדהים שנולד לי, אך אלוהים, תעזור לי, למה הייתי כל כך חלשה בלידה, למה לא יכולתי ללדת את התינוק שלי? למה היו צריכים למשוך אותו החוצה בואקום.
התינוק המסכן שלי, יש לו בליטה בראש בצד אחד. זה לא כל כך בולט, אף אחד לא שם לב. הרופאה אמרה שזה קריש דם שהפך לעצם. אלוהים שלי, איך לא יכולתי ללחוץ את התינוק המתוק הזה החוצה, איך נכנעתי לכאבים ולקחתי אפידורל. היתה לי לידה ארוכה ולא פשוטה.
והאיש שלי, כמשענת קנה רצוץ, לא היה שם בשבילנו, היה חלש כמוני.
מעלה הודיה לשמים על התינוק המדהים שלנו אך כואבת את הלידה, את ההתערבות. התינוק שמשכו אותו החוצה וגרמו לו לחוסר סימטריה בגולגולת.

הוא רודף אותי בחלומותיי, אותו אהוב מיתולוגי שלי מן העבר (מלפני כחמש עשרה שנה), אותו אהוב שאף פעם לא מימשתי את אהבתי אליו, אף פעם לא אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו. היה בינינו סקס אך לא היתה בינינו מערכת יחסים מחייבת. היינו גם בקשר של ידידות לפני שנים אחדות.

חלמתי שאנחנו נפגשים (שנינו נשואים עם ילדה - כמו במציאות) ואני לא מפסיקה להגיד לו כמה שאני אוהבת אותו. אני עושה לכיוון שלו תנועות עם השפתיים ואומרת לו באנגלית "I love you" כשאשתו ליד אך לא שמה לב.

בסוף הצלחנו להיפגש וכל מגע איתו היא התעלות. כולי התרגשות וכמיהה עזה אליו. אני חייבת לברר אם הוא מרגיש את כל האנרגיה הזאת שזורמת ממני אליו בלילות מתוך חלום. האם יש לו חלק בזה?

התעוררתי בבוקר ואמרתי לעצמי, אוי, לא עוד פעם החלומות האלה עליו. אני כבר לא יכולה יותר. אולי אנסה לקבוע איתו פגישה חשאית ואומר לו כבר את מה שלא אמרתי לו 15 שנה? אולי אבקש ממנו שיעשה לי ילד (לזוגי בדיקת זרע נמוכה)? האם הוא יסכים? האם זוגי יסכים?

כתבת שאין בך שום מודעות, אבל מודעות היא לא מצב, אלא תהליך
התכוונתי לאמר שדווקא יש לי מודעות אך היא מובילה אותי לשומקום. אני מודעת לדרך בה אני פועלת, אני מודעת שלפעמים אני פועלת מתוך תסכולים או מתוך כל רגש אחר שאינו יכול להוביל אותי למקום של צמיחה. אבל אני מודעת לכך ועדיין לא יודעת לאן הדרך תוביל אותי.
סיימתי עכשיו לשתות כוסית יין אדום, מה שלא קרה כבר שנים. אני לבד בבית כרגע. מרגישה כמו לפני עשר שנים, איך שהייתי מנסה למלא את הריק. גם עכשיו הכל ריק. לא רואה שום דבר מעבר. אני עדיין צועדת באותה הדרך. איך אוכל לסטות מהדרך הזאת שבה הכל כל כך מציאותי, הכל קורה לי ואני מרגישה כאילו זה לא נוגע לי. אני חיה תמיד את הרגע שאחרי. לא חיה את הרגע, לא נהנית ממנו. רוצה כבר לסיים ולהמשיך לעניין הבא.

שלום חיה,
קראתי את הדף הזה, וחשתי כל כך הרבה אמפתיה אלייך. אני שולחת לך חוזק ותקווה. כתבת שאין בך שום מודעות, אבל מודעות היא לא מצב, אלא תהליך. אין אדם מודע ואדם לא מודע, ישנם אנשים במקומות שונים על רצף ההתפתחות התודעתי, ונראה לי שאת צועדת בדרך.
אני לא נוהגת לעשות את זה, אבל תוך כדי קריאת דברייך, הרגשתי שכדאי שאמליץ לך על משהו שעשוי לעזור לך מאד:
ישנו בית ספר למודעות שנקרא "המרחב לאקולוגיה הוליסטית", ועוברים בו תהליכים מפכחים ומדהימים. בית הספר מעביר סדנא פעם בחודש, בסוף שבוע של ירח מלא, שנקראת "חיבור נכון לרצון", וכשמה כן היא, מזכירה לנו איך להתחבר לאמת שלנו ולכוחות הרגשיים, נשיים של העולם.
אם זה כיוון שמעניין אותך, ואת רוצה עוד פרטים, את יכולה להכנס לאתר האינטרנט www.freewill.co.il, או לכתוב לי לדפבית.
באהבה,
נילי

מתגוררת במגדל השן. הכל יפה ומושלם למראית עין. אך בפנים יש ילדה שחווה אמא שלא אוהבת את אביה. והשיר אומר: if you can't be with the one you love - love the one you're with - וזה נכון אך לא יכולה ליישם. אין בי אהבה. יש בי כעס ושנאה והילדה כבר למדה איך לשנוא. כמה מיותרת אני.
אין בי שום מודעות. אין בי שום רצון ללמוד. אני רוצה לעזוב אך מפחדת. אם החודש אני לא בהריון אז אני עוזבת לדרך חדשה. אלך לי למצוא אהבה. יכול להיות שיש הרבה מה לאהוב בבעל הנוכחי אך לא אוכל למצוא זאת לעולם. אף פעם לא הייתי מאוהבת בו. נכנסתי להריון תוך יחסים רוויי ריבים והתנגחויות. גם אז פחדתי לעזוב. אני משחקת בחיים ובגורל שלי. לחיים אין כל משמעות בעיני. התאבדות. החיים שלי הם התאבדות אחת גדולה.
הוא בן אדם שהרבה דווקא כן מחבבים, כן סומכים, כן רוצים בקרבתו. את קרבתי כבר אף אחד לא רוצה כמעט. אני משדרת כנראה הרבה ייאוש ומי צריך את זה? גם ליצור אני כבר לא מצליחה יותר. אחרי שביתת יצירה ארוכה מנסה להרים את עצמי אך כלום לא יוצא ממני. אני שממון צחיח.
והמרוץ סביבי ממשיך ואני נותרת מאחור. אנשים מתפתחים רוחנית ונפשית, מתחזקים ומתעדכנים ואני כרגיל לא מסוגלת לתכנן חצי צעד קדימה. איזה ניוון מוחי. אני פספסתי את הרכבת ועדיין עומדת בתחנה ומחכה לרכבת הבאה - והיא תבוא!

שלום לך!

אני מזמינה אותך להכנס תחת השם שלי לדף האישי שלי ולקרוא את המאמרים שלי.
את מוזמנת לאחר מכן ליצור עימי קשר.
בברכה,
אביבית

הוא אומר לי דברים כמו שאין לי זכות קיום בלעדיו. בגלל שהוא המפרנס ואני עם הילדה בבית. ממש מתחשק לי לעזוב. אבל אם אעזוב אצטרך לצאת לעבוד ולהכניס את הילדה למסגרת. אולי אוכל למצוא איזושהי עבודה מן הבית. אני רוצה עוד ילד והשעון הביולוגי כבר מתקתק. ובינתיים לא מצליחים ואין זה פלא.

גם כשפתאום אני מרגישה שזהו, אני מסוגלת לחבב אותו, שהוא בעצם מקסים, לא מתאחר הרגע וקורה אותו דבר שכל כך מרחיק אותי ממנו. לא יודעת אם זה קשור להיותו גבר. אולי קשור להיותו המפרנס היחידי. אולי קשור לעומס העבודה שבו הוא נמצא (זה מה שאני שומעת השקם וערב). אולי קשור לתחושות שהוא מקבל ממני. אולי קשור להיסטוריית ההנצחויות הבלתי נגמרת. אולי קשור לחוסר אהבה בסיסית שלא קיימת בנו. אני יודעת שאני יכולה לאהוב. יכולה לתת אהבה. הוא משתק לי את זה. הוא לא יודע להיסחף (איתי?!).

אני לא מחבקת את בן זוגי.
למדי את עצמך לחבק אותו וליהנות מזה.
<סליחה על היומרה שלי לייעץ, אבל הן את ביקשת זאת, לא?>

המודעות שלי היא הכחשה אחת גדולה. אני כל כך בודדה ולא יכולה להפרות את עצמי. עם הבנזוג אני מרגישה כמו עם דמות סמכותית. הוא תמיד יראה לי שאני טועה במחשבה שלי, שהדפקט מתחיל בי.
ובעיקר לעוד דברים, מדהימים ונפלאים עוד יותר, שקצת שכחת איך לדמיין אותם
האם באמת ניתן לשכוח.?
cash your dreams before they slip away
כך אומר השיר ואני מסכימה.
אני חיה בשקר ובבגידה נוראית בבעלי. חולמת בלילות על ההוא המיתולוגי - שאולי גם איתו לא הייתי עומדת במבחן המציאות - ובשעות העירות לא ממש מאושרת.

מאירועי החודשים האחרונים: חידשתי את הקשר עם אחותי. יזמתי איתה פגישה ושוחחתי איתה על הכל. היא די היתה קשובה בשיחה. עכשיו הכל בסדר איתה. הילדה שלי מאוד שמחה על הקשר המחודש. היא מאוד נהנית מהבת דודה שלה וממש נראה שהיא מנסה להשלים את החסר. אני מניחה שהיא לא תשכח אף פעם את מה שהיה, איך שהרחקתי אותה מהמשפחה שלה, והכל בגלל הריבים השטותיים שלי.
חלמתי הלילה שוב על ההוא שרציתי ואהבתי. הוא חיבק אותי ואהב אותי והיה לי כל כך טוב וכיף. חלמתי שהוא עושה לי קרחת בחצי ראש, קבענו ללכת לאיזו הופעה ובאתי עם השיער הזה, כולי נרגשת לפגוש אותו. ואז התעוררתי מאוכזבת לנוכח המציאות. איך הוא נמצא לי כך בתוך חיי החלומות כבר יותר מעשר שנים. יודעת שלאיש הזה יש כוחות. אך לא יכולה להסתפק בהגשמת היותי איתו דרך החלומות. אני רוצה לחיות כך תמיד. עם האיש שעושה לי את זה. בפנטזיה שלי הייתי יכולה להיות אדם מאושר ומוגשם אם הייתי איתו.

איזה מקום נפלא להיות בו, מכאן הכל יכול לצמוח.
פעם הייתי בארץ אחרת עם חבורה מופלאה ובינלאומית. אחת החברות הטובות שלי היתה מתמוטטת פעם בחודשיים, אחרי לילה של שכרות, בוכה ורוצה להתאבד. היינו צעירים ולא ידענו מה לעשות עם זה, עטפנו אותה וריחמנו עליה.
רק בחור אחד שלא אשכח כל חיי, אמר: טוב מאד, תנו לה להתפרק, רק כשתכיר את הבוץ של החיים שלה תדע לצמוח ממנו, המקום הנמוך הוא מקום מאד גבוה. באותו רגע לא הבנתי כלום אבל רק אחרי שהתפרקתי בעצמי כמה פעמים הבנתי שלפעמים הדרך היחידה והטובה היא פשוט להגיד לעזאזל , אני לא יכולה לשמור את זה בפנים יותר.
מאחלת לך לצלוח את זה להווה של תמיכה ושותפות

אני כלום. נכה. הכל אבוד. רוצה לחיות.

אולי.

בא לך לראות מה שכתבתי ממש הרגע בדף לעבד מחשבות אובדניות ?

(אולי תלכי ישר לסוף - האמצע קודר למדי).

חשבתי על התלמידים של סאי מה כמי שיכול לעזור לך עוד כשקראתי בפעם הראשונה מה שכתבת, אבל רציתי להכיר אותך טיפונת לפני שאני דוחפת המלצות. המשפט האחרון שלך עשה לי את זה.

ושוב: את מתרכזת בביקורת עצמית, והיא לא מובילה אותך לשום מקום. "הייתי... הפכתי... התפזרתי... לא התמדתי..." וכשאת מתחילה לדבר על ההווה את גולשת פתאום לדיון על הילדים.

שוב: מה את יכולה לעשות למען עצמך? מה גורם לך להרגיש טוב? איזה אדם היית רוצה להיות? מה האידיאל שלך?

לא יודעת. מצבי התודעה הפכפכים הם. תמיד חשבתי שאני מודעת למה שקורה איתי, ואז בפרספקטיבה אני רואה שהתודעה באמת היתה קיימת אך מנגנון עיבוד הנתונים לא ממש עבד.
כמו שאמרתי. הסתובבתי תמיד עם האנשים הלא נכונים שכיום נדמה לי שממש רוקנו אותי מאנרגיות. הם תמיד המשיכו בדרך שלהם, סימנו להם יעדים וכבשו אותם, ואני התפזרתי, לא התמדתי, הסתגרתי. באיזשהו שלב הפכתי מבן אדם סובלני ונעים לאדם חשדן ואנטי חברתי. ואני מוטרדת, איך נקנה לילדים שלנו אופי חזק?
אולי כמה שנים במנזר בודהיסטי יעשו לי את זה.

יכולתי להתעסק בדברים שאהבתי אך הייתי עסוקה רוב הזמן בהרס עצמי.

ואולי לא יכולת? אל תשפטי את עצמך כל כך מהר. אולי יש בך כוחות חזקים שמשכו לכיוון הזה? אולי היו לך סיבות חזקות אמוד?
זה לא קל להשתנות, בייחוד בהתחלה. אבל מניסיון שלי (וגם של אחרים) - כשמתחילים את תהליך השינוי, הוא הולך ונעשה קל יותר, זורם יותר, אוהב יותר, ככל שמתקדמים.

לאן מובילה המודעות? היא מובילה לכל דבר נפלא שאת יכולה לדמיין לעצמך, ובעיקר לעוד דברים, מדהימים ונפלאים עוד יותר, שקצת שכחת איך לדמיין אותם.

איזה דברים את אוהבת? אילו עיסוקים מוציאים ממך את המיטב?

חיה שלום שוב!
אני רוצה להגדיר לפניך את ה"בלתי נסלח" שלי (במחשבה לעזור לך קצת להגדיר את שלך. לא הייתי נחשפת ללא סיבה טובה, אני לא אוהבת חשיפה)
בעיני בלתי נסלח הם הדברים שאת קוראת עליהם בעיתון- אונס, מעשים מגונים, אלימות פיזית אלימות מילולית, הזנחה פושעת. כל אחד מהם או בשילובים. יש עוד כמובן, אך אלו הם העיקריים.
אני ניתקתי את הקשרים כי זה היה ענין של השרדות. הקשר היה הרסני כל כך שאם לא הייתי מנתקת האישיות שלי היתה מתפרקת. אני לא מצטערת על הניתוק. שילמתי מחיר כבד בדמות בדידות איומה. ואני שלמה מאוד עם הניתוק.
למיטב הבנתי זה לא המצב אצלך. אני חושבת שתמיד אפשר לתקן. אף פעם לא מאוחר מדי. יחד עם זאת חשוב להתאים את הציפיות למציאות. לא לצפות ישר לשיחות נפש ותמיכה מקיר לקיר, אחרת מתאכזבים מאוד.
לדעתי, בעקבות הנסיון שלי, קשר משפחתי, גם אם הוא קריר ולא אידיאלי עדיף על פני הניתוק. משפחה בעיני היא מקור תמיכה. לא תמיד יש תמיכה אידיאלית ומלאה. אבל טוב שיש משהו. זה כמו לצפות לזכות במיליון שקל בלוטו ובמקום זה לזכות בחמישים. נכון, זה מאכזב, אבל חמישים שקל זה יותר טוב מכלום, נכון?
מאחלת לך להגיע לשלוה פנימית והשלמה עם עצמך ועם מעשיך,
פיצה

את מתארת מצבים נפשיים וקיומיים קשים.
אבל, את נמצאת היום על מסלול של מודעות וריפוי.
מאחלת לך מכל לב שהדרך תהיה קלה ככל האפשר .
מאחלת לך שהכיוון אליו את צריכה לפנות יהיה מובן מאליו,
שהסלעים לא יהיו גבוהים מידי,
שיהיה לך זמן לנוח לפעמים וסתם להנות מהנוף.
באהבה.

אין לי מילים חכמות לומר, מקשיבה לך.

קבלי חיבוק חזק ( () )

@}

אני מפחדת שאהיה חולה מכל האכילה הפנימית הזאת. אני יודעת שיש דברים שמשמחים אותי ויש ימים שאני שמה קצת בצד את המחשבות הטורדניות, יש דברים שאני כן אוהבת ואולי הם אלו שיצילו אותי. יש חיוכים שאני מקבלת מהילד/ה ויש את שאר החיות בנות המינים האחרים שאותן אני גם מאוד אוהבת. תודה לתמרוש. אני חושבת שפשוט נפגעתי המון בחיים שלי ממערכות יחסים (חַברות, גברים). הייתי מתאהבת בהם מהר מאוד. רוצה את קרבתם. ממש מבלי לבחון אם ההתאמה נכונה. ובדרך כלל רובם לא רצו המשכיות. רציתי רק את מי שלא רוצה אותי. גם חַברות נעלמו לי במשך השנים. זה באמת נס איך הגעתי למקום איכשהו נורמלי היום עם בן זוג וילד/ה. בקלות הייתי יכולה להישאר רווקה, חסרת כל, בחיפושים אחר הג'וינט הבא. ואולי חבל שלא נשארתי שם כדי לחוות ולמצות עד תום את המקומות הנמוכים האלה. נשארתי איתו כי פחדתי, לאן אלך? נשארתי למרות ריבים אינסופיים ומתישים, למרות חוסר ההבנה ולמרות הרצון והכמיהה למישהו מסוג אחר, או אולי למישהו אחר, מישהו שרודף אותי בחלומות שלי. מישהו שכל כך רציתי ולא רצה אותי, או אולי רצה אבל באופן חלקי. עד היום אני עדיין חולמת שאני מחבקת אותו ומנשקת אותו. דברים שאין לי עם בן זוגי. אני לא מחבקת את בן זוגי. בניתי לי חיים הרוסים והרסניים. יכולתי להתעסק בדברים שאהבתי אך הייתי עסוקה רוב הזמן בהרס עצמי.

חיה, מקשיבה.

בתקופה זו עוברת את אותם ההרגשות שלך, התיאורים שלך דומים לשלי.

כל הכבוד על האומץ להחשף @}

לחיה
מקשיבה לך
@} לשינוי הניק

חיה, רוצה לתמוך בך, רוצה לעזור ולא יודעת איך.

רוצה להפנות אותך לאנשים שיעזרו לך למצוא את הכוח שבך, את הטוב שבך,
את היכולת לתת מעצמך באהבה בלי להרגיש נפגעת.
את השלווה והשמחה שבלהיות עם אנשים טובים.

תזכרי שיש בתוכך את כל הדברים האלה. למרות שעכשיו, נראה לך שאת לא יכולה לסלוח, לא יכולה להיות ברכות עם עצמך ועם אנשים אחרים, יש בך את זה - אי אפשר לאבד את היכולת הזאת - רק צריך זמן ועבודה כדי ללמוד איך להוציא אותם אל האור, להוריד מהם את שכבת האבק והרקבון שכביכול אחז בהם, ולראות שכל התכונות הטובות נשמרו בתוכך, רק התכסו בשכבות רבות של כעס, אך לא נהרסו ממש.

את אומרת ש"אולי כבר מאוחר מדי" ודברים מהסוג הזה. תשתדלי להפחית במחשבות ואמירות כאלה. במקום זה תתרכזי במה שאת עושה: איך אתץ יכולה לסייע לעצמך? אילו צעדים ממשיים את עושה כדי לעזור לך להחלים ולהשתקם?
מה את יכולה לעשות, ועדיין לא התחלת?

תנסי להימנע כרגע מביקורת עצמית. זה מאוד חשוב. במקום להגיד: "אני הורסת, אני שונאת, אני ממשיכה להזיק" תגידי: "עשיתי שגיאה. לא נורא, בפעם הבאה אני אעשה את זה טיפה יותר טוב".
איזו עזרה ממשית (לא וירטואלית) את יכולה לתת לעצמך? למי את יכולה לפנות?

ספר מומלץ:
"לדרוש אלוהים" של כספי (שכחתי את שמו הפרטי). פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. מאוד נוקב, מאוד יפה
אם לא בא לך על אלוהים: "סרטן כנקודת מפנה" של ד"ר לארי לה-שאן. פסיכולוג מעולה, כמו שפסיכולוגים אמורים להיות: הומאני, תומך, מעצים את האדם שמולו. הוא פוגש אנשים עם סרטן ועוזר להם להפוך את חייהם למשמעותיים יותר.
כשאת חושבת ש"עכשיו כבר מאוחר מדי", תקראי כמה מהסיפורים שלו על אנשים שאפילו חודש לפני מותם שינו במקצת את חייהם, וכמה שזה היה חשוב ומשמעותי. להם ולכל משפחתם.

תודה על ההמלצה לספר.
לפיצה,
עצוב לשמוע על הדברים הבלתי נסלחים אך יחד עם זאת מלאת הערכה לדרך שבה הלכת.
אז ככה, נכון שהייתי רוצה שיהיה לי קשר טוב עם אחותי ושנהיה משפחה תומכת והכל, אבל אין זה כך. מבחינתי היא עשתה דברים בלתי נסלחים, פגיעות רגשיות מאוד עמוקות. יכול להיות שהייתי צריכה לספוג את התסכולים שלה, אולי הייתי צריכה לדובב אותה ובכל מקרה להיות האחות הטובה והמכילה. והנה, עם כתיבת המילים אני מגיעה שוב לנקודה שבעצם הכל תלוי בי, יכולתי לנהוג אחרת, להתעלות, אך במקום התנהגתי כמוה, שילמתי לה באותו מטבע. והנה אני מודעת לכך אך לא מסוגלת לשנות. אני עדיין בתוך מנגנון ההרס. לא רוצה לראות אותה ולכן לא מגיעה לבית הוריי. הילד/ה שלי נפגע/ת מכך. היא/הוא לא רואה את הבת דודה שלו/ה למרות שמאוד רוצה. אמא שלי במצוקה ואני בתפקיד הפגועה. הלא מוותרת. ההולכת עד הסוף. סוגרת חשבונות. ממשיכה להניע את גלגלי השנאה. כנראה שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. הניתוק הוא ארוך מידי. גם ככה אף פעם לא היתה בינינו קרבה כל כך גדולה. היום אני כואבת את זה. היום אני מייחלת ליחסים טובים של פגישות נעימות וקשר חמים.
עכשיו אני כבר לא יודעת איך לצאת מכל זה. הדברים שהצעת נשמעים נפלאים אך לא מסוגלת אליהם בינתיים. אולי אני צריכה קצת יותר הכרה בעוול שנגרם לי ממנה, לפרוק אותו איכשהו ורק אז אוכל להמשיך.

שלום חיה
רציתי להמליץ לך על ספר מקסים
שקוראים לו " כשהדברים מתפרקים"- של פמה צ'ודרון.
עלול בהתחלה להראות כמו עוד חארטה רוחני, ולא היא...
זה ספר מקסים.
בברכה.
אלמונית.

בינתיים תודה על התובנות. אני חושבת על התשובה.

חיה, הי! אני באה ממקום קצת שונה משלך. עברתי התעללות במשפחה שלי. ניתקתי איתם קשרים. אני בדיוק איפה שאת שואפת להיות- בודדה ועצמאית. עשיתי את זה לפני שנים. זה מרגיש רע מאוד! קשה מאוד! זה נכון שחופשי זה לגמרי לבד, אבל חופשי זה גם להיות לבד בשבתות, בחגים, בלילות. זה בלתי נסבל! אין מי שירים טלפון לשאול אם את חיה או מתה במשך ימים ארוכים! למדתי לבנות קשרים חברתיים ארוכים. למדתי לבנות קשר ולא להרוס אותו. פעם, כשהייתי מתחברת למישהו הייתי חושבת מתי הקשר יגמר. עד שיום אחד החלטתי שיותר זה לא יקרה לי. זה מאוד קשה, זה אומר לשנות הרגלי התנהגות ולהזיז ברגים במח. מאז היו לי ניתוקים מעטים. עם המשפחה של בעלי יש לי קשר לא כל כך מוצלח. הם לא אוהבים אותי. אני לעומת זאת מנסה למצוא תמיד נקודות חיוביות. בכל מפגש. וזה נותן לי כח. הם חשובים לי. בשבילי. בשביל האיש שלי. בשביל הילדה שלנו. וזה ממלא אותי בכח. ולא מרוקן אותי כמו הניתוקים בעבר.
לא הייתי עושה אחרת היום. במשפחה שלי קרו דברים שאין עליהם סליחה. הייתי צריכה לנתק קשרים בכל מקרה. המחיר של ניתוק הקשרים בלתי נסבל. אם אחותך לא עשתה לך שום דבר בלתי נסלח (ולפי מה שכתבת זה לא המצב) מציעה לך להתחיל בקטן. לא להיות ישר בקשר ישיר. יש מייל. אפשר לשלוח זר פרחים ליום הולדת. זה הכי קל כי זה לא מחייב קשר ישיר ותגובה מיידית. הייתי מנצלת מפגש משפחתי וכן מתיחסת לילדה שלה בהתחלה. הרי ילד זה כל כך נייטרלי. אל תצפי שיהיה קל מהתחלה. מאוד קשה לבנות קשר, הרבה יותר קשה לשקם קשר הרוס בן הרבה שנים. כל יום שעובר מקשה על השיקום!

תזכרי שיהילד/ה שלך מסתכל/ת על הקשר הזה ולומד/ת לבנות קשרים עם האחים שלו/ה. נקודה למחשבה!

עוד דבר- אם את רוצה להצליח לשקם את הקשר, שימי בצד את החשבונות הישנים. תפסיקי לשאול את עצמך למה זה קרה ולחפש מי אשם. זה לא מועיל ורק מצית מחדש את האש. אני לא אומרת לשכוח, אולי בלב גם לא לסלוח. אבל כן לשים בצד אם מטרתך היא חידוש הקשר.

ועוד- אל תצפי להצלחה, בודאי לא מייד. אל תגיבי לכל דחיה מצידה. אם היא תדחה אותך תעשי צעד אחורה ותתעלמי מהתגובה שלה. חכי קצת ותנסי שוב. זה מעצבן ומעליב ופוגע, אבל זו הדרך היחידה. תלכי על המחנה המשותף הרחב ביותר, כמו פרחים ליום ההולדת או צעצוע לילדה שלה (עם פתק החלפה כמובן) או שיחה על מזג האויר אם מזדמן לכן לדבר או על אבקת כביסה. צריך הרבה סבלנות, לדעתי זה משתלם בסוף. וגם נותן סיפוק עצום במהלך התהליך. מהיכולת לקבל שליטה על היחסים ולהוביל אותם למקום שנכון לך.
מה דעתך?

טוב. תודה על השיר המדהים. אני אמשיך.
אני מבינה שאני מובילה את עצמי למקום אליו אני רוצה להגיע אך לא רוצה להודות שאני שואפת להגיע אליו. אולי אני שואפת להגיע לבדידות הזאת, ניתוק טוטאלי מהמשפחה, שוֹנוּת מעוררת סלידה. רוצה להרגיש באמת את הלבד הזה כדי לצמוח משם. להיות בחוסר מחויבות טוטאלית. זה החופש המוחלט עבורי. אך המחיר כבד מידי ולא יוצאים נשכרים בדרך כלל מכך. עכשיו אני מעריכה יותר חברת אנשים. יחד עם זאת אני צריכה מינונים גבוהים של שהות במחיצת אנשים. כלומר אני לא אוהבת מפגשים קצרים מידי עם אנשים. אני חושבת שצריך לבלות הרבה שעות ביחד כדי להגיע להפשרה מסוימת. בייחוד עם ילדים. הם מתחילים להנות אחד מהשני רק כעבור זמן מה. ואילו האנשים - אם הם כבר טורחים להיפגש אז הם תמיד ממהרים וקוטעים את הזרימה. אני תמיד מרגישה בבית, לא חשוב לאן אני הולכת. אני לא מעסיקה את עצמי בנימוסין מיותרים. ואילו אנשים כל כך מאופקים ומשחקים את המשחק של אי הנוחות אם הם לא בבית שלהם.
ואולי לא - אולי אני פשוט מגיעה לבדידות הזאת כי כך אני בנויה. כי כל המשפחה שלי הם אנשים די בודדים, עם מעט מאוד חברים. ובתוך המשפחה היחסים מעורערים. מושפעת מהסבתא שלי שהיתה שקועה בדיפרסיה נוראית, כעוסה, רוטנת ובודדה. ועכשיו היא חולה באלצהיימר (כך אומרים הרופאים), לא יוצאת מפתח ביתה, לא מדברת לעניין, לא מזהה אף אחד. אני פוחדת שאני בעצם קצת כמוה בקשרים שלי עם אנשים. אבל היא תמיד אהבה אותי נורא ותמיד שמחה כשבאתי לבקר ולא התלוננה אם לא באתי מספיק. אבל האכזבה היתה תמיד פרושה על פניה. הריקנות שמילאה אותה. התחושה של הדפוקה.
אני יודעת שאני לא מסוגרת במחשבות ושיש לי עיסוקים שלא יתנו לי לשקוע עד כדי כך. והנה אני מודעת לכך מיני דברים ועדיין לא מסוגלת לבחור בנתינה אינסופית, בשמחה ללא גבולות בחמלה ובחוסר גאוותנות.
מקווה שלא הרדמתי פה אף אחד.
אני מזמינה את מי שמעוניין לשפוך פה את התסכולים שלו, המשפחתיים או לא, ואולי השיתוף יוכל להוביל למודעות גבוהה יותר שתוביל לאושר.

לילה טוב

אויש , אל תמחקו את הדף הזה, את בטח לא התחלת אותו כדי להפסיק בשלב הזה, לבי ליבי מאחל לך שתקבלי אותם ,את כולם ואת עצמך, פשוט תרדי לגובה הדשא ותתני לעצמך להרגיש חלק מהעולם, ולא מבקרת מהצד,
אני אעשה מדיטציה בשבילך הלילה . ולסיום שיר של רומי:

כאשר אתה עם כולם חוץ ממני,
אתה לא עם אף אחד.
כאשר אתה רק איתי,
אתה עם כולם.
במקום להיות עסוק כל כך בכולם,
היה כולם.
כאשר אתה נהיה כה רבים,אתה כלום.
ריק.

דף למחיקה

את יכולה דווקא בתור האחות הגדולה והבוגרת (בטוח נמאס לך לשמוע את זה) להתקרב לחמם את היחסים, להיות שם עכשיו בשבילה, ואולי זה ישנה אצלה משהו
אז זהו, זאת הבעיה, שאני לא נמצאת במקום שאני מסוגלת להיות טובה אליה פתאום. היא לא תבין את זה, היא תראה בזה חולשה, ניסיתי והרגשתי דחייה מצידה. וגם אני לא מסוגלת כי היא פגעה בי מאוד לפני כן. פגיעה שבגללה אנחנו לא בקשר עוד משנת 99'.
בכלופן יש המון כעס, גם עם ההורים. אני נמנעת מלהגיע לבקר אותם שמא היא תגיע גם כן. לאחר הקצר האחרון אני גם לא מדברת עם בעלה וגם לא מתייחסת לילדה בת השנה וחצי שלה. אם במקרה נפגשנו באירוע משפחתי אני מתעלמת מכל המשפחה שלה. מעניין איזה הסבר היא תיתן לבת שלה כשהיא תתחיל להבין, על האחות שלה. הילד/ה שלי כבר נבוך/ה כשהיא רואה אותה. היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. וההורים שלי התעלמו מהבקשה שלי שהיא לא תגיע כשאנחנו שם. לא מבינה איזה קללה נפלה עלינו.

אני בהחלט חושבת שאני צריכה להתחיל את הריפוי משם. מאצל האחות שלי. אבל לא רוצה. רוצה למצוא תחליף ליחסים האלה. היא בכלל חיה אחרת ממני. היא לא מנהלת אורח חיים דומה לשלי. היינו כבר במערכת יחסים צוננת וכל דבר פוער שוב את הקרע הנורא הזה בינינו. אני לא יודעת למה אני נטפלת לזה. פעם היא פשוט לא עניינה אותי. נכון, הייתי צעירה יותר, ולכן אני גם מבינה את חוסר ההתעניינות בי כשילדתי, למרות שלא נראה לי הגיוני. אחיות זה שונה. נכון שהיינו מסוכסכות עוד קודם לכך. עכשיו זה חסר בגלל הילדים. בכלל, אני גרועה בקשרים עם אנשים. אין לי קשר אחד אפילו שנמשך לאורך השנים, מלבד בן הזוג, וגם איתו היחסים מתוחים זמנים לא מעטים. אני יודעת שלא ממש תוכלו לעזור לי כי אני לא רוצה לחשוף פה פרטים מזהים על עצמי.
gotta go

למה חיה פצועה ?

את בטח לא מתכוונת לסלוח לה בגלגול הבא.
מודעות זה עכשיו,
"חבל על הזמן"................................

איפה היא היתה כל ההריון שלי וכל הלידה והגידול של התינוק/ת. היא לא באה לבקר אפילו פעם אחת!
יש אנשים, ואני מהם, שעד שלא ילדו, לא הבינו בכלל מה הרעש והמהומה סביב תינוקות וילדים, ולא הבינו כלום בצרכים הפיזיים והנפשיים של אמא חדשה. אפשר למצוא דרך לסנגר על אחותך, אבל את לא כל כך רוצה לשמוע, כנראה.
בהצלחה.

תודה. נכון, לכולנו יש את הקטעים הבלתי נסבלים שלנו. אני יודעת שהפכתי להיות בלתי נסבלת בעיני הרבה אנשים, אבל לא אכפת לי. אני קשה עם עצמי. רק חבל לי שהילד/ה שלי סובל/ת מזה ומפסיד/ה מזה. אני בסכסוך נוראי עם אחותי הקטנה. סכסוך שנמשך כבר כמה שנים. ואני אומרת לעצמי לגדול מזה, להתעלות מעל זה, לקבל את זה באהבה. אבל תקועה בשלב המוּדעוּת. מאוד מסוכן להיות תקוע במצב הזה, לא מוסיף בריאות! אני אומרת לעצמי שאני האחות הגדולה ושגם אני לא מושלמת ולא התנהגתי בצורה הכי יפה וטובה תמיד, אם מתוך הכרה ואם לא, ועדיין פגועה, נעלבת, חלשה. לאחר שנולד/ה בתי/בני (פשוט לא רוצה להזדהות) ניסיתי להבליג ולהתקרב אך הרגשתי קרירות וחוסר רצון מצידה. עכשיו, כשלה יש בת משלה היא ניסתה קצת להתקרב ואני התבצרתי בעמדה הגאוותנית שלי. לא רוצה! פתאום כשלה יש בת היא רוצה בקשר? איפה היא היתה כל ההריון שלי וכל הלידה והגידול של התינוק/ת. היא לא באה לבקר אפילו פעם אחת!
פעם, בתור ילדות, כשהיינו רבות לא הייתי מקדישה לזה דקה מחשבה. ועכשיו אני ממש בדיבוק עם הקטע הזה. ובנוסף יש את המשפחה של הבעל. יחסים קרים. לא רואים ולא שומעים כמעט.
יהי רצון, שנגדל ונצמח לתפארת.

קודם כל, כל הכבוד לך, צומחים רק מהמקומות הקשים והלא נעימים ולא מהמקומות החזקים.לא סתם אומרים "הפוסל במומו פוסל", כאשר השליליות של האחר משתקפת בנו אנחנו לא יכולים להכיל את זה, אנחנו דוחים את האחר. ואז לפי תגובתנו הוא מגלם את מה שאנחנו חושבים עליו. חוץ מזה, אנחנו לא כאלה מושלמים בעצמנו, כדאי שניתן קצת מרווח נשימה, לא?
מאחלת לך גדילה וצמיחה וכן, גם אושר.

שלום לכולם,
רוצה לשתף אתכם בתהליך אותו אני עוברת, שמקווה שיביא אותי לאהבה, ללמידה ולענווה. אני יודעת שהכעס והשנאה שבי יכולים להביא אותי למקומות מפחידים מאוד. אך לא יכולה לשלוט בזה. לא מעריכה אנשים. נתחיל במשפחה הקרובה שלי ושל בעלי וכלה בחברים (המאוד מאוד מעטים כמובן). אני יודעת שאדם צריך להקיף עצמו באנשים שטוב לו איתם, ולכן הרבה אנשים נפסלו בדרך והרבה תחת ביקורת קשה מאוד מצדי. אני מרגישה שאנשים חיים סביב עצמם בלבד, לא מעניין אותם מעבר לרדיוס הקטן שלהם. תמיד הסתובבתי עם האנשים הלא נכונים עבורי וכבר חושבת שאני כל כך יוצאת דופן.
ההמשך יבוא.