זהב טהור, איזה כיף לקרוא, מחכה ללילה ליישם את ההמלצות :)

נשים יקרות - שלום, אני חדשה/ישנה כאן אך כותבת לכן פעם ראשונה. קודם כל תודה על הדף מעורר המחשבה משתף כנה חכם ורגיש הזה....לכולכן. עוד לא סיימתי את כולו אך מכיוון שאני מעט מבולבלת ומיטלטלת בין סוגי מחשבה ואסכולות שונים ומשונים אשמח לתגובותיכן - בתי (תיאה) בת החצי שנה (פלוס שבועיים) מדהימה שלווה ומבסוטית בדרך כלל....אך עם השינה מאוד לא פשוט - לפני התיאור אציין כי היא כן עם חיתולים וכעת ישנה במיטה משלה בחדר שלנו ואת 4 החודשים הראשונים בחייה ישנה במיטונת עם הפתח אלינו, התגלגלה אלי ינקה וחזרה לישון, וזה היה נעים לכולנו. בזמן האחרון (ולא בהתאמה למעבר למיטה אלא קצת אחרי, כאילו התפתחה איזה מודעות - עכשיו הולכים לישון = פרידה.....איזה באסה...) השינה החלה להיות יותר "אישיו" מלחיץ עבורה ויותר זמן עובר עד שהיא נרדמת - או על הידיים או בהנקה בד"כ (כשהיתה קטנה יותר - כדור/טיול - כלומר תמיד עם עזרה או שמא מדבר בהתערבות אני כבר מבולבלת למרות שלהרגשתי לא היה מצב להניח לה להירדם לבד).... והכי קשה שהיא מתעוררת בבכי קורע לב (ואני כן רגשית בעניין....זאת אומרת בא לי גם לבכות כשהיא בוכה אולי כי היא ילדה שלא בוכה ככ הרבה בכלל ואז כשזה בא פתאום אני חושבת שממש יש לה סיבה...) איזה 4-6 פעמים בטווח שבין 18:30 - 19:30 שזה בד"כ ההירדמות ל 00:00 שנגיד אחת מהן זו הנקה והשאר זה מן בכי גדול וקורע כזה שאנחנו מרגיעים אותה על הידיים כמה דקות ומחזירים למיטה ...אחכ מתעוררת עוד פעמיים שלוש עד 6:00 בבוקר שעת ההשכמה שלה. בהשכבת הערב יש טקס שהתקבע - מקלחת החלפה פרידה מהעולם (לךונות נסגרים לילה טוב וכ') ואז אני מניקה אותה בשכיבה במיטה שלנו - התניה חזקה ומושרשת כבר - ובד"כ היא נרדמת על השד ואז אני משחררת את הפטמה בעדינות ושמה במיטה שלה. ...אולי זו הסיבה?? כך לפחות אמרה יועצת השינה וגם הרבה חברים - מה שנקרא גורם תלות ...:) מתלבטת אם להמשיך ולזרום אתה ולראות לאן זה ילך או לנסות "לסדר את זה" עם היועצת, ככ נעים לי להניק אותה במיטה שלנו ולראות שהיא נרדמת בשלווה אך מאוד לא נעים לי שהיא מתעוררת במצוקה כזו גדולה ככ הרבה פעמים ושהיא תלויה בנו כדי להירדם....וכמובן קשה לתפקד עם 7 יקיצות בלילה כשהרבה מאוד פעמים אחת היקיצות גם כוללות חירבון + החלפה ואחריו זמן ערות של שעה - או אפילו יותר עד שניתן להרגיעה ולהרדימה שוב ...והכיף הגדול שזה בד"כ קורה בין 2-4 לפנות בוקר :)
מקור ההתלבטות : בעוד פחות מחודשיים עבודתי תדרוש 2 ערבים ממני כל שלא אהיה בבית וחוששתני שלא יהא זה הגון להשאיר את בן זוגי עם דרמת: איפה הציצי אני תלויה בו כדי לישון! ובכלל - כן הייתי מאחלת לי ולה הירדמות עצמאית - שאולי גם תניב שינה רציפה?? מצד שני התערבות שתגרור בכי כמו שהיא יודעת לבכות מאוד קשה לי עד בלתי אפשרית. איכשהוא קשה לי להאמין שדבר ככ טוב כמו הנקה מייצר "נזק" לשינה וגורם להתעוררויות המרובות.....אני מתקשה להיפרד מזה אבל יודעת שאורח חיי אינו מאפשר את התלות שלה בי לעוד הרבה זמן....מה עושים ? האם להקדים תרופה למכה? או לזרום אתה עד שנגיע למצב ושפ הוא ייפתר (כשהיא תדע שזהו - אמא חוזרת לעבודה - כמו שהיה לה עם הבקבוק).....בקיצר התבלגנתי תודה על כל הארות ועצות למפרע ובדיעבד

שלום לכולן,
אצלי בעיית ההרדמות החלה כאשר הבובה התחילה להעמד, לזחול ולהתגלגל בקלות- סביב גיל 9 חודשים. ממצב בו אהבה מאד להכנס למיטה, בגיל 0 ואילך, ובד"כ נרדמה לבד תוך דקות ספורות, למעט מקרים של כאבים או פספוס החלון.. אני לא הייתי זקוקה לפיהוקים, לא הכרתי שיטה שמתייחסת אליהם, אבל פשוט הבנתי מתי הגיעה השעה. פספוס חלון ההזדמניות, תמיד מתרחש בימים בהם אנו מתארחים או מארחים ובנסיעות בכלל.
בתקופה האחרונה ההרדמה היא אתגר ממשי. הקטנטונת נעמדת למרות העייפות, ולמרות שנכנסה למיטה בזמן, מיד נעמדת כמו קפיץ. בוכה ובוכה עד שמשהו יקרה. ניסיתי לתת לה לבכות, אבל קשה לי מאד.
או שאני לוקחת אותה איתי למיטה שלי אם אני עייפה, או שאני יושבת לידה ומדברת איתה. אבל היא לא נותנת לי לצאת מהחדר עד שהיא ממש ישנה. דבר זה יכול לקרות גם אחרי שעה, אם היה טלפון או גירוי אחר שהפריע באמצע. לעיתים אני נהנית בתוך האתגר, אך בד"כ רוצה לעשות דברים אחרים.
ברור שהיתה לה היכולת הזו להרדים את עצמה, לא רק את היכולת גם את השמחה לעשות זאת באופן עצמאי, אך האם איבדה את היכולת בשלושה חודשים? האם כעת זקוקה לי יותר? או פשוט תוכל להיזכר ביכולת הזו אם אתעקש איתה מספיק.
אגב, אם אבא שלה נמצא בסביבה בשעות האלו, הבעיה קטנה ואף כמעט נעלמת. קצת בוכה, הוא ניגש אליה, מבהיר לה, יוצא, וכאן זה פחות או יותר מסתיים. (שוב, אם אנחנו בתוך החלון).
ההזדקקות שלה היא לנוכחות שלי, כלומר, אם היא לא קיימת (נוכחותי), היא בקלות יותר נרדמת.

מה לדעתכן טווח זמן הערות של תינוק בן חודשיים? אני מעריכה בין 20 דקות לשעה. אשמח לשמוע עוד תגובות להשכבת לילה עם ילדים נוספים באזור

[po]עולם חדש מופלא[/po] תודה. הקטנציק מתעייף בדכ באורך פלא כשהגדולים מתחילים את פסטיבל ארוחות ערב והשכבות.
במשך היום שיטת הפיהוקים פועלת מצויין, בערב הוא זקוק לי בהרדמה, ואני לא מצליחה בגלל הצרכים של הגדולים, ואז הוא כבר ממש עייף, וסרט להרדים אותו..

הייתי בטוחה שכאן אמצא עזרה /חיזוקים ומשום מה לא מצליחה למצוא אף אחת שתענה. אולי בכל זאת מישהי?

רעיון ל{{}}[po]יסכו נט[/po]:
את יכולה לנסות לשים לו מוסיקה בחדר כשהוא ישן, לפחות במנוחת צהריים, וכך היא תסכך (ככה כותבים?) את הרעשים.
אפשרות אחרת היא "רעש לבן", שפשוט חוסם רעשי רקע.

לגבי ההשכבות יחד עם הגדולים- לא ממש הבנתי את השאלה...
האם את יכולה להרדים אותם בשעות שונות?

בהצלחה

אולי כאן אמצא את התמיכה?? [po]הרדמת תינוקות[/po] (2011-10-02T22:53:19)

מקריאה פה עלתה בי מחשבה...
לא זכיתי לשאת ילדים במנשא לאורך זמן.
הגדול לא סבל ידיים/מנשא/להיות מעורסל ומפונק בתנוחת הנקה/עם הפנים לאמא והגב לקהל :-) :-(
הקטנה היתה בוכה במנשא כריכות, ובגיל שלושה חודשים כשניסיתי כל תנוחה אפשרית אחרת היתה פולטת בלי סוף(בעיקר בעיית כביסות, עולה במשקל ולא בוכה כשפולטת אבל פולטת הממממוווןןן עד גיל שנה בערך, בגיל 10 חודשים רצה מרתונים)
שניהם גם עברו את ה8 ק"ג בגיל ארבעה חודשים.
מי יודע, אולי הפעם אזכה.....משתוקקת ליאמו חתיך משלי :-)
ולעניינך מיכל,
באופן טבעי בכי של תינוק מערער את השלווה שלנו, זהו תפקידו הראשוני.
יש פשוט הבדל בין אי נוחות של האמא לבין היסטריה, ויש הבדל בין בכי לבכי.
יש גם הבדל בגישה ובתקופה בחיים, כשהקטנה שלי היתה תינוקת לא נתתי לה לבכות ולא עניין אותי מה אומרים. למה שתבכה מתוקה כזו? אבל זה ממש לא נכון לכל מצב ולכל משפחה וגם משתנה עם אותו הילד מפעם לפעם. בקיצור, תנסי לבטוח בתחושות שלך יותר ותהיי שלמה עם זה.

היי אילה בשדה הדגן, תודה על תגובתך (-:

[u]רמת הגירויים שאליהם היא נחשפת-[/u]
לא נחשפת למשהו מיוחד.. אנחנו גרים בעיר. חלק מהיום נמצאים בבית, אין רעשים חזקים במיוחד. אנחנו בלי טלביזיה. וכל יום אני מקפידה גם על זמן בחוץ.. בגינה על הדשא.

[u]יש מצבים של פרידה ממך במהלך היום או השבוע, או שאת איתה?[/u]
בחודשים הראשונים יותר נאלצתי להיעדר חלק מהימים.. בעקבות לימודים. אני עדיין סטודנטית.. אבל דווקא בחודשים האחרונים אני איתה במהלך כל השבוע, וכאשר אני לא נמצאת אז היא עם אבא שלה שמאוד קשורה אליו גם.

[u]לא נראה לי שיש בעיה עם בכי של תינוקת לקראת ההרדמות.אני בעינין שזה הכל רגשות שצריכים למצוא להם שיחרור .הם לא מעידים על שום בעיה עם הילדה . רק צריך להכיל את זה .[/u]
זה נושא שאני חושבת עליו הרבה ויש לי רגשות מעורבים לגביו. יש לי קושי עם בכי של תינוקות. תמיד כשהייתי שומעת תינוק בוכה זה היה מפריע לי, גם של אחרים ובטח ובטח כשזו התינוקת שלי. זה מלחיץ אותי ומקפיץ אותי. רק בחודשים האחרונים אני מצליחה להיות יותר רגועה ולהגיב לבכי בצורה יותר שלווה. העניין הוא שהבכי בהרדמות הוא שונה. זה לא נשמע כמו בכי לקראת הירגעות, לצורך של פורקן. זה בכי היסטרי וצווחות שיותר נשמע לי כמו בכי במצוקה. ולכן אני לא יודעת כל כך איך להגיב אליו.

בכל מקרה כרגע אין הרבה התפתחויות, בגלל תקופת החגים אין שיגרה ואז הכל נראה שונה במילא. מה שכן היא כן חזרה להרדם בהנקה בחלק מההרדמות וזו תמיד ההרדמה הכי רגועה ונעימה. עדיין השאיפה שלי היא שלא תרדם כך, גם בגלל שאני רוצה להוריד את מספר ההנקות למשך היום וגם כי חשוב לי שתוכל להרדם עם פחות תלות בדבר מאוד מסויים.

היא נמצאת חלק מהיום במנשא, כשאני מסתובבת איתה בחוץ, לא הרבה כי דווקא מראה הרבה רצון להסתובב כמה שיותר. היא תינוקת מאוד פעילה! ונראה לי שתתחיל ללכת בקרוב. היא נרדמת לפעמים במנשא.

לגבי הגן - אין לי עדיין תשובות. היא גם לא נרדמת על הידיים כך שגם בזה הגננת לא תוכל לעזור.

אני חושבת שאת אמא טובה . באמת.
אני חושבת שאת מטפלת במסירות בבת שלך ובהרבה אהבה ורוך - משהו שרק את יכולה לתת לה, כנראה.וזה מאוד יפה בעיני.

אני חושבת שיש שני דברים שצריך לבדוק:
[list=1]
[*] רמת הגירויים שאליהם היא נחשפת-בעיקר רעשים, אורות חשמל ,מקומות הומי אדם וסגורים.לו דווקא שיעמום.
[/list]
ככל שהתינוק נמצא בסביבה טבעית-אור שמש, עצים, חול אבנים, מספר קטן של אנשים קבועים -כך הוא החיים שלו יותר פשוטים ורגועים. בלי הצורך לפרוק את הקושי בהתמודדות עם אין ספור גירויים .

מגירוי של מגע אוהב וחיבוקים הם תמיד יוצאים שמחים וגירוי של תנועה -נשיאה במנשא הוא ממש צורך בתינוקות.


[list=1]
[*] יש מצבים של פרידה ממך במהלך היום או השבוע, או שאת איתה?
[/list]

[hr]
לא נראה לי שיש בעיה עם בכי של תינוקת לקראת ההרדמות.אני בעינין שזה הכל רגשות שצריכים למצוא להם שיחרור .הם לא מעידים על שום בעיה עם הילדה . רק צריך להכיל את זה .
הבכי יכול להיות מאוד חזק, כי יש לתינוקות עוצמת ריאות שמתגברת בערך בגיל 3 חודשים.

קחי בחשבון שנשיאה במנשא היא צורך , בטח ובטח בגיל שלפני ההליכה .בשלב של ההליכה-המקום הכי בטוח להרגע .
מגע וחיבוק, גם אם היא עיפה ו'שבוזה ' וגם אם היא צורחת בעוז - זה צורך.
אם הגן שאתם מתכננים לשלוח אותה אליו לא מספק את השירות הזה (וזה בהחלט לא מפתיע), אז יש בעיה , לפחות לדעתי, עם לשלוח ילדה למקום שבו הצרכים שלה לא מסופקים.
את יכולה לשוחח עם הגננת ולברר מה הפיתרון שלפיו היא תנהג ,תסבירי לה את עמדתך, אולי ישנה אפשרות שתגיעי לגן לפי דרישה ?ואז כבר די ברור שהסידור הזה לא מועיל בצורה מספקת לאף אחת מכן.ובאמת, היא ממש קטנה.

[u]בשעות הבוקר כשהגדולים במסגרות זה סבבה, אבל איך בצהריים?[/u]
ענין של הרגל?
הקטן שלי נרדם בהנקה גם באמצע היום, בתוך מהומות לא קטנות.
קורה שאני צריכה לבקש שקט או ללכת איתו לחדר, אבל אחרי שנרדם, כלום לא מפריע לו.

מיכל,
כתבת - [u]זה אומר לחזור אחורה[/u]
אני מרגישה שבגיל תשעה חודשים, יש לפניכן עוד כל כך הרבה קדימה ואחורה, שאני מעדיפה לשפר מקומית, בלי לחשוש לעתיד, להרגלים, או לחינוך.
זה אישי, ואולי לא מתאים לך. אבל חשוב לי להזכיר לך שלא תצפי להקלה בגרף מונוטוני {@

בילדה השישית סוף-סוף הבנתי!
זה בכלל לא בעיה לגדל ילדים בלי להרדים!
(כל מה שצריך זה רק שהם ידעו למצוץ אצבע |יש|)

הי אשמח לשמוע תגובות.. ובמחיוחד איך עושים את זה בזמן השכבות של הגדולים, ואני משכיבה לבד??

תודה לכן על התשובות והתמיכה :)
בלילה היא באמת ישנה טוב, יכולה להתעורר פעמיים לפעמים יותר. אך ישנה מ19:00-19:30 בערב ועד 6:30-7:00 בבוקר. ככה שיש לה 11-12 שעות שינה בלילה. עם התעוררויות קצרות, כשאחת מהן לפנות בוקר להנקה.
אני כן חושבת שהיא זקוקה לשתי שנות ביום פשוט מאיך שהיא מתנהגת ביום ללא שינה לעומת יום בו ישנה מספיק, אבל אתן צודקות, באמת החלטתי קצת לשחרר ולראות מה קורה..
לגבי העצות של לישון במנשא/עלי וכו' זו לא אופציה כרגע מבחינתי בגלל שתי סיבות:
[list=1]
[*] זה אומר לחזור אחורה. הייתה תקופה שרק כך ישנה ואז הייתה מתעוררת כל הלילה כדי לחפש בדיוק את ה"רקים" האלה וזה היה מאוד קשה, אני לא רוצה לחזור לתקופה הזו
[*] דבר נוסף וחשוב, היא נכנסת לגן אחרי החגים ואז לא יהיה מי שירדים אותה במנשא/הנקה וכו.. אז חבל לי להרגיל אותה לזה עכשיו כשממש עוד מעט צריך להפסיק עם זה.
[/list]
מקווה שיהיה שיפור בימים הקרובים
חג שמח

הי מיכל
קודם כל תנשמי עמוק.באמת שהכל בסדר, אני משוכנעת שהילדה בריאה ושמחה ומתפתחת כראוי.
עצם העובדה שהיא ישנה שנת לילה טובה מאוד מאוד מרגיעה.
מנסיון אישי שלי, ישנם תינוקות שישנים הרבה, וישנם תינוקות שבקושי ישנים.
אני ממליצה לשחרר.
קודם כל כדי לראות את הדברים יותר בפרופורציה.
היא ישנה טוב בלילה? נהדר. מי החליט שהיא חייבת לישון עוד פעמיים במהלך היום?
אולי מספיקה לה מנוחה, הורדת קצב הפעילות ללא הירדמות ממש? ואולי גם לאמא שלה לא תזיק אתנחתא קלה באמצע היום? אני הייתי מנסה לא להתעקש על שנת בוקר/צהריים, ואולי לקחת אותה איתי למיטה שלי, ששתינו ננוח קצת. אולי להניח מזרון על הרצפה, או שטיח מרופד היטב ונוח ככה שתהיי מאוד נינוחה וגם לא תגבילי אותה בתנועה. את תנוחי לך קצת, והיא תנוח לידך ואולי תשוטט מעט ואז תחזור להתכרבל כמוך. נשמע לי שאת זקוקה למעט מנוחה. ועוד דבר, אין הורה שלא עושה טעויות. בעלי פעם אמר לי שהורה שלא טועה הוא הורה לא טוב, כי הוא לא מנסה כלום. מי שמנסה ומשקיע מחשבה ומאמצים חזקה עליו שיטעה מידי פעם. אז מה? אין אמהות מושלמות וטוב שכך.

כמה היא ישנה בלילה?
איפה היא ישנה ביום?
אני הייתי עושה מאמץ לתת לה לישון ביום עלייך - מנשא, כורסא, יחד במיטה - כל דבר שעובד ומאריך לה את השינה.
מה שראיתי עם קטנים אצלינו הוא ששינה טיפוסית נמשכך כשעה וחצי, באמצע שלה יש התעוררות ליניקה.
בפועל, ישנתי עם הפעוט במיטה את החצי הראשון או השני של השינה הזאת. הרווחתי גם שינה וגם לפחות חצי שעה שקטה שאני יכולה לבטוח בה.

מיכל יכול להיות שתמצאי תשובות בדפים [po]הרדמת תינוקות[/po] [po]שינה של תינוקות[/po].
בכל אופן כרגע אני הייתי מנסה הרבה פחות לנסות להרדים אותה והרבה יותר להתבונן עליה, אולי היא זקוקה לפחות שינה?
הייתי מנסה לקחת יום בו היא לא הולכת לישון עד שהיא ממש מבקשת את זה. אולי העצבנות היא משעמום?

שלום. אני רוצה לספר על ענייני השינה אצלינו ואשמח לקבל תגובות, עצות, רעיונות.. אני פתוחה לכל דבר. ודי מיואשת..
קודם כל לפני שאתחיל - עניין השינה היה סיפור אצלינו ממש מהיום שהקטנה נולדה, אז עשיתי בדרך גם הרבה טעויות אני בטוחה, ולא גאה בכל הפעולות שלי. אשמח אם לא תרדו עלי לגבי פעולות שאתן לא מסכימות איתן. אבל כן רוצה לשמוע את דעתכן.
כיום הקטנה בת 9 וחצי חודשים. השינה בלילה כמעט תמיד הייתה די טובה. יש תקופות קשות, אבל יותר חשוב לי עניין השנות יום, אז אני אספר על זה.
קשה לה מאוד להרדם. תמיד היה. ההרדמות מלוות בהמון בכי וצעקות. עצבנית מאוד במהלך היום כשלא ישנה, ואז כשאני מנסה לשים אותה לישון מתחיל בכי שהופך די מהר למאוד היסטרי. הייתה תקופה שנרדמה רק בהנקה והיתה תקופה שנרדמה רק על הידיים, אך זה היה נורא, כי תוך כדי מתפתלת וצורחת, לא מוצאת את השקט שלה.
לפני כחודשיים כשהמצב הפך להיות ממש בלתי נסבל הלכנו ליועצת שינה, בעקבותיה התחלנו בתהליך הרדמה עצמאית. הקטנה צרחה המון בתהליך הזה.. אני לא אפרט.
כיום בעקבות התהליך, בערב נרדמת בקלות וישנה הרבה יותר טוב בלילה, אך עדיין ביום כלום לא עוזר. לפעמים אני יכולה לשים אותה במיטה ואולי תתלונן קצת אבל בסוף תרדם, אך רוב הפעמים זה כרוך בהמון בכי לזמן רב. אחרי תקופה מאוד לא קלה בה כל חווית ההרדמות היתה מאוד קשה גם לי וגם לה אני החלטתי שלא נותנת לה יותר לצרוח. אם מגיעה למצב הזה אני מוציאה אותה מהחדר ומנסה שוב מאוחר יותר.
חשוב לי לציין שבכל הרדמה שיש בכי אני איתה, אף פעם לא משאירה אותה בוכה במיטה לבדה.
הבעיה היא שכרגע גם בגלל שהחלטתי להפסיק לנסות בכוח, היא ישנה ממש מעט. יכולה לישון חצי שעה בבוקר ועוד 45 דק' בצהריים וזהו. היא גמורה מעייפות וקשה לי לראות אותה ככה, אני כבר לא יודעת מה עדיף.
אני מניחה שהמצב כיום הוא שילוב של תינוקת שהיה לה קשה להרדם ולהרגיע את עצמה (כמו לרוב התינוקות ממה שאני רואה סביבי) ושל אמא שנורא נלחצת מזה ואז עושה עוד ועוד טעויות. השאלה איך ממשיכים מכאן עכשיו? לפעמים נראה לי שזה לא ייפתר לעולם.. עד שפשוט תפסיק לישון ביום. אבל עצוב לי מאוד בנתיים שכל עניין השינה כרוך בהרבה מאבקים עצב ובכי.

קראתי חלק, לא עומדת באורך הדף. סליחה אם משחזרת- הדרך הזו הצליחה לי עם ביתי (השניה), אני מרגישה עם השלישי שזה קשה מידי להיות קשובה אליו ולספור לו פיהוקים כשמתרוצצים פה עם גועש וכדורגל ומכינים עוגיות. בשעות הבוקר כשהגדולים במסגרות זה סבבה, אבל איך בצהריים? ובהשכבות זה בכלל לא סביר. אשמח לשמוע רעיונות

יקרה, זה נשמע קשה. אבל זה חלק אינטגרלי לגמרי מגידול תינוקות.
האמת היא שלא מחזירים ילד להרגליו הקודמים. אם ההרגלים הללו יהיו טובים לו הוא יחזור אליהם לבד.
ואם זה לא טוב לו אז יש לכך סיבה.
אני מצטערת על העצה הבנאלית אבל הייתי מציעה במקום להשתחרר דווקא להתחבר. אפילו ממש חזק.
ועדיף להתחבר מבלי לחשוב על הרווח של זה (מקובל לטעון שהחיבור מוביל לשחרור מתישהו). פשוט כי זה הדבר הנכון.
תינוקי קטן בוכה ומסכן. פשוט לחבק ולחבק ולנשק וללטף.
רק מתוך הביטחון שלו בקשר שלכם ובך יכולה לצמוח, בקצב שלו, היכולת להיפרד.
חזקי ואמצי. זה קשה אבל זה עובר. ובינתיים תרוויחו שניכם המון מגע משותף.

כותבת פה כי אני יודעת שכתיבה משחררת ואולי תעזור לי לחזור לדרך
ואולי גם תעזור לי לגלות בתוכי את התשובה, ואולי בעזרתכם אני יגלה אותה.

קשה לזערור לישון הוא בוכה המון, הוא נעמד, הוא לא רדם בהנקה ואין לו מוצץ והוא כבר לא מוצץ את האצבע
הוא הפך להיות תלותי בנדנודים.
עד גיל חצי שנה הנחתי אותו במיטה כיסיתי נפרדתי ממנו והוא נרדם.
צמיחת השינים והתפתחות הניידות שלו גרמו לשינוי בשגרה כבר חודשים.

אז איך משתחררים מתלות בלי יותר מדי צרחות??
איך מחזרים את הילד להרגליו הקודמים?

האמת היא שזה מפורט מאוד בדף כי השאלות עלו. אבל מי אני שאשלח אותך לחפש...
עם הגדול התחלנו בזה כשהוא היה בן שלושה חודשים. אחרי שהוא קיבל מוצץ בנסיבות שבכלל לא שקורות לשינה ונתקע איתו. אי לכך, כבר קשה היה להפריד מה קשור למה.
עם האמצעי עשינו את זה ככה מהיום הראשון. זה עבד נהדר. בסוף גם הוא "זכה" למוצץ משלו מסיבות שאני לא זוכרת אבל גם הן לא היו קשורות לשינה. הוא קיבל את המוצץ בגיל הרבה יותר מאוחר וגם נפרד ממנו בקלות רבה ולא נזקק לו כדי לישון.
הקטנה מעולם לא קיבלה מוצץ.

[u]אני לא מכירה אף ילד שנרדם ככה לבד בגיל כזה בלי מוצץ, או לפחות "שמיכי", (וזה בלי להזכיר בקבוק ושאר אביזרים נפוצים).[/u]
אני יודעת. בדיוק בגלל זה פתחתי את הדף :-)

קודם כל תינוקות שמוצצים אצבע זה דבר קסום בעיניי. לא יודעת למה.
הסיבה ששאלתי על המוצץ היא שאני לא מכירה אף ילד שנרדם ככה לבד בגיל כזה בלי מוצץ, או לפחות "שמיכי"
(וזה בלי להזכיר בקבוק ושאר אביזרים נפוצים).
גם הילדים הגדולים יותר נרדמו ככה בלי מוצץ?

מקווה שברור שאני שואלת מתוך סקרנות אמיתית ולא כהתרסה

היא עדיין עם שתי אצבעות, כאשר היא עייפה.
אין לה ולא היה לה מעולם מוצץ.
מסוקרנת למה את שואלת...

היא עדיין עם אצבע?
יש לה גם מוצץ?

קטנתי בת שנה. מעדכנת כאן בסיכומיות משהו שהתהליך הזה עבד להפליא איתה.
האמת, המבט לאחור הוא עבד איתה עוד יותר טוב מאשר עם שני הבנים.
מגיל אפס, ועל אף הקושי הלא מבוטל בגלל שהיא אינה מחותלת, היא פשוט נרדמת בקלות בעצמה.
מסמנת על עייפות, מושכבת במיטה, אם הכל תקין היא תירדם מייד. אם לא, לרוב זה ייגמר בפשפוש מתישהו ואז היא תירדם בקלות.
כאשר היא מתעוררת באמצע הלילה היא מקבלת את מה שהיא מבקשת וחוזרת לישון מייד ובקלות.
מה שכן, הסימנים שלה לא בדיוק היו בפיהוקים כמו אצל הבנים. יותר עצבנות כללית, חוסר רצון לרדת מהידיים, ומשיכות באוזן.
כאשר היינו לוקחים אותה למיטה היא היתה ממש מושיטה ידיים למיטה ומבקשת לרדת. מתכרבלת לה, מכניסה שתי אצבעות לפה והולכת לישון.
מאחר וזה עלה המון פעמים בדיון הישן הזה - התהליך הזה התבצע ללא כל כפייה, ללא בכי, ללא שום סבל. הוא כן החל מינקות מוקדמת מאוד והפך בקלות להרגל המועדף.

שינה מתוקה לכולם.

גם אני שמחה בשבילך.
שינה מתוקה לכל בני ובנות הבית :-)

תודה רבה לך [po]ציל צול[/po], הרכות שלך ושל חברותייך פה בדף מאד עזרה לי. חיפשתי מקום נעים לשתינו שיענה על הצורך שלה והרצון שלי שהיא גם תכיר את האפשרות להירדם במיטה שלה.
עברו כמה ימים והגעתי לאיזשהו מקום טוב ושלו יותר אצלי עם הנושא,
אני שוכבת לידה במיטה ושרה לה שיר קבוע ומנסה אם היא רוצה לתת לה למצוץ את האצבע שלי קצת עד שהיא נרגעת, לפעמים היא קצת מתעצבנת שלא יוצא חלב
אני שוכבת לידה עוד קצת גם אחרי שהיא נרדמת, אני לא לוחצת עליה במחשבותי שתרדם ורואה ברגעים אלה גם את המנוחה שלי, ונראה לי שעלינו על רגעים טובים, עדיין יש פעמים של מנשא ושל הנקה ושל נסיעה באוטו, אבל אני שמחה שיש גם אלטרנטיבה במיטה שלה. בערב אגב היא לפעמים נרדמת לבד במיטה שלה אבל לא על הבטן אלא על הגב (על הבטן היא מייד מתעצבנת).
שוב תודה על הדף הנהדר הזה ועל התשובה המהירה והמחזקת

עוד משהו קטן - אם התינוקת שלך מחותלת, תשקלי לבדוק את הנושא של בלי חיתולים. אפילו אם את לא רוצה בזה לתמיד, יכול להיות שניסיון לפשפש ולעקוב אחרי עשיית הצרכים יועיל מאוד סביב הזמן שבו את רואה אצלה סימני עייפות. תינוקות מסתבכים עם הצרכים ואם הבטן שלהם מלאה והם מתקשים להתרוקן בחיתול אז עלול לקרות בדיוק מה שאת מתארת. עייפות וניסיון להירדם שמלווים כל הזמן בהתעוררות בגלל שמשהו בעצם מציק. יש דף על עם חיתולים בלי חיתולים ואולי זה משהו לחשוב עליו כדי לפסול את כל הסיבות האפשריות למצוקה או אי נוחות לפני השינה.

אשה יקרה, אין לי ממש מה לומר על זה ברמת העצות. אני חושבת שהעצה מתחבאה לה בתוכך אבל את מבקשת לך אחרת.
כשפתחתי את הדף חשבתי על כל האמהות שהן במקרה כמוני, שיש להן תינוקות דומים לשלי ושאולי פסלו מהר מדי את האופציה של תינוקות שנרדמים לבד.
אבל נשמע שהפיצית שלך ממש לא בעניין. ואם יש לך תחושה שהיתה לה התחלה לא פשוטה אז אולי החודשים הראשונים הם בדיוק הזמן לעשות משהו בנידון.
להיות רכה רכה רכה, לתת לה את מה שהיא צריכה בהתמסרות גדולה ולראות אחר כך לאן זה מוביל אותך.
אני סומכת מאוד על תחושת בטן של אמהות. היא מאוד קטנה ואת יכולה, בהתמסרות, להפוך את ההתחלה הזו לקלה.
זה פשוט דורש קבלה של פער בין מה שממש היית רוצה למה שיש.
וזו גם דרך טובה להמשך. כמשהו קשה, להרפות אותו לגמרי. במקרים רבים תינוקות שנחווים "קשים" פשוט מתרככים בעצמם כשהם חשים בהתמסרות האמיתית הזו.
זה עבד גם אצלי בכל מיני תקופות.
תני לזה חודש של רכות אמיתית, הרפיית כל מה שרצית וחשבת לתוך מה שיש, ותראי מה יצא לך.
חיבוק חם והצלחה בדרך שבה תבחרי.

הי
אני שואלת פה את השאלה ששאלתי ב: [po]תינוק שנרדם רק במנשא[/po], איכשהו השאלה פתאום נראית לי מתאימה יותר לפה...
יש לי 2 מלאכית, המלאכית הגדולה שלי היא בת 3 ובשנתיים הראשונות היתה נרדמת בהנקה, במנשא, בטיול עגלה (שהגיעה מאוחר יותר כשנגמרה ההנקה) ובנסיעות באוטו.

השאלה החמה היא לגבי המלאכית הקטנה שהיא בת חודשיים וחצי ויש לה שינה מאד קלה במשך היום מהרגע שנולדה. היא יישנה רק עלי במנשא בשעות היום ועד לפני כשבוע לא הסכימה גם בשעות עירות לרדת מהמנשא או מהידיים.
כשאני מניחה אותה בשעות היום במיטה היא מתעוררת תוך 2-3 דקות. בערב היא נרדמת ל-5-8 שעות ברצף.
הגב שלי מאד לא חזק, מה גם שהיא קטנה מדי בשביל המנשאים הטובים (יאמו) שגם איתם אני לא יכולה להסתובב כל הזמן.
קראתי בשקיקה את העמוד ואני לא מוצאת אצלי בלב את השקט בשביל להרדים אותה ובמקום זה מוצאת את עצמי מזגזגת בין כדור, מיטה, עגלה ועוד ועוד ומשגעת את שתינו. אני מוכנה ללוות אותה בדרך שהיא צריכה בשביל להרדם אבל יש לי קושי פיזי לקבל את זה שהדרך הזו הולכת להיות הנקה או מנשא, כרגע היא מאד מנסה להרדם בהנקה אבל מתעוררת תוך כמה דקות מצורך להוציא גרעפס או מתזוזה שלי ואז כבר מאד לא נעים לי להניק אותה שוב כשהציצי התרוקן או לחילופין היא שוב יונקת ובהתעוררות הבאה פולטת המון כי היא ינקה שלא מתוך צורך באוכל. מוצץ מעצבן אותה ואני לא יכולה להכריח אותה, אני בעצמי לא חסידת מוצצים כל כך אבל אם היא היתה נרדמת איתו הייתי זורמת. אני מחפשת מה הדרך שלי לעזור לה להרדם בלי בכי וכשהלב שלי איתה והגוף שלי לא מתוסכל. אני קצת אובדת. יש למישהי עיצות לעבודה עצמית ו/או עיצות הרדמת יום פרקטיות?

היא אגב נולדה בזמן בלידת בית מדהימה אם כי "נורתה החוצה" כפי שאמרה המיילדת, היינו ב-2 טיפולי קרניו סקראל כי חשבתי שאולי זה היה לה מהר מדי, והמטפלת לא מצאה סימני טראומה. ועוד פרט הוא שלא היה לי מספיקחלב בהתחלה ואני לוקחת מינון די גבוה של כדורי חילבה כדי לשמור על רמת החלב, היינו אצל יועצות הנקה, אין איזשהי בעיה מאובחנת, בהתחלה היא לא עלתה יפה במשקל, עכשיו היא בסדר. היא בוכה הרבה מכל שינוי קטנטן ומאד חזק. לי יש איזו תחושה שהיה לה לא פשוט להתחיל פה.

תודה לכולן זה באמת מעודד

[u]הכי מוזר לי שבצהריים היא נרדמת בכוחות עצמה מבלי צורך בי.[/u]
אצל שתי הבנות שלי מה שנכון לצהריים אף פעם לא תופס בערב.
הקטנה למשל (כמעט שנתיים) יכולה להירדם בצהריים עם אבא או סבתא
אבל בערב בשום אופן לא, היא אפילו לא מוכנה לנסות.
כנראה החושך והלילה והעייפות מעוררים אצלה איזה צורך באמא דווקא.
אני זוכרת את זה טוב מאוד מעצמי, בילדותי החושך תמיד היה מעורר בי געגוע לאמא, אם היא לא הייתה בסביבה.

העצה שלי דומה לשל [po]ציל צול[/po] - נשמע שנכנסתם למאבק ולמלחמה,
זה לא משרת אף אחד.
אם היא רוצה אותך, נסי לאפשר לה את זה בלי "להיעלם" בעצמך.
חוץ מזה זכרי שהיא זו היא. זה שהקטן נרדם לבד והוא יותר צעיר,
לא אומר שגם היא בהכרח צריכה להיות מסוגלת לזה.
אצלנו גם בגיל יותר מבוגר עוד נזקקו לאמא.

בהצלחה

_כאשר זזת כל פעם קצת יותר לכיוון הדלת בעצם שברת את האמון שלה.
אבל חייבים לעשות זאת בהדרגה, לא?!_
דעתי האישית - לא. בהדרגה זה ששואלים ומדברים. להחליט לבד שלילד היה מספיק ולעשות מעשה של התרחקות זה לא הדרגתי. אני מנחשת שילד חווה את זה כ"אמא לא רוצה להיות איתי עכשיו".
אצלי הרבה פעמים לא מתחשק לי לשבת על המיטה. זה שובר לי את הגב ולא נוח לי. אז אני מסבירה שאני יושבת על הספה או על כסא כי זה שובר לי את הגב.
אם מבקשים ממני ללטף או משהו כזה אני מלטפת כמה שנעים לי וכשמתחיל לכאוב לי ולהיות לא נוח אני מציינת את זה, מתנצלת שהגוף שלי לא סוחב ועוברת לשבת במקום אחר.
מבחוץ זה נראה כאילו ביצעתי התרחקות הדרגתית. מבפנים אני יודעת שזה באמת לא נוח ולא נעים לי. ואז כאשר אני אומרת את זה גם הילד שלי מבין שזו האמת ומוותר לי.
גם את הדוגמה שלך היתה לי. הייתי נרדמת על המיטה לידו וזה היה מעצבן ממש כי קמתי מזה לגמרי עירנית למרות שהגיע הזמן לישון. הסברתי את זה. אמרתי שאני לא רוצה להירדם שם ולכן אני יושבת במקום שבו לא אירדם.
כאשר את אומרת אמת לגבי המניעים שלך הילד מבין ולרוב גם מקבל. כאשר את מסבנת אותו (כמו בהתרחקות הדרגתית) הוא מתמרד ובצדק.
שוב, זו רק דעתי האישית.

[u]הכי מוזר לי שבצהריים היא נרדמת בכוחות עצמה מבלי צורך בי.[/u]
יכולות להיות לזה סיבות שונות ומגוונות. אחת מהן היא שהילדה מבחינה בין שנת יום ושנת לילה והיא מרגישה ששנת היום היא קצרה ולכן אין מדבר בפרידה משמעותית או בפרידה ששוקעים בה לתוך חלומות. יש עוד המון אפשרויות אבל חבל לך לשקוע בהן. כדאי פשוט לשמוח שבזמנים אחרים הבעיה לא עולה ולהתמודד עם המקום שבו היא כן עולה.

[u]כאשר זזת כל פעם קצת יותר לכיוון הדלת בעצם שברת את האמון שלה.[/u]
אבל חייבים לעשות זאת בהדרגה, לא?!
אני אבדוק לגבי הפיכת המיטה והחדר לאטרקטיבי יותר, תודה
זו אכן ילדתי הראשונה אך יש לי עוד ילד בן שנה וחודשיים והוא כבר נרדם לבד.
הכי מוזר לי שבצהריים היא נרדמת בכוחות עצמה מבלי צורך בי.

_כאשר אני שוכבת לצידה עד שהיא תירדם, אני נרדמת וככה כל הערב שלי נשרף.
ואם אני רק יושבת לידה אני מתפחלצת משיעמום_
אם ההרדמה ארוכה מדי (יותר מעשר דקות זה ארוך מדי) אולי היא לא מספיק עייפה? אולי צריך להתחיל לקצר שנת צהריים? זה גיל קלאסי לשלב הזה.

אגב, קראתי שוב את מה שכתבת בהתחלה ואני רוצה להוסיף שני דברים.
1) כאשר זזת כל פעם קצת יותר לכיוון הדלת בעצם שברת את האמון שלה. ברחת ממנה והיא מחתה בתוקף. כשנשבר האמון זה לוקח זמן לשקם. קחי את זה בחשבון ותצפי מראש למשהו שיכול להיות ארוך. לדעתי הדרך היחידה להצליח בדברים כאלה היא [b]באמת[/b] להישאר. [b]באמת[/b] לרצות להיות שם. ורק כאשר זה אמיתי הילד מרגיש את זה ומשהו בו מתרווח.
2) יכול להיות שכדאי לבדוק את הסיפור של מיטת הנוער ולהפוך אותה, רצוי ביחד, ליותר מזמינה. אפשר לשים מעקה בטיחות רחב כדי שהיא תרגיש מוגנת. אפשר לבנות מעין אוהל על המיטה כך שיהיה לה מן בית כזה לישון בתוכו. אפשר לתחום את החלק שהיא ישנה בו באיזו כרית ארוכה. כל דבר שייבחר גם על ידה ויקטין את המיטה הגדולה ויהפוך אותה למקום מוגן. תזכרי שהיא באה ממיטת סורגים וזה עלול להיות מעבר חד מדי.

כבר אמרנו בהצלחה? בהצלחה רבה.

תסתכלי על זה ככה - או שנשרף לך כל הערב על זה שנרדמת איתה או שנשרף לך הערב על ניהול של מאבק חסר תוחלת.
מה עדיף?
הסוף יגיע פשוט כשהוא יגיע. ואז את תרגישי את זה, שהצורך כבר לא דוחק, ותוכלי ללטף אותה בנחת ומתוך קבלה אמיתית של כל תשובה ותשאלי אותה אם זה בסדר שתלכי להכין לעצמך משהו כי את מאוד רעבה.
ותבטיחי לחזור אחרי זה וגם באמת תחזרי.
אני חושבת שכל העניין בגילאים האלה טמון בהבנה שגם הדברים הכי קשים ומעצבנים משתנים ונגמרים.
זו ילדתך הראשונה?

תודה לכן [po]ציל צול[/po] [po]ושמחת ציון[/po] על תשובותיכן אבל, כאשר אני נותנת לה מעצמי כמו שתיארתן, אני נעלמת...
כלומר כאשר אני שוכבת לצידה עד שהיא תירדם, אני נרדמת וככה כל הערב שלי נשרף.
ואם אני רק יושבת לידה אני מתפחלצת משיעמום, אני לא יכולה לקרוא כי אין מספיק אור.
איך אני אדע מתי הסוף? ומתי הזמן לשחרר?

_להניח את כלי המלחמה (=פרשנות, ניסיונות, שינויים תכופים) ולהכריז על שלום בלא תנאים מקדימים.
נשימה עמוקה, שהייה, ומתישהו זה ישתנה._

מסכימה לגמרי עם צילצול כנראה שהיא זקוקה לך.
מה שרשמתי עבד אצלנו אבל זה לא מתאים בכל תקופה יש תקופות שהילדים פשוט צריכים אותנו בשעה הזאת גם אם זה לא הכי נוח לנו.
אני מכירה את ההרגשה שדי רוצים כבר לסגור את היום ולעסוק בענייני אבל לפעמים זה לא עובד.
צריך לשחרר את הרצון לשלוט וכמו שצלצול כתבה לעשות שלום איתך ועם הילדה.
שתרגישי משוחרררת בלי לחץ ונואשות השדר יעבור לילדה.
וכמובן סבלנות, דפוסי השינה של ילדים משתנים כל הזמן.

שלום פלונית. איך תדעי? תרגישי.
המניעים לא חשובים וגם הפחדים מהרגלים לא חשובים.
קשה לדעת למה ילד מתוסכל אבל אי אפשר שלא לראות את התסכול.
המלצתי האישית - לעזוב את כל הניסיונות ופשוט להישאר שם כמה שהיא רוצה, לחבק ולאהוב, באמת אפילו לא להתכוון להיעלם לה.
להיות להיות להיות. באמת באמת באמת.
ומתישהו השמים יתבהרו ותביני משהו שיעזור לך ללכת הלאה.
כל זמן שאת במלחמה את תמיד מפסידה.
וגם הילדה.
במלחמות עם ילדים אין שום ניצחון אף פעם. אולי זה נכון לכל המלחמות באשר הן.
וחשוב מזה - גם אם יהיה לך משהו שנראה כניצחון זה יהיה הפסד מתחת לפני השטח.
אי לכך - להניח את כלי המלחמה (=פרשנות, ניסיונות, שינויים תכופים) ולהכריז על שלום בלא תנאים מקדימים.
נשימה עמוקה, שהייה, ומתישהו זה ישתנה.

בהצלחה מכל הלב.

אוף גם היום היה לי קשה
ניסיתי מה שרשמתם כאן להסביר וכו'... אבל זה לא לגמרי עובד.
היא צורחת מהרגע ששמים אותה במיטה גם לאחר ההסברים.
הבאתי לה בובה ואז היא נרגעה ויצאתי בהסכמה שאני תיכף יחזור עם מוצץ לבובה והיה שקט מופתי
אך כשחזרתי שוב צרחות כאשר ניסיתי לצאת שוב להביא בקבוק מים לבובה או כל דבר אחר.
היא פשוט לא הסכימה שאני אצא שוב.
אני מרגישה שאני עושה לה עוול, אולי היא זקוקה לי נפשית?
איך אדע?

עם בת שנתים וחצי אפשר לדבר ולהסביר בהתחלה אמא יוצאת רק לשרותים/לשתות מים/לשטוף כלים/לאכול ארוחת ערב ומיד חוזרת.
כמובן לא לשכוח לחזור ללטף להרגיע לאחל לילה טוב ולצאת. ברגע שהיא קוראת לך לחזור שוב.
להתחיל מדברים קצרים וכל יום להאריך את השהות בחוץ שהיא תבין שגם אם את לא לידה פיזית יהיה לה את הבטחון שאת שם למענה בכל רגע שתצטרך.
זה מתיש אבל עובר
בהצלחה

אני ממש נואשת!!!
נשבר לי להיות בחדר עד שהילדה (בת שנתיים וחצי) תירדם.
בצהריים היא בוכה קצת ואז מצליחה להירדם לבד אבל בלילה לא, אני לא מבינה למה?
היום כשהשארתי לה את האור דלוק, חשבתי שהיא תתנהג כמו בצהריים אבל אז היא לגמרי הגזימה.
היא הורידה את הבגדים והטיטול. אולי כאות מחאה אולי כצעקה לעזרה.
אני לא מבינה.
כאשר היא ישנה במיטת תינוק, היא הצליחה להירדם לבד בלי בעיה.
וכאשר העברנו אותה למיטת נוער, שכבתי לידה כמה לילות כדי שהיא לא תפחד ויכול להיות שעשיתי את טעות חיי.
אולי היא התרגלה...
איך יוצאים מההרגל הזה?
ניסיתי בהדרגה כל לילה לשבת קרוב יותר לדלת היציאה מהחדר, אבל כאשר הגעתי ממש לפתח הדלת היא צורחת מהרגע שמניחים אותה במיטה.
ניסיתי גם לקרוא לה סיפור ואז היא נרגעת אבל כשנגמר הסיפור הצרחות מתחילות.
יש מצב של חרדת נטישה בגיל הזה?
מה כדאי לעשות?

הי [po]שמחת ציון[/po] , איזה כיף לך שאת רואה את האיתותים וזה מצליח לכם. מחזיקה לך אצבעות שימשיך ככה.
מה אצלנו? בהקשר של הדף הכל בסדר.
לקטנה אין שום בעיה להירדם לבד. האיתותים ברורים מאוד. הבעיה היא שעם שלושה ילדים לפעמים קשה להיענות לצורך שלה ללכת לישון וזה נמרח קצת.
לפעמים הצורך שלה בהנקה, בעיקר בערבים, מתחבר עם הצורך בשינה.
אני ממשיכה להשתדל להניק ולהניח אותה במיטה כשהיא עוד רואה אותי ולא במצב של שינה עמוקה.
היו לנו כמה ימים שהתחרבשו בגלל יציאת שיניים והיא פשוט ישנה איתנו במיטה איזה שבוע. כלומר, היא ישנה. אני קצת פחות...
ואחרי שזה נגמר חזרנו לשגרה שלנו בקלות שבה היא ישנה במיטה לידנו.
בקיצור, בשבילנו זה עובד.

אם כבר, אז על הדרך, עדכון גם מהגדולים.
לקח לנו חצי שנה לחזור לשגרת ההירדמות העצמאית שלהם.
חצי שנה ישבנו איתם בחדר, לבקשתם, עד שהם נרדמו.
ממש בימים אלו זה נגמר. מקריאים סיפור, מנשקים ומחבקים ואומרים לילה טוב.
הם תמיד מזכירים לנו לבוא לבדוק מה שלומם בלילה לפני שאנחנו הולכים לישון ואנחנו אכן תמיד באים לראות את המלאכיות שלהם ולנשק פעם אחרונה.
אני מרגישה שהנשיקות הליליות האלה קיבלו ערך מיוחד ונוסך ביטחון.
אגב, המעבר היה בגלל שאלה שלנו. הרגשנו שכבר אין בזה כל כך צורך ופשוט שאלנו אותם לפני שהתיישבנו אם זה בסדר שנלך לאכול ארוחת ערב או לישון בעצמנו והם אמרו שכן.

פתאום נזכרתי בדף הזה ששמתי לב שהזערורון (בן חודשים)מאותת מתי הוא עיף
בלי מנשא והנקות מיותרות מניחים אותו לפעמים הוא נרדם לבד לפעמים מוצץ את היד עד שהוא נופל שדוד ולעיתים עם קצת נידנודים (לא בידים שהוא שוכב) הוא נרדם בקלות ובכיף.
אני לא רוצה להזמין את מרפי מקווה שימשיך להיות ילדון נוח.

מחזירה את הדף ל [po]מה חדש[/po] כדי לשמוע מה קורה אצלכם [po]ציל צול[/po]

ואחרי כל זה אני חושבת שאני אחזור לעדכן רק אם אני אראה שדברים מתחרבשים ולא חוזרים לעצמם.

הנה אני מדווחת שוב, אחרי שהסתיימה תקופה די ארוכה של כמה שבועות בהם הכל התהפך לנו.
הקטנה שלי, היום כבר חמישה חודשים וקצת, ממש לא היתה בעניין של שינה במהלך היום או של שינה רציפה בלילה ובטח שלא בעניין של להירדם לבד.
לא יודעת מה עבר עליה אבל עבר עליה משהו. כולה חייכנית וטובת לב ושמחה אבל לישון - לא. וגם לא להירדם לבד כפי שהיה נהוג עד כה.
בחרתי לזרום עם זה אבל לא לגמרי.
כלומר, בכל פעם שראיתי שהיא עייפה ניסיתי להשכיב במיטה כדרכי בקודש בלי יותר מדי עניינים לפני זה (מנשא/הנקה וכו').
זה עבד רק במיעוט המקרים. בחלק ניכר מהמקרים היא הראתה חוסר שביעות רצון והנקתי אותה. היא הרפתה את הגוף. השתדלתי להניח אותה במיטה כשהיא עדיין ערה ולא כשהיא כבר חורפת. ברוב המקרים זה הצליח.
בחלק מהערבים הסתובבתי איתה הרבה זמן במנשא עד שהרגשתי שהגוף שלה רפוי ואז הנחתי במיטה. גם במקרים האלה הנחתי אותה כשהיא בעצם ערה אבל מאוד רפויה.
אחד הדברים שנעלמו גם זה היכולת שלה להתפשפש ולחזור לישון בעצמה בלי צורך בהנקה.
פה כבר היה לי יותר קשה בלילות ובחלק לא מבוטל של הלילות הנקתי אותה כדי להחזיר אותה לשינה.
אחרי בערך שבועיים כאלה נמאס לי כי היה לי ברור שהיא לא רעבה ושאני פשוט ממלאת לה הבטן סתם.
בקיצור, שלחתי את האיש כשהיא התעוררה והוא פשפש אותה והחזיר לישון.
אם לא מצא חן בעיניה הנקתי אותה אבל זה בהחלט הפחית את מספר הבקשות להנקות בלילה.
אחר כך חזרתי לקום אליה ראשונה אבל אחרי הפשפוש ניסיתי להחזיר אותה למיטה ולהפתעתי במקרים רבים היא פשוט הניחה ראש ונרדמה לה.
ופתאום משהו עבר. והיא פשוט חזרה להרגל הקודם. כשהיא עייפה אנחנו מניחים אותה במיטה ובתשעים אחוז מהמקרים היא פשוט מוצצת את האצבעות שלה ונרדמת.
לעתים רחוקות אני מניקה אותה לפני השינה בשביל להרדים. בלילה זה כדי לוודא שהיא שבעה וגם אז היא נכנסת למיטה כשהיא ערה לגמרי.
מוצצת את האצבעות, עוצמת עיניים והולכת לישון.
בלילה, ולפעמים גם במהלך היום, היא מתעוררת לפשפוש ונרדמת בחזרה לבד תוך מציצה של האצבעות.
אחרי כמה שבועות שבהם היא כמעט ולא ישנה במהלך היום חזרו לה שנות היום. גם בבוקר וגם בצהריים.
לא יודעת אם זה קשור לעובדה שהמשכנו לנסות כל פעם להשכיב אותה לישון בדרך הקודמת אבל בסופו של דבר משהו מההרגל הזה נשמר ואפשר היה לחזור אליו כשהמצב נרגע.

תודה על כל העצות. אנחנו כרגע עם דלקת אוזניים, אז הכל נדחק לצד. בהחלט אנסה את הרעיונות עת יעבור זעם (-:

[u]אמנם בעוד 8 שנים אבל בכל זאת[/u]
בעוד 8 שנים את תתחנני שבכלל יתייחס אלייך... ;-)

[u]איך אני אמורה לוותר על זה?[/u]
מוצאים דרכים אחרות להוריד הילוך מלבד לישון (והאמת שחייבים אותן גם כשלא ישנים צהריים). מארגנים לו חצי שעה מובנית ביום של התרגעות עם ספר, כוס שתייה ליד השולחן, או ר"ל צפייה בטלוויזיה.

ומה לעשות, לא לנצח הם יישנו כל היום (אני עדיין בחלחלה, תפסתי לאחרונה שיום יבוא והגדול יילך לישון מאוד קרוב לשעה שלי... אמנם בעוד 8 שנים אבל בכל זאת).

[u]<חוצמזה, איך בכלל אפשר לעבור יום שלם בלי הפסקת הצהריים הזו? בשבילי, אני מתכוונת- שעה- שעתיים של שקט ומנוחה? איך אני אמורה לוותר על זה?>[/u]
[u]זה יגיע במוקדם או במאוחר.[/u]
גם לי היה קשה לדמיין את החיים בלי זה, אבל כאמור - זה יקרה ככה או ככה. אז כבר יותר פשוט לקבל את זה.
לגבי העייפות והעצבנות אחה"צ - זה טבעי, המעבר ליום בלי שנ"צ הוא הדרגתי ובהתחלה זה באמת מתבטא בעייפות גדולה בשעה מוקדמת מדי. זה תהליכי.
ובאמת, אם לא לוותר, כדאי מאד לקצר.
סביר להניח שזו לא הבעיה היחידה בהרדמות הלילה, אבל בשלב ראשון, כדאי לדעת שהוא עייף מספיק (ורצוי שאת לא עייפה יותר מדי) כדי להמשיך הלאה ולהבין מה הצרכים שלו, מה עוזר ומה מפריע.

[u]אני לא חושבת שהוא מוכן לזה, ביומיים האחרונים הוא לא ישן צהריים והחל משעות אחר הצהריים נעשה עצבני ברמות על, בוכה מכל שטות, עייף ונרגן.[/u]
ככה בדיוק נראה השלב הראשון של הויתור על שנ"צ :-)

[u]איך אני אמורה לוותר על זה?[/u]
אכן, זה החלק הקשה ביותר... אין ברירה יקירתי, זה יגיע במוקדם או במאוחר. מצד שני הוא ילמד לשחק לבד, ותגלי שזה אפשרי לנוח גם עם ילד ער.

ממליצה [u]לקצר אותה משמעותית.[/u]
אצלינו זה עוזר בהרדמות בערב, אם היא עייפה. כי אם לא, אנחנו ממש במצב שלך עם ילדה שמסתובבת בין הרגליים עד עשר וחצי - אחת עשרה. (בת שנתיים וקצת).
וכל ערב נראה אחרת. לפעמים תוך חצי שעה אני מניחה במיטה בהצלחה (אני לא מניקה בשכיבה כי אם היא לא מעורסלת היא פשוט משתוללת על המיטה), ולפעמים אחרי שעה+ ולפעמים אני מתייאשת וחוזרת איתה לסלון אחרי שהגדולות כבר נרדמו.
וגם - תזונה. שמתי לב שיש דברים שאני אוכלת או שותה שמפריעים לה להרדם. הפסקתי קפאין (גם שוקולד) ויש שיפור. לא מדהים אבל שיפור.

תזמורת, אני זוכרת שדיברנו על זה לפני כמעט שנה! אני לא חושבת שהוא מוכן לזה, ביומיים האחרונים הוא לא ישן צהריים והחל משעות אחר הצהריים נעשה עצבני ברמות על, בוכה מכל שטות, עייף ונרגן. אתמול נרדם בשבע וחצי, התעורר בבכי היסטרי אחרי חצי שעה, ולקח לי שעה להרדים אותו.
היום ישן בצהריים אולי חצי שעה (אחרי בוקר מטורף לגמרי, שכבר הייתי בטוחה שישן שעות) ונרדם רק בעשר! אז לא בטוח שהעניין הוא השנ"צ.
הוא פשוט לא רוצה לישון: "אני לא עייף" (נאמר תוך כדי פיהוקים) "אני לא רוצה לישון" (בשבוע שעבר אמר את שני משפטי המפתח האלה מתוך שינה!!).

<חוצמזה, איך בכלל אפשר לעבור יום שלם בלי הפסקת הצהריים הזו? בשבילי, אני מתכוונת- שעה- שעתיים של שקט ומנוחה? איך [b]אני[/b] אמורה לוותר על זה?>

מה שתזמורת אמרה :-)

פלפלת יקרה, זה הזמן להתחיל לבדוק מה קורה בנושא שנת הצהריים :-)
רוב הסיכויים שאתם בשלים להתחיל לותר עליה, לסירוגין, או לקצר אותה משמעותית.

[u]הגדול שלי באיזשהו שלב נאלץ ללמוד להירדם בלי הנקה (כי זה כבר לא עבד), והנהגנו טקס הרדמה כשאני מחזיקה לו ביד ויושבת לידו. הוא פשוט עוצם עיניים ונרדם - זה יכול לקחת 5 שניות או 5 דקות, תלוי בעייפות שלו, אבל בעיניי זה נקרא שהוא נרדם בכוחות עצמו.[/u]
5 דקות?! אצלינו זה יכול לקחת שעה, שעתיים שבהן אני שוכבת איתו במיטה (ישנים ביחד). אחד מאיתנו נשבר ונרדם קודם (בדרך כלל אני). אבא בכלל לא טורח לנסות, והבעיה העיקרית היא שאני מוטרדת מזה שהילד (2.5) נרדם בסביבות אחת עשרה בלילה, ושלי אין חיים.

[u]האמת שככל שזה מתקדם, נראה לי שזה פחות קשור לשינה עצמה, כמו שזה חלק מאיזו התמודדות כללית שלו כרגע שמתרחשת בעיקר מולי[/u]
באמת נראה ככה. וגם אותי זה מחזיר להריון שלך. בהחלט זמן משונה עבור הילדים.

[u]האמת שככל שזה מתקדם, נראה לי שזה פחות קשור לשינה עצמה, כמו שזה חלק מאיזו התמודדות כללית שלו כרגע שמתרחשת בעיקר מולי[/u]
נשמע ככה... ואל תשכחי שאת בהריון.

[u]שאני נזכרת שהגיל הזה אצלנו היה קטסטרופה מבחינת שינה וזמני שינה[/u]
הנה כאן: [po]פעוט לא רוצה לישון[/po] (2007-07-08T12:37:34)

זה בגיל שנתיים וחצי של מוצקו. ובדיעבד, בהודעה אי שם למטה, אחד הדברים שפתרו את זה היה: [u]לא נתתי לשנת הצהריים להתארך אל מעבר לשעתיים (הוא יכול לישון גם שעתיים וחצי ויותר).[/u]

[u]אם את מתכוונת להישאר שם עד שהוא יירדם את יכולה פשוט לומר לו משהו כזה: חמוד, אתה יכול ללכת לישון עכשיו. אני אהיה פה עד שתירדם וגם קצת אחרי זה לשמור לך על החלומות. אתה לא צריך לפחד שאני אלך. אני רוצה להיות פה עכשיו.[/u]
זה מה שאני בעצם עושה בשבועיים האחרונים.
האמת שככל שזה מתקדם, נראה לי שזה פחות קשור לשינה עצמה, כמו שזה חלק מאיזו התמודדות כללית שלו כרגע שמתרחשת בעיקר מולי (טוב, אבא בקושי נמצא בתקופה האחרונה שלא לדבר על סבא/סבתא...).
סתם מקטע קטן מתעלוליו אתמול על מנת לסבר את האוזן:
בזמן האוכל, זורק את רב האוכל על הרצפה, מתמרח בכל גופו בגבינה לבנה וגם מכבד את השולחן ואת הרצפה, מנסה לטפס על שולחן האוכל (בזמן שהאחרים עוד אוכלים), לוקח מטאטא קטן, טובל במים של הכלבה ושוטף את המטבח, מעיף מאיזה מדף שקית עם צנצנות זכוכית שמתנפצות על הרצפה, זורק חלקי צעצועים לכל עבר...
זו כמובן רק דוגמית של, נאמר, רבע שעה? הכל נעשה בחיוך כובש מאוזן לאוזן, צחוק ושמחת חיים.

אין לי עצות של ממש, חוץ מזה שאני נזכרת שהגיל הזה אצלנו היה קטסטרופה מבחינת שינה וזמני שינה, כל מיני קטעים של "אני לא עייף" (תיכף קורס מרוב עייפות), לא נרדם בהנקה, או שנרדם ומתעורר ובא אלי לסלון, דברים שהטריפו אותי אז. לא יודעת אם זה היה הגיל, או משהו אחר. אולי הם פשוט מתחילים לקלוט שלהורים יש חיים נפרדים בלעדיהם אחרי שהם הולכים לישון, וקשה להם לשאת את זה.

[po]ירח לבן[/po] , אני רוצה להציע משהו ותרגישי חופשייה לנפנף את זה אם לא מתאים.
לי זה מרגיש כמו משבר אמון. משהו בילד חש שאת בעצם עם רגל אחת בחוץ ולכן הוא מושך את הנוכחות שלך שתישאר. יכול להיות שעם אבא וסבא הוא מעולם לא הרגיש חוסר ביטחון (שכאשר הם נשארים הם באמת יהיו שם עד שהוא יירדם והוא יכול לסמוך על זה) ולכן אצלם זה קל ופשוט.
אם את מתכוונת להישאר שם עד שהוא יירדם את יכולה פשוט לומר לו משהו כזה: חמוד, אתה יכול ללכת לישון עכשיו. אני אהיה פה עד שתירדם וגם קצת אחרי זה לשמור לך על החלומות. אתה לא צריך לפחד שאני אלך. אני רוצה להיות פה עכשיו.
תנסי כמה פעמים ותראי אם זה עובד עבורכם.
בהצלחה.

[u]למה זה סותר? למה את חושבת שזה לא ישתנה עם הזמן?[/u]
[u]אם את מצפה שתגידי לילה טוב, תצאי מהחדר והם יירדמו לגמרי בלעדייך - זה הבדל עקרוני לעומת יירדמו בכוחות עצמם[/u]
אני אנסה להסביר.
אני איתם - את זה קיבלתי, הבנתי ואני גם מרגישה שיש כרגע צורך אמיתי. אין לי התנגדות לזה ואני בסדר עם זה.
העניין הוא שזה לא עוזר לו. זה אפילו מפריע לו. כשאני שם הוא עסוק בי וזה הולך וגובר. אם אני יושבת על מיטה אחרת לידו, זה: תעברי למיטה שלי. אם הוא נרדם עלי, הוא מתעורר ובוכה ברגע שאני קמה (אחרי שכבר נרדם). ככל שאני הולכת לקראת, ומנסה להתקרב יותר ולהיענות לצרכים - נראה שהצורך רק גובר או שהוא מוצא 'צרכים' חדשים.
כשאבא מרדים אותו - הוא נרדם הרבה יותר בקלות.
אתמול ישנו אצל הורי. שכבתי לידם, הגדולה נרדמה והוא המשיך כרגיל בענייניו. בשלב מסויים ביקש את סבא. החזיק את עצמו ער עד שסבא הגיע. הוא נכנס, אני יצאתי - לא עברו 5 דק והוא נרדם.
לפני כמה ימים הוא טרטר אותי עד שנמאס לי והתעצבנתי (נו, קורה. מה לעשות. עם כל הכוונות הטובות.), וכשקם מהמיטה בפעם ה100 אחרי כמעט שעה של תיזוזים אמרתי פשוט שזה לא כיף לי ככה ואני יוצאת. הוא מחה וקצת קרא לי, אבל לא ממש בכה, ונרדם אחרי רגע. זה לא תמיד ככה, לפעמים אם אני יוצאת מהחדר הוא ממש מביע מצוקה ואני חוזרת.
בקיצור - ברור לי שיש פחד וזה אמיתי. הצורך האמיתי לא תמיד ברור לי וזה מה שמבלבל. כאילו זקוק לי, אבל בעצם הנוכחות שלי לא עוזרת לו.

באמת מרגש. גם כתבת יפה ואוהב מאוד.

תמי, איזה יופי! מרגש לקרוא {@

רוצה לשתף גם, שינוי מעורר מחשבה:
כמו קרוטונית וכפי שכבר סיפרתי כאן גם אצלנו היה ברור שנמצאים לידן עד שנרדמות. כך ביקשה הגדולה וכך היה. לי היתה תחושה ברורה שזה צורך לגיטימי ותלוי זמן. אבל זמן במונחים סובייקטיביים - שלהן ולא לפי לו"ז התפתחותי מקובל (שלדעתי לרוב הוא מואץ מאוד, הכל צריך לקרות מהר). לפני כחודש החלטתי לבדוק עם בת השש את האפשרות שאגיד לה לילה טוב ואצא מהחדר - במידה רבה בהשראת הדף הזה ובעיקר כי הרגשתי שהיא מוכנה לכך. שעברו הפחדים, שהיא מעוניינת בהתמודדות העצמאית הזו. וזה אומר עבורה להשאר בחדר החשוך, בלי ספרים והסחות דעת, להשאר במיטה ולישון (ולדעת שאמא ואבא בחדר אחר). לפני שנה בדקתי איתה את זה והיא ממש נחרדה מהרעיון. אבל עכשיו הילדה הסכימה והצליחה להרדם בקלות ושמחה בכך מאוד. ומאז כל ערב היא מבקשת ממני שאצא (אבל רק אחרי שהקטנה נרדמת - כולנו ישנים יחד).
המסקנה שלי היא שלכל דבר יש זמן מתאים. נכון, 6 שנים היינו לידה כשנרדמה, לטעמי שנים חשובות. היא הגיעה לשלב שבו היא מסוגלת לבחור בעצמה להפרד מהליווי הזה. בלי לחץ ובלי כעס, ובלי תסכול.

[u]זה התלות שמטרידה אותי. הכיוון הוא: להיות בחדר, להיות במיטה שלי, יד, ראש... וקשה לי לראות איך זה מאפשר לי ולהם בסופו של דבר להירדם בכוחות עצמם.[/u]
מודה שלא קראתי הכל, אבל המשפט הזה לא ברור לי. למה זה סותר? למה את חושבת שזה לא ישתנה עם הזמן?

הגדול שלי באיזשהו שלב נאלץ ללמוד להירדם בלי הנקה (כי זה כבר לא עבד), והנהגנו טקס הרדמה כשאני מחזיקה לו ביד ויושבת לידו. הוא פשוט עוצם עיניים ונרדם - זה יכול לקחת 5 שניות או 5 דקות, תלוי בעייפות שלו, אבל בעיניי זה נקרא שהוא נרדם [b]בכוחות עצמו[/b].
מאז שאחיו נולד פחות או יותר נעלם הטקס עם היד, והוא עדיין עוצם עיניים ונרדם. לא אחת קורה גם שהוא שוכב ואומר "תרדימי אותי" ואני מניחה עליו יד או משהו. אבל הוא עדיין נרדם בכוחות עצמו (כלומר בלי הנקה, בלי חיבוק, בלי לשחק בשיער או בפופיק או בחולצה..). בעיניי ה"תרדימי אותי" הוא סמלי בלבד, אין כאן תלות שלו בזה, כי ברוב הלילות נרדם בקלות בלי יד עליו, אלא סתם בקשה ל"מטריית" ביטחון נוספת.

אולי כיוון שאני מקבלת כמובן מאליו (כרגע) את העובדה שאני יושבת לידם עד שנרדמים, וזה לא 45 דקות אלא 5-20 דקות גג, זה נראה לי הכל במסגרת המקובלת. אם את מצפה שתגידי לילה טוב, תצאי מהחדר והם יירדמו לגמרי [b]בלעדייך[/b] - זה הבדל עקרוני לעומת יירדמו [b]בכוחות עצמם[/b] . וייתכן שהציפייה הזו גדולה כרגע על בן השנתיים פלוס. סתם הרהור שלי.

מעדכנת שגם אצלי הצורך הזה עלה לקראת סוף ההריון והוא נמשך עד עכשיו, כבר שלושה חודשים אחרי.
אני בעד להיות שם.
מאחלת לידה קלה.

טוב, אני רק מעדכנת שהמצב לא משהו כרגע. אני איתם לאורך כ----ל הדרך, ופעמים רבות היא די ארוכה.
בזמן האחרון גם יש לקטני כל מיני פחדים, לא משהו דרמטי וחרדתי אבל הוא הרבה יותר מבקש את קרבתי, ומכריז שהוא מפחד מהנמר/נחש/ פרה או כל המצאה אחרת. (אני אומרת המצאה כי נדמה לי שהפחד כמובן הוא אמיתי, אבל הגורם לפחד הוא לא בהכרח הדבר עליו הוא מצביע אלא משהו יותר עמוק, פנימי, חסר שם. אולי קשור לתינוק שבדרך). אז אני איתו בינתיים באש ובמים (בעיקר אש).
מזל שאני עובדת במשרד החינוך ועכשו התחיל החופש :-) הכל נראה פתאם הרבה יותר קליל.

[u]ולכן אני חושבת שיש משהו בעייתי בלהגיד לו שאת לא רוצה את הראש שלו עליך כי ככה הוא לא ירדם.[/u] אני יכולה לספר שאצלי זה אחרת. גם אצלנו, אם הקטנה שמה עליי ראש, זה מקשה מאוד על ההירדמות שלה, ולפעמים זה גם ממש לא נוח לי. אני מסבירה ש"לא עליי,", ומציעה משהו אחר במקום: נניח, לתת לי יד, או שאניח עליה יד.

[u]זה שאין לך זכות לומר לו מתי הוא יישן[/u]
אן לי בעיה עם זה, אלא שפה זה מתחבר לתחושה שלי שכל עוד אני בחדר, הרבה יותר קשה להם להירדם. זה במיוחד מובהק אצל הגדולה שכל עוד אני שם היא מלאה עניינים, קמה, מתיישבת, וכו' וברגע שאני יוצאת היא נרדמת.
איתו זה פחות העניין. הוא דווקא נרדם עלי בכיף. זה התלות שמטרידה אותי. הכיוון הוא: להיות בחדר, להיות במיטה שלי, יד, ראש... וקשה לי לראות איך זה מאפשר לי ולהם בסופו של דבר להירדם בכוחות עצמם. (כמובן שאם היא רואה את זה היא גם רוצה וכו' וכ'. לה זה ממש מפריע.)

[u]פשוט לתת לזה כמה דקות, לומר מה שנראה לך מתאים ולסיים.[/u]
זה מה שאני בעצם עושה עכשו. נמתין ונראה לאן זה ממשיך.

[po]ירח לבן[/po] , חשבתי הרבה על השאלה שלך. אני לא לגמרי סגורה על התשובה שלי אבל משתפת אותך במה שעבר לי בראש.
אני חושבת שכל זמן שאת בחדר אין ממש הצדקה לא לתת לילד משהו שהוא מבקש (כמובן בהינתן שהוא לא מטרטר אותך או עושה משהו שנחווה כלא נעים). אם את רוצה לצאת מהחדר את יכולה פשוט לומר שאת יוצאת מהחדר כי... את רעבה, עייפה, רוצה לנוח, יש לך אורחים או מה שלא יהיה שנכון באותו רגע. כדאי שזה יהיה משהו שאת באמת מרגישה באותו רגע כי ילדים מרגישים כל זיוף, ולו הקטן ביותר.
אם את רוצה להישאר אז בעצם למה לא לאפשר לו לשים עליך את הראש? האם זה בגלל שאת מרגישה שככה הוא עושה משהו אחר במקום להירדם?
מה שאני מנסה לומר (ועכשיו קצת בבוטות רק בשביל להבהיר) זה שאין לך זכות לומר לו מתי הוא יישן. זה שייף לגוף שלו. כמו ההחלטה מה להכניס לפה או מה לשחרר מהגוף.
את יכולה לעודד התקדמות לתוך מצב שבו ישנים אבל לא לנסות לשלוט על ההירדמות עצמה שהיא שלו ושלו בלבד.
ולכן אני חושבת שיש משהו בעייתי בלהגיד לו שאת לא רוצה את הראש שלו עליך כי ככה הוא לא ירדם.
אם המצב הזה לא נוח לך את יכולה פשוט לצאת מהחדר. להסביר שהיום נגמר, אולי אפילו לסכם אותו איכשהו כדי להבהיר שזה הסוף (אני הרבה פעמים עושה סקירה כזו של כל מה שעשינו היום והילדים עוזרים ומזכירים את מה ששכחתי או שחשוב בעיניהם ולא ציינתי) ולהוסיף שגם את רוצה לסיים את היום שלך ולכן את יוצאת. ואת כל זה אפשר גם לעשות אחרי שאת מאפשרת זמן שבו הוא שם עליך את הראש בחמידות. פשוט לתת לזה כמה דקות, לומר מה שנראה לך מתאים ולסיים.

אצלנו התפתחות שממנה כנראה חששתי.
אז אני איתם וזה בסדר כרגע. אני יושבת על המזרן שלו. לפני כמה ימים, קצת לפני ההירדמות הוא עובר אלי ושם קצת את הראש במעין חיבוק חמוד. אני מאפשרת ואכן אחרי כמה שניות חוזר לכרית שלו ונרדם סופית. כיף ונעים. למחרת, שוב בא אלי, ונרדם עלי. אחרי דקה שתיים אני מחזירה אותו לכרית והוא מקבל באהבה. ביום השלישי, אותו דבר רק שהוא כבר לא מקבל את זה באהבה ומוחה על 'הרעת התנאים'...
יש עצות?

חשבתי על זה קצת. גם אצלנו כשהגדולה ויתרה על שנ"צ היא היתה 'מתעלפת' לי.
בעצם השינוי הזה בויתור על שנצ יוצר מעבר מאד פתאומי ולא [u]טבעי[/u] . אני מניחה שטבעי יותר היה אילו השנצ היתה נידחית באופן הדרגתי או מתקצרת עד שהיתה נעלמת לחלוטין. כך שבעצם מה שהיה נכון לילד שלא ישן בצהריים הוא להירדם לשנת לילה הרבה יותר מוקדם. במקרה שלכם זה לא כל כך אפשרי כי גם ככה הם נרדמים די מוקדם, וכמה מוקדם כבר אפשר להשכיב?
אולי זה המקור [po]ל והנה[/po] פתאום, תחושת הבטן שלי אינה טובה ואני לא יודעת למה._ ? כי עד עכשו היית קשובה מאד לצורך שלהם ועשית מאמצים על מנת לאפשר את התנאים המתאימים, ואילו עכשו, וזה חלק מהגדילה לפי דעתי, יש איזו התנגשות בין מה [po]ש טבעי [/po] למה שרוצים/אפשר. אני מניחה גם שהבחירה של הקטן מושפעת מהגדול למרות שאולי היה 'נכון' לו יותר להמשיך לישון בצהריים?
מעבר לפחד שאולי יש מהמעבר לשינה, אני חושבת שהרבה פעמים בגיל הזה כבר מתחילים להרגיש שמפסידים משהו כשהולכים לישון. הרי זה חלק מהמוטיבציה לוותר על שנת הצהריים מלכתחילה לא? אז גם בערב כשמתמוטטים מוקדם וחזק ממה שרגילים, הם אולי חוששים שמשהו, מישהו, בורח להם לפני שהם מספיקים למצות והם רוצים עוד קצת להיאחז.
אני מצטרפת לדעות שעלו פה שזה עניין זמני עד שזה מתאזן. אצלנו הגדולה היתה נרדמת לקראת 22:00 , וכשויתרה על שנצ היא הרבה פעמים היתה נופלת ב 16 -17 ונרדמת. אני זוכרת שבתקופה הזו עשינו מאמצים כדי שלא לנסוע איתה באותו בשעות כאלו. לפעמים כשזה היה קורה, ממש אי אפשר היה להעיר אותה, והיא היתה מסוגלת לישון עד הבקר. לאט לאט זה התאזן. היום כאמור, משכיבים ב20:00 והיא נרדמת תוך דקות.

[u] והנה פתאום, תחושת הבטן שלי אינה טובה ואני לא יודעת למה[/u]
אני מאמינה בתחושות בטן.
מקווה שזה ישתנה בקרוב.
מסכימה עם דניאלה שמעברים ושינויים הם דבר שלכולנו לעיתים קשה איתו. מודה שזה אחד האתגרים עבורי של האימהות, ללמוד בעצמי להתמודד עם שינויים (דרמטיים לפעמים) ולהתמודד טוב, ולעזור לבנות ללמוד את זה.
הקטנה שלי מתקשה במעברים מינקות, אפילו מעבר מיד ליד, מציצי לציצי, היה מלחיץ אותה מאוד. אולי זה גם מסביר את הקושי בהירדמות.

[u]היה הרבה יותר מטריד אותי לו ילדיי היו מתעוררים כל פעם מהשינה בבכי או בעצבים מאשר איך שהם נרדמים.[/u]
מסכימה. זה מתחבר יפה למה שכתבתי על הקושי במעבר לשינה לעומת הפחד מהשינה עצמה.

_כתבת נראה לי טבעי עכשיו, כמעט מובן מאליו - השינה היא הלא מוכר, הלא ידוע, המעבר אליה מפחיד.
אז זהו, שאצלנו זה לא נראה לי טבעי בכלל לפחד מהשינה וזה גם אף פעם לא היה ככה. אני חושבת שזה הרווח הכי בולט ממה שהדף הזה מציע. שהשינה היא פשוט דבר טבעי שאפשר לגלוש אליו בנעימים ולא משהו מפחיד._
קודם כול אני רוצה לדייק פה - לא אמרתי שיש פחד מהשינה, אלא מן המעבר אליה,
וזה הבדל גדול. הרבה פעמים יש פחד מן [b]המעבר[/b] למקום אחר, למצב אחר וכו'.

לא הייתי רוצה לפתוח פה שוב את הדיון המעגלי על ילדים כלוח חלק, על עד כמה ההתנהגות שלנו משפיעה או לא וכו'.
רק אומר שה"קושי" של הבכורה שלי בהרדמות היה כרוך מאוד באספקטים אחרים באופיה,
והתהליך שהיא עברה, שבו למדה להירדם לבד ולא "ליפול" לשינה, היה בעיניי תהליך טבעי ויפה, שהגיע מתוך התבגרות שלה ומתוך איזו בשלות פנימית.
חוץ מזה נראה לי טבעי ביותר שגם ילד שיודע להירדם "לבד" יהיה זקוק לנוכחות הורה על ידו.
ואני מזדהה גם עם דבריה של [po]תמי אמא לשתיים[/po] ש [u]הרצון שלה להיצמד אלי ברגעי ההירדמות מבטא משהו חשוב. ההעדפה שלה (להבנתי זו העדפה הישרדותית מאוד) היא שאהיה שם איתה, קרוב אליה. תחושת ביטחון מלאה. יש משהו כל-כך ראשוני וחייתי במה שהיא משדרת לי בענין הזה[/u]

[u]האם תסכימי לקבל שלעיתים, בתקופות שונות ומשונות, עבור ילדים שונים ומשונים, גם שינה בכל מיני מקומות (לא במיטה) בכל מיני שעות משתנות (כלומר - ללא שיגרה קבועה), ותוך הירדמות צמוד לאמא - גם היא שינה נעימה וטובה, לא מפחידה כלל וחיונית?[/u]

בוודאי שאקבל זאת.

[u]אולי כרגע, החוויה הטובה קשורה להישארות שלכם איתם.[/u]
זהו, שאני פשוט לא מרגישה ככה. כבר היו לנו חוויות טובות של הישארות לפני השינה אבל הן נראו אחרת. הן כללו לא מעט צחוק וסיפורים ובקשות לשירים ומשחקי מילים ודברים שמרגישים נעים. אני מטבעי אשה ואמא סופר אופטימית ולרוב בכלל אין לי פרשנות שלילית על ההתנהגות שלהם. והנה פתאום, תחושת הבטן שלי אינה טובה ואני לא יודעת למה. אבל אולי זה באמת בגלל השינוי. כלומר, אולי השינוי הוא מה שמאיים (עלי? עליהם?) וזה מה שמכניס לי לראש רעיונות. אני גם באמת רק משחקת עם הרעיון וממש לא נעולה עליו.

ואגב, השינה מקודשת בעיניי וגם זה שהיא צריכה להיות טובה ונעימה, אבל לא הרעיון של ההירדמות לבד. למשל, היה הרבה יותר מטריד אותי לו ילדיי היו מתעוררים כל פעם מהשינה בבכי או בעצבים מאשר איך שהם נרדמים.

צילצול
זה מצחיק, חזרתי לאחור בדף, קראתי אותו (משעשע לקרוא מה שכתבתי לפני כמה חודשים ולהזכר בתוך איזה הקשר הדברים נכתבו...) ובקריאה נוספת חשבתי שהצלחתי להבין אותך טוב יותר. והנה את אומרת שלא....
למשל בכל אותם מקומות שבהם כתבת שהשינה מקודשת בעינייך ושמההתחלה זה היה נושא מאוד חשוב עבורך (שינה ואכילה - כך הסברת). כשניסיתי להבין מה זאת אומרת ש"השינה" חשובה בעינייך (כי זה די כללי כך) היה נדמה לי שמה שעולה כאן זה שהשינה המסודרת, השגרתית, בהירדמות לבד, היא שנתפסת אצלך כשינה נעימה (עבורם) ולכן היה לך מאוד חשוב להשיגה (והיית מוכנה לכן לנקוט בכל מיני דרכים התנהגויות מתאימות). האם לא כך?
לכן כתבתי שחשוב לך שהם יירדמו לבד. לא כי זה נוח לך, הבנתי את זה, אלא כי לדעתך כך טוב להם.
אבל -
האם תסכימי לקבל שלעיתים, בתקופות שונות ומשונות, עבור ילדים שונים ומשונים, גם שינה בכל מיני מקומות (לא במיטה) בכל מיני שעות משתנות (כלומר - ללא שיגרה קבועה), ותוך הירדמות צמוד לאמא - גם היא שינה נעימה וטובה, לא מפחידה כלל וחיונית?
אני חושבת שכן.
אין לי מושג אם זה מתחבר לך למה שעובר על הקטנים שלך אבל אולי אפשרי לראות כך את הבקשה שלהם להישארות איתם. לא בטוח שזה בגלל שהשינה מאיימת לחטוף אותם. אולי כרגע, החוויה הטובה קשורה להישארות שלכם איתם.

_קשה לי עם התחושה שהם רוצים שנישאר
למה? את רואה בזה כישלון של השיטה, או מה?_
[po]אנד לוסיה[/po] , זה ממש לא עניין של כישלון אלא, כמו שכתבתי, ש [u]תחושת הבטן שלי היא שהם רוצים שנישאר כי פתאום ההירדמות היא לא משהו נעים[/u]
אני לא רוצה שהשינה וההירדמות יתחברו להם עם תחושה לא נעימה שלהערכתי היא הגורם לרצון שלהם שנישאר איתם.
כמוך, גם אני שמחה להישאר. זה בהחלט נעים ובמקרה שלנו גם קצר מאוד. הצורך שלי הוא לא העניין כאן.

[b]דניאלה[/b] , כתבת [u]נראה לי טבעי עכשיו, כמעט מובן מאליו - השינה היא הלא מוכר, הלא ידוע, המעבר אליה מפחיד.[/u]
אז זהו, שאצלנו זה לא נראה לי טבעי בכלל לפחד מהשינה וזה גם אף פעם לא היה ככה. אני חושבת שזה הרווח הכי בולט ממה שהדף הזה מציע. שהשינה היא פשוט דבר טבעי שאפשר לגלוש אליו בנעימים ולא משהו מפחיד.

[u]אני גם בטוחה שאם חשוב לך שיירדמו לבדם - זה יחזור להיות המצב[/u]
[po]תמי אמא לשתיים[/po] , אני כנראה לנצח לא אהיה מובנת בעניין הזה. לא [b]חשוב[/b] לי שהם יירדמו לבד. אני רואה בזה צורך שלהם ולכן לדעתי זה גם עבד בקלות. אם יש פה משהו שהוא [b]חשוב[/b] בעיניי זה לשים לב לכך שצורך כזה אולי קיים ולתת לו מקום.

ובאופן כללי אני מסכימה שאולי פשוט השיגרה משתנה וצריך לתת לזה זמן. אני רק לא רוצה שהשינוי יהיה מלווה בתחושות לא נעימות כלפי השינה ולכן עלו בי המחשבות האלה.

צילצול - מעניינת המחשבה האפויה למחצה. אם כי לא לגמרי מסתדרת לי עם מציאות חיי. אצל הגדולה שלי (כאמור לא תינוקת - בת 6 בקרוב) דווקא כשהיא מאוד עייפה אין לה בעיה שאגיד לה שאני יוצאת מהחדר. היא מתהפכת ונרדמת. ובימים שבהם היא נכנסת מוקדם יותר למיטה אני רואה שהיא מעדיפה אותנו לידה ממש עד הסוף. גם כשהיתה קטנה זה היה כך. כשהיתה מאוד עייפה היתה נרדמה ממש ממש בקלות, בלי שהיה אכפת לה מה קורה ומי נמצא. כשהיה לוקח לה יותר זמן היתה רוצה שנשמור עליה ונשאר לידה. אבל כיוון שאף פעם לא ניסינו לשנות את זה מתוך החלטה נחרצת אז כל המסקנות שלי בענין הן בערבון מוגבל.
הקטנה שלי רוצה אותי צמודה אליה רוב הזמן. לא מוכנה לשחרר בשום מצב. בשום אופן. אף פעם.
מעניין שכשהיא עם המטפלת, אם היא נרדמת (וזה לרוב לא קורה, גם אם הן מגיעות לצהריים יחד אחרי פעילות סוערת בגינה), אם כן - היא נרדמת באופן עצמאי, מוצאת לה פינה (במיטה או מחוצה לה), בלי שום עזרים, פשוט נרדמת. היא לא מסכימה לשום הרדמה פעילה, ולא הסכימה אף פעם, מאז שנולדה, שאף אחד חוץ ממני יהיה לידה כשהיא נרדמת. אם נרדמת הלעדי זה תמיד ביוזמתה ובדרכה.
בתחושה שלי - הרצון שלה להיצמד אלי ברגעי ההירדמות מבטא משהו חשוב. ברור שהיא יכולה להירדם אחרת (כמו שבוחרת לפעמים כאמור עם המטפלת), אבל ההעדפה שלה (להבנתי זו העדפה הישרדותית מאוד) היא שאהיה שם איתה, קרוב אליה. תחושת ביטחון מלאה. יש משהו כל-כך ראשוני וחייתי במה שהיא משדרת לי בענין הזה, שבגללו אני חושבת שהגבתי באופן שלילי לתיזה שלך בתחילת הדרך והדף.
[u]קשה לי עם התחושה שהם רוצים שנישאר. תחושת הבטן שלי היא שהם רוצים שנישאר כי פתאום ההירדמות היא לא משהו נעים[/u]
זה נשמע כמו משהו זמני מאוד. אם ההירדמות היתה עד עכשיו נעימה אני בטוחה שהיא תחזור להיות כזו. גם אני זוכרת את תקופת הפסקת שנת הצהריים אצל הגדולה כתקופה קצת מבולבלת, עייפות שלא ברור מה עושים איתה. משהו במנגנון הגופני משתבש. אבל זה מסתדר. אני ממש בטוחה ששיגרה נעימה היא משהו ישוב, גם אם היא תהיה שונה ממה שהיה עד עתה.
אני גם בטוחה שאם חשוב לך שיירדמו לבדם - זה יחזור להיות המצב. אבל כמו שאת הסברת כאן בדף לכל שיגרה יש יוצאי דופן.
[u]בתקופות שונות ילדים צריכים דברים שונים[/u]
מאוד מסכימה עם אנדלוסיה

לפי דעתי, יתרגלו בתוך כמה זמן. בתוך שבועיים לכל היותר כבר יסתנכרנו עם השעון החדש. עדיין יהיו עייפים, אבל בלי משברים ויכול להיות שאפילו יסחבו עד שבע וחצי או שמונה. אין מה לנסות להשכיב עוד קודם.
מה שתפס את עיני:

[u]הבקשה שנישאר מחליפה חלק מהשיגרה הנעימה של ההירדמות.[/u]
אולי זו פשוט שגרה חדשה? או תקופה שאחריה אולי יחזרו חלק מהדברים שהיו קודם. בתקופות שונות ילדים צריכים דברים שונים, ויש באמת תקופות שבהן הסיפורים לא נורא מככבים. לי השגרה הזאת נשמעת לא פחות נעימה. אם ילד לא מתיש אותי, אני נורא אוהבת להיות שם כשהם נרדמים. התחושה הזאת, איך שהם מתרככים פתאום ונעשים כבדים, והנשימה... חולה על זה. ובכלל, אם נתנו לך לשיר עד גיל ארבע וחצי, יצאת גדולה.

[u]קשה לי עם התחושה שהם רוצים שנישאר[/u]
למה? את רואה בזה כישלון של השיטה, או מה? הם בתקופת מעבר, ורוצים עוד מישהו לידם. למה לא לראות בזה מחמאה, הבעת אמון, בקשה לקירבה ואינטימיות, הזדמנות להיות שם עוד קצת לפני שהם נעשים ממש גדולים?
(שואלת באמת)

[u]הנה רעיון לסיבה - אני חושבת שיש משהו לא נעים בתחושה שהשינה "חוטפת" אותנו. שאנחנו נשאבים לתוכה ולא שאנחנו בוחרים בה. זה נראה לי קצת מפחיד, בייחוד בגיל צעיר, להישאב לתוך משהו בלי תחושה של שליטה על זה. אולי בגלל זה רואים הרבה פעמים ילדים עייפים מאוד שממש נלחמים בשינה[/u]
אני מסכימה.
אני חושבת שחלק גדול מהקושי של הבכורה שלי להירדם נבע מהחשש מהשינה.
זה נראה לי טבעי עכשיו, כמעט מובן מאליו - השינה היא הלא מוכר, הלא ידוע, המעבר אליה מפחיד.

[u]אני לא ממש יודעת מה לעשות במחשבה הזו כי אם אנסה להשכיב את ילדיי לישון עוד יותר מוקדם כשהם פחות עייפים לא יהיה טעם ביציאה שלהם מהמיטה בבוקר... לא מכירה הרבה ילדים שנכנסים למיטה שלהם בשש וחצי ועוד בשעון קיץ.[/u]
גם אצלי הפסיקה לישון שנ"צ בגיל שנתיים וחצי (ולא עזרו כל מחאותיי ונסיונותיי בעניין).
בהתחלה היתה קורסת בשבע, אפילו לפני, גם בשעון קיץ.
אחה"צים היו מזוויעים וקשים, בסביבות ארבע-חמש תמיד היה משבר עייפות, ואז הייתי מכניסה אותה למקלחת וזה היה מאוד עוזר,
ככה היא גם הגיעה ערנית לארוחת ערב ואכלה משהו, כי אם הייתה מגיעה עייפה מדי לא היה לה תאבון.
בהדרגה למדה "לסחוב" יפה והיום (בת ארבע) אין שום משבר עייפות בדרך כלל,
והולכת לישון בסביבות שמונה.
כך שאני חושבת שהם פשוט צריכים להתרגל לזה וזה לוקח כמה זמן.
אגב, הקטנה ישנה רק פעם ביום (בת שנה וחצי) והיא גם הולכת לישון מוקדם, לפעמים אפילו בשש וחצי.

מחשבה אפויה למחצה לשיפוטכן:
תינוקות מותשים לא יירדמו לבד. זה מניסיון. תינוק מותש יירדם בהנקה או על הידיים אבל ממש לא ירצה להיות מונח ולהירדם עצמאית. הירדמות לבד תתרחש בנעימים כאשר תינוק נמצא במצב של עייפות סבירה וכל צרכיו האחרים מסופקים.
הנה מה שקורה אצלנו בשבוע האחרון - שני הבנים (תזכורת, שנתיים וחצי וארע וחצי) וויתרו על שנת הצהריים. הצטערנו. ניסינו לשכנע. לא הלך. שניהם לא ישנים ומגיעים לערב במצב מותש לגמרי. בשש וחצי הם כבר בדרך להתארגנות הערב ובשבע כבר נוחרים, בערך חמש דקות אחרי שנהיה שקט. במצב החדש הם ממש לא רוצים שנשאיר אותם להירדם לבד כמו פעם ומבקשים שנישאר. פתאום הבנתי שהם בעצם כמו תינוקות. כאשר הם מגיעים למיטה במצב של עייפות סבירה אין להם בעיה להירדם לבד. כאשר הם מגיעים לנקודה הזו מותשים הם לא רוצים להירדם לבד.
הנה רעיון לסיבה - אני חושבת שיש משהו לא נעים בתחושה שהשינה "חוטפת" אותנו. שאנחנו נשאבים לתוכה ולא שאנחנו בוחרים בה. זה נראה לי קצת מפחיד, בייחוד בגיל צעיר, להישאב לתוך משהו בלי תחושה של שליטה על זה. אולי בגלל זה רואים הרבה פעמים ילדים עייפים מאוד שממש נלחמים בשינה. בגלל החשש הזה שמשהו בולע אותם ולא שהם הולכים לתוך זה בקצב שלהם ומתוך בחירה. כאשר הולכים לישון במצב של עייפות סבירה אפשר לבחור, ממש פיזית, מתי להיות בשקט, מתי להרפות, מתי לעצום עיינים וכו'. יש זמן לבחור במחשבות נעימות שילוו אותנו. כשהולכים לישון מתוך תשישות אין אפשרות לבחור מה הגוף יעשה מתי אלא רק להיכנע. אני חושבת שחלק מהילדים בוחרים במצב הזה לעבור ל"היפר" כדי לא להיכנע לתחושה הלא נעימה הזו.
אני לא ממש יודעת מה לעשות במחשבה הזו כי אם אנסה להשכיב את ילדיי לישון עוד יותר מוקדם כשהם פחות עייפים לא יהיה טעם ביציאה שלהם מהמיטה בבוקר... לא מכירה הרבה ילדים שנכנסים למיטה שלהם בשש וחצי ועוד בשעון קיץ. והאמת היא שגם אין לי שום בעיה להישאר איתם עד שהם נרדמים. גם ככה זה לוקח בערך חמש או עשר דקות. אבל קשה לי עם התחושה שהם רוצים שנישאר. תחושת הבטן שלי היא שהם רוצים שנישאר כי פתאום ההירדמות היא לא משהו נעים. אין לאף אחד מהם כוח לשכב בשקט ולפטפט (בין האחים) והם לא מבקשים שנשיר להם. כלומר, הבקשה שנישאר מחליפה חלק מהשיגרה הנעימה של ההירדמות.

[u]להתחיל את הערב ברבע לאחת עשרה זה הפרת זכויות אדם[/u]
מצחיק, התכוונתי לכתוב משהו דומה למה שתמי כתבה... זה קושי כפול - בעסה רצינית לנו כשהן נרדמות כל כך מאוחר ואין לנו בכלל ערב לעצמנו (או שיש אבל במחיר של לישון מעט מידי שעות בלילה), וגם סיוט לכולם בבוקר שלמחרת כשצריך לקום לגן והן שפוכות לגמרי כי לא קיבלו מספיק שעות שינה.

[u]אמת זקוקה לפחות שעות שינה (לא מ- 11:30 בלילה אבל מ- 10:30 ),[/u]
גם, אם היא זקוקה לפחות שעות שינה, 11:30 זה באמת לא שעה סבירה ללכת לישון. כתבת שניסיתם לסדר את שעת השינה וזה לא עבד, אבל אולי לסדר כן ולוותר על הסנכרון? כלומר, להמשיך להשכיב כל אחת בזמן אחר, אבל לנסות להתכוונן על שעה פחות או יותר קבועה עבור כל אחת? נניח קובעים לקטנה 10:30, וכך עושים כל יום עד שזה נהיה הרגל, ובהמשך אפשר אולי באופן הדרגתי להקדים, ל 10, אחכ 9:30...

כן, הזמן יעשה את שלו, והגיל והבגרות. אבל עד אז מה? למה לא לנסות לעזור אם אפשר, ולהקל על כולם? אל דאגה, את לא תשני אותה. מדובר באיזון עדין מאוד.
לא רוצה לסטות מהנושא, אם תרצי נוכל לדבר על זה בדף בית או במייל.
<המרגיעון: קירבה ללא קרב>