וגם, הבקשה למיקוד נובעת מנסיוני בשאלותלגבי הבחירה בחינוך הביתי, שאצל כל אחד החששות והתהיות שונות. יש המודאגים לגבי ההתאמה החברתית, אחרים תוהים על הפן האקדמי, ועוד כהנה וכהנה. יהיה קל יותר לספר מנסיוננו כשהשאלה תהיה ממוקדת יותר. גם הבקשה לבפר מחוויות ילדינו - קשה לי לענות על זה, זה מה שהם מכירים, הם לא מוכנים לחשוב על אופציה אחרת בכלל (למשל אם שואלים, האם הילדים לא רוצים ללכת לבית הספר... אני מכירה משפחות שכן. אצלנו בפירוש לא, מעניין שבמיוחד אצל הנוער המשפחתי, יש רתיעה עזה מהמסגרת, ולא מדובר בילדים בעלי קושי חברתי שהוא)

טוב, זו בדיוק השאלה שאני לא מצליחה לתהות על קנקנה. כפי שענו יונת ורסיסים מעלי - אי אפשר לדעת מה הדבר הנכון אבסולוטית עבור האחר, וגם לא עבור עצמך. הבחירה בחינוך הביתי היא משהו שלפחות אצלי, הגיע מהקישקע. מאיזושהי ידיעה פנימית שכרגע, כך על חיינו להיראות. בד בבד עם ההבנה שבחיים אין תעודת ביטוח ואין תשובה או בחירה אחת בלבד שהיא נכונה. לכן צריך לחיות לפי האמונות שלנו ולשמוח בהן.

אני לא חושבת שאפשר באמת לדעת. אבל אפשר לנסות ולראות. יהיה טוב -- תמשיכו. לא יהיה טוב -- תמיד אפשר לחזור למערכת.

האם מישהו יודע באמת באמת מה הדבר הנכון עבור מישהו אחר? ו עבור עצמו?

אני אישית מאמינה ש הבחירה הזו פחות קשורה בילדים ליותר בנו המבוגרים. האם את מרגישה צורך להיות עם ילדייך יותר? האם את מעוניינת לצאת מהמסלול השבלוני המוכר של החיים ו לאפשר לילדיך ו לחיים להוביל אותך למסע שנתיבו עלום? האם את נהנית מלהיות איתם? האם את רוצה וחשה שיש כאן הזדמנות לשינוי, לגילוי, להניח סימני שאלה על המוסכם ו המוכר?

שמנדובה, הנה השאלה:
[u]איך מחליטים שזה הדבר הנכון בשביל הילדים? (פשוט כי אני מאמינה שזו הדרך?)[/u]

[po]פלוני אלמונית[/po] , גם אני אשמח לעזור. האם תוכלי למקד מעט את שאלתך? אני מתקשה להבין מה בדיוק את שואלת.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הא, שכחתי לציין שבגלל ״בעיית הקשב וריכוז וההיפראקטיביות, המליצו שתיקח ריטלין כי זה יקל עליה. הדבר הזה ממש דחף אותי בחזרה לרעיון החינוך הביתי עליו אני חושבת מאז שהגדולה נולדה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תודה(:
טוב אז יש לי ילה בת 7 בכיתה א וקטנה בת שנה ותשע. לא בטוחה אם יהיה לילדה יותר טוב בבית בלי חברים מצד שני היא מחוננת עם hdad (למי שצריך הגדרות. לי אישית יש הסגות לגבי ה״הפרעה״). איך מחליטים שזה הדבר הנכון בשביל הילדים פשוט כי אני מאמינה שזו הדרך?
מעוניינת לשמוע מכם על איך הילדים חווים את זה.

כנל

גם אני אשמח לנסות לעזור.

מתפקד, מוזמנת לשאול.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אשמח להתייעץ עם מי שנמצא בחנוך ביתי ואם אפשר עם אלו שכבר שם מספר שנים
תכתבו שאדע שהדף עוד מתפקד?

_שאלה רלוונטית היא אם את מתכוונת להתגייס.
אם לא, אני במקומך הייתי נשארת בלי להסס._

אני לא, אבל אני עושה שנת שירות ושירות לאומי כך שמבחינת זמן זה בערך אותו הדבר. בכל מקרה לא נראה לי שאחזור לבית הספר, כי באמת ראיתי שהמחיר של השלמת בגרויות נמוך יותר מאשר לחזור עכשיו (מבחינת כסף זה כמעט כלום וזה ידרוש פחות השקעת זמן).
תודה בכל מקרה על התגובות :-)

[u]התכוונתי למחיר של הבחינה עצמה[/u]

הבחינה עצמה עלתה לפני 10 שנים 17 שקל, אז זה בסדר גודל של עשרות שקלים ולא אלפים, ומשלמים אותה גם תלמידי אינטרני (כלומר תשלמי את זה במילא).

זווית אחרת: בגיל 17, החצי שנה הזאת שמעכשיו ועד סיום הלימודים נראית כמו זמן קריטי ונורא ארוך שחבל לבזבז על דברים שלא באמת רוצים. גם אני הרגשתי כמוך, אבל בסוף נשארתי. בדיעבד אני לא מתחרטת, ואחרי 10 שנים זה גם נראה ממש מעט זמן.

שאלה רלוונטית היא אם את מתכוונת להתגייס.
אם לא, אני במקומך הייתי נשארת בלי להסס.

לפי מה שידוע לי אם לומדים לבד זה לא עד כדי כך הרבה כסף. (משהו שאפשר בטח לברר בשיחת טלפון, אולי [po]יונת שרון[/po] יודעת ).
ורציתי רק להוסיף שאני ממש מבינה אותך, ושכשאתה מבין כמה שנים בזבזת את זמנך, ועד כמה בזבוז הזמן הזה הוא לא הכרחי...בקיצור אני יכולה להבין את הרצון שלך. וכשהרצון בוער, ולא חשוב מה כולם אומרים, קשה מאוד לסחוב בכוח עוד כמה חודשים רק מתוך מחשבה על איזה עתיד מדומיין, על התסריט שבו תזדקקי לבגרות שהוא רק תסריט אחד אפשרי מתוך המון אחרים (וזה כל מה שהוא, לא משנה שבעיני רוב האנשים הוא התסריט היחיד).
בקיצור, אין לי איזו שורה תחתונה :-) , רק רציתי להוסיף את נקודת המבט הזו, ומקווה שלא ייצא שבלבלתי אותך יותר @}
<הכותבת היא אמא בחינוך ביתי שעשתה בגרויות ונשארה עד סוף התואר הראשון רק כי "חבל להפסיק עכשיו" :-) >

אני לא מדברת על הלמידה לבגרויות דרך מוסד כלשהו, ללמוד לבגרות אני יכולה לבד, זה גם לא יקח לי כל כך הרבה זמן. התכוונתי למחיר של הבחינה עצמה

השלמת בגרויות בכל גיל ובכל שלב אפשרי- ענין של סכום כסף לא מועט.
להשלים בגרויות לוקח בערך כשנה, אם מתלבשים על זה ברצינות, וכל מקצוע עןלה סכום של כמה אלפיים תלוי במסגרת ובאזור המגורים בכל מקרה בכל מקום זה לא זול.
השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך - למה את רוצה לעזוב את בית הספר ולמה עכשיו?
לדעתי - אם את כבר בי"ב באמת שווה להתאמץ עוד קצת ולסיים. (אלא אם את סובלת או משהו ברמה שממש לא נעים לך שם)
אפ היית בכיתה אחרת תשובתי היתה אחרת.
(אני אמא בחינוך ביתי)
בהצלחה בכל דרך שתבחרי.
אגב את יכולה כבר עכשיו לעשות אקסטרני במקום בי"ס במתכונת הרגילה - שוב ענין של הרבה כסף.

אני צריכה את עזרתכם: החלטתי לעזוב את ביה"ס בסיום השביתה (אני בי"ב), והייתי מאד משוכנעת בהחלטה שלי. עשו לי הרבה שיחות- מורים, חברים, הרכזת, המנהלת.. כולם ניסו לשכנע אותי להישאר אבל לא השתכנעתי. הבעיה היא שהם הפחידו אותי נורא, וכל הזמן אומרים לי שנשאר כל כך מעט זמן וחבל לוותר עכשיו, ואני לא יודעת מה לעשות.
היום המורה שלי לאמנות דיברה איתי ואמרה לי שהבגרות חשובה לכל מוסד אקדמאי אמנותי "רציני". אני יודעת שיש מקומות שלא דורשים בגרות אבל היא אמרה שזה יכול להשתנות, ולמה אני סוגרת את האופציות שלי כשנשאר לי רק עוד קצת. המשפחה שלי רוצה שאני אחזור ללמוד, וגם החברים והמורים, אומרים שתעודת בגרות לא תזיק לי, ואולי תועיל. אני לא רוצה לחזור אבל עכשיו אני חושבת שאולי הם צודקים, אולי אני מתנהגת בטיפשות.
מישהו עשה השלמת בגרויות ויכול לספר אם זה באמת כזה סיפור כמו שעושים מזה? אם זה באמת כזה יקר? ומה אתם חושבים בכלליות? בינתיים שמעתי רק את דעתם של אלו שרוצים שאחזור לביה"ס, ואני רוצה לשמוע גם אלטרנטיבות..

[u]לאחרונה היתה לי תובנה למה יש כל כך הרבה בעיות עם ילדים בני עשרה?[/u]
[url=http://www.ibooks.co.il/[po]NS]ספר שמסכים איתך[/url] GETPRODINFO[/po].ASP?ProdID=12922371&GlobMenuID=1

בנתיים אני מדללת את הקשר עם הורי והמשפחה. לא מתוך כעס חס וחלילה, אלא בגלל שאני כבר עייפה ולא יכולה להכיל את כל הוויכוחים.
להשנה עד הקיץ, הילד ילך לבית הספר (מה שמשתיק זמנית את המשפחה) ששם מדברים אידיש. זה בונוס חשוב, כי כל הבני דודים שלו לא יודעים אנגלית ומדברים רק אידיש ואין לי שום דרך לחשוף אותו לשפה הזאת בגיל שקולטים שפות כל כך בקלות.. כך שאם זה ילך הילד ידע אידיש ואז אוכל להביא ספרי קריאה באידיש וקלטות באידיש גם כאשר יהיה בחינוך ביתי. זה גם יגרום לשאר הילדים ללמוד את השפה הנוספת. (אבל רק בתנאי שהילד ישמח ללכת כל בוקר כמו לבית הספר הקודם)
בעלי נמצא תחת מכבש לחץ מהמשפחה לא ללכת על חינוך ביתי. הוא עדיין בשלב של לבדוק ולברר.
בעלי התנה את החינוך הביתי בזה שיהיה לנו רכב נוסף כדי שאוכל לקחת אותו לטיולים ולמפגשי חינוך ביתי. (או שילך לבית ספר שיטת מונטסורי זמנית, עד שהילדים הנוספים יצטרפו ויהיה יקר מדי מאשר לשים את כל הילדים בבית הספר הזה) כיתות גן בבית ספר קונוונציונאלי זה לא כל כך נורא כי הילדים בכל זאת משחקים בתנאי שזאת גננת טובה הילדים שמחים ללכת וקמים כל בוקר בשמחה. [b]אבל[/b] מכתה א' ומעלה זה לא נראה לי - יום לימודים ארוך שבו הילד נדרש לשבת על כיסא כל היום, ואז חוזר הביתה עייף אחרי ארבע בצהריים, וגם אז אין לו מנוחה: יש לו להשלים טונות של שיעורי בית, ומייד אחרי זה לארוחת ערב ולישון. (מעניין איך המבוגרים היו מגיבים אם היו צריכים להשלים 'שיעורי בית' מהעבודה שהם עובדים בחוץ)
לאחרונה היתה לי תובנה למה יש כל כך הרבה בעיות עם ילדים בני עשרה? למה בארה"ב יש את הבעיות האלו יותר בחומרה מאשר בארץ? אני לא יודעת אם זה נכון אבל ההשערה שלי היא כך: אחרי כל כך הרבה שנים שהילד נמצא בבית הספר ביום לימודים כזה ארוך כמו שיש בארה"ב, והולך הביתה רק לעשות שיעוריםלאכולישון בלי שום קשר ממשי עם ההורים, מתרחש נתק, בגלל שעוברות השנים. האישיות של הילד משתנה. ואז ההורים והילד נהיים זרים זה לזה.
מה אתם חושבים?

שרה,
מהמעט שסיפרת על ילדותך, נראה שדפוסים אלה מלווים אותך (ואת הוריך) מתמיד.
הם ממשיכים לנסות "ליישר" את הילדה הקטנה שהם רואים בך (שכחו שאת מבוגרת, עצמאית, מסוגלת לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן).
אין לי הצעות קונקרטיות לפתרון (יש בלי סוף כיוונים כמו שכתבה קומ"ג, קחי כיוון שלא הזכירה: "העבודה" של בירון קייטי).

ז'אנה יקרה, אשלח לך מייל.. :-)

[u]אולי כצעד ראשון, להעלות את הדברים למודעות[/u]
יכול להיות ש [po]עירית לוי[/po] תוכל לשפוך לך קצת אור על הסיטואציה ודפוסי החשיבה המעורבים בה.

הי אילת :-)
קיבלת את המייל?

שרה יקרה,

[b]אולי תציעי לי כלים איך כן להתמודד ולהשתנות שנוכל לחיות חיים שלווים?[/b]

מהשקפת חיי ומראייתי האישית בלבד, אני אומרת לכל מי שסביב החל מהמשפחה הקרובה ביותר וכולל שאר המעגלים המשפחתיים והחברתיים, NON YA - שפירושו מאד פשוט non of your business. אין לאף אחד SAY בשום דבר שקשור בי ובבני ביתי. אני מבינה שאם לאורך שנים גם כבני נוער וגם כבוגרים נתתם לבני המשפחה להשפיע יהיה קשה לעשות את התיחום הכל כך נחוץ היום ועם זאת, עם כל הקושי אין לי ספק שזה הדבר הראשון לעשות.רק כשתסגרו את כל הרעש המגיע מבחוץ תוכלו אתם לשבת עם עצמכם ולבחון מה נכון לכם, מה עושה לכם טוב, מה הדבר המדויק לעשות עבורכם ועבור ילדכם.
גם אם זה נשמע מעט תקיף , המשפחה שלי יודעת שגם אם אני מתייעצת איתם, כל מה שהם יכולים להציע לי זה את דעתם והיום ברור להם שבסופו של דבר אני אעשה את מה שנכון לי. שורה תחתונה i always do it my way . גם אם הם מעקמים את האף. ואם שגיתי, זו השגיאה שלי לא של אף אחד אחר. אני לוקחת אחריות עליה, אני לוקחת אחריות על תיקונה.
אני אשמח לעזור לך אם תרצי לשוחח את יכולה לשלוח לי מייל לכתובת [email protected]

הי אילת,
קיבלתי את המייל שלך :-) שלחתי תשובה

הי ז'אנה
שלחתי לך מייל לכתובת שציינת והוא חזר אלי.
תוכלי לשלוח לי מייל ואחזיר לך תשובה. שלחי לי ל- [po]eilat zr[/po]@yahoo.com
יום קסום
אילת

מה שגרם להתנפלות, זה שהילד נזרק מבית הספר, והעובדה שהמנהל ניסה לגרום שהבתי ספר האחרים לא יקבלו את הילד שלנו. זה מה שהכניס את בני המשפחה לפאניקה. והשלווה שלנו בנושא והרצון ללכת על חינוך ביתי (מה שהתפרש אצלם כאדישות) זה מה שגרם להם להיות עוד יותר היסטריים.

[u]אחרי שאמרת לנו שאנו קורבניים ומלחמה דרמטית מול כולם[/u]
יש שני צדדים בטנגו, כמובן - הצד השני (המשפחה המורחבת) ממלא את התפקיד שלו יופי... כלומר, מה שכתבתי לא נכתב בנימה מאשימה כלפיכם.

[u]אולי תציעי לי כלים איך כן להתמודד ולהשתנות שנוכל לחיות חיים שלווים?[/u]
שאלת מיליון הדולר...
אולי כצעד ראשון, להעלות את הדברים למודעות. לראות מה בעצם קרה כאן, אילו צעדים מצדכם הובילו להתנפלות הזו מצד המשפחה, אילו טריגרים שהם מפעילים גורמים לך להתפוצץ, איך הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, מה המנגנון, האם יש התנפלויות כאלה שניתן היה למנוע, לספוג או לרכך, האם אפשר למנוע התנפלות עתידית (חוץ מאשר לעבור מדינה) וכולי.

כצעד שני לחשוב האם היית/ם רוצים לקבל סיוע, אישי או משפחתי, מאדם מסוים (למשל יועץ או מדריך רוחני) או משיטה (למשל פרחי באך) וכולי.
אבל כמובן, זה תהליך שלוקח זמן. כעזרה ראשונה הייתי כן מתרחקת מהמשפחה, אבל לא בצעד דרמטי כזה שרק מחריף את הקרע הדרמטי. הייתי מתחילה בלא להשאיר את הילד אצלם לבד, לצמצם ביקורים משפחתיים או לקיים אותם בשטח נייטרלי, להימנע מקשר עם מי שאינו בן משפחה (כמו הרבנית) וכולי. ומעל לכל, לא להתייחס לניסיונות שלהם לרשום את הילד למוסדות שונים. האם דודו או סבו של הילד הוא בכלל סמכות לרשום אותו לבי"ס? (צריך לברר מה המצב החוקי בארה"ב בעניין זה).

ומעבר לכל זה, אולי תעזור גם מדיטציה יומית שמנקה אתכם מהתסבוכת הזו, לנשום עמוק ולדמיין אתכם ואת הילדים יחד בתוך בועה זהובה או לבנה, מוגנים ובטוחים מכל כוח חיצוני. כל מה שמעבר לבועה הזו - קטן, חלש ודהוי.

[u]הייתי רוצה לשמוע אם יש עוד כאלה שההבנה נפלה ככה לפני סוף שנה והוציאו את הילד. הבטן מתהפכת פה ושם, יש חששות, ועם זאת מעל הכל יש את הידיעה שעשינו את הדבר הנכון עבורו.[/u]
בטח. גם אנחנו. לפני שנה בדיוק.
@}

פתחי לך בלוג. זה מאוד עוזר. גם מחדד לך דברים וגם התובנות של אנשים.

אנו תמיד שקלנו חינוך ביתי, מאז שהבכור נולד. אבל עכשיו אנו בתקופה מאד לחוצה, אז הדברים יוצאים ככה. אנו בכלל לא נגד העולם. אבל בכל זאת, המשפחה הם מאד לא 'באופנים' ולא מקבלים אם משהו מהמשפחה עושה את זה שונה מהם.
אחרי שאמרת לנו שאנו קורבניים ומלחמה דרמטית מול כולם - אולי תציעי לי כלים איך [b]כן[/b] להתמודד ולהשתנות שנוכל לחיות חיים שלווים?

[u]כמה שאני לא יכולה לחכות שנוכל לעשות את זה, ואז המשפחה פתאום יראו שפרחו הציפורים מהקן. כל הנדנודים שלהם ילכו על ריק. ואז נוכל לחיות בשקט איך שאנו באמת רצינו, בלי שאף אחד יגיד לנו שאנו הורים גרועים בשביל החלטות שלא מוצאות חן בעיניהם.[/u]
שרה, מניסיון אישי, מרחק פיזי מהמשפחה לא יוצר מרחק נפשי. לנדנד אפשר גם בשלט רחוק, בטלפונים ומכתבים ואפילו בנוכחותם בראש שלך.

צר לי מראש על הדברים הבוטים, אבל התמונה שאת מתארת אינה "בעד ונגד חינוך ביתי" אלא "שרה ומשפחתה נגד העולם ולהפך". זה לא סתם אמא או סבתא שמנדנדת, זה הרבנית ובית הספר והרשויות וכל העולם. רכישת אוטו או מעבר לבית עם חצר וגינה, לא ישנו את הדפוס הזה.

ואם כבר מדברים על טובת הילד, בעיני טובת הילד כאן היא שההורים שלו ירכשו כלים ודרכים להתמודדות מעבר לתחושת קורבניות ומלחמה דרמטית מול כולם. זה לא אומר שהמשפחה שלכם צודקת (להפך), זה אומר שהתפיסה שלכם את עצמכם כמשפחה נאבקת, בועטת, צועקת ובוכה, תצטרך להשתנות כדי שתוכלו לחיות חיים שלווים.

:-) חג החירות מקבל משמעות נוספת :-)
תודה רבה אשמח להיות בקשר
המייל שלי: [email protected]
פלוני, אתה בהחלט צודק זו לא ההבנה שנפלה עכשיו אלא המעשה. :-)

ז'אנה שלום רב,

גם אנחנו תפסנו טרמפ על חופשת הפסח הנוכחית ומעבר דירה שהתרחש לפני כחודש כדי לעבור לחינוך ביתי (שני הילדים היו בבית ספר).
אשמח לשוחח כתבי לי מייל או טלפון ואצור קשר.
בהצלחה בדרך החדשה.
חג חירות שמח (-:

אילת

אנחנו במסע לחינוך ביתי. אני כל כך צריכה מכונית כדי שאוכל לצאת עם הילדים לטיולים מתי שאני רוצה. המשפחה לוחצים כל הזמן שנחזיר את הילד לבית הספר. (אם מישהו זוכר , המנהל של הבית הספר זרק את הילד שלנו בגלל שהוא לא חוסן)
אף בית ספר לא רצה אותנו בגלל שהמנהל הפיץ עלינו דיבה שאנו מחוללי צרות ואנשים רעים.
ההורים והמשפחה התחילו במסע טלפונים ונדנודים ותחנונים לבתי הספר של הסביבה שיואילו בטובם לקבל את הילד. סוף כל סוף מחר יש בית ספר אחד ש'מוכן' לפגוש אותנו. הסיבה שאני לא מתנגדת כי בבית הספר הזה לומדים אידיש. אז יהיה הזדמנות לילד שלנו ללמוד שפה שלישית - אידיש. אם הבית הספר יקבל את הילד, והילד יהיה מרוצה, סבבה. אם זה לא ילך, או אם הבית הספר לא ימצא חן בעינינו זה גם יהיה בסדר. ואז החינוך הביתי יהיה סופי. למשפחה המורחבת אין שום זכות לכפות עלינו החלטות. אנחנו ההורים. המשפחה ממש בהסטריה. הם אומרים לנו שהילד יהיה פגוע נפשית ומשוגע אם לא ילמד במסגרת בבית הספר.
עבר עלינו שבוע לחוץ. כאשר יצאנו לברוקלין לסידורים, הילד רצה לבקר את ההורים שלי, אז ביקרנו את ההורים. ואז הילד רצה להשאר אצלם כמה ימים. וחשבתי בעצם למה לא, שיהנה עם הסבא וסבתא, שאין מסגרת בית ספר מגבילה. אחרי כמה ימים הלכנו להורים לשבת. ואז בשבת ההורים התחילו לשטוף אותנו שהילד חייב מסגרת. גם 'שלחו' אותנו להפגש עם הרבנית של הבית הכנסת. היא התחילה לנדנד שהילד צריך בית ספר.
ואז הרבנית אמרה שעלי לכסות את ראשי בצורה יותר מתאימה, למשל לחבוש פאה, ולהתלבש בסגנון חרדי יותר. ממש תפסתי עצבים. אבל אמרתי לה שזה לא מתאים לנו.
הרגשתי כל כך פגועה. הם מחטטים בפרטיות שלנו, הם מנסים בכוח לכפות עלינו החלטות שהן לא שלנו. הם לא מכבדים את זה שאנחנו ההורים.
כאשר התכוננו ללכת הביתה, הילד התחיל לבכות ולא לרצות ללכת הביתה. הוא אמר שהוא מפחד. ואז אמר תוך כדי בכי שלנו אין בית ספר אבל לסבא יש בית ספר בשבילו.
ואז התברר לי שאבא שלי שטף את מוחו שהוא צריך בית ספר ושזה לא טוב שהוא לא בבית הספר. שטף אותו כך שהילד נהייה מפוחד ולחו.
וגם שאבא שלי רשם את הילד ללא ידיעתינו בבית הספר המקומי בברוקלין. מה שאומר שהיינו אמורים לתת לילד לגור אצל ההורים שלי. מה שלא הגיוני בכלל שלא יגדל בבית שלו איתנו! האופציה השניה שהם הציעו שהילד יסע כל יום לברוקלין מה שיהיה צורך שהילד יקום מוקדם בבוקר ולחזור הביתה מאוחר מאד בסביבות השעה 8 - 10. לא הגיוני בכלל!!
בכל אופן כאשר הלכנו הביתה נאלצנו לקחת את הילד הביתה בועט וצועק ובוכה. לקח לו כמה ימים לחזור לעצמו. דיברתי עם הילד ואמרתי לו זה מה שסבא אומר. הוא רוצה שתלמד בבית הספר. הוא מאמין שרק בבית הספר לומדים. אבל גם בבית לומדים. אם תלך לבית הספר ותאהב את זה, סבבה. ואם לא , אתה מוזמן להיות בבית בחינוך ביתי. הילד נרגע שהוא ראה שאנו לא כופים עליו כלום לאף כיוון.
כאשר הגענו הביתה קיבלנו טלפון מאח של בעלי.
אח של בעלי ניסה לאיים עלינו שהוא יפנה לשירותי רווחה אם לא נכניס את הילד לבית הספר.
במסגרת הוויכוחים עם אבא, כמובן שאמרנו שזה לא מתאים לנו שהילד ילמד בבית ספר בברוקלין רחוק מהבית שלנו. אז אבא אמר: זה לא הנקודה מה ש'מתאים' לכם. פה צריך את טובת הילד ולא את מה שאת חושבת שמתאים או לא מתאים לך.
בנתיים אנו שוקלים איך לחיות בארץ ולהתפרנס מספיק. מה שאנו רוצים זה לתפוס מרחק מהמשפחה. נראה לי שבארץ יש יותר מפגשי חינוך ביתי. גם החיי חברה בארץ יותר מפותחים מפה, בארה"ב מה שיקל עלינו מאד. אבל אחרי שביררנו את ההוצאות המחיה בארץ ראינו שזה יותר מהכסף שיש לנו כל חודש, אז אנו צריכים לבנות בסיס כלכלי שנוכל לעשות את זה. כמה שאני לא יכולה לחכות שנוכל לעשות את זה, ואז המשפחה פתאום יראו שפרחו הציפורים מהקן. כל הנדנודים שלהם ילכו על ריק. ואז נוכל לחיות בשקט איך שאנו באמת רצינו, בלי שאף אחד יגיד לנו שאנו הורים גרועים בשביל החלטות שלא מוצאות חן בעיניהם.

[u]שההבנה נפלה ככה לפני סוף שנה[/u]
אולי לא ההבנה, אבל ההכרעה וההלכה למעשה.
תשאירי כתובת אי-מייל ואוכל לחזור אליך עם טלפון שלהם.

[u]אין לי ספק שאצטרך עזרה, הרגע קפצתי למים וכל מה שיש לי זה הרבה אמונה שאני יודעת לשחות[/u]
בהצלחה רבה (אין לי נסיון בסוף שנה, רק קרוב יותר לחנוכה וגם הם היו אז בגנים - אבל אשמח לעזור בתחומים אחרים). {@

קיבלנו החלטה להוציא את הילדים ממערכת החינוך, משהו שהתבשל לא מעט זמן, לפחות שנתיים אצלי, בעקבות שיחות עם איש מקסים , על חינוך, ומערכת, והורים וילדים, וההבנה...הביאה לרצון..והרצון גבר על הפחדים...והביא לעשייה. הילד יצא עכשיו לחופשת הפסח ולא יחזור. (כיתה ה'). ברגע שהיינו שלמים עם ההחלטה על חינוך ביתי לא ראינו שום סיבה לשלוח אותו חזרה , ויצא טיימינג טוב יחד עם חופשת הפסח.
הייתי רוצה לשמוע אם יש עוד כאלה שההבנה נפלה ככה לפני סוף שנה והוציאו את הילד. הבטן מתהפכת פה ושם, יש חששות, ועם זאת מעל הכל יש את הידיעה שעשינו את הדבר הנכון עבורו.
התגובות שאני מקבלת מסביבי מדהימות אותי, אפילו מאנשים צעירים. דברים כמו "את חוסמת את הילד מלהצליח בחיים"...... מה שרק מראה לי עד כמה המערכת צרובה , ואני לא מוציאה את עצמי מהכלל, ברור לי שנכון לי שיעור לא קטן ותיקון לא פשוט של הצריבה הזו.
שמחה שאתם כאן, אין לי ספק שאצטרך עזרה, הרגע קפצתי למים וכל מה שיש לי זה הרבה אמונה שאני יודעת לשחות :-)

כתבי,בשמחה...
weiss נקודה naama @ גימייל נקודה קום

הי נעמה
כן אילת שאת מכירה (eilat)
תודה תודה.
קוראת אותך כל הזמן, לומדת ממך המון.
יש בדף שלך את המייל האישי שלך? אשמח לכתוב לך
דרישת שלום
אילת

אילת - אילת? שאני מכירה?
ברכותיי ובהצלחה...
איחולים מדרום הנגב. דרום, דרום, דרום, הנגב....

שלום לכולם,

התהליך בהבשלה. היינו במפגשים של חינוך ביתי ,בילינו ימי חופש יחדיו בבית (איזה כיף!!! ), אנו משוחחים רבות על הנושא במהלך התקופה האחרונה, קראנו בעלי ואני כמה מאמרים בנושא, ויש לי תחושה שהילדים מוכנים לכך. אנו עוברים דירה. משנים את אורח החיים העירוני לאורח חיים כפרי והחלטנו למנף את המעבר לטובת חודש ניסיון בבית החדש.חודש זה לא מחייב ולא מבהיל אף אחד , ויש אופציה לחזור למוכר ולידוע. בעיקר לבת הגדולה זה חשוב. הבן מבקש לעבור כבר עכשיו לחינוך ביתי בעודנו בעיר , בעודו תלמיד כיתה א' בחינוך הפורמלי.
מתרגשת מאד. יחד עם זה יש המון פחדים ובעיקר החשש מהתמודדות מול הרשויות , שאין לי מושג עדיין מאיפה מתחילים. אשמח לקבל עצה/תמיכה. מניחה שיש דפים בנושא. אשמח גם לקבל מידע על משפחות מהחינוך הביתי מאיזור הנגב, לשם אנו עוברים.
תודה תודה על ההקשבה והתמיכה.
אילת

@}

נועה
תודה רבה על ההקשבה והנתינה. אני זקוקה לה מאד בימים אלו בהם מתחוללים שינויים כה רבים בחיי.
אכן צדקת , גם לי לא פשוט השינוי ואולי הכל מתחיל בי??? והפחדים של הילדה הם רק שיקוף של מה שמתחולל אצלי???
אני מחפשת כיוון חדש בחיים מכל הבחינות מקצועית, זוגית, הורית, מקום מגורים וכד'-טרנספורמציה של ממש.
וגם לי יש ימים שאני לא בדיוק יודעת מה לעשות בהם ואיך לנהל אותם, ובכלל אני מגלה שבעצם כל השנים הללו הזמן, המשימות והעומס הרב בעבודה ניהלו אותי ולא אני אותם, וזה פתאום קשה לנהל לעצמך את הזמן.
בכל אופן ההתיחסות שלך , נועה, פתחה אצלי המון דברים, חידדה לי דברים קיימים ונתנה הרבה חומר למחשבה ולעבודה עם עצמי ועם בני המשפחה.
היום - אגב אנחנו ביום בית לפי בחירתם של הילדים. מדהים שרק עכשיו נכנסתי לאתר לאחר 3 ימי התנתקות מהמחשב ומצאתי בשמחה את הודעתך והמלצתך לימי בית.
פשוט כיף להיות איתם יחד ללמוד על החיים דרך משחקים סיפורים וחוויות משותפות.
תודה לעת עתה. מניחה שעוד אשתף, אתייעץ ואתלבט.
יום נעים
אילת

[u]אני חושבת שלהוציא ילד מהמערכת הקיימת לאחר שנים זה די קשה וכנראה שזהו תהליך בו כל הצדדים צריכים להגיע לבשלות כולל אבי המשפחה, ולכן נצטרך עוד לבחון, לשוחח וכד'. אולי אתחיל במפגשים עם משפחות להם ילדים בגילאים דומים כדי שיכירו , יתחברו ויקבלו חשק. אפנה לרשימות שבאתר.[/u]
גם אני חושבת כמוך. אחרי כ"כ הרבה שנים של המצאות במערכת זה כלל לא פשוט להנתק, ובטח ובטח שהמקום של השונה קופץ ראשון. הם אפילו לא הכירו עדיין את האופציה האחרת, לא שמעו עליה, לא ראו או פגשו אותה... ( או שכן ? ) מפגשים הם רעיון מצויין, וגם ימי חופש איתך - חופש שהוא מתוך [b]בחירה שלהם[/b] למשל לאחר כמה ימים של קושי או 'אנרגיות רעות' להציע:
"מחר החלטתי שנעשה יום חופש, מה תרצי/תבחרי לעשות ? למה את מתגעגעת או איזה כייף או עניין נוכל לחוות יחד ? "
'בימי הכייף' הם יכולים לחוות את הניתוקים מהשיגרה, לראות כי טוב... והכי חשוב - לא מאיים, כי הדרגתי ולא שינוי דרסטי 'כפוי'.
[u]הילדים מתנגדים לכך בתוקף עקב שיקולים חברתיים כגון: מה יגידו השכנים, ההורים החברות מהכיתה וכד'. ובמקביל הם די סובלים במערכת הקיימת[/u]
אם הם סובלים אך עדיין קשה להם לוותר, חשוב לראות שבעיניהם יש ערך ליכולת שלהם 'להתגבר', ורצוי לשים לב שכל שינוי או החלטה לא 'יחליש' אותם כי בא ממקום שקשה להם להיסתדר. אלא, ממקום של [b]בחירה[/b].
השיקולים החברתיים מאוד מובנים לי, החלק הזה בחיים שלהם הוא הדומיננטי ביותר. הם 'עובדים' כל הזמן על לשמור ולבסס את מקומם בחברה, זה משהו שמותבע בילדים במסגרת כמעט מיידית ( בגיל 3 בערך.. )
חשוב להם מאוד כל מה שקורה עם ואצל אחרים ( מזכיר לי ההתמכרות מהעבר שהיתה לי לאיזה טלנובלה מפגרת :-P) והסביבה הלימודית היא רק בסיס משותף שברקע, עוד נושאים לקטר עליהם יחד או לצפות להם יחד..
[b]היחד[/b] זה הדבר המהותי, ולהיות שונה זה פשוט בלתי נסבל בשבילם

_מבחינתה לגדול במסגרת של חינוך ביתי זה להיות שונה בתוך מערכת בה כולם מתחנכים בבית ספר רגיל והיא לא רוצה להיות שונה.
בנוסף, נראה שהיא מפחדת משינויים בכלל. כל שינוי שאני מעלה אם זה חינוך שונה, מעבר דירה וכד' די מרתיע אותה - תגובתה המיידית היא התנגדות._
שוב, היא לא מכירה אופציה אחרת ובטח לא מכירה ילדים כאלו. פחד משינויים הוא מאוד טבעי כשאתה לא יודע לאן אתה הולך.. מה מחכה לך שם... וההתנגדות לשינויים מוכרת גם אצל גדולים :-)
לכן, ימים הדרגתיים בבית, מתוך כייף וחוויות טובות יצברו אצלם 'נקודות זכות' לאפשרות שלא חייבים להגיע לביה"ס.
וכן, בימים שהם לא יהיו, יכול מאוד להיות שהם ירגישו הפסד..
ויהיה מקום לעבוד על המקום הזה של רווח והפסד.
האמת, חשבתי להגיד שאולי אם תעברו דירה זה יכול להיות גורם שעוזר. אם זו תהיה הבחירה שלכם, ההורים, ויהיה לכם מאוד חשוב ללכת בדרך החינוך הביתי זה משהו שיכול לעזור מול ההתנגדות של הילדה.
בסופו של דבר ההחלטה תהייה שלכם וככל שתהיו יותר שלמים איתה זה יעזור לילדים.

_בתחושות הבטן שלי אני מרגישה שיהיה לכולנו הרבה יותר טוב, רגוע ושלו אם יקבלו חינוך ביתי.
אגב לפני חודשיים עזבתי עבודה תובענית במשרה מלאה כדי להתפנות לחיי משפחה שפויים. איך מבצעים שינוי כזה לילדים שכבר נמצאים במערכת_
אם אבא היה מקבל מחר עבודה בארץ אחרת?
יש מקרים בהם ההורים מחליטים החלטה שההשלכות שלה הן שינויי דרסטי בשיגרת הילדים. ועם זה מתמודדים.
ויש הורים שחשוב להם לשמור על הטוב הקיים, ולשפר את מה שפחות טוב...
אתם תבחרו את הדרך שלכם תהייה טובה, והצעד הראשון שעשית הוא בכיוון להיטיב עם המשפחה.
עצם השהייה שלך בבית, היכולת להיות שם עבור הילדים, המקום שמאפשר מרווח נשימה והקשבה, זה כבר הרבה מאוד.
ילדים שבמערכת הם כאלו שכבר מאוד מורגלים ללכת בדרך 'המקובלת', יכול להיות להם קשה פתאום בבית, אולי גם את חווה את זה עם חזרתך הביתה אחרי שנים של עבודה בחוץ ? השקט הזה - ללא מחוייבות ועם הקשבה פנימה, יכול להיות מאיים על מי שאינו מורגל בכך...



[u]האם יש ילדים גדולים בגילאי חטיבה ותיכון שלומדים בחינוך ביתי???[/u]
שווה לך לקרוא כמה דפים בנושא [po]חינוך ביתי[/po] , אולי דרך [po]מפתח נושאים[/po].
ברוב המיקרים שאני יודעת הלמידה מתרחשת כל הזמן, ובכל גיל :-) , וכן, יש בחינוך ביתי גם ילדים גדולים.
(נדמה לי [po]הרשימה הגילאית[/po] , אבל היא מעודכנת מאוד חלקית כי יש המונים בחינוך ביתי שאינם קוראים/כותבים באתר)

בהצלחה, ובבקשה המשיכי לעדכן ולהתלבט כאן. אותי זה מרתק @}

חגית ומירי

תודה על תגובתכם המהירה.
אני חושבת שהרצון שלהם להישאר בבית (לפחות של הגדולה שמדברת יותר) הוא עניין חברתי. בסה"כ היא אוהבת את החברות שלה על אף הריבים בינהן. ונראה לי שחשוב לה מאד לחיות בשכונה שלנו ולהיות "כמו כולם" ולסבול את בית הספר. מבחינתה לגדול במסגרת של חינוך ביתי זה להיות שונה בתוך מערכת בה כולם מתחנכים בבית ספר רגיל והיא לא רוצה להיות שונה.
בנוסף, נראה שהיא מפחדת משינויים בכלל. כל שינוי שאני מעלה אם זה חינוך שונה, מעבר דירה וכד' די מרתיע אותה - תגובתה המיידית היא התנגדות.
אני חושבת שלהוציא ילד מהמערכת הקיימת לאחר שנים זה די קשה וכנראה שזהו תהליך בו כל הצדדים צריכים להגיע לבשלות כולל אבי המשפחה, ולכן נצטרך עוד לבחון, לשוחח וכד'. אולי אתחיל במפגשים עם משפחות להם ילדים בגילאים דומים כדי שיכירו , יתחברו ויקבלו חשק. אפנה לרשימות שבאתר.
שוב המון תודה שחידדתם לי את הנושאים אותם עלי לבדוק עם עצמי ועם בני המשפחה.
יום של קסם
אילת

[u]הילדים מתנגדים לכך בתוקף[/u]

מוזר קצת לשמוע שהילדים לא רוצים להשאר בבית, הרי בדרך כלל הילדים הם אלה שמתחננים להשאר בבית ושונאים את בית הספר וההורים לא מוכנים לוותר. איך זה התהפך אצלכם?

לא כ"כ יכולה לעזור כי הילדה שלי כלל לא נכנסה לבי"ס וגם לא רצתה כך שלא עברנו מציאות אחרת והתנגדות מצדה.

האם דיברת איתם על הסיבות שלך? סה"כ
[u]הם די סובלים במערכת הקיימת מאלימות מילולית ופיזית[/u] כך שהם יכולים להבין את השיקולים שלך.
מאיפה בא הרצון שלהם להישאר במציאות כזו? חברים אפשר לפגוש גם אחה"צ ובניגוד לחברה הכפוייה בכיתה, אז יוכלו לברור ולהחליט מה ועם מי נעים להם.

מחזקת את ידייך.

זקוקה לעצה....
אנחנו משפחה אבא אמא ושני ילדים בת בגיל 11 ובן בן 6 כיתה א'. לאחרונה במקביל לתהליך של התעוררות אישית שלי ושל בעלי עולה בי הצורך לחנך את ילדי בבית
ישנם חששות רבים בעיקר מול החברה. אנו גרים בראשון לציון בלב שכונה עירונית. לילדים מאגר חברים שנוצרו עם השנים. אגב שניהם חונכו בגנים קיבוציים ורק בא' הצטרפו למערכת העירונית. הילדים מתנגדים לכך בתוקף עקב שיקולים חברתיים כגון: מה יגידו השכנים, ההורים החברות מהכיתה וכד'. ובמקביל הם די סובלים במערכת הקיימת מאלימות מילולית ופיזית מצד חברים לכיתה והצוות החינוכי, כמו כן מחוסר עניין בתכנים הנלמדים בבית הספר וכולי. בתחושות הבטן שלי אני מרגישה שיהיה לכולנו הרבה יותר טוב, רגוע ושלו אם יקבלו חינוך ביתי.
אגב לפני חודשיים עזבתי עבודה תובענית במשרה מלאה כדי להתפנות לחיי משפחה שפויים. איך מבצעים שינוי כזה לילדים שכבר נמצאים במערכת. זה שונה ממשפחות שילדים נולדו לתוך מציאות של חינוך ביתי וזה מה שהם מכירים. פה יש שינוי מהותי מלווה בצעדים משמעותיים כגון הוצאתם ממערכת קיימת ומוכרת.
אשמח לקבל עזרה, ועוד שאלה האם יש ילדים גדולים בגילאי חטיבה ותיכון שלומדים בחינוך ביתי???
תודה מעומק הלב. בתקווה שמישהו יקרא את הדף, אני רואה שהוא לא פעיל כמעט שנתיים. או שמוחקים הודעות אין לי מושג.
שוב תודה אילת.

[sup]האם זה מתאים לכולם?[/sup]

האם החינוך הביתי מתאים לכולם?
האם 'החינוך לאין שעור' מתאים לכולם?
האם פרחי באך מתאים לכולם?

יש תמרון מאחורי השאלה, תמרון שמביא את השואל אל מאחורי כולם.
מוציא את השאלה מהרמה האישית ומנסה לפרוש אותה אל הכלל.

מי השואל את השאלה הזו,: האם זה מתאים לכולם?
מי השואל בשם כולם?

בפועל, מתאים לכולם לנשום. תודה לאל.
מתאים לכולם לאכול, ולשתות, מתאים לכולם לחוות עונג, גופני ונפשי, מתאים לכולם להיות, מתאים לכולם לחוות גם כאב וצער, מתאים לכולם אהבה, ובעיקר מתאים לכולם, לברר האם מעשה אישי, דרך אישית, ביטוי אישי - אכן מתאים לכולם.

בהחלט כן. בהחלט מתאים לכולם. אמן.


[hr]


[sup]האם זה מזה?[/sup]

סבה ותוצאה, הוכחה, מחפשת הנפש אחר הספק, אוחזת בו בציפורניה השלופות ומברכת את הספק.
ומבורך הספק.

האם הילדים האלה, החיים בחיוניות את חייהם, נראים ככה בגלל החינוך הביתי? אי אפשר לדעת האם זה מזה....

כאשר מציב השואל את הספק, בא על ספוקו.
שכן, נוכח במו עיניו בעובדות, מסיק ומפרש את אשר רואות עיניו נכוחה, מתענג על האפשרות שמה שחווה או רואה אכן מתרחש, ולשם האיזון, לשם החזרה אל רצפי חייו עד כה, מבקש להטיל משקל נגד לאשר חווה בדמות הספק.

אז, מתאזן, שכן גם חווה את אשר חווה, וגם יכול להשלים עם חייו עד כה בבחינת חזרה לדפוסים מוכרים.

עם זאת, בכל פעם שעולה הספק הזה, בכל תחום בחיים, יכולה הנפש ניתן לומר, למחוא לעצמה כפיים. שכן, משמעות הטלת הספק היא שהדפוסים המוכרים מוכנים לשינוי, והספק מבקש אחר חקירה אמיצה, פנימית, הבוחנת את הדברים מחדש.
חקירה זו, כאשר מתרחשת, איננה מאפשרת אלא חקר. ללא פשר, ללא שיפוט.
אז, חוויות של שווי הנפש, שוויון הנפש מתרחשות גם אם אלה נחוות ברמת השינה או החלומות.
וכאשר עולה הספק מחדש, מצביע על אתנחתא מסוימת, בלימה או עצירה של החקירה הזו, על מנת להתבשם מעט מהניחוח הפשוט של זיקות הנפש.

כך, מתאמנת הנפש על ספקותיה ומבלי משים מתקדמת במסעות חייה.
הבשלה. אימוני אמונה.

כך, ספק ואמונה מצטרפים יחדיו אל השלם - ידיעה.

ויודעת הנפש את אלה:
זה מזה. תמיד - זה מזה.
זה גם מזה.

[hr]

[u]יש לנו עוד קצת זמן עד שנת הלימודים הבאה להתבשל ברעיון של החינוך הביתי,[/u]

בין עכשיו לשנת הלימודים הבאה יש חופש גדול. אפשר לנצל את החופש הגדול לעשות מין 'הרצה' לתוכנית. כלומר, להחליט ש"באופן רשמי" מתחילים בחינוך הביתי. בלי קייטנות וכו'. זה נותן זמן בלי הלחץ של שנת הלימודים שהתחילה מסביב, ויש הרבה אפשרויות לפעילויות - הצגות, טיולים, ים, בריכה, חברים שגם בחופש.... זה גם משחרר (יחסית) מלענות על שאלות של הסביבה כשרק מתחילים..

[u]אתן חושבות שלא לתכנן כלום, פשוט להתחיל ולראות מה קורה?[/u]
אני מציעה כן לתכנן מדי פעם יציאה מהבית, נאמר פעם בשבוע. וכדאי כבר בהתחלה ליצור קשר עם משפחות חינוך ביתי באזור ו/או לבקר באחד המפגשים הפתוחים.

[po]אמא בדילמה[/po] , רק עכשו ראיתי את התלבטויותייך. כל-כך מוכרות ועוד טריות בזכרוני. את מוזמנת לכתוב עוד ולשתף בהתלבטויותייך גם באופן אישי.
בכל מקרה, משהו חזק שאני למדתי מכל התקופה הזאת: אפשר המון להעזר כאן ובכלל, אבל בסופו ובתחילתו של יום, את זו שמנתבת לך את דרכך ואת חייך. צריך לתת לדברים זמן, הרבה זמן, ללמוד את ילדייך ובעיקר ללמוד את עצמך. שהרי הרבה יותר מילדינו, אנו אלו שחיו במסגרת כל-כך הרבה שנים ואנו אלו שצריכים ללמוד להשתחרר מכל-כך הרבה "צריכים" ודברים שנראו לנו כל-כך הכרחיים ופתאם בחיים הצמודים האלו עם ילדינו, החשיבות שלהם משתנה.
יש שלב שבו מרגישים כאילו הכל מתמוטט - כל מגדל הקלפים שהיווה את התשתית או את השלד של חיינו, שאפשר לנו לעבוד באוטומט, בלי לשאול יותר מדיי שאלות - כולו פתאם מתמוטט. כי ברגע שמוציאים את היסודות, הכל פתאם נתון בסימן שאלה.
זמן עוזר, כי דברים קורים, וימים עוברים, ואת לומדת את ילדייך ואת עצמך ובכלל.
אני יודעת לגבינו, שלמרות שעברו שלושה חודשים, אנחנו עוד לגמרי בתהליך. אף שבוע עוד לא היה בדיוק כמו השבוע שחלף לו ואנחנו לאט לאט מוצאים מה מתאים לנו וגם זה נכון להיום ולא בהכרח נכון למחר.
בטח כמורה, זה עוד הרבה יותר קשה, כי יש המון ממה להשתחרר.
מזווית ראייתי הנוכחית והאישית בלבד - לצאת הביתה ולנסות להיות שם המורה של ילדיי ממש לא התאים לי. אני לומדת היום לתת להם את המרחב ללמוד ולהתעניין בדברים ולהרפות מכל מה שידעתי שחיוני או חשוב בשלב זה של חייהם.
ברור שיש דברים שחשובים לי, ולכן אני משתדלת לחיות אותם ושהם יחוו אותם דרכי...

מצטערת אם התקשקשתי יותר מדיי ומקווה שתצליחו למצוא את נתיבכם בכל מקרה.
בהצלחה {@

תודה על הפרגון ועל העצות, קראתי את [po]בלוג אני בחינוך הביתי[/po] והתחזקתי מאד. אני קצת פחות פוחדת מכשלונות/ משעמום כי אני יודעת שיהיו כאלו. כשאני מסתכלת עלינו היום, אני רואה סיטואציות שבירור קשורות לעייפות ולמתח של הילדים ושלנו. ומתחיל להימאס לי להתפשר על זה. יש לנו עוד קצת זמן עד שנת הלימודים הבאה להתבשל ברעיון של החינוך הביתי, אז אני שוב שואלת (וסליחה על החזרה)- אתן חושבות שלא לתכנן כלום, פשוט להתחיל ולראות מה קורה? אין הכנה ראשונית שכן כדאי להתחיל איתה?

אמא בדילמה:
את עלולה להשתגע. זו אופציה. אפשר למנוע אותה. למשל, סדר יום קבוע, החלפת משמרות, סדר שבועי קבוע, עבודה חלקית ועוד.
תוכנית לימודים: תלוי איך את מסתכלת על זה. אני קבעתי שני יעדים: לימוד קריאה וחשבון פשוט. לא קבעתי תאריך סיום ליעדים ואיני מונעתמ עצמי ומילדי ללמוד דברים אחרים.

[u]אני חוששת שאני אשתגע בבית[/u]
אם את מצליחה לשרוד כתה של 30 ילדים, שני ילדים זה קטן עליך! (וכל הכבוד לך, אגב.)

[u]האם יש משפחות שממש מלמדות את הילדים שלהם לפי תוכנית לימודים (שבנו לעצמן/ תוכנית מובנית מראש)?[/u]
כן, יש כאלה. אני מכירה אחת שעושה את זה בכל הנושאים של בי"ס, וכמה שעושות את זה רק בנושאים מסויימים (למשל רק מתמטיקה או רק לימודי קודש). אבל אני מציעה שלפני שאת מתחילה עם תוכניות לימודים, תתני לך ולילדים קצת זמן להתרגל לחיים יחד בבית, ורק אחר כך תתחילי לחשוב מה היית רוצה שהם ידעו ואיך כדאי להגיע לזה. דברים נראים אחרת אחרי שיוצאים מבי"ס. אני ממליצה לך לקרוא סיפורים של אנשים שעשו את המעבר הזה וכתבו על חוויותיהם בזמן אמת, למשל [po]בלוג אני בחינוך הביתי[/po] או [po]התחלנו בחינוך ביתי[/po].

שלום,
אני אמא לשני ילדים ואני מורה במשרה מלאה. אני מרגישה שאני משקיעה המון אנרגיות , ושבסוף היום אין לי כוחות לילדים שלי. בנוסף, יש לי המון השגות על הגנים של הילדים שלי. אנחנו שוקלים את האפשרות של חינוך ביתי, אבל אני חוששת שאני אשתגע בבית... יש למישהו הערות/הארות בנושא? שאלה נוספת: האם יש משפחות שממש מלמדות את הילדים שלהם לפי תוכנית לימודים (שבנו לעצמן/ תוכנית מובנית מראש)?

דנה, איזה יופי לראות שאת כאן באתר, ואיזה יופי את כותבת, וגם במקום הנכון, תקבלי כאן קצת הארות והדברים יתבהרו לך, יש כאן המון אמהות חכמות ועם ניסיון.
תמשיכי להקשיב לעצמך,דברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.

כיף לך, הפעפוע הזה... משהו נוצר לו, נכון? בהצלחה!!!

משהו מפעפע לי בבטן.
כמו כל ההחלטות המופלאות של להקשיב לעצמי באמת גם זאת מרגשת, מאיימת, ומשאירה אותי ערה בלילות. ההתכווננות שבי, הבהירות בה אני חווה את האמת שלי הולכת וגדלה. כך היה עם הידיעה שאני מנסה להתפרנס אבל רק מהבית כדי להיות אימא שם, פה כלומר, וכך היה עם ההנקה, עם הנשיאה במינשא, עם הלידה השניה שהייתה בבית אחרי לידה ראשונה בית חולימית לגמרי, עם המעבר צפונה לעיירה שעבור ירושלמית שכמוני אינה ארץ ישראל בכלל אלא איזה מין דורפ הולנדי חביב, עם אנשים בעלי גאווה מקצועית, עם שכנים ערבים שהם לא בכל רגע ורגע אזרחים סוג ז.

ועכשיו לפיעפוע.
בני הבכור עוד מעט בן שלוש. כשעברנו צפונה, בלי להכיר איש, חיפשתי, יגעתי ומצאתי גנון מקסים, קטנטן, הגננת אישה מרשימה, אשת עקרונות (מהסוג הנכון), רגישה ויצירתית. גן שהוא בית מלא חיות, 8 ילדים, והרבה טיולים, סתם בהיות, עד הצהריים אז כולם הולכים הביתה. והנה זה נגמר. וברור לי שגן עירוני (פה קו עימות מגיל שלוש הגנים הם עירוניים, משמע חינם, משמע שאין שום אלטרנטיסבה פרטית כי אף אחד לא מעוניין) זה לא. לא רוצה ש"יסתדר" גם אם ברור לי שהוא מסוגל לעשות זאת היטב.

מצד שני בבית? יש לי המון פחדים. העיקרי הוא הבדידות. של שנינו. אמנם בשנתיים שאנחנו פה הכרנו אנשים נחמדים, ידידותיים, שיש להם ילדים בגיל של בני, אבל ברור שאורח חייהם שונה לחלוטין משלנו (אנחנו לא קולטים טלוויזיה - יש וידאו אבל כמעט לא בשימוש, אוכל בנטיה לבריא, הרבה הרבה זמן משפחה - רוב חבריו בגנים עד 4 ועוד) זה לא רע להכיר אנשים שחיים קצת, או הרבה, אחרת. אבל בעצם עכשיו אני תופסת שגם אני בודדה. בטיול שעשינו עם כמה חברים פיתח הבן שלי חברות מופלאה עם אחד הילדים ופתאום ראיתי איך זה באמת יכול להיות, עם ילד שגדל יותר דומה לו, ועם הורים שחיים יותר דומה לי. בן זוגי שונא בועות, לא למיצפים ולאותם יישובי ספר אליטיסטים. אני לא רוצה קיום פוליטי באחת ההתנחלויות בגליל, עזבתי את ירושלים כי לא בא לי לחיות בהתנצלות מתמדת. לא רוצים חזרה למרכז. לא רוצים ירושלים מלאת כיעור ואכזריות ויקרה להחריד. גדלתי בשכונה מעורבת, בבית הספר שלי, באורח פלא , ילדת מפתח שכמוני, נמשכתי תמיד לבנות שאימא שלהן חיכתה להן בבית עם האורז בן גוריון והקובה. הייתי באה אליהן, אוכלת שם, שותה סודה סטרים, אבא של אחת נהג במשאית, של השניה נהג באגד, אצלי אבא כתב בלילות בעיתון, אבל בכלל לא גר אצלנו, גרושים, אופס לא גיליתי לאף אחד. בקיצור מה אני אומרת? הייתי שונה. ועם כל היופי של להכיר את האחר הרגשתי בעיקר חרא עם עצמי. לא חשוב שההורים שלי נתנו לי כל כך הרבה, זה לא היה מחמם בבטן כמו אוכל. זה לא היה זמין כמו אימא עקרת בית. זה לא היה אידילי כמו הורים ביחד. לגדול במסגרות אומר הרבה הרבה השוואות, למקם את עצמך למול, כנגד, ביחד עם, להות חלק או, כמו אצלי, רוב הזמן מבחוץ. לא בכל כמובן אשמה המסגרת, בכלל לא, אבל בוודאי שלא תרמה לי בחינת יכולותי החברתיות להיפך.
ו
עכשיו הבן שלי. רוצה לחסוך לו את זה, לפחות עד כמה שאפשר. אני רוצה שימשיך להיות סקרן, מלא אושר, מלא דימיון, שיהיה מרוצה בחלקו. לא כל הזמן אבל הרבה. בגן השכונתי שהלכתי לראות טרחה הגננת, בזמן שדיברה אתי, להעיר רק הערה אחת לילדה שצבעה בדיוק מגילת אסתר מודפסת, ודווקא לילדה שהיא חברה של בני והיא ראתה שהכרתי "ענבר, את יוצאת מהקווים, תישארי בתוך הקווים" הערה מטומטמת, והשפלה של לעשות משהו לא טוב ליד אימא של חבר, ביקורת, טיפה בים של ביקורות של היסח דעת, שמיישרות קו עוד ועוד עם איבוד הדימיון והביטחון במי שאתה. אבל אני גם רואה עד כמה טוב לבני עם ילדים, עם אותו חבר שפגש בטיול, עם חבר מהגו וחברה אחרת. אנחנו לא מכירים פה אף אחד שיחלום אפילו להשאיר ילד בבית. החלטנו שלעבור זה לא פיתרון, צריך ליצור במקום הקיים. אנחנו נהנים מהעובדה שהמקום בו אנו חיים נטול יומרות. למרות שבדיוק הלילה חשבתי שאולי זה פשוט נוח לנו ככה, שאין לנו אתגרים אמיתיים, שאנחנו אי קטן משל עצמו שיכול להרגיש טוב עם עצמו ביחס ל... שוב השוואות. בקיצור פיעפוע וגם התרגשות לקראת גילוי או אולי תבוסה של התפשרות?

שלום.בני ואני בבית לאחר תקופת גן קצרה ומתסכלת.כיום למרות התנגדותו של בן זוגי אנחנו מתחנכים בבית.לעיתים צפוף לנו ביחד, רוב הזמן אנחנו זורמים בעשייה נפרדת כשבני מחכה את פעולותי בבית ובכך משקף לי את עצמי .יש המון אהבה והומור בהתנהלות שלנו יחד.אני מוצאת בו מדריך ומורה, ובעצמי אני מגלה יצירתיות ויכולת התגמשות. במבט לאחור, אני יודעת שאת בניי הבוגרים מסרתי לגננת בציפייה שמלאכת החינוך תעשה שם,היום אנחנו משחקים ,מבשלים,משוחחים יחד,וכשהאחים הגדולים מגיעים,אני לוקחת פסק זמן לעצמי.

אם את מרגישה שאת חייבת לעשות - תעשי לעצמך, לבית. לקרוא לא מסתדר לך? תרקמי!

אני לא יודעת אם זה משעשע או עצוב שאני משוכנעת שכך צריך להיות. בדיוק דברנו אתמול, [po]מירב ברויאר[/po] ואני, על החינוך שקיבלנו , אולי החינוך של הדור הקודם, של לעשות כל הזמן, מטלות, משימות, עכשיו את זה ואח"כ משהו אחר. יכול להיות שהצורך הזה בא משם. אולי אני באמת צריכה להרפות מעצמי ולקרוא למשל ספר(!!!)

[u]לי תמיד נראה שאני צריכה לעשות איתם פעילויות, ללמד, להראות, לשחק איתם...[/u]
אני מאוד ממליצה לך לקרוא את הספר [po]עקרון הרצף[/po] ואת הדפים שדנים בו באתר שלנו.
אני אישית הייתי יוצאת מדעתי אילו אני הייתי צריכה לשחק משחקי ילדים או להיות גננת. אני ממש, אבל ממש, לא בנויה לזה.

וגם - הילדים הגדולים יזחלו עם הקטנים, וישחררו אותך מחלק מהמטלה (עבור הקטנים).
ד"א - אם כבר הדוגמה המסוימת - אני נכנסתי לאוהל הכדורים אולי פעם אחת. מה הם צריכים אותי שם בכלל? אני נמצאת ליד, קוראת, ומנפנפת לשלום לקריאות ה"קוקו".

חלק מהעניין הוא שגם הילדים גדלים, ועוברים מזחילה במנהרות לציור, טיולים, מוזיאונים, נגינה, ומה לא.

אני מזדהה עם מה שכתבה ליאת. אמנם רק עם שניים ולא שלושה - תודה לאל, זה קצת מוקדם בשבילי לעוד אחד - אבל בתחרות על תשומת הלב, כל העבודה בבית שמצטברת, ומעל לכל יש לי רצון להיות האמא האולטימטיבית (כנראה שזה לא יקרה). אני בטוחה שלו הייתי עובדת כמו בעלי היינו קובעים שיום בשבוע אני חוזרת מאוחר ומבלה עם חברות או לבד. אבל בגלל שהוא עובד בשתי עבודות לפרנס אותנו אני מרגישה - ואולי לא בצדק? - שזה לא פייר , ולא אומרת לו כלום. יש לי המון חששות שזה לא אני בעצם, לחנך בבית. כל הזמן שואלים אותי מתי אני מכניסה אותם לגן, ואני עצמי תוהה, האם אני רוצה לשחק משחקי ילדים? להיות גננת? בעלי טוען שמה שחשוב זה לאהוב אותם, אפילו שירבצו כל היום על הספה ולא יעשו כלום. לי תמיד נראה שאני צריכה לעשות איתם פעילויות, ללמד, להראות, לשחק איתם... אבל אני לא יודעת כמה זמן עוד יבוא לי לזחול במנהרה שלהם ולהכנס לאוהל שלהם. כלומר, עכשיו זה בסדר, אבל אם נשאר כולנו בבית, אני תוהה אם לא ימאס לי. לכן אני לא מסוגלת לדבר ולחשוב על גיל מבוגר. כרגע אני חושבת על להיות בבית עד גיל 3, ובתוך תוכי תוהה אם עד אז לא יהיה לי קשה מדי למלא את צרכיהם ולשמור על שפיות דעתי במקביל. אחרי גיל 3? זה נראה לי כ"כ רחוק ומפחיד - מה בכלל עושים עם ילדים כל כך גדולים?...

היי
ביתי בת שנה ושמונה חודשים, כרגע אנחנו גרים בחיפה ומתכננים בקרוב לעבור לפרדס חנה. כמוך גם אני לא מתכננת להכניס אותה לגן בקרוב והחלום שלי הוא חינוך ביתי. בעלי מתנגד ולכן כרגע אני זורמת ומקווה שהוא יראה דברים אחרת. ההרוים שלי גרים בחדרה ופעם בשבוע אנחנו מגיעות לחדרה ליומיים. אשמח להיפגש.
מיה 055-248699

קיבלנו היום מכתבים מהמועצה. לכבוד הילדים! הם בני שנתיים! רישום לגן. חצופים. בעלי, שרוצה להכניס אותם לגן שנה הבאה אמר "אבל אנחנו ממילא הולכים לגן פרטי" וזרק את המכתבים. איך עורים לו להחליט גם על חינוך ביתי? בגי שנתיים זה עוד לא "חינוך ביתי". זה סתם "לא הולכים לגן". אבל מה יהיה שנה הבאה. הוא משוכנע שהם צריכים ללכת לגן. אם הכל ילך כשורה ואני אמשיך לעבוד רק אחה"צ אז הם לא יכלו לגן. אין סיכוי. אבל איך משכנעים אותו שכך צריך? ואם אני כבר פה: תעזרו לי בבקשה. אני גרה בבנימינה, יש לי שני ילדים בני שנתיים וקצת אנחנו לא הולכים לגן ואנחנו מחפשים עוד כאלו. פה, בסביבה שלנו. ועדיף כאלו שגם בשנה הבאה לא ילכו לגן. וגם בזאת שאחריה. אני לא מצפה מאף אחד שיחליט מה יהיה בעוד שנתיים אבל אם יש כאלו שחושבים גם להמנע מבי"ס- עוד יותר טוב.

תודה על התגובות. אתמול היינו בגינה הציבורית ושמחתי להיות עדה ליכולתו של בני להתחבר עם ילדות (ושאפילו גדולות ממנו בשנתיים!...) שלא הכיר קודם לכן. לא שהטלתי ספק ביכולתו, אבל הסיטואציה "נפלה" טוב, בשבוע של נקיפות מצפון. אני חושבת שמשום שמדובר בבן (עם הרבה טמפרמנט) הלבטים שלי בנושא הסוציאליזציה גדולים יותר. איך שהוא לגבי, הבנות אני רגועה יותר...
מה לעשות, אני לא משוחררת מהחותם המגדרי.

יפעת-כן זו אני... אנחנו לא מזדמנים הרבה לכ"ס אבל אשמח לשוחח אתך בהקשר זה, פעם הסתובב כאן הטלפון שלך, איהו?
יונת-כן, את צודקת, הילדים שלי לומדים לחלוק, לוותר, לתחמן... מגיל אפס... התכוונתי לכך "שהכוחות לא שווים" , יעני-שהגדול יתמודד עם חבר'ה בגילו. ולא.... אני לא נעלבת, גם אני צוחקת.

זהו, ואחרי שבשבוע שעבר פיזרתי את זו לויצ"ו, וזו לנעמ"ת והאחר לגן מועצה, הם שוב כולם איתי בבית עד להתקף העצבים/הרהורים/לבטים הבא...

ליאת, צחקתי כשקראתי את מה שכתבת! אני מקווה שזה לא מעליב אותך, אבל הסתירה בין שני המשפטים הבאים פשוט שעשעה אותי:
[list=1]
[*] [u]לי יש שלישיה, אמנם לא נולדו יחדיו, אבל די בצמוד.[/u]
[*] [u]לחבר'ה שלי נסיון דל מאוד בקבוצה[/u]
[/list]
:-)

אם כבר, אני חושבת שבטח אין להם הרבה נסיון בלהיות [b]לבד[/b].

[u]לחבר'ה שלי נסיון דל מאוד בקבוצה... זה לא יחסר להם? ומה עם החירות לבחור בעצמם את חבריהם?[/u]
ליאת, לא רוכשים נסיון בקבוצה על ידי הימצאות בקבוצה של ילדי גן, בחיי. אני נשבעת לך. ממש להיפך.
גן לא חסר לאף אחד... זה רק בייביסיטר זול.
ולבחור בעצמם את חבריהם - אולי הגדול שלך כבר ממש צריך או רוצה חברים. אפשר למצוא אותם בגינת המשחקים, או במפגשי חינוך ביתי או לה לצ'ה או במשפחה או בבניין. למה דווקא בגן?

ליאת..חיזקי ואימצי! יש ימים קשים, לפעמים שעות, לפעמים רגעים אבל כ"כ בעלי עוצמה. ובכל זאת..
בלי קשר למה שתחליטי, מנסיוני, הקשיים שאת מתארת הם ברובם כאלה שגן,, למרות מתיקות האשליה לא יפתרו ואולי אף יחמירו.. התחרות על תשומת ליבך ואהבתך, הקנאה או ההתמודדות עם הנוכחות זה של זה, התובענות, כל אלה הם שם כי זה המקום שלהם לצאת. אני מצאתי שדווקא כשנמצאים ביחד הרבה יש יותר אפשרות למצוא את הזרימה המתאימה (לאותו רגע/יום/שבוע) בין הצרכים של הילדים השונים ולאזן את זה על פני הזמן. ואז זה "נקי" שזה גם טוב אבל גם קשה. נכון שאין את האוורור אחד מהשני אבל גם אין את המתחים והכעסים והקשיים שהם (לפחות הילד שלי הביא) מביאים איתם מההתמודדות בגן. וההתמודדות עם הקשיים בבית מאפשרת להם לגדול ולהתפתח עם הדברים באופן טבעי ובתוך המקום שלהם - האוהב והמכיל. מקום בו באמת אפשר וצריך לעבד את הקנאה, התחרות, מציאת המקום האישי וכל השאר.. בקשר לצורך שלך לרצות את כולם ...זו אולי אחת העבודות המשמעותיות שאנחנו יכולות לעשות עם עצמינו כשהילדים שלנו איתנו. וכל זה זו עבודה משותפת שלנו ושלהם עם המון הזדמנויות לגדול. החירות לבחור את חבריהם.. זה לדעתך מה שקורה בגן? אני מבינה שאת בזמן קשה וזה באמת תובעני הכי שבעולם, מה גם שיש לך שלושה, בהפרש קטן ממש - שזה גם ייתרון עבורם בעניין חברה אבל לא קל בכלל.. תחליטי כמובן מה שהכי טוב לך/כם אבל אל תפחיתי מערכו של מה שאת נותנת להם!! וחוץ מזה אם את הליאת שאני חושבת שאת את מוזמנת לבוא לבקר כשאתם אצל הסבתא.. שיהיו ימים נעימים!

....חגית, אני לגמרי לא משוכנעת. לי יש שלישיה, אמנם לא נולדו יחדיו, אבל די בצמוד. הם בני 4, 2.5 ואוטוטו שנה. הם כולם בבית מאז ומתמיד והשבוע אני במשבר!
אני מרגישה שהתחרותיות בניהם והתובענות לתשומת לבי רבה מאוד. אני בפירוש לא מצליחה לרצות את כולם ויתכן, כמובן שזה רק בגלל גילם הצעיר ואולי זה עוד יעבור או.... יתעצם!
לעיתים אני חושבת שטוב היה אילו לכל אחד היתה את קבוצת החברים שלו/שלה, זמן להתרחק האחד מהשני וממני. אני בהחלט זקוקה לאיוורור....
זו מטלה לא פשוטה כשיש יותר מאחד וכשהבעל עובד מחוץ לבית וישנם ילדים שצריכים אותי (ואני אותם) והנקיון והכביסה והאוכל והסידורים... הילדים אמנם שותפים פעילים כמעט בכל ובכל זאת... והשאלה החברתית שמתעוררת בעיתות משבר. לחבר'ה שלי נסיון דל מאוד בקבוצה... זה לא יחסר להם? ומה עם החירות לבחור בעצמם את חבריהם?
אה... אני בהתלבטות גדולה. קשה לי המחשבה להפקיד את ילדי בידי מישהי אחרת (אפילו לא לחצי יום).
אולי אני אמא שתלטנית וחונקת שבשל סיבות כאלה או אחרות צריכה את ילדיה לידה???

מחכה לשמוע סיפורי החלטה-על חינוך-ביתי נוספים.
אני חושבת שכשיש יותר מילד אחד, זה יותר קל.

אני חושבת שאולי כדאי להדגיש מה [b]כן[/b] תעשו ולא מה הוא [b]לא[/b] יעשה: הוא יבלה איתך (ועם בני משפחה נוספים?), הוא ימשיך בחופש, דברים שאתם מתכננים לעשות באופן קבוע (אם יש) וכו'. לתת לו תחושה לאן הוא הולך.

ברכות ואיחולים!!!
מכירה את השקט הזה שלאחר ההחלטה :-)

לגבי תומר, פשוט אומרים.
מזכירים את מה שידוע לו, מזכירים שהחברים הולכים לגן
מיידעים אותו שהוא לא הולך.
עונים על שאלות אם יש לו, מסבירים את מה שאתם יודעים על מה שעומד להיות.
יהונתן (בן 7) אומר:
בהתחלה קשה אבל אח"כ קל יותר וכייף.

זהו זה!! יש החלטה. בראשון לספטמבר תומר לא נכנס לגן!! הוא נשאר בבית ו.. אבן נגולה.. אחרי לבטים, גישושים וחששות רבים אנחנו שנינו שלמים עם זה. רק נשאר "העולם" ובעיקר המשפחה המורחבת ואחרי שנעבור את שלב ההודעות, ההסתייגויות וההתמודדות איתן יתחילו הקשיים האמיתיים.. ונצתרך לגדול עם זה יחד. אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני אתגר ענק וזה מרגש-משמח-מפחיד וזה אתגר ראוי בעיני.
עכשיו נותר לבשר לתומר. יש למישהו נסיון או רעיונות על איך להעביר לילד בן ארבע שידע שהוא הולך בסוף החופש הגדול לגן הזה והזה את הרעיון שלא.. והאם נתקלם עם הילדים שלכם במצבים בהם הם ספגו את הביקורת על הדרך הזו .. ומה עושים עם זה? הכנות? תדרוכים?

שלום! (תרתי משמע. שלום עם הילדים ושלום לכולם).

בערך חודש וחצי רוני הגדולה (5:5) לא הולכת לגן. גם היא רוצה להשאר המון בבית ומעדיפה פעילויות שקטות וביתיות על פני יציאה החוצה. אני רואה בזה חלק מתקופת ההסתגלות של החזרה הביתה. יש עוד המון התנהגויות כמו רביצה חסרת מעש בכל מקום שרק אפשר, חוסר עניין בהסברים לשאלות שלה ושל אחיה ועוד הרבה רעות חולות. כולן בעיני מגיעות ממקום אחד: עד עבשיו הכריחו אותי, קבעו לי, מילאתי הוראות, ומעכשיו אני אדון לעצמי. וזה טוב ונהדר. אני בכלל לא כועסת עליה (גם לא בלב).

יונתן (בן 4 כמעט) עבר בדיוק את אותו התהליך (בחזרה הביתה) והיום הוא ילד סקרן , עסוק ומתעניין מעין כמוהו. כל דבר עבורו (צמח, חרק, חור באדמה, תמונה בספר וכו') הופך סיבה לחקירה אין סופית.

עם רוני אנחנו בעיצומו של התהליך ואין לי ספק שהיא תחזור לעצמה. כבר היה לי ניסיון קודם של להוציא מהגן (לפני כמעט שנתיים). באותה תקופה החזרה לעצמה היתה פשוטה ומהירה יותר. אני מתרשמת שככל שעובר הזמן יותר ויותר קשה לצאת מהמסגרת.

אין לי מסגרת קבועה או סדר יום בבית. יש ימים מלאים בשיחות, ימי יצירה, ימים של רביצה. כל יום והדינמיקה שלו.
על דבר אחד אני מקפידה באופן עקבי: טלוויזיה פותחים בצהרים ויש רק ערוץ אחד. כלומר בחישוב כולל יש להם במקרה הגרוע שעה וחצי טלוויזיה ביום. ובמקרה הטוב כשמגיעה שעת הצהריים הם אפילו לא זוכרים לבקש.

עוד בעייה, כשהולכים לכל מקום ביחד, גם לסופר, (לדברים שהם לא אוכל אורגני כמובן) אז זה תמיד נגמר בתקני לי. אין לוקסוס ללכת לבד לקנות מה שצריך וזהו. לפעמים אני מקנאה באמהות שהולכות לבד לחנות ויכולות לצאת משם ללא נסיונות שכנוע ולבסוף עם עוד מתנה.
_על דרכי התמודדות אפשר לקרוא בדף [po]קניות עם ילדים [/po]

אצלינו לא רואים הרבה חדשות, רואים 'הופ' בעיקר. אבל זה נכון, התעקשות על יציאה באמת עוזרת והמצב משתפר לאט-לאט. כל פעם אני מגלה מחדש שמה שההורים משדרים הילד מפנים!

חגית,
אל תראו לידה יותר חדשות. (בעיקר בתקופות של פיגועים וקרבות)
אפשר לשמוע עידכון מתי שרוצים ב22* בפלאפון.
רוב הילדים הקטנים של חברים שלנו שצפו בזמן האחרון בחדשות פיתחו פחדים חזקים ביותר.
חלק מהם חושבים שמחבלים מתחבאים בכל מקום כדי להרוג אותם ומפחדים ללכת לכל מיני מקומות, אחרים פיתחו חלומות בלהה על מלחמות ובעיות שינה, ובגן סיפרו לנו שאין ספק שהילדים משחקים הרבה יותר ב"מלחמה" ויותר אלימים.
האמת היא החדשות בתקופה האחרונה היו מאיימות במיוחד ולא רק ילדים מעדיפים להשאר בבית.
יכול להיות שהעובדה שאת מתעקשת לצאת תעזור לה להתגבר עם הזמן.

שלום דוד רובנר, קודם כל - כן, גם אני מאוד בעד סאדברי!!! לשאלתך, תנסה להיות 24 שעות עם הילדה שלך לבד בלי לצאת מהבית במשך תקופה ארוכה. יש לי צורך לנשום אוויר בחוץ, להזיז את הגוף. אבל מצאתי את הפתרון, אני משדרת החלטיות וסופרת וזה עובד. התפשרנו על זוג אחד של נעליים ועל 7 בובות כשיוצאים - רואים את האור בקצה המנהרה. אני גם דואגת שהילדה שלי תתנוון ותהפוך לזומבי מול הטלוויזיה. שלא לדבר על כמות הבלגן שאמא צריכה לפנות מהסלון כל יום, כי הטלויזיה משמשת כמו רדיו רקע לפעילות שלה. מה שמפריע לי זה שזה נראה לי לא כ"כ בסדר שילדה לא רוצה לצאת החוצה, אני ביליתי המון מחוץ לבית בתור ילדה, אז אני חוששת שמשהו מפחיד אותה - בקיצור שיש איזו שהיא בעייה איפה שהוא שאני לא יודעת מה היא ולכן אני גם לא יכולה לעזור.

חגית, השאלה מה מפריע לך מכל הסיפור הזה?

שבועות. השכנה נתנה לי טיפ: לספור עד 10 - זה עובד מצויין, אמנם היא מייללת וניכנסת ללחץ ולא יודעת מה לקחת איתה אבל בסוף היא באה. אולי זו השיטה?כשהיא כבר בחוץ היא שמחה ורגועה ואז היא לא רוצה כמובן לחזור הביתה. אולי אלו מניפולציות? אני ממש לא מבינה את כל העניין ונראה לי שצריך יעוץ. יכול להיות שעשינו טעות גם שאנחנו מקשיבים לחדשות לידה.

כמה זמן היא כבר מסרבת לצאת מהבית? ימים/שבועות/חודשים?

הבת שלי היתה בבית עד גיל 3.5 ואז ברוב טפשותי הכנסתי אותה לגן של המועצה עם 35 ילדים. למזלי הגננת התחשבה בנו, מכיוון שהילדה עוד ינקה (והמשיכה בכך עד גיל 4.5, שזה סיפור בפני עצמו) שהיתי בגן עם הילדה במשך חודשיים!! וצפיתי בגננת שצווחת על הילדים בצורה היסטרית. בכ"ז השארתי את הילדה שם וראיתי שהיא מקבלת מושגים שאני לא שלמה איתם. שנה אחרי זה שוב הובלתי אותה לגן של המועצה, הפעם כמובן לא נתנו לי להשאר איתה תקופה ארוכה כ"כ וגם לא הרגשתי צורך ממני וממנה ואחרי מעט זמן היא נפרדה ממני ללא בעיות, רק שגם כאן היו לי השגות על היחס שהילדים מקבלים מהגננת, שהיא דווקא השתדלה להיות בסדר, אבל לא הייתה בהתנהגותה האידאולוגיה שציפיתי למצוא אצל גננות, שהיום אני יודעת שאפשר למצוא אותה רק בביה"ס ובגנים דמוקרטיים. לאחר 2 כשלונות בהיריון שני (אני לא יודעת אם זה קשור או לא) הילדה החליטה שהיא לא הולכת יותר לגן. בהתחלה היא רצתה שאני אבוא ואקח אותה יותר מוקדם מהגן ולאחר מכן היא פשוט הודיעה שהיא לא הולכת יותר לגן. העניין הוא שהחברה הכי טובה שלה נשארה בגן הקודם ובגן הזה היא לא הצליחה למצוא לה חברות בגילה והבנים שהיו חברים טובים שלה עוד מהגן הקודם כבר לא מילאו את הצורך שלה בחברות שמשחקות בבובות (ברבי כמובן). אז זהו. חשבתי שאחרי חודש היא תתגעגע לגן, היא תרגיש שמשעמם לה בבית, שאולי היא מפסידה משהו - ביחוד את כל הפעילות לחגים שעושים בגן, אבל לא, היא החליטה שטוב לה מאוד בבית, עם טלויזיה ובלי ועם דיסקים ובלי ועם הבובות שלה ובעיקר עם אמא. אני דווקא התעסקתי בדברים שלי ובענייני הבית ולא הקדשתי לה תשומת-לב רבה במיוחד. בספטמבר היא כבר אמורה לעלות לגן חובה - וזה הרי חובה, אז אנחנו מקימים ביה"ס דמוקרטי אצלינו בתקווה שאולי שם יהיה לה טוב. רק שעכשיו נוצרה בעייה חדשה, הילדה לא רק שטוב לה בבית אלא שהיא לא מוכנה לעזוב אותו בשום אופן, לא בשביל ללכת לחברה ולא בשביל ללכת לסופר. כל יציאה כרוכה בשכנועים ומריבות ועד שהיא לא ממלאת שקיות ניילון בהמון צעצועים שקשה לה להפרד מהם (וגם זוגות נעליים שאולי יתחשק לה לנעול!) היא לא מוכנה לצאת מהבית. לא ברור לי אם זה קשור למצב הבטחוני ולחששות שאולי אני מעבירה לה או לעובדה שנאלצתי להשאר לילה בבי"ח בלי להכין אותה מראש בצורה טובה לאפשרות הזאת (היא דווקא התגברה יפה וחיבקה את אבא בלילה, אצלינו לינה משפחתית) - מה שמאוד יכולה להיות הסיבה. אבל מאז כבר יצאתי פעמיים בלילה והיא נשארה בבית עם אבא והתגברה על זה בצורה טובה.
מבחינה חברתית דאגתי מה יהיה כשכל החברים שלה ממשיכים בגן (הרבה מהם שכנים שלנו) אבל הבעייה נפתרה והיא ניפגשת איתם כמעט כל יום אחה"צ - וכמובן אצלינו, כי היא לא יוצאת הרי. הם שמחים לבוא אליה, כי כייף אצלינו, אפשר לבלגן את הסלון כמה שרוצים (נמאס לי כבר!) ולפעמים יורדים לגינה לשחק ביחד - או שהיא מביטה עליהם מהמרפסת כי היא לא מוכנה לצאת גם לגינה למטה! ואז היא מזמינה חברה שתשחק איתה בבית. האמת, אני מרגישה די כבולה כך וקשה לי.

רעי, אולי זה בגלל שהוא עוד קטן. בגיל 3-4 כבר סביר שהוא היה שומע על גן, מכיר ילדים אחרים שהולכים לגן, אולי עובר ליד גן או מבקר שם. לא צריך ממש להכניס את הילד לגן בשביל שידע מה זה.

היי רעי,
היו כאן שיחות ארוכות מאד בדיוק בנושא שהעלית.תוכל לקרוא ב [po]החלטות של ילדים[/po], וגם ב [po]ילדים שרוצים ללכת לגן[/po]. (נדמה לי שחלקו פורק לדפים אחרים).

שלום לכולם ושבת שלום!

אני קורא את הדברים ומתמלא אושר גדול.

בשבוע האחרון עלתה בי תהייה אודות החינוך הביתי ואשמח לקבל תגובות.

קרובת משפחה החליטה, לאחר שנתיים של טיפול ביתי, לשלוח את בנה (בן השנתיים) לגן. הילד לא ידע מה זה גן
ומאד לא רצה ללכת, בכה בדרך "רק לא גן". לאחר תקופה בה האם היתה איתו בגן, הוא שמח ללכת לגן ואפילו מסרב לחזור הביתה כשאימא באה לקחת אותו.

ובכן, אם אנו מתיימרים לתת לילד את זכות הבחירה, איך נוכל לתת לו זכות כזו אם הוא אף פעם לא הכיר אותה?
רוצה לומר, בשאלת ברית המילה אפשר לספר לו על האופציה לעשות ברית מילה בכל זמן שיחפוץ. בסוגיית הלינה המשפחתית אפשר להראות לו את החדר השני בו הוא תמיד יכול לשון שירצה בכך. למעשה בחרנו להחליט בשבילו אבל תוך מתן האפשרות תמיד לבחור בין לבין. להגביל אותו בגבולות רחבים . והרי זו התורה כולה. בעיני לפחות...

לכן אולי חינוך ביתי לילד שטרם ראה את הגן הוא לא בחירה בין לבין. הילד (או הילדה) לא יכולים לבחור בין גן או בית, כי הוא לא טעם וניסה.
אם היינו קשובים לדבריו, אולי היה שווה לוותר על הגן. מצד שני הוא כל כך נהנה ופורח עכשיו בגן.