^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קצת באיחור... אבל אנסה בכל מקרה.

אני אמא לתינוק בן שנה וחודשיים - מחפשת מפגשי בוקר עם דומות באזור הוד השרון.

_ירדן (4) ואני עברנו ליד גן ילדים. היה שם שקט. לא נראו ילדים בחצר, זה לא נראה כמו גן. אני יודעת שיש שם גן.
"אמא, את רואה את הכלוב הזה? אני חושבת שזה גן"._

קצת שונה אבל דומה: לפני כמה ימים עברה בגינה אשה עם עגלול והילדים הסתכלו ואמרו "אמא, תראי, ילדים בכלוב"

לדעתי עברה שנה מה"פגישה" האחרונה. מה עם עידכון קטן? לשמח את לבבות הקוראים?

מדהים. קראתי הכל ברצף (למרות שזה דברים מלפני כמה שנים).
(-:

(אני רק בהתחלה, עם תינוקת בת 7 חודשים)

מזכיר לי שלפני כמה ימים טיילנו והילדים היו בעגלול ואז אליה אמר שהם כאילו בכלוב כמו במשק חי... אין מה לעשות יש לילדים הבנה גדר מהי...

העיניים שלה רואות הכל.

ירדן (4) ואני עברנו ליד גן ילדים. היה שם שקט. לא נראו ילדים בחצר, זה לא נראה כמו גן. אני יודעת שיש שם גן.
"אמא, את רואה את הכלוב הזה? אני חושבת שזה גן".

_{מחילה מכל הורי ילדי גן. זה בעיניים שלה.}

מדהים (האחרון)

אמא,
אולי אנחנו בכלל לא קיימים? אולי אנחנו חלום של מישהו? נגיד של ה'. והוא עוד לא ברא את אדם וחוה?

---

בחזרה מסבתא, רק אני והוא.
שואלים אותי אם הוא כבר קורא. לא יודעת.
הוא חושב שלא.
הוא לא שם לב לכמה הוא כבר יודע. בנסיעה ביקש ממני להראות לו איפה אנחנו במפה. הראיתי.
כל מקום שעברנו הוא ידע לומר. מהמפה, לא מידע. זה אזור שהוא לא ממש מכיר.
מזהה מילים בלי לקרוא.

השבוע פתאום התחיל לכתוב. כלומר להעתיק.
אבל רק באנגלית. בעברית הוא לא רוצה.
(לדעתי השפעה של דוברי האנגלית שהוא פוגש הרבה לאחרונה).

---

סבתא ציידה אותנו בבמבה לנסיעה. בעודו טוחן, הוא שואל:
אמא, אם בחבילה יש 100 במבות. אנחנו 5. וכל אחד אוכל במבה אחת ביום, כמה זמן ייקח לנו לגמור הכל?
אחרי יום ישארו 95. אחרי עוד יום 90.

אחרי שתיקה הודיע שייקח 20 יום.

אחרי שתיקה נוספת אמר שכל אחד יאכל 20 במבות.

אני בכלל לא התערבתי. לקח לי זמן להבין איך גם 20 יום וגם 20 כל אחד.....

אמא, אני חושב שלה' יש מחשב ממש טוב שיודע הכל.

מתגעגעת@}

ירדן בת רבע ל-4.
היא וחבר בן גילה משחקים.
הוא: אני אהיה האבא, את האמא ואת בהריון (אמא שלו בהריון).
אבל אני לא רוצה להיות בהריון (את זה היא לא שמעה ממני. בהן צדק).
אבל את חייבת.
אני לא.
אז תהיי אבא.
טוב.

_{חושבת קצת}
אבל אני בת. אני לא רוצה להיות אבא. אני רוצה להיות אמא.
אז את בהריון.
לא. אני לא.
אבל את חייבת כי אמהות בהריון.
לא נכון. אמא שלי לא. אז אני אמא לא בהריון.

@}

קראתי מהתחלה עד הסוף
אתם משפחה מקסימה
למדתי ממכם המון
הלוואי וזה יגיע לידי מימוש בקרוב....

לא, זה כסת"ח ביטוחי.

לפעמים הילדים הם אלו שמחנכים אותנו - והם עושים זאת טוב.
ביום שישי תמר ציוותה עלי להוציא את כולם מהבית. אמרתי להם: "בואו נלך למתקנים", שמשמעו - "אתם תשחקו ואני אנמנם בשמש הסתווית".
הילדים התחילו לשחק, ואני נשכבתי על החצץ הנוח וניסיתי לנמנם בשמש. אבל כל שניה הם חיפשו את תשומת ליבי, לא הסתדרו והעירו אותי.
לבסוף החלטתי שאין ברירה ועלי לשחק איתם. מרגע שהתיישבתי והסתכלתי עליהם - דממה. הם משחקים כמו מלאכים. עוזרים אחד לשני, מדברים וצוחקים.
ברגע שהתחלתי לתת להם תשומת לב הם נתנו לי לנוח.

ועוד מחשבה - למה על משחקים לילדים בני 3-4 הם כותבים 6+? סתם לעורר גאווה אווילית בלב הורייהם?

מקסים!
קאתי את כל הבלוג והתרגשתי.לא מאמינה שקראתי הכל כי נדיר שיש לי זמן לעצמי ולא דמינתי שאבלה כ"כ הרבה בקיראה של בלוג אחד. אבל היה שווה.
יש לכם ילדים מקסימים ואני מאחלת לעצמי לגדל כך את ילדי בבית.
כרגע אני רק עם בת 8 חודשים ומנסה להבין איך ומה לעשות. נתתם לי השראה לגבי ההמשך בכל אופן.

כשהפחד הוא פחד אמיתי, גם הבטחון הוא ביטחון אמיתי.

הערב ישבנו תמר ואנוכי וגילנו שילדינו כמעט ולא פוחדים מכלום - בנדנדה, במתקנים, במים ועם בעלי חיים - כמעט שאין פחד. זה נכון גם למתן (6 ורבע) וגם לירדן (3 ורבע). מול כמעט כל אחד מחבריהם, ומול כל ילד בן גילם שאנו מכירים.
חששתי מעט - הפחד אמור להיות מנגנון הגנה, שימנע מהילדים לעשות דברים מסוכנים. ואם הילד לא מפחד מה ישמור עליו.
במחשבה שניה נזכרתי שיש פחדים: בנדנדה ברגע השיא - מתן חושש, מתן מוכן לקפוץ למים בכל עומק - אבל לא למים שלא רואים את הקרקעית (לשחות הוא מוכן). גם ירדן מטפסת כמעט לכל מקום - ועוצרת בשלב מסויים. מתן מוכן לגשת לכל בעל חיים - אבל הוא מוודא שהוא לא מסוכן באמת.
נרגעתי. הם מפחדים באמת רק כשהם באמת בגבול, בגבול האמיתי. ואז אני יכול להיות בטוח.

הילדים מסביב מפחדים מאוד, אפילו להתנדנד קצת. אפילו לקפוץ / לשחות במים רדודים. מרוב פחד מנגנון ההגנה הטבעי מתנוון, כי אם זה מפחיד ללטף אפילו גור כלבים קטן וחמוד (באמת), מה יהיה שיבוא כלב באמת מפחיד ומסוכן. ניתן כמובן לומר שזה "סייג לפחד", זו גדר, תעודת ביטוח. שאם יש פחד מכל כלב - קל וחומר לכשיגיע כלב מפחיד הפחד יפעל. אבל זה לא נכון. כי אם הפחד משקר, מפסיקים להקשיב לו. אם הפחד כל הזמן צועק "זאב זאב" - לא נאמין לו כשיבוא זאב אמיתי.

אנחנו צריכים לתת לילדים לבחור את הפחדים שלהם - גם אם זה מפחיד אותנו.

קראתי היום את כל הבלוג,
כל כך הרבה אהבה יש אצלכם,
תודה.

הוא לא לומד להפסיד (לי) ולכן הוא לא משחק איתי. כשאנו מתחילים לשחק ואני משיג יתרון כלשהו, הוא ישר מתעצבן ומפסיק את המשחק. לא כיף.
הפתרון שלנו - אנחנו שואלים: "יש לי הזדמנות לנצח עכשיו, את/ה מסכים/מה או שלאפשר לך לנצח?" או שעושים תורות מי ינצח.

רוקדת, זה באמת נושא לא פשוט בכלל.
יש לנו כרגע גור שמיועד להיות כלב נחייה לעיוור. חלק מהשהייה שלו אצלינו (לשנה וחצי עד שיגדל) כוללת התנהגות שלא היה עולה בדעתי להתנהג לו היה כלב שלי. למשל יש לו כלוב (כלוב של ממש. אמיתי. עם סורג שנסגר) בחדר הילדים ובלילה או כשאנחנו יוצאים מהבית בלעדיו-הוא נמצא בו. זה בגלל שהעמותה של כלבי הנחייה לא משלמת על נזקים שהוא עושה (והוא עושה) ולכן הם דורשים שנשתמש בכלוב כל פעם שאנחנו לא איתו. יש עוד דברים שאני עושה איתו ולא עלה בדעתי שאעשה.
וברור לי שנצטרך אח"כ כלב משלנו כדי לתקן את הנזק. כי זאת חווית הגידול שיש להם (ולי) ואני רוצה לגדל כלב אחרת.
וגם על זה יש לנו אינספור שיחות. שזה כלב עם תפקיד ולפעמים אילוף הוא לא נעים ומשווים את זה לקרקס ששם זה בלי סיבה, אלא סתם להנאה של אנשים.

לא הולכים כדי לראות אותם בכוונה. וכשמזדמנים בטיולים מדברים על זה שהם בשבי
אני כל הזמן חושבת על זה. אחת הסיבות שאני שמחה לגן של שנה הבאה הוא שיש שם אתונות ועז. גם כלב שמסתובב חופשי והמון חתולים בחצר. מצד אחד, אני לא נוסעת לשלם כסף על לראות וללטף חיות בשבי, מצד שני, כשיש בסביבה, נדמה לי שאני מעדיפה שהיא תראה אותם. התחושה בגן הנוכחי (המאד אהוב ומוערך) היתה שיש סלידה מבע"ח, אז אני אומרת עדיף קצת שבי והרבה אהבה על סלידה מעורבת בפחד, לא?
לא שבאמת יש לי תשובות, אבל הנושא הזה מטריד אותי. אנחנו לא צרכניות של מאכלי חלב ובינתיים זו האלרגיה שהכי משמחת אותי. כבר קרה שאבא שלי התכונן להכין או לאכול עוף והיא באה ושאלה אותו אם הוא שאל את התרנגולת אם זה נעים לה...
בכל מקרה הנושא הזה מאד מורכב בעייני, דווקא לא בנושא הצלחת, אלא בנושא הכרות עם אלה שאינם אנשים והיחס אליהם שדווקא ההכרות עשויה להביא קירבה יותר מאשר ריחוק.

(מאירה במכולת, נעמי במשרד, חנה בגן, מדי בבצפר וכו').
סליחה, אבל מה שאת עושה זה לא עבודה? כלומר זה בטח כיף, בודאי, אבל זו גם עבודה שמישהו צריך לעשות (גם העבודה שלי מחוץ לבית זה הרבה פעמים כיף, אבל זו עדיין עבודה).

ומדברים על איך זה מסתדר (זה לא).
D-:

באחת הנסיעות האחרונות ירדן (3.4) ביקשה ליסוע לסבתא.
"אבל היא בעבודה עכשיו".
"אז לסבא".
"גם הוא בעבודה".
"אוי, אמא, מה קרה לך? בנות לא עובדות! רק בנים!"

אחרי שהתפלצתי דיברנו על זה. איך כמעט כל הנשים שאנחנו מכירים עובדות (מאירה במכולת, נעמי במשרד, חנה בגן, מדי בבצפר וכו').

לא הולכים כדי לראות אותם בכוונה. וכשמזדמנים בטיולים מדברים על זה שהם בשבי. ואנחנו צרכני מוצרי חלב ומדברים על איך זה מסתדר (זה לא).
פינת חי אין אצלינו.

אנחנו לא הולכים למקומות עם חיות בשבי
גם לא לפינת החי בקיבוץ? ולרפת?

היינו בבצפר. כל הזמן רק הודיתי לה' (ולעוד כמה אנשים טובים) שאנחנו יודעים שיש אפשרות אחרת. @}
דווקא היתה חוויה מעניינת, נעימה. אבל הוא שמח שהוא לא ילך לשם.
הספקנו גם לבקר (בנות דודות) בבצפר של עיר. פחד של ממש. כלומר, לי זה היה נראה נורמלי כי לכזה בצפר אני הלכתי אבל אחרי בית הספר הקיבוצי זה היה ממש הלם. המסדרונות הצרים, הילדים שעטים אחד על השני חצר בהפסקה, השומר בשער ("אמא, אם אני הייתי פה-הייתי בורח"), והמורה המנוול שמוציא 5 דקות אחרי הצלצול להפסקה המסכנה של 15 דקות.
שוב הזמינו אותנו למסיבת סיום של הגן (כבר שנתיים וחצי שהוא לא שם) וזכרו להכין לו שקית ממתקים עם השם שלו. מרגש.

באחד הימים סבתא באה לבקר (אבא מבלה במילואים, ילדה אחת חולה ויונקת הבית שהפכה להיות יונקת משנה כי אחותה הגדולה רק ינקה במשך 5 ימים. אמא מחפשת את בית החולים לחולי נפש הקרוב לאזור מגוריה).
היא לקחה את מתן לטיול. בדרך הציעה לו שילכו לגן גורו. "אנחנו לא הולכים למקומות עם חיות בשבי". היא כמעט התפלצה ממנו. כלומר, היא יודעת שאנחנו לא, אבל חשבה שלה מותר לקחת אותו וחבל שיפסיד.
אפילו אותי הוא הפתיע כי הרבה פעמים הוא ביקש שנלך רק פעם אחת לראות את הקנגרואים. רק פעם אחת, באמת.
בסוף הלכו לניקבה בעין יזרעאל וזחלו שם עם פנסים. זאת סבתא מיוחדת במינה.

כבר זמן רב אני מתלבטת איך ללמד אותו לעזור בבית. יש לו התנגדות ממשית לעזור. אני כמעט לא מבקשת וכשאני כן, אני בדרך כלל מצטערת על זה.
אבל שיחות יש לנו על זה לא מעט. זה בולט בימי שישי שיש המון דברים לעשות והוא רוצה ללכת לבריכה ואנחנו מסבירים לו שיש לנו המון דברים לעשות ואם הוא רוצה שנספיק, כדאי שיעזור. העזרה שלו אמיתי ונחוצה ובאמת חוסכת זמן. אבל זה לא גורם לו לעזור. לא איכפת לו שיהיה לו פחות זמן בריכה.
לאחרונה אני שמה לב שהוא עושה דברים מעצמו.
"אמא, המכונה גמרה, להוציא את הכביסה?" מוציא. מניח ליד החבלים ומתחיל לתלות.
אם אני מורידה כביסה והוא בסביבה-הוא בא לעזור.
היום חזרתי מהמכולת עם 2 סלי ענק. הנחתי אותם ליד המקרר. ובלי ששמנו לב, הוא התחיל לסדר. עד הפריט האחרון ("אמא, באיזו מגירה החציל?").
כנראה שזה משהו טבעי. לא צריך לחנך לזה. הוא פשוט גר פה בבית.

לתת לו לנצח במשחק?
_אולי זה להפך, ישמח אותו? "אבא שלי משחק דמקה הכי טוב בעולם!"
יאללה, נצח. מה כבר יקרה? הכי גרוע - בפעם הבאה הוא יבקש שתשחק טוב, אבל לא הכי-הכי-טוב._
לא עובד.
הוא לא לומד להפסיד (לי) ולכן הוא לא משחק איתי. כשאנו מתחילים לשחק ואני משיג יתרון כלשהו, הוא ישר מתעצבן ומפסיק את המשחק. לא כיף.

מחר אנחנו הולכים לראות עם בוגרי הגן את בצפר. בשביל החוויה. שידע מה הוא מפסיד.

שידע מה הוא מרויח

לפני שבועיים שמרנו 3 ימים על ארבעת אחייני בעוד הוריהם מבלים בחופשה זוגית.
הילדים מאולפים, כך שמבחינת טיפול טכני לא היתה בעיה.
רק מה, הבנות בכיתה ג' וה' לומדות עד 15:30 כל יום ואח"כ מכינות שיעורי בית בערך שעתיים! לא נשאר לנו זמן לשחק איתן(כי הן צריכות ללכת לישון מוקדם כדי לקום מוקדם).
ביום השני שלנו שם נמאס לי וכתבתי לאחת מהן פתק למורה "עקב סיבות משפחתיות שירה לא הכינה שיעורי בית בתורה. בברכה דודה שלה".
איזה שמחה וצהלה. וכמה נהניתי. אני מניחה שלא בקרוב יצא לי לכתוב עוד פתק שכזה....
את הילד שלחנו לגן רק ב-10:00 (הייתי מוותרת לגמרי אם אחותי לא היתה הורגת אותי, חוצמזה, יש מסיבת יומצמאות בגן! הוא לא יכול להפסיד) ולקחנו אותו ב-13:20 במקום להשאיר אותו בצהרון.
איזה פריקת עול הם חוו בימים האלה. מקווה שלא גרמנו להם נזק שאינו ניתן לתיקון.

ביום שישי נסענו לבקר את סבתא במעגן מיכאל. אבא וצמד הפשפשים הלכו לים. אני וקטיני הלכנו עם סבתא למסע קניות בקיבוץ (ויצאנו ברכוש גדול).
חזרנו לשבת הביתה. בערב מתן (6) ביקש להתפנק איתי. זה אומר ללכת לישון יחד רק אני והוא, בלי אחיות.
התלבשתי עם הגב אליו ופתאום הוא אמר:
"אמא, כשהיינו בים ראינו אשה שלובשת כזה (חזיה) ותחתונים וזהו! נכון זה לא צנוע?"
אוי ואבוי. הוא כבר לא תינוק.
בעודינו מתחבקים (ואחרי שאמרתי לו שמכל מה שעשינו היום, מה שאנחנו עושים עכשיו הכי כיף לי [וזה נדיר עד מאוד]) שאלתי אותו מה היה לו הכי כיף היום והוא אמר "להיות אצל סבתא ובים".

ירדן (3):
אמא, למה אור לא הולכת לבית תינוקות?
כי אנחנו רוצים להיות איתה. ומי יניק אותה שם?
הילה (אחת המטפלות).
ולמה את לא הולכת לגנון?
כי אני לא רוצה. ולמה מתן לא הולך לבית גדולים?
כי כיף לו בבית.

מחר אנחנו הולכים לראות עם בוגרי הגן את בצפר. בשביל החוויה. שידע מה הוא מפסיד.

טיפ לאמהות מתחילות-
משעשע.

_טיפ לאמהות מתחילות-
להניק מההתחלה בכל תנוחה אפשרית.
אין כמו להרדים יחד שתי בנות (3 שנים ו-3 חודשים) כשאחת בשכיבה, אחת על הצד (בתנוחה בלתי הגיונית בעליל) ואת קוראת ספר תוככדי/מחפשת כינים/נרדמת בעצמך._
איזה שאקלית!

אריסטו (החתול) שלנו מת. הוא איתנו 10 שנים.
אחרי שגמרנו שנינו לבכות, קראנו לילדים. סיפרנו להם שהוא מת מהחום. פשוט התייבש.
(נסיבות מותו האמתיות הן, שמישהו [שסביר שזה אחד הבני דודים] סגר את דלת מכונת הכביסה כשהוא היה בפנים. בבוקר מצאנו אותו שם מת).
מתן רצה לראות אותו (בשלב זה הוא כבר היה על הדשא. קראנו לאחד השכנים להוציא אותו) ומיד התחיל לבכות. אבל ניחם את עצמו די מהר כי יש גורים חדשים בשכונה....
ירדן התחילה עם השאלות שלה:

אמא, למה הוא לא הולך?
כי הוא מת.
הוא מת גם ברגליים?
כן.
גם בעיניים?
כן.
גם בראש?
כן.
בכל הגוף?
כן.
ואיך הוא ילך? (לקבר שכרינו לו).
ניקח אותו על הידיים.
אה, וכשהוא יגדל, הוא ילך?

ילדי השכנים מצאו גור חתולים. נראה ממש בן יומו. כל הנסיונות להאכיל אותו לא צלחו. עד שהביאו אותו לחתולה ההריונית שלהם והיא הניקה אותו בשמחה (שזה מוזר, כי היא עדיין לא חוותה אמהות. היא הרה לראשונה). אח"כ הוא כבר לא רצה לינוק ממנה. נתתי להם מהחלב שלי בכוס.

טיפ לאמהות מתחילות-
להניק מההתחלה בכל תנוחה אפשרית.
אין כמו להרדים יחד שתי בנות (3 שנים ו-3 חודשים) כשאחת בשכיבה, אחת על הצד (בתנוחה בלתי הגיונית בעליל) ואת קוראת ספר תוככדי/מחפשת כינים/נרדמת בעצמך.

היופי אצל ילדים הוא שהם לא חושבים ומתחשבנים, הם פשוט חיים.
מעשה שהיה כך: בשבת הלכנו לטיול, טיול ארוך וקשה עם עוד כמה שכנים. לקראת הסוף נגמר למתן הכוח (הוא כל הזמן השקיע אותו במלחמה בסרפדים הכדוריים). שכנעתי אותו ללכת לבחון אירוס מרוחק. כשהוא הגיע ירדן שנשארה איתי צעקה לו שיביא לה עלה. הוא בלי היסוס לקח אחד (מהקרקע, ברור), רץ להביא לה אותו ומיד רץ חזרה לאירוס.
אני תוכנתתי לראות תמיד את התמונה השלמה, ולחפש תמיד את הפעולה המוצלחת ביותר. זה בלי ספק מאוד שימושי לחיים, אבל האם זו הדרך לחיים?

ושכחת שאשתך עושה ביקור בית אצל יולדת.

ללא ספק ימות המשיח. עברה תקופת המריבות הזוועתית. טוב, לא שהם לא רבים, אבל לעפעמים הם גם לא .

היום היה אצלינו חבר חולה. היה כזה כיף. אנחנו במחסור קשה בחברים כל יום עד 16:00. אין כח לנסיעות והוא חייב חברים.
מחר הזמינו אותנו מהגן ליום כיף לקראת פורים. לסטודיו של ציירת בקיבוץ שכן ואח"כ סתם כיף.

שכחת "מדברים זה לזה בנימוס ובמבטא בריטי תוך שתיית תה בזרת זקורה וכרסום רקיקים בלי לעשות פירורים"

ימות המשיח: שני הילדים יושבים על הספות, קוראים ספרים מהספריה, ומכרסמים צלחת ירקות.
ואני? מנסה ללמוד בלי להינמס מהתרגשות...

הוא ילמד מהר את הטקטיקה שלך דווקא מההפסד שלו ויילך וישתפר ..

ואו. קראתי אתכם עכשיו בנשימה עצורה, מההתחלה. תודה שאתם כותבים.

איזה לוזרית!!!



<ואני עדין מתה עליך>

לזוועתי הוא ביקש היום שאשחק איתו והסכמתי לראשונה. לרוב אני מסרבת כי אני לא אוהבת דמקה (ומפסידה תמיד).
הפסדתי

"גם אבא תמיד מפסיד".

או שאני אכבד אותו ואתסכל אותו,
מי אמר שזה יתסכל אותו?
אולי זה להפך, ישמח אותו? "אבא שלי משחק דמקה הכי טוב בעולם!"
יאללה, נצח. מה כבר יקרה? הכי גרוע - בפעם הבאה הוא יבקש שתשחק טוב, אבל לא הכי-הכי-טוב.

אם הוא ירצה להפסיד הוא יבקש לשחק עם אמא.
מעולם לא נתתי לו לנצח. הוא יודע שיש משחקים של מזל, של שכל ואת ההבדל בינהם.

תנצח אותו. אם הוא ירצה להפסיד הוא יבקש לשחק עם אמא.

נתקלתי היום בבעיה קשה: האם זה מוסרי לרמות לטובת ילד בן 6 ולתת לו לנצח במשחק? אני לא עמדתי בכך, רימיתי ונתתי לו לנצח למרות שהבטחתי לשחק טוב. עד עכשיו אני מתחרט על כך.
שיחקנו דמקה. הוא משחק טוב לגילו, אבל יחלפו כעשר שנים עד שהוא ינצח אותי. בהתחלה שיחקתי בלי לחשוב והוא ניצח. הוא מיד עלה עלי (יש לו שכל - קיבל אותו מהאמא) וביקש שאני אשחק יותר טוב. הסכמתי והפסדתי שוב. אבל הוא לא "אכל" את המשחק הצמוד וביקש שאני אשחק הכי טוב שלי. הסכמתי לשחק יותר טוב (הייתי יכול להיות עו"ד). כל המשחק שיחקתי טוב, אבל כשהגענו לסיום צמוד עם 5 חיילים לכל צד לא עמדתי בזה - עזרתי לו בעצה, עשיתי טעות קטנה והוא ניצח.
להוסיף חטא על פשע שאלתי אותו אם הוא יתאכזב אם אני אנצח והוא ענה שלא. ולמרות זאת לא הצלחתי לנצח.
האם זה בגלל שאני שנאתי להפסיד ואני משליך עליו את הפחדים שלי? האם זה בגלל משהו שהותנא בי לתת לחלש לנצח? אני לא רואה את בני גילו משחקים איתו משחקי שולחן, ולכן את מי הוא ינצח? האם ילד בן 6 יכול לאהוב משחק שהוא מפסיד בו בקביעות?

במשחקי מזל או קלפים הוא מנצח פעמים רבות. לפעמים אנו עוזרים לו במשהו קטן, למשל שוכחים לשים בית או לקנות רחוב במונופול, אבל הוא מנצח גם בלי זה. בנוסף, זו טעות סבירה שלא שמים אליה לב.
אבל במשחק כמו דמקה, כשכל הנתונים ידועים - השקר זועק לעין, ואי אפשר לרמות. אם אני אנצח אותו, בפעם הבאה הוא יבקש ממני שוב לשחק הכי טוב.
בקיצור - או שאני אכבד אותו ואתסכל אותו, או שאני ארמה אותו ואתסכל את עצמי.
מצב של הפסד-הפסד קלאסי.
רעיונות???

שיחה לפני השינה.

מתן: "בת כמה את?
אני: 34
מתן:אני בן 54. איך זה יכול להיות?
אני: לא יודעת.(באמת שחשבתי ולא היה לי שום רעיון).
מתן: את מתה ואני לא.

כל זה בעקבות שיחות שהיו לנו לאחרונה על מוות.

אני חושב שככול שאנו גדלים אנו גבהים, ולכן אנו רואים טוב יותר לרחוק, והרבה הרבה פחות טוב לקרוב.
כשהייתי ילדה, אחד התמהונות שלי היה בטיולים משפחתיים, כשהמבוגרים היו מתבוננים בהתלהבות בנוף, ואני לא הצלחתי להבין מה זה הנוף הזה שהם מסתכלים עליו, ואיפה הוא נמצא בדיוק.

_בשלב עמוק יותר צריך לשים לב ליחסי הכוחות מתחת לפני השטח, לחלוקה בין טובים ורעים, ידידים ואויבים, מפלצות ודרקונים:

הנה אוכל של הטובים, בואו נאסוף להם (בכאילו, אסור לקטוף בשבת, ובטח ובטח שהאוכל הוא כלניות אדומות)
הצד הזה בעדנו והצד הזה נגדנו (של השביל), בואו נלחם בגבוה הזה (השביתו כלח גבוה)
אוי, הוא ניצח אותי. - לא נורא, אני כהן ואני אבריא אותך (תודה ל - Age Of Empires)
הנה העקבות של המפלצת (=פרה). אוי, העקבות נעלמו. בטח היא עפה כמו דרקון._
שוב אני נדהמת מכמה שהבנים שלנו דומים.
(זה שגם שמו מתנה, וביום רביעי הקרוב יהיה בדיוק בדיוק בן חמש וחצי).

הצער היחיד שלי הוא שאי אפשר להקליט ולהתענג על זה שוב באוזני תמר.
פחחח. פעם ראשונה אני קוראת את זה כאן. לא מספרים לי כלום בבית הזה.

אני חושב שככול שאנו גדלים אנו גבהים, ולכן אנו רואים טוב יותר לרחוק, והרבה הרבה פחות טוב לקרוב
בדיוק אתמול סיפרו לי על ספר שהגיבור שלו נולד כשהוא באוויר, ובמשך השנים גדל (לשני הכיוונים), עד שהוא מבוגר ונוגע בקרקע.

מעולה הבן שלך.
(וגם אתה)

אני חושב שככול שאנו גדלים אנו גבהים, ולכן אנו רואים טוב יותר לרחוק, והרבה הרבה פחות טוב לקרוב.
מקסים (והגלבוע שלכם נהדר )

כשמבוגרים הולכים לטיול, הם מתבוננים בשטח ברזולוציה (הפרדה בלע"ז) מסויימת, הם רואים שבילים, כבישים ונופים. אצל חובבי טבע ולכת ההפרדה מתחדדת, והם רואים בפירוט גם פרחים אבנים ותהליכים גיאולגיים.
אצל ילדים ההפרדה גבוהה הרבה יותר:
בשלב הראשון צריך לשים לב לכל אבן צור ולכל חילזון - אני מסוגל למצוא חילזון בכל מקום במערכת השמש. בדוק.
בשלב עמוק יותר צריך לשים לב ליחסי הכוחות מתחת לפני השטח, לחלוקה בין טובים ורעים, ידידים ואויבים, מפלצות ודרקונים:

• הנה אוכל של הטובים, בואו נאסוף להם (בכאילו, אסור לקטוף בשבת, ובטח ובטח שהאוכל הוא כלניות אדומות)
• הצד הזה בעדנו והצד הזה נגדנו (של השביל), בואו נלחם בגבוה הזה (השביתו כלח גבוה)
• אוי, הוא ניצח אותי. - לא נורא, אני כהן ואני אבריא אותך (תודה ל - Age Of Empires)
• הנה העקבות של המפלצת (=פרה). אוי, העקבות נעלמו. בטח היא עפה כמו דרקון.

וכך הלאה וכך הלאה. הצער היחיד שלי הוא שאי אפשר להקליט ולהתענג על זה שוב באוזני תמר.

אני חושב שככול שאנו גדלים אנו גבהים, ולכן אנו רואים טוב יותר לרחוק, והרבה הרבה פחות טוב לקרוב.

איך קוראים לקטנה?
אור

איך קוראים לקטנה?

אצל סבתא מחכים לשלג...
איזה כיף לכם.
הצלחת לרגש (הדיבורים האלה על נשמות וה' יתברך) ולהזכיר לי כמה אני מתגעגעת
מתי נפגש?

אנחנו אצל סבתא. כרגיל מתפתחת שיחה על גן בין סבתא לאחד הילדים. כרגע, זאת הקטנה כי מהגדול היא התייאשה.
סבתא: יש אצלכם גן?
ירדן(3): כן.
סבתא: ואת הולכת לגן?
ירדן: לא.
סבתא:למה?
ירדן: כי אני לא צריכה.

בזמן האחרון היא שואלת למה X הולך לגן. אני עונה שההורים שלו עובדים ואין מי שישמור עליו.
באחד משיטוטינו פגשנו בבוס שלי מאחת העבודות של פעם. הם שאלו מי זה וסיפרתי שפעם עבדתי איתו.
ירדן: ומי שמר עלי ועל מתן?
אני: עוד לא נולדתם לי.
ירדן: אז מי שמר עלינו?
אני: ה'. הייתם נשמות בשמיים.

תינוקת חדשה בביתנו.
מזל טוב!
לידת בית? יש סיפור לידה?
אתם כותבים מרתק, הדברים שלכם מעוררי מחשבה ותמיד נשארים במחשבותי (הרחוקות מאוד מחינוך ביתי בד"כ).
אושר!

אתמול בזמן ארוחת הערב אמרתי למתן (כמעט בן 6) - בוא נשחק עם לוח החיבור. "לוח החיבור" זה מונח שהמצאתי באותו רגע. ממשחק עם ילדים ומספרים תמיד יוצאים רק דברים טובים.
במהלך הארוחה הוא אמר שהוא יודע כמה זה 5 ועוד 5, וכתבנו 10 במקום הנכון. לאחר מכן שאלתי סתם ככה: "כמה זה עשר ועוד עשר?". מתן ביקש רק רגע, חשב מה שחשב והודיע לי שהתשובה היא עשרים.
אני בטוח למדי שמעולם לא דיברנו על הנושא, ולא הזכרנו את החישוב. מה שיותר מעניין הוא הדרך בא הוא הגיע לתשובה. הוא פשוט ספר מעשר עד עשרים, וברגע שהגיע למספר שהוא התחלה של סדרה חדשה (ז"א לא חמש-עשרה או שמונה-עשרה), הוא ידע שזה עשר ועוד עשר. אני חושב שזה מעיד על הבנה ממש של השיטה העשרונית.
ואני גם חושב שניתן לסמן על סעיף הספירה בדרישות משרד החינוך.

מדהים....

מדהימים.....

איזה כיף לשמוע שיש תקנה לקיבוץ......(לא מאמינה שכתבתי את זה בריש גלי.....)

עזבנו את הקבה"ד- לא הצלחנו להיות אמיצים כמוכם.....

תמשיכו- עוקבת
מרותקת.....

(ומנסה לאתר איזה קבה"ד קרוב לג'ילבון..)
אולי נצטרף...

מזל טוב. סתם במקרה הגעתי לדף שלכם והוא מקסים!!! חושבים על חינוך ביתי כבר הרבה זמן ואני מאוד חוששת מהקושי.... והדף שלכם מאוד עוזר לי.
המרגיעון שיצא לי"קושי אינו בהכרח סבל"....

תינוקת חדשה בביתנו.
היא:
"איפה הבטן שלך? אין לך בטן. התינוקת נולדה. היא ביצת הפתעה".

הוא:
"אני מאוהב בתינוקת הזאת, אני אתחתן איתה".

מדהים וכיף הבלוג הזה שלכם!
בזכות הילדים או ההורים עוד לא החלטתי....
אנא המשיכו לשתף,
זה ממש מחמם את הלב.
טוב שיש אנשים כמוכם ושמגדלים עוד אנשים כה טובים!!
תודה תודה

איזה יופי לראות דברים שעובדים לפי הספר (ספר החינוך הביתי, כמובן, להשיג בדוכני הספרים ובספריות הקיבוצים).
לפי התאוריה בספר, אנחנו לא צריכים לדחוף לילד את הידע - כשהוא ירצה אותו הידע יבוא (יש תאוריה פילוסופית כזו - שאנו יודעים הכול ולימוד הוא להיזכר שנית בידע).
מעולם לא ניסינו ללמד את מתן מספרים. לא שיננו איתו מספרים ולא ניסינו למשוך אותו לתחום. עד לפני חודשיים הוא לא ידע לספור עד 10 בלי טעויות.
בזמן האחרון הוא התחיל להתעניין במספרים מכמה כיוונים שונים, והוא הבין והפנים את שיטת המיספור. כיום הוא יודע לספור עד 100, והיום הוא קרא את המספר 120 שהיה רשום במחשב - "אבא, כבר יש לנו 120 כסף"!
העיסוק במספרים קשור לעיסוק בכסף ובהרווחת כסף, בעיקר במשחקי מחשב, אבל גם בעולם האמיתי.

איך הילדים מדליקים ומכבים את מתג החמידות כל כך מהר?
אני לא מבין איך זה עובד: הילדים רבים, עצבניים, מעצבנים בכוונה אחד את השני וכועסים על כל מבט. פתאום, אחרי שנייה, הם משחקים עם עצמם שעות, דואגים אחד לשני, נדיבים ומהממים. איך הם עושים זאת, או: איפה המתג הזה יושב?

המשך הסיפור:
שוב הגיעה שבת חתן, ונזרקו אלפי סוכריות בבית כנסת, מתן אסף אותן ביחד עם ילדה יותר גדולה. אחרי כמה זמן הוא ביקש ממנה את החלק שלו באוסף והיא נתנה לו שלוש סוכריות (מתוך 15 שהיו שלו, בערך). לאחר שביקש ממנה פעם שניה ונענה בסירוב - הוא פנה אלינו, סיפר לנו את הסיפור וביקש עזרה.
מסקנה:
במקרה ש - תמר ס דיברה עליו, זה היה חבר הכי טוב שלו, ולכן לא היה לו אכפת בכלל - ולכן הוא לא היה צריך את עזרתנו, וממילא לא היינו צריכים להתערב.
במקרה האחרון הוא ראה שהוא לא יכול להתמודד ולכן ביקש את עזרתנו.
מוסר השכל:
הילדים באמת יודעים מה טוב להם, וכשהם צריכים עזרה - הם מבקשים אותה. לנו נותר רק התפקיד הקל להיות נוכחים שם בשבילם.

אבל אח"כ הרגשתי שיש פה ניצול ושהוא ממש לא מבין שמגיעה לו חצי שקית. עומר ס שיכנע אותי שלא להתערב.
נאלצת להסכים עם עומר, למרות שאני יודעת כמה זה קשה שלא לצאת מיד לטובתו של מתן.

התחילה השנה ונגמרו החגים. מה שמשאיר אותנו בשקט שכל כך חיכיתי לו. היה לי קשה החופש הגדול. אינטנסיבי מידי עם ילדי השכנים ששרצו פה.
באחד הימים ממש בתחילת השנה, שמעתי את חבר של מתן שכבר הולך לכיתה א' אומר לו:
"אתה יודע שכדאי לך ללכת לבצפר? אם לא תלך, לא תדע כלום".
הוא לא ענה לו.
אח"כ דיברתי על זה עם מתן. לא בפעם הראשונה אבל רציתי להזכיר לו שאם יבוא לו פעם לענות, שיהיה לו מה .
למחרת בא אלי החבר ואומר לי: "את יודעת שכדאי שמתן ילך לבצפר? כי אם הוא לא ילך, הוא לא ידע כלום".
שאלתי אותו: "תגיד, מאיפה למדת כל מה שידעת על היום?"
"מהחיים". הוא עונה לי.
אח"כ שאלתי אותם איך לומדים וראיתי שהוא מבין שביצפר זאת לא הדרך היחדיה ללמוד, אבל הוא בכל זאת שמח ללכת לבצפר. ומתן שמח שהוא לא ילך. (מה שמאוד מקל עלי, כי אין לי מושג איך לאסור עליו אם הוא ירצה פעם ללכת. עם אחותו ברור שתהיה בעיה כזאת. הילדה חובבת מסגרות בעליל).

אחרי שפעם אחת הוא צייר ציור אמיתי, הוא חזר לקשקש. כשהם הכינו קישוטים לסוכה, הוא לא אהמין שהיא(2.5) ציירה מה שציירה (בעיקר עיגולים. צבעוני מאוד) והתחיל שוב לצייר. שמיים, עץ, דשא, צב. ומאז מצייר כל יום את אותו הציור בדיוק. עונג.

כמה להתערב?
בסוכות, הילדים (בדר"כ מכיתה א') עוברים מסוכה לסוכה ובכל סוכה מקבלים ממתק. כשהגיעו אלינו ראיתי את הילדים עם שקיות עצומות מלאות. הוא רצה להצטרף אליהם. החבר הטוב שלו (זה שהתחיל כיתה א') אמר לו "מתן, אתה לא צריך שקית. נהיה בשותף". מתן שמח מאוד והם הלכו לדרכם. חזר ב-23:00 בלילה מאושר. הוא לא זכה לקבל פרור משקית הממתקים, אבל היה כל כך שמח שהיה ברור שאין מה להתערב (מה גם שאין לנו צער רב על אי אכילת הממתקים). אבל אח"כ הרגשתי שיש פה ניצול ושהוא ממש לא מבין שמגיעה לו חצי שקית. עומר ס שיכנע אותי שלא להתערב.

"יש גם למתן, עם השם שלו". הם חשבו עליו והכינו לו שקית כמו לכולם. עם שם כמו לכולם. ואפילו זכרו לא לשים לו עוגיה כי אסור לו קמח.
וואו.

לפני שבוע קיבלנו הזמנה למסיבת הסיום של הגן.
אתמול היתה המסיבה. הוא רץ קדימה לפני וכשהגעתי מצאתי אותו יושב במעגל של הילדים. לא אמרתי כלום והנחתי שלגננת לא איכפת. היא פשוט הוסיפה עוד כיסא. ישבתי עם ההורים/סבים/דודים בצד.
הנושא היה ירושלים. הוא ישב מרותק, לא השתתף בכלום אבל ראו שהוא מרגיש אחד מהם.
בסוף חילקו לילדים שקיות והוא היה מאוכזב שלו אין. אמרתי לו שגם ל-X,Y,Z אין (אחים גדולים/קטנים) כי הם לא בגן. זה רק לילדי הגן. ובעודי חושבת איך לשמח אותו בכל זאת, אמרה לי הגננת "יש גם למתן, עם השם שלו". הם חשבו עליו והכינו לו שקית כמו לכולם. עם שם כמו לכולם. ואפילו זכרו לא לשים לו עוגיה כי אסור לו קמח.

אח"כ דיברתי עם אחראית החינוך לגיל הרך (שלא גרה פה) ואמרתי לה שזה מרגש אותי מאוד והיא אמרה שברור להם שמתן הוא חלק מהם גם אם הוא לא בגן ואין סיבה שהוא לא ישתתף במה שמתאים לו.
אין בכלל תחושה שזה סוג של פיתוי. הן יודעות שמתן לא יהיה בגן ובכל זאת נחמדות עד אין קץ.

שיחה לפני השינה:
"אתה יודע למי הכי כיף בעולם?"
"לא"
"לי, כי אתה הילד שלי. מכל הילדים בעולם דווקא אתה יצאת לי, איזה מזל, אה?"
"לא נכון, לה' הכי כיף כי כולם הילדים שלו. אפילו את ואבא".
חושב קצת ומוסיף "גם הגויים".
נח קצת וממשיך:
"מי גוי?"
"האשה שמנקה לסבתא את הבית, התאילנדים, האנשים שגרים בג'ילבון, הכפר שלידינו".
"יש הרבה גויים?"
"בישראל פחות מאשר במקומות אחרים כי ישראל היא מדינת היהודים".
"ישראל נשמעת לי כמו ארץ לבנה" (?????)

_זה רגע נשימה בשבילי במקום לכעוס עליהם/להתערב/להגיד משהו מיותר.....
איזה רעיון נהדר. אני מאמצת בשתי ידיים ולב אחד..._
תודה@}

נהדר. אני עוד לא אמא אבל בהחלט רמת לי לחשוב בכיוון של חינוך ביתי בפעם הראשונה בחיי.
כיף מאד לקרוא אתכם
המרגיעון אומר" מילים טובות מסלקות עננים שחורים"

אח,נהדר...
גם אני מאמצת את רעיון בקשת העזרה כדי להצליח לא להתערב
תודה.

_לפעמים כשקשה לי אני פונה למעלה ואומרת "ה' תעזור לי".
זה עוזר. זה רגע נשימה בשבילי במקום לכעוס עליהם/להתערב/להגיד משהו מיותר....._
איזה רעיון נהדר. אני מאמצת בשתי ידיים ולב אחד...

הפשפש (5 ורבע) צייר השבוע פעם ראשונה ציור שאפשר להבין
קראתי שוב ושוב ושוב ושוב והתרגשתי עוד ועוד ועוד. יש אולי אמהות שלא מבינות את התחושה והמקום. מחכה בסבלנות שיקרה גם אצלנו בקצב ובזמן שמתאים...

תודה

הפשפש (5 ורבע) צייר השבוע פעם ראשונה ציור שאפשר להבין
"אמא, ציירתי שמיים ואני לא יודע איך להמשיך. אני צריך אותך".
באתי. ואכן שמיים. כחולים. ממוקמים למעלה. רק ישבתי לידו. שתקתי.
"אני עושה שמש". בחר צהוב, חיפש איפה לשימותה. שם באמצע הדף. עשה דשא, אדמה. ועצר.


פשפשת (2 ורבע) תוך כדי להיות עסוקה במשהו:
"ה', תעזור לאמא".

לפעמים כשקשה לי אני פונה למעלה ואומרת "ה' תעזור לי".
זה עוזר. זה רגע נשימה בשבילי במקום לכעוס עליהם/להתערב/להגיד משהו מיותר.....

לפעמים אנחנו מדברים עם הגדול (5.5) על אותיות. כמובן שהקטנה (2.5) קולטת הכול:
"אבא, ציירתי 'ד'. אבא, כתבתי עוד 'ד'. כתבתי 'אני אוהבת אותך' ".

קראתי עכשיו את כל הדף הזה מההתחלה עד הסוף!! ואני מודה שדי התאהבתי בכם!!! תמשיכו לכתוב

גם אני עם שני הזאטוטים בבית (בן 4 ובין 2) - וגם אני כמוכם נהנית מכל שנייה......
גם אנחנו דתיים ועוד מתלבטים לגבי שנה הבאה (אם לרשום אותו לגן או לא........)

מותר לשאול מאיזה קיבוץ אתם (מרכז הארץ? צפון? דרום?) - סתם סקרנות.......


אל תפסיקו לרשום - אתם נותנים המון השראה!

מכתב בקשה לאישור חינוך ביתי
בס"ד


לכבוד: מרת יולי תמיר ? שרת החינוך
משרד החינוך והתרבות ? מדינת ישראל
גברת ... ? מרכזת החינוך הביתי במחוז


הנדון: בקשה לאישור חינוך ביתי לשנה"ל תשס"ח ? ....


שלום רב,

אנו מאמינים שביכולתנו לתת לבננו את הטוב ביותר במסגרת החינוך הביתי. אנו בוחרים בדרך חיים משפחתית הכוללת גדילה ולמידה בתוך המשפחה. מתוך אחריות גדולה, ובביטחון ביכולת הילד וביכולתנו כהורים לתת לו את הסביבה הטובה ביותר ללימודו וחינוכו, אנו מבקשים אישור לחינוך ביתי לשנת הלימודים התשס"ח.

פרטי הילד: ....

פרטי ההורים: ....
....
פרטי אחים: .....


תוכנית לימודים:

בית הספר הטוב ביותר הוא החיים. החיים במסגרת המשפחה, תוך פתיחת כל האופקים והאפשרויות, ותוך שימוש בסקרנות וביכולת הלמידה הטבעית של הילד ? הם הם בית הספר הטוב ביותר. אנו קשובים לשאלות ולתחומי העניין של מתן, ומוצאים וממציאים תחומי עניין נוספים בשטף החיים. במקרה הצורך אנו בעצמנו מעלים נושאי עניין. אנו מלמדים את מתן בשילוב של מספר שיטות הכוללות שיטות ישנות וחדשות, ואנו מקדמים בברכה כל שיטה או רעיון שעוזר לקידומו של מתן.


מה מתן ילמד:

· עברית: אוצר מילים, קריאה וכתיבה.
· חשבון: מנייה, חיבור, חיסור. הבנת גדלים ומשמעות המספרים השונים: גובה ? משקל, מרחק ? נפח. הכרת האפס. מספרים שליליים. כסף, שימוש בכסף, מטבעות ושטרות.
· משפחה, חברה וציונות: הכרת המשפחה, קשרי משפחה / נישואין. סוגי קהילות וחברות: קיבוץ, עיר, מושב. הכרת מדינת ישראל, צה"ל, שואה ותקומה.
· חינוך דתי: קיום מצוות, לימוד תורה ? פרשת שבוע, ברכות, תפילות. שבתות, חגים וצומות. מצוות שבין אדם לחברו: צדקה, גמילות חסד, בקשת סליחה.
· טבע, סביבה: איכות הסביבה, מיון בעלי חיים וצמחים, המשפחות והמחלקות. גידול בעלי חיים בבית (חתול, חלזונות, צב, זחלי משי ועוד) כולל האכלה ושמירה על הניקיון.
· מדע וגיאוגרפיה: ניסויים מדעיים, שיטה מדעית, קריאת מפות. זיהוי הצפון. הכרת חומרים שונים, תערובות ותרכובות. לוח שנה. כדור הארץ, מערכת השמש והחלל.
· יצירה וחומרים: ציור, פיסול בחימר, הדבקות ויצירה במגוון חומרי יצירה ועבודת יד.


איך מתן לומד:

· שיחות והסברים עם המשפחה, השכנים והחברים. לפעמים יש תחושה שכל הקיבוץ עוזר, וכל חבר קיבוץ מסביר פנים ומלמד את מתן בתחומו.
· לימוד משותף עם תלמיד ישיבה בוגר.
· ספרים: ספרי קריאה, ספרי לימוד, חוברות עבודה. חוברות נשיונל ג'אוגרפיק, אטלס. ספרי מבוגרים שנמצאים בבית. בישוב ישנה ספריה הכוללת ספרי טבע ומדע רבים לילדים ולנוער, ומתן לוקח ספרים בצורה עצמאית לפי התעניינותו ובהכוונתנו.
· עבודה בחצר, בגינה ובבית: מתן מסייע באופן פעיל באחזקת הגינה כולל ערוגות התבלינים, הירקות (כשישנם) והדשא. מתן מסייע בעבודות הבית הן לפי דרישה שלנו והן לפי בחירה עצמאית שלו.
· קשר עם גן הילדים: מתן מצוי בקשר הדוק עם גן הילדים בקיבוץ ועם הגננות. מתן מבקר לפעמים בגן ומשתתף בפעילויות וטיולים עם ילדי הגן.
· משחקים: משחקי לימוד, משחקי קופסה, הרכבות. משחק זיכרון, לוטו. לגו, משחקי בניה.
· ספורט: שחיה (לבד), נסיעה על אופניים (משתתף במסעי אופניים), רכיבה על סוסים. כדורסל וכדורגל.
· עבודה במחשב: משחקים שונים, התמצאות במחשב ובאינטרנט (בהשגחה ופיקוח), משחקים לימודיים. כתיבת וזיהוי מילים במקלדת ועל צג המחשב.
· וידיאו וטלוויזיה: סרטי ווידיאו בתחומי טבע וגיאוגרפיה.


סדר יום כללי:

אנו מאפשרים למתן לחוות את יומו כרגיל. במהלך היום אנו משלבים בצורה חופשית את התכנים שאנו מעונינים להעביר. אנו מבצעים הכוונה לפי יכולתו ונטיית ליבו של מתן באותו הרגע, עם זאת אנו מגבילים אותו במספר דברים כמו מספר שעות הטלוויזיה ומספר שעות המחשב. ישנן פעילויות קבועות כגון לימוד חברותה, שיעורי סוסים וציור ועוד. פעילויות אלו הם חובה ואיננו מאפשרים בחירה בנושא.


קשרים חברתיים:

כישורים חברתיים נוצרים במהלך החיים הטבעי של הילד. אין צורך ליצור סביבה מלחיצה או קשוחה על מנת לפתח כישורים חברתיים. תפקידנו כהורים ליצור מספיק מגע חברתי ומספיק אתגרים חברתיים עבור ילדינו.
אנו מספקים מפגשים חברתיים במספר רמות:
· מפגשים יום יומיים בתוך המשפחה ? מפגש עם המשפחה הקרובה ביום יום, וכן עם המשפחה המורחבת בשבתות, ימים טובים ובחופשות.
· מפגשים עם שכנים וחברים ? כל יום אחרי הצהרים, בסופי שבוע ובחופשות. בסביבת גילו של מתן יש כ ? 8 ילדים בסביבתנו הקרובה מאוד, וכ ? 20 ילדים בקיבוץ כולו.
· מפגשים יזומים ? אחת לשבוע בחורף ופעמיים בשבוע בקיץ אנו יוזמים מפגש עם ילדים נוספים בחינוך ביתי. המפגשים נערכים במספר סביבות ומצבים וכוללים גם מפגשים המוניים.

השבת נזכרתי בסיפור התלמודי על הדרך הארוכה-קצרה והדרך הקצרה-ארוכה.
היו לנו אורחים לשבת, וראינו באופן ברור לאן מובילה הגלולה האדומה. הרבה יותר לנו להגדיר את עצמנו לפי התנהגות של אחרים.
אם מקשיבים לילדים ועונים לצרכיהם באופן ענייני וטוב - באופן ישיר הם פחות נודניקים.
אם מדברים עם הילדים בצורה ישירה ועניינית - הם מיד מבינים ועושים.
אם מקדישים זמן לילדים - מייד מתפנה המון זמן להורים.
ואני תמיד מתפלא: זה כל-כך ברור ופשוט, איך ייתכן שלא כולם מבינים את זה?

מקסים!

הפתיע אותי שהיא זכרה את החדר.
הם זוכרים הרבה הרבה יותר מזה, הרבה יותר זמן מזה. הילדה המאד מילולית שלי מאפשרת לי להבין את זה ברמות שאת בכלל לא מאמינה שקיימות. היום היינו במקום שלא היינו בו מאז המלחמה. עוד לפני שראינו את גן השעשועים היא מיד הכריזה : "הגענו לנדנדות". היינו שם הרבה במלחמה, אבל ראבאק 7 חודשים פלוס!!!


ככה זה 6 ילדים? אני עכשיו מוכנה ללדת עוד 4.
אני תמיד טוענת שילד אחד זה הכי קשה, שניים גם קשה , 3 כבר קצת יותר קל וארבעה ומעלה קלי קלות. 6 נראה לי כבר ממש ממש נעים וסבבה.

הילדים שלי משאירים אוכל בצלחת - איזה כיף!
מסכימה איתך...
גם אני הרגשתי ומרגישה ככה מחדש כל פעם שהילדה שלי עושה את זה..
היא לא מוותרת על הקינוח אבל אחרי ביס אחד מכריזה שבעתי. וזהו יותר היא לא תאכל..

מדהים מה שאנחנו לומדים מהם אם אנחנו רק עוצרים להתבונן...

הילדים שלי משאירים אוכל בצלחת - איזה כיף!
ביום שלישי הלכנו כל המשפחה למסעדה. בסיום האוכל הוגשה גלידה. כדור גלידה עם שוקולד לכל ילד. ירדן אכלה מספר ביסים, נהנתה מאוד מהטעם, ולאחר מכן הציעה לי את יתרת הגלידה. גם מתן אכל והותיר.
רק בערב הבנתי כמה זה מיוחד בעיני. כשאני אוכל משהו טעים אני אוכל אותו עד תומו. כשנשארת לי כמות קטנה בצלחת אני מסיים אותה ו"מנקה" את הצלחת. הילדים היקרים אוכלים ללא כל נקיפות מצפון וללא רגשות אשמה - אוכלים כמה שהם מרגישים ומסתפקים בכך. איזה כיף!

"אמא, נכון את יותר גדולה מאבא כי נולדת לפניו? אז גם אני יותר גדול ממנו כי את הולדת אותי".
גדול !!! (אייקון של מתגלגלת מצחוק מול המחשב)

"אמא, נכון את יותר גדולה מאבא כי נולדת לפניו? אז גם אני יותר גדול ממנו כי את הולדת אותי".

איזה הגיון בריא יש לילד.

ת ע נ ו ג !

נשאר לי טעם של עוד @}

איזה יופי שחזרתם!

ככה זה 6 ילדים? אני עכשיו מוכנה ללדת עוד 4.
(-:

עכשיו ממש יש אצלינו 4 ילדים של שכנים שאמא שלהם היתה צריכה ללכת ואבא שלהם במילואים.
בהתחלה היא ניסתה לומר באיזה שעה לומר להם לישון (יש בצפר מחר לאחת מהם) ומהר מאוד היא הבינה שאין מצב. הם ילכו לישון כשמתאים.
2 הגדולים מצאו חומרי יצירה לרוב והם עושים דברים מופלאים עם מתן.
ירדן משחק עם אהוב נפשה, בערך בגילה.
עוד אחת ישנה.
עומר מנסה לומר לי שכדאי להשכיב אותם כבר כי מאוחר (והוא רוצה ת'שקט שלו:-)). ולי כ"כ ברור שאין מצב להפסיק אותם עכשיו. כולם כ"כ מאושרים. אני רואה את המבט המשתאה של מתן מהיכולות של הגדולים. הוא פשוט מתבונן.

ככה זה 6 ילדים? אני עכשיו מוכנה ללדת עוד 4.

אתמול היינו בחתונה של קרובים רחוקים. מתן (5)שאל בדרך "יהיו שם חברים?" (חברים=ילדים, לא חשוב באיזה גיל, שאפשר לשחק איתם).
אמרנו שאולי. לא כאלה שאנחנו מכירים.
כשהגענו הוא ישר זיהה ילד בערך בן גילו שמצא חן בעיניו.
"אני מתבייש".
"גם אני ככה כשאני לא מכירה. אתה יכול סתם להיות לידו, לא צריך לדבר".
תוך 5 דקות גג הוא כבר פתח עמו בשיחה. אחרי 6 דקות הם כבר שכבו יחד מתחת לבמה של התזמורת מסתודדים ומצחקקים.
גם ירדן(2) מצאה מיד חבר שאפשר לרוץ איתו מצד לצד ולהתנגש.

איך יצאו לי כאלה ילדים מוכשרים חברתית?

וזה אחרי שבת משפחתית סוערת שהתקיפו אותנו מכל כיוון שאין להם שום יכולות חברתיות, שאנחנו מגוננים מדי (שהרי לכן הם בבית ולא בגן. שנוכל לגונן).
העזנו להתערב כששני בני דודים של מתן התעללו בו לגמרי בכל דרך אפשרית. וחטפנו כהוגן....