על ידי עטוף_ברחמים* » 22 דצמבר 2023, 09:36
אז ככלל, תרופות "אנטי-דיכאוניות" לא יוןתר יעילות מפלצבו.
אז אם אני לוקחת תרופה והיא עובדת לי - אם בגלל אפקט הפלסבו או בגלל האלחוש של רגשות חזקים, או בגלל שהפסיכיאטר שלי הוא אדם טוב שמאמין לי ומנסה באמת לעזור לי והתרופות הן סוג של התניה קלאסית שמתגברת את האפקט של היחס החיובי שאני מקבלת אצלו כל פעם שאני לוקחת את זה בבית, ואין תופעות לוואי - ניחא.
עד שהיעילות יורדת.
אבל,
כל כך הרבה פעמים המענה המערכתי הוא תרופות ותרופות ו... זהו בערך.
יש לך תגובה פסורט-טראומטית "לא קלאסית" שנראית כמו דיכאון מז'ורי - אז מאבחנים אותך עם דיכאון, ומה'כפת למישהו מה קרה לך בעצם.
פסיכולוגים מסכימים לקבל אותך לטיפול עד גבול מסוים - ואז הם מעיפים אותך לפסיכיאטרים, לפעמים כתנאי להמשך טיפול, כי הם למדו לפחד מ"מחלות נפש".
וכי הם לא (באמת) יודעים לעבוד עם אבדנות.
ואם את אובדנית, אז הם יקראו לאמבולנס.
אז מעלים אותך על תרופות, וכבונוס מסבירים לך שיש לך מחלת נפש שזו מין הפרעה מוחית לטווח ארוך שמחייבסת תרופות כדי לאזן את "חוסר האיזון הכימי" (קשקוש במיטבו, לא הצליחו לאושש במחקרים מאז שנות השמונים), אבל את כן יכולה ללמוד לחיות עם זה ולהסתדר עם זה, כמובן עם טיפול תרופתי ארוך טווח, ואז את כבר שם, ולא ברור בכלל איך ומתי תרדי מהן.
ואם את מנסה לרדת מהן, ובגלל ירידה חדה מדי את מקבלת תופעות גמילה, כולל תופעות ממש קשוחות, אז כולם אומרים לך: "את רואה! את צריכה להישאר על תרופות! את לא יכולה בלי זה! הנה, עובדה שהידרדרת בחזרה!".
בעיני פגשתי, ראיתי, דיברתי עם, שתי נשים שסבלו תופעות גמילה חמורות ביותר אחרי ירידה חדה מדי בתרופות, והן ידעו שמשהו לא בסדר, כי זה בכלל לא דמה למצוקה המקורית שלהן, הסימפטומים היו אחרים, והן רצו טיפול נכון, ניסו להסביר את זה למומחים, שוב ושוב ושוב, ומה קרה אז?
"לא, יש לך התפרצות מחדש. תאמיני לי, אני יודעת"
|אוף||אוף|
תאמיני לי, הפסיכיאטרית ההיא לא ידעה. ועוד רבים וטובים כמותה.
הם לא יודעים. לא מלמדים אותם להבדיל ולאבחן תופעות גמילה.
(שכחתי את הדובדבן שבדייסה: שתי הנשים האלה ירדו מהתרופות בדיוק באופן שהרופאים שלהן אמרו להן לרדת.
)
תשאלי. פעם הבאה שאת רואה פסיכיאטר, תשאלי אותו איך הוא עושה אבחנה מבדלת של תופעות גמילה, ואיך רואים את ההבדלים בינן לבין "המחלה". תשאלי ותראי איזה תשובות את מקבלת. כמה הסברים. מה איכות ההסבר. וכמה נפנופי ידיים ומתיחות שפתיים מבטלות יש ברקע.
אין נפנופי ידיים? יש הסברים מאירי עיניים? יש נימוקים ענייניים? אין הפחדות בעלמא? האח הידד. מישהו פה יודע על מה הוא מדבר.
(תקראי
רופאים ולידת בית. אותו סגנון בעייתי של תקשורת מחורבנת, עיוורון מקצועי ואינטרסים זרים קיים בדיוק בפסיכיאטריה. רק יותר)
אז שוב, יש את המקרים המועילים. באמת, לא מתווכחת עם מה שעובד.
אבל אני לא מבינה, באמת לא מבינה, איך במקרים הלא-מועילים, כשהתרופות לא עובדות, עדיין אומרים לאנשים להמשיך אתן, ומנסים קומבינציות עד אין קץ, ומסבירים לך שזה לוקח זמן עד שתראי תוצאות, שלושה חודשים אפילו, ומוסיפים תרופות על תרופות (פוליפארמה בפסיכיאטריה זו בעיה רצינית), ולפעמים גם מפרשים את תופעות הלוואי של התרופות כ"סימפטום", ומעלים מינונים במקום להוריד!
לא יודעת איך זה בישראל, אבל יש ארצות שבהן הנורמה, הטיפול הנפוץ, הוא להפציץ במינונים מעל ומעבר למה שמומלץ במחקרים קליניים. ואולי באמת זו הסיבה - כי הם מפרשנים בטעות תופעות לוואי כ"מחלה".
יש תרופות פסיכיאטריות שגורמות לחרדה. להזיות. לחוסר שקט אקוטי. לעלייה בדחפים האובדניים (מישהו תיאר לי את זה פעם כדחף פיזי למות, דחף ממש חזק שבא מהגוף, לא מהרגש, שקשה מאוד להילחם בו). להקהייה של כל הרגשות, כולל החיוביים (ואז, אם קשה לך ליהנות ממשהו חיובי, להרגיש אהבה, שמחה, אז מה הטעם?), לעלייה חדה במשקל (ואז, אוהו, איזה תיבות פנדורה שזה פותח לאנשים מסוימים...)
האם הפסיכיאטרים באמת, אבל באמת, אמונים על מאזן העלות-תועלת? לזהות אותו נכונה ולעבוד אתו נכון?
מהניסיון שלי - לא.
לא, למה ללכלך. יש את הטובים. בעיר מגורי, שמעתי על שלושה כאלה. שקולים, תומכים, זהירים, מאמינים לך.
ועל עשרות שלא.
אז ככלל, תרופות "אנטי-דיכאוניות" לא יוןתר יעילות מפלצבו.
אז אם אני לוקחת תרופה והיא עובדת לי - אם בגלל אפקט הפלסבו או בגלל האלחוש של רגשות חזקים, או בגלל שהפסיכיאטר שלי הוא אדם טוב שמאמין לי ומנסה באמת לעזור לי והתרופות הן סוג של התניה קלאסית שמתגברת את האפקט של היחס החיובי שאני מקבלת אצלו כל פעם שאני לוקחת את זה בבית, ואין תופעות לוואי - ניחא.
עד שהיעילות יורדת. :-P
אבל,
כל כך הרבה פעמים המענה המערכתי הוא תרופות ותרופות ו... זהו בערך.
יש לך תגובה פסורט-טראומטית "לא קלאסית" שנראית כמו דיכאון מז'ורי - אז מאבחנים אותך עם דיכאון, ומה'כפת למישהו מה קרה לך בעצם.
פסיכולוגים מסכימים לקבל אותך לטיפול עד גבול מסוים - ואז הם מעיפים אותך לפסיכיאטרים, לפעמים כתנאי להמשך טיפול, כי הם למדו לפחד מ"מחלות נפש".
וכי הם לא (באמת) יודעים לעבוד עם אבדנות.
ואם את אובדנית, אז הם יקראו לאמבולנס.
אז מעלים אותך על תרופות, וכבונוס מסבירים לך שיש לך מחלת נפש שזו מין הפרעה מוחית לטווח ארוך שמחייבסת תרופות כדי לאזן את "חוסר האיזון הכימי" (קשקוש במיטבו, לא הצליחו לאושש במחקרים מאז שנות השמונים), אבל את כן יכולה ללמוד לחיות עם זה ולהסתדר עם זה, כמובן עם טיפול תרופתי ארוך טווח, ואז את כבר שם, ולא ברור בכלל איך ומתי תרדי מהן.
ואם את מנסה לרדת מהן, ובגלל ירידה חדה מדי את מקבלת תופעות גמילה, כולל תופעות ממש קשוחות, אז כולם אומרים לך: "את רואה! את צריכה להישאר על תרופות! את לא יכולה בלי זה! הנה, עובדה שהידרדרת בחזרה!".
:-(
בעיני פגשתי, ראיתי, דיברתי עם, שתי נשים שסבלו תופעות גמילה חמורות ביותר אחרי ירידה חדה מדי בתרופות, והן ידעו שמשהו לא בסדר, כי זה בכלל לא דמה למצוקה המקורית שלהן, הסימפטומים היו אחרים, והן רצו טיפול נכון, ניסו להסביר את זה למומחים, שוב ושוב ושוב, ומה קרה אז?
"לא, יש לך התפרצות מחדש. תאמיני לי, אני יודעת" |אוף||אוף||אוף|
תאמיני לי, הפסיכיאטרית ההיא לא ידעה. ועוד רבים וטובים כמותה. [b]הם לא יודעים[/b]. לא מלמדים אותם להבדיל ולאבחן תופעות גמילה.
(שכחתי את הדובדבן שבדייסה: שתי הנשים האלה ירדו מהתרופות בדיוק באופן שהרופאים שלהן אמרו להן לרדת. |אוף|)
תשאלי. פעם הבאה שאת רואה פסיכיאטר, תשאלי אותו איך הוא עושה אבחנה מבדלת של תופעות גמילה, ואיך רואים את ההבדלים בינן לבין "המחלה". תשאלי ותראי איזה תשובות את מקבלת. כמה הסברים. מה איכות ההסבר. וכמה נפנופי ידיים ומתיחות שפתיים מבטלות יש ברקע.
אין נפנופי ידיים? יש הסברים מאירי עיניים? יש נימוקים ענייניים? אין הפחדות בעלמא? האח הידד. מישהו פה יודע על מה הוא מדבר.
(תקראי [po]רופאים ולידת בית[/po]. אותו סגנון בעייתי של תקשורת מחורבנת, עיוורון מקצועי ואינטרסים זרים קיים בדיוק בפסיכיאטריה. רק יותר)
אז שוב, יש את המקרים המועילים. באמת, לא מתווכחת עם מה שעובד.
אבל אני לא מבינה, באמת לא מבינה, איך במקרים הלא-מועילים, כשהתרופות לא עובדות, עדיין אומרים לאנשים להמשיך אתן, ומנסים קומבינציות עד אין קץ, ומסבירים לך שזה לוקח זמן עד שתראי תוצאות, שלושה חודשים אפילו, ומוסיפים תרופות על תרופות (פוליפארמה בפסיכיאטריה זו בעיה רצינית), ולפעמים גם מפרשים את תופעות הלוואי של התרופות כ"סימפטום", ומעלים מינונים במקום להוריד!
לא יודעת איך זה בישראל, אבל יש ארצות שבהן הנורמה, הטיפול הנפוץ, הוא להפציץ במינונים מעל ומעבר למה שמומלץ במחקרים קליניים. ואולי באמת זו הסיבה - כי הם מפרשנים בטעות תופעות לוואי כ"מחלה".
יש תרופות פסיכיאטריות שגורמות לחרדה. להזיות. לחוסר שקט אקוטי. לעלייה בדחפים האובדניים (מישהו תיאר לי את זה פעם כדחף פיזי למות, דחף ממש חזק שבא מהגוף, לא מהרגש, שקשה מאוד להילחם בו). להקהייה של כל הרגשות, כולל החיוביים (ואז, אם קשה לך ליהנות ממשהו חיובי, להרגיש אהבה, שמחה, אז מה הטעם?), לעלייה חדה במשקל (ואז, אוהו, איזה תיבות פנדורה שזה פותח לאנשים מסוימים...)
האם הפסיכיאטרים באמת, אבל באמת, אמונים על מאזן העלות-תועלת? לזהות אותו נכונה ולעבוד אתו נכון?
מהניסיון שלי - לא.
לא, למה ללכלך. יש את הטובים. בעיר מגורי, שמעתי על שלושה כאלה. שקולים, תומכים, זהירים, מאמינים לך.
ועל עשרות שלא.