על ידי נונה_בי* » 18 אפריל 2006, 09:21
אני רוצה להתחיל מהסוף.
באחת מהמקלחות שעשיתי ממש אחרי הלידה חשבתי על סיפורי הלידה שקראתי. לא הבנתי איך נשים מצליחות לכתוב את סיפור הלידה שלהן.
הרגשתי שיש לי קטעים ותמונות ולא רצף. במשך הימים שאחרי הלידה ותוך שיחות עם האיש, המיילדת וחברות התחילה להצטייר לי תמונה ברורה יותר.
מינדי, המיילדת, אומרת שחבל שלא הקליטה את מהלך הלידה כי הדברים שאמרתי תארו שלבים של לידה קלאסית. אני מחכה שהיא תעלה את זה על הכתב- אני לא זוכרת מה אמרתי.
אני מעלה את הסיפור באתר כי אנחנו מאוד נעזרנו בסיפורי הלידה שקראנו והיה להם חלק בלידה הטובה שלנו. תוך כדי כתיבה אני נזכרת בעוד רגעים ולא תמיד יכולה למקם אותם. זהו סיפור הלידה כפי שהוא עולה עכשיו.
לידת בית
לולה היא אחותו הצעירה (בת שבועיים ורבע) של Luli שנולד בבית חולים לפני שנתיים וקצת.
אין לי נקודת זמן אחת ברורה אבל מתישהו בין הלידה הראשונה לתכנון ההריון השני היה לי ברור שאני אלד בבית.
את האיש הטריד מצב של אבדן דם (אחרי הלידה הראשונה קיבלתי מנת דם) וקריאה של סיפורי לידה עזרה לנו להבין שגם אם מצב כזה יחזור יש דרכים שונות להתמודד.
מיילדת
בתחילת חודש שלישי האיש שואל/ אומר: "אנחנו לא יולדים לבד? את מתכוונת לבחור רופא או מיילדת, נכון?" נכון.
לא היינו בארץ במשך החודשים הראשונים של ההריון וכשחזרנו התחלתי לחפש מיילדת.
התחלתי קצת מקדם מדי. היו לי כמה דברים לברר עם עצמי קודם; להבין ממה אני חוששת (מאכזבה) ומה בדיוק אני רוצה.
עשיתי הפסקה.
המיילדת שבחרנו היתה הראשונה שפגשנו אחרי שכבר הבנתי פחות או יותר "מה הקטע שלי". היה לי מאוד חשוב להכיר את המיילדת היטב עד ללידה ושהיא תכיר אותי, את האיש וגם את הבית. נפגשנו פעם בחודש בד"כ אצלנו בבית. ידעתי שאני רוצה משהי שתניח לי ותהיה לא מורגשת. משהי שתאפשר לי ללדת מבלי לדאוג, כלומר אם קורה משהו יוצא דופן או מתפתח משבר היא זו שצריכה לשים לב ואני אהיה פנויה ללדת. מינדי, המיילדת, לוותה אותנו לאורך שישה חדשים כמעט. היא למדה להכיר אותנו ואנחנו אותה.
תוך כדי ההריון וגם מתוך הליווי הבנתי שאני כנראה מצפה לעוד כמה דברים מהמיילדת שלי.
אמא שלי
עוד לפני שבחרנו מיילדת אני מדברת עם אמא שלי. מכינה את עצמי לשאלות והסברים. מספרת לה שאני מתכוונת ללדת בבית עם מיילדת.
"ו..." היא שואלת.
"מה, לא מספיק?". אני מופתעת מכך שאמא לא מופתעת בכלל.
"ידעתי" היא אומרת לי. "ידעתי שלא תלדי בבית חולים". ומתחילה לספר על לידות בית של נשים ששתינו מכירות. "אני יכולה להיות איתך בלידה?"
לא, אני עונה, לולי יהיה איתך אז לא נראה לי שתהיי בלידה.
"טוב".
אלופה אמא שלי.
ציפיות
בלידה הראשונה שלי סבלתי מקרעים פנימיים וגם מקרע אחד חיצוני. אבדן דם וסיבוך שנגרם עקב תפירה רשלנית. קיוויתי מאוד שלא אקרע בלידה השניה. מכיון שהבנתי את חלקי בקרעים הפנימיים (לחיצות. לחיצות חזקות. כאלה שבאות מהראש בנוסף על הגוף) ואספתי כל כלי אפשרי שיעזור לי לא ללחוץ בלידה הזו- הייתי אופטימית.
רציתי להיות עטופה באהבה ושהילדה שלי תצא לעולם של אהבה. רציתי להיות מוגנת במרחב שבו אני יכולה להיות מי שאני מבלי להתאמץ, להתנצל או להרגיש שאני מפריעה. פשוט רוצה להמשיך לחיות את חיי. לא להרגיש אורחת ולא לארח.
המעבר מהבית לבית החולים בלידה הקודמת היה קשה ולא טוב בשבילי. רציתי לידה שממשיכה טוב כמו שהתחילה ומסתיימת בטוב ובשלווה ובבית.
מלוות
בשלב מקדם מאוד של ההריון אני מבקשת מחברה טובה שתהיה איתי בבית בלידה. היא בשבוע שישי ותוך כדי ההריון אני מותרת על הרעיון מתוך תחושה שזה לא מתאים. משתפת את גיסתי. היא שמחה מאוד ורוצה לקחת חלק אבל היא עמוסה מדי מכדי לבנות עליה. במשך כמה חדשים חשבתי שנהיה אנחנו (אני והאיש) עם המיילדת.
כשהמיילדת מתחילה לדבר על כך שהיא קוראת למיילדת נוספת בשלב האקטיבי אני שוב חסרת שקט ביחס למלוות. לא רוצה אדם לא מוכר בבית. גם לא רוצה להכיר עכשיו אדם נוסף. אני מציעה למינדי שבמקום מיילדת נוספת יהיו מלוות נוספות. אבל אנחנו לא סוגרים שום דבר. בכל שיחה ובכל פגישה הנושא עולה ואני מתחמקת.
יסמין שאצלה תרגלתי יוגה להריון מתגלה כמטפלת שיאצו מכשרת ואישה מקסימה. תוך כמה טיפולים אנחנו מתקרבות ואני מרגישה שאני רוצה אותה לידי בלידה אבל חוששת שיהיו יותר מדי אנשים בבית.
בבוקר אחד, הורמונלי במיוחד, אני יודעת בוודאות שאני כן רוצה עוד נשים איתי. וגם יודעת מי הן. יסמין ופלורנס, חברה טובה שלי שהיא גם אחות במקצועה. החשש העיקרי שלי היה שאני אקרא להן אבל לא ארצה אותן לידי בזמן הלידה. אחרי שיחה עם כל אחת שחררתי גם את זה. ידעתי שבחרתי מלוות שאני אוהבת ושיקבלו כל מצב ורצון שלי באהבה.
צירים
יום ו'. אני בסידורים בעיר. ציר. איזה כיף! עוד אחד. טלפון למינדי "מה קורה אם אני יולדת בסופהשבוע הזה? אצטרך לעלות לב"ח?" מינדי מרגיעה שאני כבר יכולה ללדת בבית בשקט ומתקנת לי (לא בפעם הראשונה) את ספירת השבועות. אני קונה סדיניות ופדים ומבררת עם מירי מה עוד צריך. מירי תביא למחרת חלק מהדברים לפיקניק וטלפון נוסף למינדי מרגיע- יש לה את כל מה שלא הספקתי לקנות. בערב הצירים ממשיכים. אנחנו אצל ההורים. אני משתפת רק את האיש. למחרת פיקניק. אני מאושרת. הצירים באים והולכים. אני אומרת לעצמי שזה יכול לקחת עוד המון זמן ושהרחם רק מכין את עצמו אבל אני כבר מתרגשת ובעצם מאמינה שהלידה ממש קרובה. ככה עובר לו שבוע.
אני נעשית קצרת רוח ולא חייכנית למשמע משפטים ממשפחת "עוד לא ילדת?". בסוף השבוע הבא אנחנו נוסעים לבקר חברים במרחק שעה וחצי מהבית. בשבת אנחנו מטיילים ואני חוזרת חסרת נשימה. שינה עמוקה, ארוחת צהריים טובה ואנחנו יוצאים חזרה הביתה. בדרך צירים. מחליטים לנסוע אל ההורים ואם הצירים יתחזקו להשאיר שם את לולי.
אני יודעת שלמחרת בערב, יום א', למינדי יש ארוע חשוב ושאני צריכה ללדת לפני או אחרי או בלעדיה. הצירים לא משתנים ואנחנו נוסעים מההורים הביתה בהרכב מלא.
יום א'- ממינדי מתקשרת:
"מה קורה? מה את מתכוונת לעשות אם מתפתחת לידה אחה"צ או בערב?"
"אני קוראת לשרהלה".
"דיברת איתה?"
אני: לא.
מינדי שואלת אם אני רוצה שהיא תתקשר לשרהלה .
לא. יהיה בסדר.
אחרי זה טלפון מיסמין. נתפס לה הצוואר. לקינוח פלורנס מודיעה לי שהיה פנצ'ר בעבודה והיא עובדת משמרת לילה ולא תצליח להשתחרר. יופי. אם אני יולדת היום אף אחת מהנשים שרציתי לידי לא תהיה.
באופן לא ברור אני רגועה מאוד.
לידה
יום רביעי בבוקר. הדוד מתקלקל. בפעם ה 84 בערך. בצהריים מתקנים אותו. יש מים חמים. אני מרגישה ציר. הוא אחר. חזק. אחריו עוד שלושה כאלה. קצת מפחדת לקוות. שיחת טלפון שמטרידה אותי מפסיקה את הצירים. שעתיים אחר כך שיחת טלפון שמשחררת חלק מהלחץ מחזירה את הצירים. עכשיו הם כבר לא יעצרו.
הצירים מתחזקים אבל רחוקים זה מזה. אני מנסה לנוח.
בלילה שוב הדוד מקצר. לפנות בוקר האיש ממלא לי אמבטיה בעזרת סירים וקומקומים. הצירים ממשיכים גם באמבטיה.
מקדם בבוקר לולי מתעורר. אני יושבת איתו ומנסה להעביר בוקר רגיל אבל הוא מרגיש: מצביע על הגב התחתון של הדובי שלו ואומר "כואב לו כאן" ואחר כך מצביע על הבטן התחתונה שלו ואומר "כואב לי". אני מנשקת ומחבקת והאיש לוקח אותו אל אמא שלי. כמו שהרכב יוצא מהחניה הצירים הופכים תכופים יותר וכואבים הרבה הרבה יותר. אחרי ציר כואב במיוחד אני מחייגת למינדי ומנתקת אחרי צלצול אחד. מינדי מתקשרת "מה זה היה הצלצול הזה?"
אני מתלבטת אם לקרוא לך. החלטתי שעוד לא.
מינדי מבקשת ממני לתזמן את הצירים. אני לא מסוגלת.
בינתיים אני מתקשרת לB. קבענו להפגש הבוקר ואני מספרת לה שיש צירים ואני לא אגיע. היא אומרת שכבר יש לה בייבסיטר והיא תבוא אלי.
את בטוחה? אני שואלת אותה. מוודאת שהיא מבינה שאני עם צירים. אמיתיים כואבים. אנחנו מסכמות שאם היא תרגיש לא בנוח היא תלך.
האיש חוזר ומתחיל לטפל בכל מה שקשור למים החמים. מאיץ בטכנאי להקדים ולהגיע ובודק איך אם בכלל אפשר להזרים מים חמים מהשכנים.
אנחנו יוצאים החוצה. יום יפה והכל פורח. אני משקה את הגינה והצירים מתחזקים. מדברת עם יסמין שעדיין לא החלימה ומסכמת איתה שנהיה בקשר בטלפון. פלורנס במשמרת והיא מבטיחה לסיים מהר ככל האפשר ולהגיע. אחרי סיבוב קצר וכמה צירים כואבים מאוד אני רוצה להכנס הביתה. האיש מעסה את הגב התחתון בכל ציר והעיסוי שהיה מאוד יעיל מתחיל להיות פחות משכך.
מינדי מתקשרת ושואלת מה קורה. הצירים חזקים מאוד ותכופים אבל הם נראים לי קצרים. היא כבר החליטה לצאת למרות שלנו נראה שיש עדיין זמן.
B מגיעה ומנסה לעזור לי בזמן ציר. האיש שוב מתפנה לטפל במים. מינדי מגיעה ומיד מעסה את הגב בזמן ציר אני (צועקת?) לאיש ולB ? תסתכלו מה היא עושה. ככה.
מינדי שואלת מה בדיוק נראה לי קצר בצירים האלה ומבקשת ממני להפסיק לשפוט את הצירים שלי. את בלידה, היא מבשרת לי. לא היה לי ספק ובכל זאת טוב לשמוע.
משלב זה ואילך יש לי תמונות ולאו דוקא רצף מסודר. גם התמונות שיש לי קיבלו בחלקן סדר ותזמון בעזרת מי שליוו אותי.
מינדי מוציאה כסא לידה. אני מתיישבת עליו וחושבת שארצה ללדת עליו. בדיעבד, זה הרגע הראשון והאחרון שאני רואה את הכסא הזה או חושבת עליו בכלל. נכנסת לחדר שהכנו לנו. הנרות דולקים ואני מריחה את האפונה הריחנית. האיש מנפח את הבריכה. ומתחיל למלא מים. אני נלחצת וכועסת. את המים החמים שנשארו בדוד הלא מחמם שלנו אני רוצה לשמור למקלחת בזמן מאוחר יותר. האיש אומר שהטכנאי כבר מגיע והתשובה עוד יותר מעצבנת אותי. מינדי שואלת אם אסכים לבדוק את הפתיחה. לפי הפתיחה נדע אם למלא את הבריכה, את האמבטיה או שפשוט נלד. אני מסכימה. הפתיחה של 4 או 6 אני לא זוכרת אבל אני מתוסכלת מאוד. בוכה: "אני לא רוצה לדעת. אל תגידו לי. אני לא רוצה לדעת" די מהר יש מים חמים באמבטיה בעזרת הרבה סירים. פלורנס מגיעה. אני משתמשת בקולות ובתנועות כדי להתמודד עם הכאב. אחרי שאני גונחת "אוי לא, הנה בא עוד אחד" B אומרת לי "יופי. איזה יופי הנה בא עוד אחד" וכשאני בוכה "אני לא יכולה יותר" היא אומרת לי "את יכולה! את יכולה!" אני לא יודעת אם אני מצליחה להגיד את זה בקול רם אבל אני מאמצת את שני המשפטים ואומרת לעצמי איזה יופי על כל ציר שמגיע וגם "אני יכולה! אני יכולה!"
אני לא בטוחה מי נמצא איפה. בציר אני מחפשת את האיש. את הצוואר שלו. עליו אני נשענת. כולם סביב הבריכה. אני לא יודעת מי עושה מה. בציר שופכים מים על הגב שלי. זה עוזר. אני עיפה. מינדי מציעה שאנסה לקבל ציר בשקט. להפתעתי זה עובד. קל לי יותר להיות שקטה. אני יוצאת מהבריכה לאמבטיה. מתקלחת.
משהו על זמן: אין לי מושג כמה זמן עבר ואני מפחדת לשאול. אני משתפת את האיש בחשש שלי ושואלת את מינדי אם יכול להיות שנתקעתי. מינדי אומרת שנראה שלא אבל היא צריכה לבדוק פתיחה כדי לדעת. שוב אני מסכימה לבדוק פתיחה. לא נתקעתי. אחרי הלידה, כשהבנתי שעברו רק 4 שעות מהרגע שמינדי הגיעה ועד הרגע שבו לולה נחה עלי, הייתי מופתעת. לי נראה שעבר נצח. אולי אם הייתי שומרת על איזשהו קשר לזמן חיצוני כן היה לי קל יותר. ואולי לא.
חוזרת לחדר. מקבלת כמה צירים על המיטה או על ידה. מינדי מעסה את הגב שלי. אני בחדר עם האיש שלי ועם מינדי. B ופלורנס נעלמו. זה מתאים וטוב. אני חוזרת למים. לבריכה. עכשיו אני כבר לא יכולה לשאת שום מגע. אפילו לא עיסוי של מינדי. רק המים החמים שנשפכים על הגב עוזרים. מוסיפים עוד מים חמים ומלח. הרבה מלח. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בציר. עוברת לי מחשבה בראש. אני רוצה למות. גם בציר הבא. במנוחה שבין הצירים אני מספרת למינדי והיא מעודדת שבד"כ המחשבה הזו עוברת כשהלידה עומדת להסתיים. ולי עוברת מחשבה מוטרפת- אני יודעת שזו מחשבה שעוברת לקראת הסוף- בטח בגלל זה חשבתי אותה כדי להביא את הסוף...
מישהי אומרת בציר שעוד מעט תהיה כאן תינוקת ואני חושבת שהייתי מוותרת רק שהכאב ייפסק עכשיו! אני רוצה שקט. אין לי כח להגיד להם אבל אני רוצה שקט. פתאום שקט. אח"כ יספרו לי שביקשתי להפסיק את המוסיקה שהתנגנה ושכנראה כן ביקשתי שקט. שקט.
אני לא מצליחה לקבל את הלחץ הזה שכל כך התכוננתי אליו בדרך שתכננתי. לא עוברות לי מחשבות ואין לי שמץ זיכרון או רמז מכל מה שאספתי ולמדתי בחדשים האחרונים. אני לא שם בכלל. רק הלחץ הנוראי הזה. והשריפה. כנראה שפוקעים המים ברגע זה. מרגישה איזה שטף וגם הפקק הרירי צף בבריכה.
הכאב עושה את מה שנראה לי בלתי אפשרי וגובר. אולי זה לא כאב, רק שריפה ולחץ. אני לא יכולה יותר!
בואי אלי בואי כבר צאי. הילדה שלי מונחת עלי. עטופה בלבן לבן הזה, בשיער כהה. אני מחבקת אותה. אני אמא לבת. ברוכה הבאה לולה אהובה.
אביב.
פרח בר. ניחוח משכר.
אני מאושרת.
אני רוצה להתחיל מהסוף.
באחת מהמקלחות שעשיתי ממש אחרי הלידה חשבתי על סיפורי הלידה שקראתי. לא הבנתי איך נשים מצליחות לכתוב את סיפור הלידה שלהן.
הרגשתי שיש לי קטעים ותמונות ולא רצף. במשך הימים שאחרי הלידה ותוך שיחות עם האיש, המיילדת וחברות התחילה להצטייר לי תמונה ברורה יותר.
מינדי, המיילדת, אומרת שחבל שלא הקליטה את מהלך הלידה כי הדברים שאמרתי תארו שלבים של לידה קלאסית. אני מחכה שהיא תעלה את זה על הכתב- אני לא זוכרת מה אמרתי.
אני מעלה את הסיפור באתר כי אנחנו מאוד נעזרנו בסיפורי הלידה שקראנו והיה להם חלק בלידה הטובה שלנו. תוך כדי כתיבה אני נזכרת בעוד רגעים ולא תמיד יכולה למקם אותם. זהו סיפור הלידה כפי שהוא עולה עכשיו.
לידת בית
לולה היא אחותו הצעירה (בת שבועיים ורבע) של Luli שנולד בבית חולים לפני שנתיים וקצת.
אין לי נקודת זמן אחת ברורה אבל מתישהו בין הלידה הראשונה לתכנון ההריון השני היה לי ברור שאני אלד בבית.
את האיש הטריד מצב של אבדן דם (אחרי הלידה הראשונה קיבלתי מנת דם) וקריאה של סיפורי לידה עזרה לנו להבין שגם אם מצב כזה יחזור יש דרכים שונות להתמודד.
מיילדת
בתחילת חודש שלישי האיש שואל/ אומר: "אנחנו לא יולדים לבד? את מתכוונת לבחור רופא או מיילדת, נכון?" נכון.
לא היינו בארץ במשך החודשים הראשונים של ההריון וכשחזרנו התחלתי לחפש מיילדת.
התחלתי קצת מקדם מדי. היו לי כמה דברים לברר עם עצמי קודם; להבין ממה אני חוששת (מאכזבה) ומה בדיוק אני רוצה.
עשיתי הפסקה.
המיילדת שבחרנו היתה הראשונה שפגשנו אחרי שכבר הבנתי פחות או יותר "מה הקטע שלי". היה לי מאוד חשוב להכיר את המיילדת היטב עד ללידה ושהיא תכיר אותי, את האיש וגם את הבית. נפגשנו פעם בחודש בד"כ אצלנו בבית. ידעתי שאני רוצה משהי שתניח לי ותהיה לא מורגשת. משהי שתאפשר לי ללדת מבלי לדאוג, כלומר אם קורה משהו יוצא דופן או מתפתח משבר היא זו שצריכה לשים לב ואני אהיה פנויה ללדת. מינדי, המיילדת, לוותה אותנו לאורך שישה חדשים כמעט. היא למדה להכיר אותנו ואנחנו אותה.
תוך כדי ההריון וגם מתוך הליווי הבנתי שאני כנראה מצפה לעוד כמה דברים מהמיילדת שלי.
אמא שלי
עוד לפני שבחרנו מיילדת אני מדברת עם אמא שלי. מכינה את עצמי לשאלות והסברים. מספרת לה שאני מתכוונת ללדת בבית עם מיילדת.
"ו..." היא שואלת.
"מה, לא מספיק?". אני מופתעת מכך שאמא לא מופתעת בכלל.
"ידעתי" היא אומרת לי. "ידעתי שלא תלדי בבית חולים". ומתחילה לספר על לידות בית של נשים ששתינו מכירות. "אני יכולה להיות איתך בלידה?"
לא, אני עונה, לולי יהיה איתך אז לא נראה לי שתהיי בלידה.
"טוב".
אלופה אמא שלי.
ציפיות
בלידה הראשונה שלי סבלתי מקרעים פנימיים וגם מקרע אחד חיצוני. אבדן דם וסיבוך שנגרם עקב תפירה רשלנית. קיוויתי מאוד שלא אקרע בלידה השניה. מכיון שהבנתי את חלקי בקרעים הפנימיים (לחיצות. לחיצות חזקות. כאלה שבאות מהראש בנוסף על הגוף) ואספתי כל כלי אפשרי שיעזור לי לא ללחוץ בלידה הזו- הייתי אופטימית.
רציתי להיות עטופה באהבה ושהילדה שלי תצא לעולם של אהבה. רציתי להיות מוגנת במרחב שבו אני יכולה להיות מי שאני מבלי להתאמץ, להתנצל או להרגיש שאני מפריעה. פשוט רוצה להמשיך לחיות את חיי. לא להרגיש אורחת ולא לארח.
המעבר מהבית לבית החולים בלידה הקודמת היה קשה ולא טוב בשבילי. רציתי לידה שממשיכה טוב כמו שהתחילה ומסתיימת בטוב ובשלווה ובבית.
מלוות
בשלב מקדם מאוד של ההריון אני מבקשת מחברה טובה שתהיה איתי בבית בלידה. היא בשבוע שישי ותוך כדי ההריון אני מותרת על הרעיון מתוך תחושה שזה לא מתאים. משתפת את גיסתי. היא שמחה מאוד ורוצה לקחת חלק אבל היא עמוסה מדי מכדי לבנות עליה. במשך כמה חדשים חשבתי שנהיה אנחנו (אני והאיש) עם המיילדת.
כשהמיילדת מתחילה לדבר על כך שהיא קוראת למיילדת נוספת בשלב האקטיבי אני שוב חסרת שקט ביחס למלוות. לא רוצה אדם לא מוכר בבית. גם לא רוצה להכיר עכשיו אדם נוסף. אני מציעה למינדי שבמקום מיילדת נוספת יהיו מלוות נוספות. אבל אנחנו לא סוגרים שום דבר. בכל שיחה ובכל פגישה הנושא עולה ואני מתחמקת.
יסמין שאצלה תרגלתי יוגה להריון מתגלה כמטפלת שיאצו מכשרת ואישה מקסימה. תוך כמה טיפולים אנחנו מתקרבות ואני מרגישה שאני רוצה אותה לידי בלידה אבל חוששת שיהיו יותר מדי אנשים בבית.
בבוקר אחד, הורמונלי במיוחד, אני יודעת בוודאות שאני כן רוצה עוד נשים איתי. וגם יודעת מי הן. יסמין ופלורנס, חברה טובה שלי שהיא גם אחות במקצועה. החשש העיקרי שלי היה שאני אקרא להן אבל לא ארצה אותן לידי בזמן הלידה. אחרי שיחה עם כל אחת שחררתי גם את זה. ידעתי שבחרתי מלוות שאני אוהבת ושיקבלו כל מצב ורצון שלי באהבה.
צירים
יום ו'. אני בסידורים בעיר. ציר. איזה כיף! עוד אחד. טלפון למינדי "מה קורה אם אני יולדת בסופהשבוע הזה? אצטרך לעלות לב"ח?" מינדי מרגיעה שאני כבר יכולה ללדת בבית בשקט ומתקנת לי (לא בפעם הראשונה) את ספירת השבועות. אני קונה סדיניות ופדים ומבררת עם מירי מה עוד צריך. מירי תביא למחרת חלק מהדברים לפיקניק וטלפון נוסף למינדי מרגיע- יש לה את כל מה שלא הספקתי לקנות. בערב הצירים ממשיכים. אנחנו אצל ההורים. אני משתפת רק את האיש. למחרת פיקניק. אני מאושרת. הצירים באים והולכים. אני אומרת לעצמי שזה יכול לקחת עוד המון זמן ושהרחם רק מכין את עצמו אבל אני כבר מתרגשת ובעצם מאמינה שהלידה ממש קרובה. ככה עובר לו שבוע.
אני נעשית קצרת רוח ולא חייכנית למשמע משפטים ממשפחת "עוד לא ילדת?". בסוף השבוע הבא אנחנו נוסעים לבקר חברים במרחק שעה וחצי מהבית. בשבת אנחנו מטיילים ואני חוזרת חסרת נשימה. שינה עמוקה, ארוחת צהריים טובה ואנחנו יוצאים חזרה הביתה. בדרך צירים. מחליטים לנסוע אל ההורים ואם הצירים יתחזקו להשאיר שם את לולי.
אני יודעת שלמחרת בערב, יום א', למינדי יש ארוע חשוב ושאני צריכה ללדת לפני או אחרי או בלעדיה. הצירים לא משתנים ואנחנו נוסעים מההורים הביתה בהרכב מלא.
יום א'- ממינדי מתקשרת:
"מה קורה? מה את מתכוונת לעשות אם מתפתחת לידה אחה"צ או בערב?"
"אני קוראת לשרהלה".
"דיברת איתה?"
אני: לא.
מינדי שואלת אם אני רוצה שהיא תתקשר לשרהלה .
לא. יהיה בסדר.
אחרי זה טלפון מיסמין. נתפס לה הצוואר. לקינוח פלורנס מודיעה לי שהיה פנצ'ר בעבודה והיא עובדת משמרת לילה ולא תצליח להשתחרר. יופי. אם אני יולדת היום אף אחת מהנשים שרציתי לידי לא תהיה.
באופן לא ברור אני רגועה מאוד.
לידה
יום רביעי בבוקר. הדוד מתקלקל. בפעם ה 84 בערך. בצהריים מתקנים אותו. יש מים חמים. אני מרגישה ציר. הוא אחר. חזק. אחריו עוד שלושה כאלה. קצת מפחדת לקוות. שיחת טלפון שמטרידה אותי מפסיקה את הצירים. שעתיים אחר כך שיחת טלפון שמשחררת חלק מהלחץ מחזירה את הצירים. עכשיו הם כבר לא יעצרו.
הצירים מתחזקים אבל רחוקים זה מזה. אני מנסה לנוח.
בלילה שוב הדוד מקצר. לפנות בוקר האיש ממלא לי אמבטיה בעזרת סירים וקומקומים. הצירים ממשיכים גם באמבטיה.
מקדם בבוקר לולי מתעורר. אני יושבת איתו ומנסה להעביר בוקר רגיל אבל הוא מרגיש: מצביע על הגב התחתון של הדובי שלו ואומר "כואב לו כאן" ואחר כך מצביע על הבטן התחתונה שלו ואומר "כואב לי". אני מנשקת ומחבקת והאיש לוקח אותו אל אמא שלי. כמו שהרכב יוצא מהחניה הצירים הופכים תכופים יותר וכואבים הרבה הרבה יותר. אחרי ציר כואב במיוחד אני מחייגת למינדי ומנתקת אחרי צלצול אחד. מינדי מתקשרת "מה זה היה הצלצול הזה?"
אני מתלבטת אם לקרוא לך. החלטתי שעוד לא.
מינדי מבקשת ממני לתזמן את הצירים. אני לא מסוגלת.
בינתיים אני מתקשרת לB. קבענו להפגש הבוקר ואני מספרת לה שיש צירים ואני לא אגיע. היא אומרת שכבר יש לה בייבסיטר והיא תבוא אלי.
את בטוחה? אני שואלת אותה. מוודאת שהיא מבינה שאני עם צירים. אמיתיים כואבים. אנחנו מסכמות שאם היא תרגיש לא בנוח היא תלך.
האיש חוזר ומתחיל לטפל בכל מה שקשור למים החמים. מאיץ בטכנאי להקדים ולהגיע ובודק איך אם בכלל אפשר להזרים מים חמים מהשכנים.
אנחנו יוצאים החוצה. יום יפה והכל פורח. אני משקה את הגינה והצירים מתחזקים. מדברת עם יסמין שעדיין לא החלימה ומסכמת איתה שנהיה בקשר בטלפון. פלורנס במשמרת והיא מבטיחה לסיים מהר ככל האפשר ולהגיע. אחרי סיבוב קצר וכמה צירים כואבים מאוד אני רוצה להכנס הביתה. האיש מעסה את הגב התחתון בכל ציר והעיסוי שהיה מאוד יעיל מתחיל להיות פחות משכך.
מינדי מתקשרת ושואלת מה קורה. הצירים חזקים מאוד ותכופים אבל הם נראים לי קצרים. היא כבר החליטה לצאת למרות שלנו נראה שיש עדיין זמן.
B מגיעה ומנסה לעזור לי בזמן ציר. האיש שוב מתפנה לטפל במים. מינדי מגיעה ומיד מעסה את הגב בזמן ציר אני (צועקת?) לאיש ולB ? תסתכלו מה היא עושה. ככה.
מינדי שואלת מה בדיוק נראה לי קצר בצירים האלה ומבקשת ממני להפסיק לשפוט את הצירים שלי. את בלידה, היא מבשרת לי. לא היה לי ספק ובכל זאת טוב לשמוע.
משלב זה ואילך יש לי תמונות ולאו דוקא רצף מסודר. גם התמונות שיש לי קיבלו בחלקן סדר ותזמון בעזרת מי שליוו אותי.
מינדי מוציאה כסא לידה. אני מתיישבת עליו וחושבת שארצה ללדת עליו. בדיעבד, זה הרגע הראשון והאחרון שאני רואה את הכסא הזה או חושבת עליו בכלל. נכנסת לחדר שהכנו לנו. הנרות דולקים ואני מריחה את האפונה הריחנית. האיש מנפח את הבריכה. ומתחיל למלא מים. אני נלחצת וכועסת. את המים החמים שנשארו בדוד הלא מחמם שלנו אני רוצה לשמור למקלחת בזמן מאוחר יותר. האיש אומר שהטכנאי כבר מגיע והתשובה עוד יותר מעצבנת אותי. מינדי שואלת אם אסכים לבדוק את הפתיחה. לפי הפתיחה נדע אם למלא את הבריכה, את האמבטיה או שפשוט נלד. אני מסכימה. הפתיחה של 4 או 6 אני לא זוכרת אבל אני מתוסכלת מאוד. בוכה: "אני לא רוצה לדעת. אל תגידו לי. אני לא רוצה לדעת" די מהר יש מים חמים באמבטיה בעזרת הרבה סירים. פלורנס מגיעה. אני משתמשת בקולות ובתנועות כדי להתמודד עם הכאב. אחרי שאני גונחת "אוי לא, הנה בא עוד אחד" B אומרת לי "יופי. איזה יופי הנה בא עוד אחד" וכשאני בוכה "אני לא יכולה יותר" היא אומרת לי "את יכולה! את יכולה!" אני לא יודעת אם אני מצליחה להגיד את זה בקול רם אבל אני מאמצת את שני המשפטים ואומרת לעצמי איזה יופי על כל ציר שמגיע וגם "אני יכולה! אני יכולה!"
אני לא בטוחה מי נמצא איפה. בציר אני מחפשת את האיש. את הצוואר שלו. עליו אני נשענת. כולם סביב הבריכה. אני לא יודעת מי עושה מה. בציר שופכים מים על הגב שלי. זה עוזר. אני עיפה. מינדי מציעה שאנסה לקבל ציר בשקט. להפתעתי זה עובד. קל לי יותר להיות שקטה. אני יוצאת מהבריכה לאמבטיה. מתקלחת.
משהו על זמן: אין לי מושג כמה זמן עבר ואני מפחדת לשאול. אני משתפת את האיש בחשש שלי ושואלת את מינדי אם יכול להיות שנתקעתי. מינדי אומרת שנראה שלא אבל היא צריכה לבדוק פתיחה כדי לדעת. שוב אני מסכימה לבדוק פתיחה. לא נתקעתי. אחרי הלידה, כשהבנתי שעברו רק 4 שעות מהרגע שמינדי הגיעה ועד הרגע שבו לולה נחה עלי, הייתי מופתעת. לי נראה שעבר נצח. אולי אם הייתי שומרת על איזשהו קשר לזמן חיצוני כן היה לי קל יותר. ואולי לא.
חוזרת לחדר. מקבלת כמה צירים על המיטה או על ידה. מינדי מעסה את הגב שלי. אני בחדר עם האיש שלי ועם מינדי. B ופלורנס נעלמו. זה מתאים וטוב. אני חוזרת למים. לבריכה. עכשיו אני כבר לא יכולה לשאת שום מגע. אפילו לא עיסוי של מינדי. רק המים החמים שנשפכים על הגב עוזרים. מוסיפים עוד מים חמים ומלח. הרבה מלח. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בציר. עוברת לי מחשבה בראש. אני רוצה למות. גם בציר הבא. במנוחה שבין הצירים אני מספרת למינדי והיא מעודדת שבד"כ המחשבה הזו עוברת כשהלידה עומדת להסתיים. ולי עוברת מחשבה מוטרפת- אני יודעת שזו מחשבה שעוברת לקראת הסוף- בטח בגלל זה חשבתי אותה כדי להביא את הסוף...
מישהי אומרת בציר שעוד מעט תהיה כאן תינוקת ואני חושבת שהייתי מוותרת רק שהכאב ייפסק עכשיו! אני רוצה שקט. אין לי כח להגיד להם אבל אני רוצה שקט. פתאום שקט. אח"כ יספרו לי שביקשתי להפסיק את המוסיקה שהתנגנה ושכנראה כן ביקשתי שקט. שקט.
אני לא מצליחה לקבל את הלחץ הזה שכל כך התכוננתי אליו בדרך שתכננתי. לא עוברות לי מחשבות ואין לי שמץ זיכרון או רמז מכל מה שאספתי ולמדתי בחדשים האחרונים. אני לא שם בכלל. רק הלחץ הנוראי הזה. והשריפה. כנראה שפוקעים המים ברגע זה. מרגישה איזה שטף וגם הפקק הרירי צף בבריכה.
הכאב עושה את מה שנראה לי בלתי אפשרי וגובר. אולי זה לא כאב, רק שריפה ולחץ. אני לא יכולה יותר!
[b]בואי אלי בואי כבר צאי[/b]. הילדה שלי מונחת עלי. עטופה בלבן לבן הזה, בשיער כהה. אני מחבקת אותה. אני אמא לבת. ברוכה הבאה לולה אהובה.
אביב.
פרח בר. ניחוח משכר.
אני מאושרת.