להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

שליחת תגובה

שבעים פנים לתורה
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי שרון_של_בן* » 24 מרץ 2005, 19:42

אמא מאוחרת יקרה! כל הכבוד שהתלוננת סוף סוף! אם הם אמרו שלתפור בלי הרדמה זה נגד הנהלים והעירו לו על זה, אז הם מודים במה שאת אומרת ואז אין דיבה. במקרה כזה, לפי מיטב ידיעתי, את יכולה להמשיך עם הסיפור הלאה, כלומר: לפנות לגופי תקשורת או אפילו להופיע בסמינרים לקראת לידה (יש כאלו) ולחלוק את מה שלמדת ואת נסיונך. אני, בכל אופן, הייתי רוצה גם לשוחח עם נשים לפני לידה, מפני שבעיקר לפני הלידה הראשונה את פשוט לא מעלה בדעתך שהסגל עלול להפריע לך עד שהלידה הופכת לטראומה. בקיצור, מידע הוא כוח ומי שבאה מוכנה ומפוכחת יכולה לצאת מאוד נתרמת (קשה לי פשוט לדמיין מישהי ממש נהנית מהלידה...).
ברונית ב לצערי ככה זה בכל תחומי החיים במדינתנו המחוספסת והגברית משהו. גם אני לא אהבתי להיות זו שמתלוננת (ובקולי קולות ובאיומים), אבל עוד פחות אהבתי להיות שמאטע. עם כל הכבוד, הם קיבלו המון כסף מהמדינה תמורת התענוג ליילד אותי, ומגיע לי יחס מקצועי. מצד שני, חייבים להודות שקצת קשה להיות על משמר זכויותייך כשהבטן מתהפכת והכל כואב...

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 21 מרץ 2005, 12:08

בהתחלה הרגשתי שאני רוצה לנקום בו ולפגוע בו בתור נקמה אישית. עכשיו קצת שכך זעמי, אני לא רוצה סתם לפעול מתוך רגש כי אז לא אצליח בכלום. מאוד חשוב לי עכשיו שנשים אחרות לא יפגעו. אולי המכתב שכתבתי לבית החולים עזר כי בכל זאת רופא שקיבל הערה ממנהל המחלקה צריך להיות מושפע. אני מתארת לעצמי שזו בטח טיפה בים של עוולות שנעשות נגד נשים בבתי החולים. בטח יש עוד מליון סיפורים על סבל מיותר שנגרם על ידי רופאים אטומי לב. לפנות לעיתונאי זה רעיון מצויין, אני כרגע מנסה להשפיע על שתי הנשים שפגשתי שיתלוננו גם הן (כל אחת נגד רופא אחר ובעניין אחר - אבל אותו בי"ח- שדרך אגב מהללים אותו רבות)
אני לא אסלח לעצמי אם לא אדע שפעלתי כדי שלפחות נשים אחרות לא יסבלו. וזה הכח שמניע אותי.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נועה_ברקת* » 21 מרץ 2005, 09:07

אני יושבת עכשיו וחושבת: אז מה הלאה?
השאלה הזו היא החשובה. מה את רוצה? שהוא ייענש? לשלול את הרישיון שלו? שהוא יתנצל אישית בפניך? שזה לא יקרה יותר אף פעם? שאת תדעי שעשית את מה שהיה ביכולתך לתרום לכך שלא יתפרו יותר נשים בלי הרדמה?
כולן ביחד?

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 21 מרץ 2005, 08:56

הייתי רוצה לעשות משהו אבל לא רוצה להסתכן בתביעת דיבה מצד שני.

אם יש לך פרטים של עוד נשים, פני לעיתונאי אמין וחרוץ (רן רזניק?) שיעשה את עבודת התחקיר, יידע לסנן מידע "מסוכן" ויפרסם. חשוב להתמקד בפרוטוקול הטיפול יותר מאשר ביחס. ולצורך זה, תפירה ללא הרדמה רחוקה מלהיות נושא "נשי" או "יחס גרוע" או "פינוק". אפילו שבויי אויב לא מקבלים טיפול כזה...

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי מישהי* » 20 מרץ 2005, 21:32

אולי לפנות אל עיתון רלוונטי ולפרסם את הסיפור שלכן?

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 20 מרץ 2005, 12:11

לכל הנשים שבקרו כאן, יש לי עדכון. סוף סוף אזרתי עוז וכתבתי מכתב תלונה לבית החולים (תזכורת למי שמתעצלת לגלגל הרבה כלפי מעלה: הם תפרו אותי לאחר הלידה בלי הרדמה- לא נעים..) היום קבלתי מהם תשובה שלתפור בלי הרדמה זה נגד הנהלים שלהם והם העירו לרופא שתפר. אני יושבת עכשיו וחושבת: אז מה הלאה? מעניין אם ההערה שהם העירו לו תעזור לנשים אחרות. עצוב לי שגם נשים אחרות יסבלו בגלל הרשע הזה. אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי שהוא יפסיק לענות שם נשים במחלקה. לאחרונה פגשתי עוד שתי נשים שהתלוננו ספציפית נגד אותו בית החולים. הייתי רוצה לעשות משהו אבל לא רוצה להסתכן בתביעת דיבה מצד שני.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי ברונית_ב* » 18 פברואר 2005, 13:25

מפני שיש לי אופי של יכנע ופה של עורכת דין, מצאתי זמן בין ציר לציר (בלי אפידורל כי התעצבנתי על המרדים) לפנות למנהל חדר לידה ולהתלונן. אבל רובנו לא עושות את זה
גם אני לא עשיתי את זה, רק נבחתי על המיילדת (האחרונה מתוך 4? 5? שעברו שם). עצם הצורך להפעיל את הפה של העורך דין והאופי של היכנע הוא זה שהפריע לי בלידה. תיסכל ותקע אותי שדווקא החלקים האלה שלי צריכים לבוא לידי ביטוי בלידה, על חשבון אנרגיות אחרות, שלמות יותר, עוזרות יותר, אוהבות.

> ברונית סלחה לעצמה על הלידה הראשונה, אבל עדיין חוששת מהריון נוסף.. S-: <

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי שרון_של_בן* » 17 פברואר 2005, 16:07

אמא מאוחרת היי. לסגל רפואי אטום, ובעיקר למיילדת שהיא השותפה הכי מרכזית בלידה, יש יכולת להפוך את החוויה הכי אינטימית והכי עוצמתית שלנו לטראומה שחורכת בבשר. מפני שיש לי אופי של יכנע ופה של עורכת דין, מצאתי זמן בין ציר לציר (בלי אפידורל כי התעצבנתי על המרדים) לפנות למנהל חדר לידה ולהתלונן. אבל רובנו לא עושות את זה. וגם אם תעשי משהו כדי "להחזיר" לרופא/מיילדת שפגעו בך, עדיין - מנסיון - הטראומה תישאר. אבל - וגם זה מנסיון - היא מאבדת הרבה מאוד מעוצמתה. הלידה היא חוויה מתישה מאוד, רגשית וגופנית, ואנחנו מאוד נוחות להיפגע במהלכה מפני שהסגל הרפואי מתייחס אלינו כאילו נכנסנו לניתוח ושוכח לשאול אותנו ולדווח לנו מה עושים. לפעמים, כמו במקרה שלך, זה מסתיים בכאב רב ומיותר לאמא. במקרים אחרים, כבר היה את הרופא החוכמולוג שהחליט בשביל איזו אמא שהיא תעבור ואקום שני, וגרם בזה למות העובר שלה.
לדעתי, כל הדברים האלו נובעים מזה שאנחנו (וגם הבעל) שוכחות להזכיר במהלך הלידה שאנחנו מכתיבות את הקצב, לא הרופאים. אפשר ללמוד מזה הרבה ללידה הבאה, אם את מתכננת כזו, ולתת גם לאב תפקיד משמעותי בהגנה עלייך ועל הילד שלו. אפשר גם לבחור דולה תוקפנית ומגוננת שתחצוץ בינך לבין הסגל. מה שאני מנסה לומר הוא: מי שלא היה בסדר בכל העניין זה "הם" (הדולה, הסגל, כל מי שלא עשה מה שרצית) - ולא את. ברור שכאב לך, אף אחד לא חשב שלידה זה פיקניק, וכל הכבוד לך שהחזקת כמה שהחזקת בלי אפידורל. וגם כל הכבוד לך שידעת לומר באיזשהו שלב שזהו, הגעת לסף שלך ואת לא יכולה יותר, מפני שצריך גם לדעת מתי לסגת. נשים שילדו בבית כבודן במקומן מונח, אבל זו בחירה מאוד מאוד ספציפית (ואלוהים יודע שאני, למשל, אוהבת לדעת שכל פלאי הרפואה המודרנית ממתינים לילד שלי מעבר לדלת אם חו"ח משהו משתבש).
בסך הכל נראה לי שעשית בחירות מושכלות והגיוניות: לפנות לבי"ח, לבקש אפידורל כי כואב, לקחת דולה. מה שעוד נראה לי הוא שאת עיקר עוגמת הנפש גרם לך הסגל, ולזה הפתרון הכי טוב שיש הוא להפוך לאסרטיבית יותר בכל התחומים שלך, שזו תהיה הפעם האחרונה שמישהו עושה משהו שמשליך על חייך ולא מתאם איתך.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נועה_ברקת* » 15 פברואר 2005, 20:41

עכשיו הגיע הזמן שאשחרר את עצמי.

אמן ואמן!!!
הייתי מחלקת את חווית התיקון לשני חלקים: האחת חוויה של תיקון שבה כל מה שעשיתי לא נכון בלידה הראשונה, אני עושה אחרת בלידה השנייה (למשל, במקרה שלי, ברגעים הכי חלשים שלי שבהם נשברתי ולקחתי טשטוש בלידה הראשונה, הקפתי את עצמי בכוחות מאד תומכים שחיזקו אותי מאד בלידה השנייה וכך הצלחתי לעבור את החולשה ולהתגבר עליה) והחלק השני של התיקון הוא מול הקלקול עצמו. דווקא כשעושים משהו נכון, מתחדדת מאד הטעות של העבר וזה כואב. זו מעין התעוררות כזו לעובדה שפעם "ישנתי"...
אני זוכרת למשל, שדווקא עם הילדה השלישית שלי, אפילו שכבר ידעתי המון דברים על גידול תינוקות, בכל זאת עשיתי המון טעויות שהתעוררתי אליהן הרבה אחרי זה. זה היה כואב, כי הרי ידעתי, אבל "ישנתי" ויש לי עד היום קושי לסלוח לעצמי על כך. אני לא חושבת שצריך ישר למחוק את הקושי הזה, או למחוק את האשמה בכל מיני אמירות שעשיתי הכי טוב שיכולתי. צריך להכיר בטעות, להודות בה, ללמוד ממנה ולפעול לתיקון מה שניתן. זהו התיקון האקטיבי והמתמשך שהחיים דורשים מאיתנו. לשחרר את עצמך, במובן הזה, זה לפעול לתיקון. לא להכות על חטא ולא לסלוח באופן סתמי.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נעמי_בן_שיטרית* » 15 פברואר 2005, 14:47

טרה תודה על המילים החמות.
האשמת הממסד או האנשים בו, משאירה אותי בעמדת קורבנות ומסכנות, ואני הרי רוצה להשתחרר.
תחילה שחררתי אותם מהאשמה וביקורת, עכשיו הגיע הזמן שאשחרר את עצמי.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי טרה_רוסה* » 15 פברואר 2005, 13:17

נעמי יקרה. אל תכעסי על עצמך כל כך. הממסד מורכב מאנשים, ואנשים צריכים להתנהג בצורה מכובדת לאנשים אחרים, בלי להתחבא מאחורי הממסד. אנשים שמקצועם הוא ריפוי וטיפול בבני אדם, צריכים להיות רגישים יותר. הם חטאו, ולא את.
@}

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נעמי_בן_שיטרית* » 15 פברואר 2005, 12:58

חשבתי שלידת הבית (הנפלאה) שהיתה לי, תהווה עבורי חוויה מתקנת, ותשחרר אותי מזכרונות הלידה הראשונה, אך לא כך הדבר. אני עדיין כועסת על עצמי שהלכתי לבית החולים בלידה הראשונה, ועל הסבל שנגרם לי ולתינוקת שלי.
לידת בית החולים היתה אלימה וכל שלב בה נעשה לא נכון. אני עוד לא ישבתי לכתוב את סיפורי הלידות. נראה לי שזאת תהיה התחלה טובה בדרך למחילה וקבלה.
מהדברים שקראתי כאן קיבלתי את הרושם שיש הרבה כעס ותסכול על מוסד בית החולים האונס והאלים.
אצלי הכעס האמיתי והתסכול הקשה הוא מעצמי. הממסד לא מודע, לא מפותח ולא מתקדם בתפיסת זכויות האדם. הוא בבעיה ונשאר רק לסלוח לו ולקוות לשינוי.
אני הייתי אמורה להיות כבר מספיק מודעת ומפותחת על מנת לאפשר לעצמי את הזכות ללדת כרצוני. לא פעלתי כך והלכתי לבית החולים. טעות חמורה שלי. קשה לי לשחרר.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי ליזה_ליזה* » 15 פברואר 2005, 08:50

פלונית, זה לא חייב להיות ככה :-( (רוצה להאמין).
גם אני עברתי לידה טראומטית וחזרה טראומטית הביתה.
כי מה שלמדתי, זה שבסופו של דבר , אנחנו כנראה שם לבד. אם זה בהריון, או בחדר לידה, או כמו לי בחזרה הביתה.
אני מסכימה איתך. אם כי לדעתי, זה לא חייב להיות שלילי - בכוחך לשנות, לבקש ולקבל עזרה, להרפות, להיות נוכחת במלואך, דווקא בגלל שאת שם לבד.
לא מצליחה להסביר את עצמי (במיוחד מסתירים לי הצללים שיוצאים מתיבת הפנדורה שלי...).
(())

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי פלונית* » 13 פברואר 2005, 22:48

קיוויתי שאתחשל בינתיים ואוכל לעמוד בחוויה. כנראה שידעתי בתוכי שיש לי צדדים חלשים

?????????????????????????????????????????????????
מישהו או משהו בכלל יכול להכין אותנו? להתחשל?! צדדים חלשים?!
את שומעת את עצמך??? אפוה בדיוק היית חלשה? בזה שכאב לך? בזה שתפרו אותך? בזה ששנאת לשכב שם עם רגליים מפוסקות? בזה שהיה קשה ללחוץ?
מה עשית לא בסדר? לידה זו חוויה קשה, כואבת, לחלקנו טראומטית. נקודה.
צאי מיזה. מותר לך להרגיש הכל!!! זה בסדר! ואת יודעת מה? אחרי שעברת לידה כל כך קשה, הבאה בתור בטח לא תהיה כבר כל כך איומה. הרי כבר היית שם...

ורק עוד נקודה קטנה למחשבה. מהסיפור האישי שלי.
לי היה הריון יחסית קל. בחילות? אין חיה כזאת. הקאות? מה זה? בצקות? הצחקתן אותי! השמנת יתר? זלילה? תשכחו מיזה. פנתרה אמיתית. בברכה עד חודש שמיני. עבודה עד שבוע 41. נראית מצויין, מרגישה 10.

ואז הגיעה הלידה... ואני כבר לא הייתי כל כך פנתרה. ובפעם השלישית שהגעתי לחדר לידה עם צירים איומים (לדעתי) והסתבר שאין אפילו תחילתה של פתיחה כבר בכיתי כמו סמרטוט רצפה. מה זה? איך אני לא בשליטה? איך דברים לא מתנהלים כמו שאני תכננתי? ועכשיו, הגיבורה, הנמרה שיודעת הכל, בקושי תפקדה וחשבה שהיא בטוח תתפגר במקום אם רק ימשיכו הצירים עוד כמה שעות. כל מה שרציתי/התחננתי/ביקשתי זה טשטוש או אפידורל שלא היה אפשר לתת לי באותו שלב.

ואז יצאנו הביתה... וזה כבר היה הכי נורא. והמטומטמת (אני אני ואני) חשבה שהיא צריכה להמשיך להיות פנתרה. ושהיא חייבת להוכיח משהו לכולם. ושהיא יותר טובה מכולן. ועד שכבר התלוננתי/ביקשתי/ בכיתי, אמרו לי שאני מפונקת ומתלוננת כל הזמן, ומה יעזרו לי הקיטורים. ובכלל, הרי היית כזאת ג'דה/פנתרה/הרגשת טוב כל ההריון, וגם הלידה לא היתה מי יודע מה קשה, (טוב שהם יודעים יותר טוב ממני, איך שזה היה בשבילי) אז מה פתאום את מעיזה עכשיו לא להרגיש טוב? ולדרוש? ולקטר? ובכלל, "מה חשבת? ככה זה ילדים. וחכי עכשיו זה עוד קל... תהני מיזה...."

ואת יודעת מה יקירתי, את עוד לא התאוששת מטראומת הלידה. אני עוד לא התאוששתי מטראומת החזרה הביתה והשינוי בחיים שקרה לי. וכן, גם אני כבר לא צעירה כלל. וגם אני עכשיו כלל לא בטוחה שאני רוצה עוד אחד. באיזה שהוא מקום כן. 2 ילדים כלב וג'יפ. זו הפנטזיה שלי. זו האידילייה. אבל החלטתי, בנתיים להניח זאת בצד. ואם לא אז לא. אני לא רוצה לעשות עוד ילד רק כי צריך. כדי שהתמונה תהיה שלמה. כי זו היתה פנטזיה שלי. כי צריך שהוא לא יהיה לבד... כי ההורים רוצים עוד נכדים. כי מה שלמדתי, זה שבסופו של דבר , אנחנו כנראה שם לבד. אם זה בהריון, או בחדר לידה, או כמו לי בחזרה הביתה.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי מישהי* » 13 פברואר 2005, 19:30

חיבוק בחזרה.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 13 פברואר 2005, 10:19

מה שמדהים אותי כאן שנשים זרות לגמרי הגיעו, הקשיבו, וענו לי ברגש ובחכמה. מאוד מאוד עזרתן לי. במיוחד אהבתי לקרוא את מישהי, נוסעת ונועה. הדפסתי לי במדפסת את כל מה שהיה כאן כולל הקישורים וקראתי הכל בשבת. אני צריכה לשבת עם עצמי ולעכל הכל. הרבה אינפורמציה , המון רגשות סוערים שעולים בי, המון מידע נכון ורלוונטי והרגשה נהדרת של תמיכה מאנשים שמעולם לא הכרתי! .
אני אצא לזמן מה מהאתר, כדי לעכל את כל מה שקרה כאן ולהחליט לאיזה כיוון אני הולכת. בינתיים הייתי בשבת בערב אצל חברים וקבלתי טיפול קטן בשיטת אלבויים. היה כיף כי השיטה מאוד פיזית עבודה עם הגוף וזה מאוד חסר, כבר שנה לא התעמלתי ודי התאבנתי.
המון המון תודה לכולכן, אני אשתדל לחזור מהר. לא יודעת אם לדף הזה או שאכנס לדפים אחרים.
חיבוק ענק |L |
מיכל

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי ארני_ש* » 11 פברואר 2005, 11:43

איזה דף מעניין וחשוב
נועה מה שכתבת נכון גם לגבי.

אמא מאוחרת - תני לעצמך לחוות את הכאב והאובדן, כי יש פה סוג של התאבלות
אני הרגשתי את כל עוצמת הכאב הרגשי רק כשהייתי בהריון השני.

אני מסכימה עם נועה שאין כמו לידה שניה מעצימה כדי לגרום לחויה של תיקון ,אם כי רגשי אשמה וצער על הילד שנולד בלידה הראשונה צריכים תיקון מסוג אחר בדינמיקה אתו.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אימלה* » 10 פברואר 2005, 22:14

ועוד סיפורhttp://www.leida.co.il/message.asp?qt=9081

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נועה_ברקת* » 10 פברואר 2005, 17:16

הי אמא מאוחרת.
אפשר לעזור לך, באמת. הרבה נשים חוו טראומה כמו שלך ויצאו ממנה וילדו בלידה מתקנת שעשתה להם המון טוב. את יכולה לקרוא את הסיפורים שלהן ולראות כיצד הן פעלו ומה הן עשו.
אשמח לעזור לך מאד. אם תרצי כמובן.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי מישהי* » 10 פברואר 2005, 17:09

אמא מאוחרת,
אחרי הלידה הראשונה(שמרוב שרציתי להיות בה בשליטה איבדתי לחלוטין שליטה על מה שקרה לי שם) הייתי בדיכאון ורק בדיעבד אני מבינה שזה היה דיכאון. דווקא תיפקדתי נהדר והתחברתי אל התינוק אבל ברמות עמוקות יותר לא יצאתי אל העולם,לא היו לי חברות,לא ביליתי עם אדם חוץ מבני במשך ימים שלמים. היו בי המון כעסים על בעלי שאיכזב אותי בלידה הראשונה,המון כעס על כל מה שקרה. וזה העלה ממעמקים עוד ועוד,זה מין מעגל קסמים. זה גרר אחריו כעסים אדירים על הילדו שלי ועל ההורים שלי ועל המקום שאני תופסת מולם.
אבל לא פחדתי מעוד הריון. רציתי עוד ילד. אני חושבת שלא טוב לילד להיות בן יחיד(וזו דעתי האישית,לא כנגדך).
מה שעזר לי היה לשוחח עם נשים אחרות על חווית הלידה הראשונה שלי ולשמוע מהן שאני יכולה ללדת גם אחרת ממה שיצא.זה קצת "ניער" אותי מההחלטה שמעתה ועד עולם אאלץ ללדת באותה דרך.
מה שמאד עזר לי היה לשבת ולכתוב מההתחלה ועד הסוף, פרט לפרט-את סיפור הלידה. וברגע שסיימתי החלטתי עם עצמי שזהו,אני סוגרת את זה. אני לא רוצה להיות יותר בכעס ו"איך יכלו לעשות לי ככה?". אני לא קורבן.
ואז המשכתי הלאה,אל תוך ההריון השני. אל תוך ההחלטות של איך אני רוצה ללדת.והייתי פחות גיבורה,פחות קונטרול פריק. הרשיתי לעצמי להיות יותר פגיעה,יותר חלשה. לוותר יותר במקומות שדרשו וויתור. הרשיתי לעצמי לחשוף את הצדדים החלשים שלי ולא לחכות ללידה כדי שזה יצא החוצה ב"בום". מצאתי לעצמי תמיכה וליווי מקצועי להריון וללידה.
ואת יודעת מה? גם אחרי הלידה השנייה היתה לי תחושה "יש מה לשפר". למרות שזו כבר היתה לידה אחרת מהראשונה.הייתי כבר אמא ושיפרתי את התקשורת עם בעלי שרצה לתקן את מה שקרה בפעם הראשונה. מהלידה השנייה יצאתי בלי תחושה של קורבן,של מישהי שהכל קרה לה והיא לא היתה שם בכלל.עדיין עלו לי בלידה השנייה,גם,פחדים.
ואז אחרי הלידה עלו שוב כעסים על הילדות שלי.על ההורים.
ואז מה שעזר לי היו פרחי באך. במשך כמה חודשים טובים קיבלתי ממטפלת נהדרת תמציות. כשכל פעם התמציות מתחלפות לפי התהליך שאני עוברת.ולאור השיחות בינינו. היא עשתה לי גם הילינג ועיסויים ודמיון מודרך. בדרך כלל אני לא תחברת אל זה אבל נפלתי על מישהי כל כך עדינה ואמיתית שרצתה לעזור לי ממקום כנה מאד. התמציות השפיעו עליי בצורה בלתי רגילה. אני מסתכלת על האישה שהייתי אז ועל האישה שאני היום ונדהמת מהשינוי בדפוסי ההתנהלות שלי בעולם. עכשיו אני הרה בפעם השלישית וכל כך טוב לי. אני יודעת שהיכן שלא אלד-אני אוהבת את עצמי ומאמינה בי. והלידה שלי תהיה נפלאה,כמו ההריון.
ואני מאמינה שגם את יכולה לעבור טרנספורמציה כזו כי אני מזהה בך את הכנות והרצון ואפילו,כן-כן,איזשהו שביב של כמיהה לעוד מסע של הריון ולידה {@
<אני מתנצלת שאני לא מזדהה אבל מרגיש לי נכון ככה>

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נוסעת_סמויה* » 10 פברואר 2005, 15:50

שלום אמא מאוחרת,
היום פורסם בפורום אמנות הלידה סיפור מרגש של אישה שעשתה דרך ארוכה אחרי לידה ראשונה טראומטית: http://www.leida.co.il/message.asp?qt=32649
(כדאי לך לקרוא גם את סיפור הלידה הראשונה שלה).

ועוד קישור מאותו פורום-
דברים שכתבה אילנה שמש לאישה בהריון שני, לאחר לידה ראשונה טראומטית:
http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=287339

מקווה שתוכלי לקחת משם משהו למסע האישי שלך.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 10 פברואר 2005, 14:34

מישהי יקרה,
קראתי באחת ההודעות הקודמות שלך שגם לך הלידה נתנה הזדמנות לחוות את הצדדים החלשים באישיותך. אני מנחשת שמאז התבגרת והתפתחת. אני סקרנית לדעת מהי לדעתך הדרך שבה אפשר להשתקם מהחוויה ולצאת לחיים מחוזקת עם תובנות חדשות על עצמי.
נ.ב.
הכתיבה כאן באתר על כל מה שקרה היא כשלעצמה סוג של "טיפול" משחרר..

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי מישהי* » 10 פברואר 2005, 14:27

ואני חושבת- עוד פעם אחת כזאת לא תהיה. או שבכלל לא אלד או שאולי אעשה איזה טיפול של 10 שנים להפטר מהרעות החולות של אישיותי החלשה?
אז זהו ש... עכשיו את כבר אחרי לידה אחת. את כבר אמא. את כבר לא אותה אישה שהיית קודם. עכשיו את תגיעי אל הלידה הבאה ממקום אחר.. עם כוחות שלא הכרת בתוכך קודם לכן. עם התפכחות מהחלומות הוורודים שהיו לך. האישיות שלך כבר לא חלשה יקירה. הנה תראי,את כותבת על הכל ככה. זה ההיפך מחולשה.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 10 פברואר 2005, 02:22

באיזשהו מקום עמוק בתוכי דחיתי את הלידה הראשונה הרבה שנים, וחיכיתי לגיל מאוחר יחסית, כי קיוויתי שאתחשל בינתיים ואוכל לעמוד בחוויה. כנראה שידעתי בתוכי שיש לי צדדים חלשים כמו שכתבה מישהי וגם נועה ברקת אז חיכיתי וחיכיתי... עד שכמעט היה מאוחר מדי, כי בנתיים כבר פיתחתי כמה מחלות באגן והרופא שבדק את ההריון בשבועות הראשונים אמר "את ממש נס רפואי" איך בכלל נכנסת להריון? ואני חשבתי לעצמי - ביוץ ראשון ללא קונדום - והופה-לה. ואחרי כל "החוויה המעצבת" אני מסתכלת על ילדי (יצור מתוק ומקסים) וחושבת: כנראה בני היקר, אתה תצטרך להיות בן יחיד (לא ילך ליחידה קרבית) .בן זוגי היקר מדי פעם מבקש: רק עוד אחד/אחת (כי זה מה שצריך כדי להיות משפחה מאושרת בישראל, לפחות 2 ילדים). ואני חושבת- עוד פעם אחת כזאת לא תהיה. או שבכלל לא אלד או שאולי אעשה איזה טיפול של 10 שנים להפטר מהרעות החולות של אישיותי החלשה? אבל אז כבר לא יהיה לי מחזור... עכשיו שתים וחצי בלילה. קשה לישון אבל תודה לכולכן על העיצות וההקשבה. (אל תשימו לב לתאריך ושעה של ההודעה קרתה לי תקלה בעריכה)

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 10 פברואר 2005, 02:22

אני רוצה למזוג קצת דבש כדי להמתיק את המרירות שלמטה:
הוא שם את ראשו הקטן בשקע בין הכתף לצוואר. לאט לאט נשימותיו הופכות סדורות ועמוקות. גופו הקטן מתרפה ועוד קצת כובד נוסף. אני עוצמת את עיניי, נשענת לאחור על הספה ומדמיינת אותנו מתנדנדים בסירה קטנה או אולי רבוצים על החול הרך של שפת הים , שמש חורפית נעימה שולחת קרנים ארוכות ומלטפות.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אנונימי » 10 פברואר 2005, 02:22

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי מישהי* » 09 פברואר 2005, 20:19

קראתי לאחרונה את הספר מעורר ההשראה של המיילדת אינה מיי "spiritual midwifery" אישית מאד אהבתי את הסגנון שלו והתחברתי כמעט אל כל מילה שנכתבה בו. בעלה של אינה אומר שם משפט שנחרץ לי בזכרון לעולמי עד. הוא אומר שאישה שמעולם לא חוותה חוויה מחשלת,שמעמתת אותה מול תהומות הנשייה שלה-תחווה זאת בלידה. היא תחווה לידה "מנערת"(לאו דווקא במובן השלילי) שתאלץ אותה להתמודד מול כל אותם צדדים שלה שמעולם לא נחשפו. בעצם זה מה שנועה אומרת רק במילים אחרות.
אנו מביאות איתנו את הדרך העמוקה, הפנימית שאיתה אנו מתמודדות עם מצבי משבר בחיינו. אנו מתגלות ונחשפות לעתים באופן אכזרי
אני הייתי שם בלידה הראשונה שלי. גם מתוכי יצאו הצדדים החלשים. חוסר יכולת להתמודד, הבריחה, ההתעסקות בכולם ובצרכים של כולם חוץ מאשר של עצמי,חוסר ההקשבה לעצמי,לאינטואיציה שלי. הייתי בלידה בדיוק מי שהייתי עד נכון לאותו יום-אישה צעירה שמעולם לא חוותה חוויה מחשלת אמיתית.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נועה_ברקת* » 09 פברואר 2005, 18:04

כשאני שומעת סיפורי אימים כאלו מלידות אני תמיד מתחלחלת עד עמקי נשמתי. נשים בלידה, במיוחד אם הן באות עם ההתכוונות שאתן שתיכן הבאתן והיא להיות נוכחות בלידה, ולעבור אותה בצורה חיובית (להבדיל מנשים אחרות שהתיחסות שלהן לאירוע היא מאד עניינית: ללדת, במינימום כאב וכמה שיותר מהר, וכל רצונן הוא לא ממש להרגיש את החוויה). לידה היא אירוע משברי. תוך כדי הלידה אנו עוברות באופן מאד קונקרטי מוות ולידה מחדש. אנו סובלות, מתמודדות עם הסבל ואחר כך מתוכו נולד לנו תינוק וחיים חדשים. כשאנו באות ללדת אנחנו מביאות איתנו משהו שאולי מתמצה במשפט "אנו יולדות כפי שאנו חיות", אבל באופן עמוק יותר, אנו מביאות איתנו את הדרך העמוקה, הפנימית שאיתה אנו מתמודדות עם מצבי משבר בחיינו. אנו מתגלות ונחשפות לעתים באופן אכזרי. אני זוכרת לדוגמא, בלידה הראשונה שלי, את האופן שבו בזמן שכאב לי מאד לא מצאתי בתוכי כוחות להתמודד, גם לא חיפשתי, אלא קפצתי מיד על ההצעות שהוצעו לי. זה חשף החוצה את חוסר הכוחות הפנימיים שלי. כמובן שלתוך כל הקומפלקס הזה מגיעות דמויות שממלאות תפקידים שונים בדרמה. הרופא המתעלל מוצא כר נרחב לבצע את תפקידו ואנשים אחרים שאמורים לתמוך ולסייע ליולדת למצוא ולהתחבר לכוחותיה הפנימיים גוזלים אותם ממנה. אם תפקידי כמטפל בזמן הלידה הוא לתמוך במטופלת שלי ולסייע לה, ואני לא עושה זאת, בדרך כלל מה שאני עושה זה שאני לוקחת את האחריות במקומה בדרך כלשהי וגוזלת ממנה את החוויה שלה.
מול תחושת הגזל הזו, "האונס" הזה, שמתבצע במצב כל כך משברי ורגיש, אתן עומדות ולצערי לא לבד. זו תופעה רחבת היקף. שבה נגזלים כל הזמן כוחות חיים חיוניים מהנשים היולדות. בא לי לצרוח כשאני שומעת את זה.
יש פה שוד ואונס. מעין הרצחת וגם ירשת כזה, שעם תוצאותיו אתן מתמודדות עכשיו בזמן שהייתן אמורות דווקא לגלות את הכוח הפנימי שלכן, להיות מוקפות בתמיכה ואהבה ורכות שתעזור לכן במשימה החשובה של גידול הילדים.
מה לעשות? אני מסכימה שלדבר על זה חשוב מאד. ולכתוב גם, שזו צורה נוספת של עיבוד החוויה. אבל זו לא המטרה הסופית. מה שחשוב להבין הוא מה לב העניין בסיפור שלכן. לקחת אחריות על הסיפור שלכן ועל האופן שבו פעלתן וללמוד מהחוויה הכואבת. הרבה נשים שעשו את התהליך הזה וטיפלו בשורש העניין, זכו לחוויות לידה מתקנות. הן התבוננו כיצד השתבשו הדברים וכיצד זה קרה ופעלו למנוע את המצב הזה. כמו שכתבו כאן כמה, רק אחרי חוויה המתקנת השתחררה הטראומה לחלוטין.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי טרה_רוסה* » 09 פברואר 2005, 15:59

איך אפשר להגיד שזה לא נורא?
אני חושבת שאף אחד לא יכול להגיד על דברים כאלה לא נורא. הדברים שאתן מתארות הם איומים. לאף אחד אין זכות לשלול ממכן את התחושות האלה.
(למה יש כל כך הרבה סיפורים על רופאים סדיסטים שתופרים בלי הרדמה? ובלי חמלה? צריך לעשות משהו!).

אני לא מכירה את שרית זלצר. ראיתי פה באתר המלצות עליה. תעשי חיפוש עם שמה פה באתר ותוכלי לקרוא את ההמלצות.

המלצתי לכן היא - פעם הבאה לידת בית.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 09 פברואר 2005, 12:53

תודה תודה אמהות יקרות, קראתי בעיון כל מילה ובגלל שאני מאוד מסודרת יש סעיפים:)
@}טרה רוסה, הסדנאות של שרית ניראות מעניינות, אם את מכירה אותה היטב וממליצה אני בהחלט חושבת שיכול להתאים לי.אולי את מכירה גם את דבש מסלע- עדה וליאור גיל? נראה לי שגם הם עוסקים בנושא.
@}נועה ברקת, לגבי שאלתך, בזמן שבו הרגשתי את הצירים הייתי עסוקה בלחכות שהכאב יגיע ולשמור שהדולה לא תשכח ללחוץ . הרגשתי עומס נפשי רב, והמחשבה שבסוף יגיע תינוק לא ניחמה אותי. הייתי מאוד נוכחת במקום כי גם לא סמכתי על אף אחד שהיה איתי ובאמת כמו שראית בסוף הסיפור הם לא עזרו לי נגד הרופא שתפר. (בן זוגי אומר שפחד שאם יעיר לו הוא יעזוב אותי בלי לתפור).זכרתי מהקורס הכנה שצירים זה כמו ים אבל שום דבר בקורס הכנה לא הכין לשעות של כאב שלא נגמרות. אז או שהקורס לא טוב או שיש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם?
@}יושי י, תודה על האומץ שלך לספר את הסיפור הכואב. אני מסכימה שאם מדברים על זה זה מקל. שימי לב בראש הדף להפניות לסדנא, אני שוקלת ברצינות סדנא כזאת אפילו שאני לא בהריון. יש עוד דבר שלי מאוד עוזר: אני מאוד משתדלת לעזור לשכנות שלי שהן אמהות יותר טריות ממני בענייני גידול התינוק- כך אני מרגישה שהידע והנסיון שלי יכולים לעזור למישהי אחרת. יש בנתינה גם הרבה ריפוי עצמי.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי יושי_י* » 09 פברואר 2005, 09:28

אמא מאוחרת יקרה, אני כל כך מזדהה, את כאילו מעבירה את תחושותיי. אני בדיוק באותו המצב, כבר 14 חושדים אחרי. לא מסוגלת לכתוב את ה, לייר את זה או לדבר על זה חוץ מאשר עם בן זוגי ואחותי שהיתה שם. גם לי היתה דולה והרגשתי לבד, מושפלת וקרובה למוות. כשהיא יצאה רק רציתי למות ושייגמר הכל. הצוות רב עם הדולה בפניי, צעקו, אותי השפילו עד עפר. לא לקחתי אפידורל ללידה שהתמשכה 33 שעות ארוכות ואיומות, וזאת אחרי שבועיים של צירונים די חזקים בבית. לכן בנות יקרות שמנסות לעודד, אולי אבהיר קצת את מה שאמא מאוחרת מנסה להעביר. זה לא הכאב, עליו מתגברים - זו ההשפלה, חוסר האונים, העובדה (לפחות אצלי) שאמרו לי שבכל מקרה זה יייגמר רע- או שאני אמות או שהילדה, ושאין סיכוי שהיא תצא בדרך רגילה..כל פעם שאני חושבת על הלידה, האסוציאציה שעולה לי היא של נתחי הבשר הגדולים שתלויים בבתי מטבחיים ובקצביות. תמיד אמרו לי לפני הלידה שלא איכפת מכלום, מהאנשים שנכנסים לחדר, מ"רופאים שמכניסים ידיים" ואפילו אמרו לי את במין גאווה סמוייה. כמה שהייתי מותשת - זה הפריע לי מאוד, זה לא נעים לשכב מעורטלת מול דלת כניסה, אפילו בסוף הלידה כשהלבישו אותי הלבישו עם דלת פתוחה...והרופא שתפר - צעק עליי וחבט ברגליי כדי שלא אסגור אותן בגלל הכאב. בן זוגי ניסה לכסות אותי אבל לא תמיד זה הועיל. גם אני כמוך, מאז לא יכולה לשאת כאב - אפילו לא של הסרת שיער. נראה לי שצריך להקים קבוצת תמיכה לאמהות מסוגנו. כשניסיתי לדבר על זה עם בנות מהעבודה - לא הבינו על מה העניין: מה נורא בזה שאת שוכבת מעורטלת, שבודקים אותך (למרות שאותי ביחס לאורך הלידה לא הרשיתי לבדוק הרבה וה"אונס" קרה פעמים ספורות), כאילו מה אני עושה מזה עניין? אבל כן, אני כן עושה עניין כי אני יודעת שאפשר אחרת, כי התכוננתי תקופה ארוכה כי עשיתי הכל כדי שהיא תהיה טובה וזה לא קרה. אני רוצה עוד ילד , אבל רק המחשבה על לידה גורמת לי לחלחלה, וזה יישמע נורא, אבל אני אומרת לעצמי ש"יאללה, נגמור עם זה, העיקר להיות אחרי". וזה נורא, כי זה לא אמור להיות כך. עצתי לך, אמא מאורחת, היא העיצה שנתנה לי דיאנה אידלמן - לדבר על זה כמה שיותר, להקיא את זה, כי רק ככה נרפאים.שולחת לך חיבוק גדול.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי תבשיל_קדרה* » 08 פברואר 2005, 20:36

לא, לא ארוך מדי. את יכולה לקרוא סיפורי לידה אחרים באתר (רשימה שלהם ב-דף סיפור לידה. בעצם גם הדף הזה הוא דף כזה) ולראות שיש בהם ארוכים ומפורטים מאוד.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי לא_מזדהה* » 08 פברואר 2005, 19:59

ילדתי לידה ראשונה בבית. הלידה שלי נחשבה לקלה מאד. קצרה מאד - שעתיים. וגם אני יצאתי עם טראומה. לקח לי הרבה זמן להתגבר וההריון הלא מתוכנן עזר מאד.
התמונות של הלידה עברו לי מול העיניים (לפעמים גם היום - לעיתים רחוקות מאוד) כל הזמן. והעלו בי תחושות לא חיוביות.
גם הלידה השניה היתה בבית והיום אין לי טראומה. הרגשתי במהלך הלידה הזו איך שרידי הלידה הראשונה משתחררים ממני.
גם הלידה השניה היתה קצרה (שעתיים וחצי) ויכלה להתקצר לולא עצרתי את התהליך.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נועה_ברקת* » 08 פברואר 2005, 15:42

אמא מאוחרת שלום
אני עובדת הרבה עם סיפורי לידה ואני חושבת שהציפייה שלך "להשתחרר" מהטראומה היא מעט מוגזמת ואולי מוקדמת מדי.
אני מבחינה בסיפורך שני רבדים:
הרובד הראשון קשור לתחושת הבדידות האיומה שחווית. אולי תנסי לתאר כאן את התחושה הזו. מה הרגשת? איך זה היה? היו איתך אנשים, האם הם לא הצליחו להפיג את התחושה?
הרובד השני קשור בהתמודדות עם התעללות, במיוחד במה שקשור לסוף הלידה. התעללו בך בנוכחות עדים, חלקם האנשים שהיו אמורים להגן עליך ולשמור עליך, כולל האחות הראשית שידעה מה מתרחש ושתקה ועוד נתנה לך את התפקיד של להתלונן, במקום להגן עליך ברגע האמת.
התעללות מהסוג הזה תמיד גורמת להחלשות הכוחות.
דבר נוסף שאני חושבת עליו עכשיו קשור לאופן שבו התמודדת לפני ואחרי האפידורל. האם את יכולה להרחיב מעט? מה שאמרת על הרצון שלך לעצום עיניים ולא להיות בסיטואציה, גורם לי לשאול איך זה היה לפני כן.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 08 פברואר 2005, 13:32

נשות האתר היקרות, כתבתי לפי מיטב זכרוני, מקווה שזה לא ארוך מדי:
הלידה הראשונה
קראתי כאן באתר על נשים שילדו בבית, והתמודדו עם הכאב בגבורה עם מערכת תומכת סביבן. הן גם יצאו מהלידה בתחושה של כוח (בצדק!) אני מקנאת בהן כי אצלי זה לא היה כך. דווקא חשבתי שאני לא פחדנית. תמיד הלכתי לרופא שיניים בלי פחד, גם לא מפחדת מבדיקות דם... אבל אחרי הלידה הזאת אני מרגישה חלשה ולא יכולה להתמודד עם כלום.
אז באמת אני שואלת את עצמי, מה היה כל כך קשה שם? זה קשה לענות כי קשה לפרק משהו מפחיד וכואב, זה כמו תפוח אדמה חם וגדול מדי תקוע בפה כל כך לא טוב לך עם זה שלא תוכל לענות למה לא טעים לך. אבל בכל זאת, אני אנסה לפרק לגורמים.
מה שאני הכי זוכרת זה פחד, חוסר אונים, ובדידות עצומה. והייתה שם דולה, והיה בן זוגי ובכל זאת הרגשתי לבד נורא. הפחד מכל מה שיכול לקרוא ומה שעוד לא קרה היה כל כך עצום ובלתי נסבל. דווקא את כאב שהיה לפני האפידורל (החזקתי עד פתיחה של 5 ) הצלחתי לסבול, הדולה לחצה מאחור בגב וזה עזר. אבל היה עוד פחד. תחושת החוסר אונים, פחד מכאב חדש, מכך שהתינוק יתקע בתעלה, ובסוף הוא באמת קצת נתקע, היה לי מאוד קשה ללחוץ אותו החוצה. אני זוכרת שאחרי שקבלתי את האפידורל עצמתי את העיניים כדי לא לראות יותר היכן אני נמצאת. כל כך היה לי קשה להיות בסטואציה.
מכל מיני שיחות שהיו לי הבנתי שהפחדים שעולים בלידה לא תמיד קשורים דווקא בלידה אלה יכולים להיות דברים שמלווים אותי כל החיים ושלא טיפלתי בהם ואז בלידה בסטואציה מלחיצה הכל עולה מתבשל בסיר הלחץ ומתפוצץ.
בסוף הלידה תפרו אותי בלי לתת הרדמה נוספת והכניסו קטטר לשתן הכאב וההשפלה שברו אותי סופית. האחות הראשית של חדר הלידה מסרה בידי פתק עם כתובת ושם, כדי להתלונן על הרופא שתפר בלי הרדמה. עברה שנה ועוד לא אזרתי אומץ להתלונן. גם לא דברתי עם הדולה על זה. שלמתי לה את שכרה ואפילו קניתי לה מתנה.. אם זה לא היה עצוב אז זה היה מצחיק.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי טרה_רוסה* » 08 פברואר 2005, 13:28

יש סדנאות כמו של שרית זלצר וגם מטפלות אחרות שמתמחות בנושא. ראי גם פחדים מהלידה.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי פלוני_אלמונית* » 08 פברואר 2005, 13:13

כדאי להיכנס לדף שנקרא: פנטזיה ומציאות בלידה

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אם_הבנים_שמחה* » 07 פברואר 2005, 20:11

אני מצטרפת להצעה של גילה.
גמני.
אני מבטיחה להיכנס, לקרוא
גמני.


ולהמשיך בדיאלוג
אולי גמני.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי נוסעת_סמויה* » 07 פברואר 2005, 18:31

אני מצטרפת להצעה של גילה. מציעה לך, כשלב ראשון, להעלות על הכתב את סיפור הלידה שלך בפרטי פרטים. מה קרה, מה הרגשת, מה חשבת - כל פרט שאת מצליחה להיזכר בו.
אני מבטיחה להיכנס, לקרוא ולהמשיך בדיאלוג.

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי תבשיל_קדרה* » 07 פברואר 2005, 16:16

אולי תספרי יותר? ממה בדיוק הטראומה? איך היית רוצה שהדברים יראו? מה דמינת לפני? מה את מדמינת עכשיו שהיית עושה?

להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה

על ידי אמא_מאוחרת* » 07 פברואר 2005, 15:48

אהלן לכולם
רוצה לספר - לשתף - לשמוע - להקשיב בנושא הלידה הראשונה. אני אוזרת הרבה אומץ כדי לכתוב כאן, זו חשיפה עצומה אבל אני מרגישה שיש כאן הרבה נשים שיודעות הרבה ועדיף לי לשמוע מה שיש לכן להגיד. ילדתי את בני הראשון בלידה רגילה בבית חולים, כמעט בלי התערבות רפואית (יש חתך) אבל בכל זאת יצאתי עם טראומה. אמנם היתה שם דולה אבל כנראה שהיא לא הצליחה לעודד אותי מספיק. כל זה קרה לפני שנה ועד היום אני כל הזמן מתעסקת עם זה, שואלת את עצמי שאלות, מרגישה תקועה. הלכתי לכמה פגישות אצל תרפיסטית והיא אמרה שאני חזקה ויש לי כוחות ושחשוב לי להתרגל לתפקידי החדש כאם. קצת נמאס לי מהתקיעות, רוצה להמשיך את החיים, להינות מהבן המתוק שלי. אבל הזכרונות מעיקים עלי. בנוסף, אני יודעת, שהפחדים האלו יכולים גם למנוע ממני הריון נוסף.

חזרה למעלה