על ידי נ_ע_מ_ה* » 20 יולי 2008, 00:05
ישמעאל
רק עכשיו הגעתי לקרוא את ישמעאל. עוד אחד מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך:" איך לא עשיתי את זה קודם?"
משהו בתפיסה המיתולוגית-אקולוגית מתחבר לי מייד,מרגיש כל כך הגיוני ונכון. השאלה מה אני עושה עכשיו עם המודעות החדשה-ישנה הזו.
איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי? איך אני קמה בבוקר וממשיכה לחיות כ"לקחנית"?מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את היעלמותם של ה"עוזבים" מעולמנו? איך אני ביודעין ובמודע בוחרת להיות חלק מתרבות שפוגעת בכל כך הרבה יצורים שגם להם זכות קיום לא פחות מאשר לי. הם חלק מהבריאה,ו-לא. הם לא נבראו כדי להטריד אותי או לשרת אותי(עיין ערך
מהו ייעוד הזבובים)העולם הזה לא נברא עבורי כדי לשלוט בו ולפגוע בכל מי/מה שעומד בדרכי.(כבר מזמן הפסקתי לפזר קינמון על קיני הנמלים בבית.יאללה,שינקו, הן חרוצות... )ולאן פני מועדות? מהי ה"קידמה" הזו שהתרבות שלנו שואפת להגיע אליה?איך כולם עוורים ולא רואים שהקידמה הארורה הזו לוקחת אותנו אחורה,מכלה את עולמנו אט אט,עד שניכחד כולנו יחד עם החרא שאנחנו מייצרים פה. ומיהם ה"כולם" הזה? רוב,רוב האנושות. לא כולם. יש פה ושם עוד ניצוצות של אמת,חקליקים פזורים של קרני אור ,נותנות אור אחרון,רגע לפני החשיכה. איפה אתם? למה אני לא מוצאת אתכם,נשמות אחיות שלי,אלו שחשות כמוני,שמודעות,שחיות את חייהן בפשטות,כמו שנועדנו לחיות,כחלק מהטבע ולא כאדוניו? הרי אני לא לבד כאן.יש בוודאי עוד שכמותכם שקראו את ישמעאל וממשיכים,כמוני,לחיות בעולם הזה כלקחנית. איך?ומה כבר אדם אחד יכול לעשות כדי להציל את העולם?...איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי?
לאחרונה, יצא שקראנו (הילדים ואני) שני ספרים על תרבויות של עוזבים: "מסר האנשים האמיתיים" (על האבוריגינים) ו "נוצה שסועה"(על האינדיאנים).
באופן טבעי נמשכתי תמיד אל תרבויות מסורתיות. משהו באורח חייהם קורא לי. אז היינו באפריקה חצי שנה וטיילנו במרכז אסיה כמה חודשים. "מדינות העולם השלישי" ,כך נהוג לכנותם.עבורי,אלו מקומות שבהם עוד יש (היה,קצת,לפחות בזמן שטיילנו שם,לפני,וואו...15 שנה?...)לאדם נשמה שיודעת לכבד את הטבע. יודעת שיש משהו שהוא גדול יותר מאיתנו.מקומות שבהם חיים בפשטות. יש שיכנו אותם "פרמיטיביים". כן,כך בדיוק הייתי רוצה לחיות,פרמיטיבית.
כנערה מתבגרת,קראו לי חברותיי "אומבבה". זו התדמית שרציתי לעצב לעצמי. עם התלתלים הפרועים והרגליים היחפות,עם ההתנהגות הברברית שלי שחמקה מבעד לכל פתח הכי קטן שאפשר היה,מבעד לשורשים הייקים של משפחתי.מורדת. ניסיתי לעשות הכל הפוך. לו רק יכולתי ללכת אחורה בזמן. לו רק הייתי נולדת בתקופה אחרת. לא לפני כמה מאות שנים. לא. רק זה חסר לי-גינוני הנימוסין של ימי הביניים. איכס. לפני כמה אלפים של שנים. עם אבות אבותינו,לפני נגיד 4000-5000 שנה. נגיד בארם,ליד הפרת והחידקל,איפה שהתחילה המהפיכה החקלאית,רגע לפני שקין הרג את הבל,רגע לפני שהאדם קם על יוצרו ואכל מפרי עץ הדעת,רגע לפני שיצורי אנוש לקחו בידיהם את הזכות האלוהית להחליט מי יחיה ומי ימות.
גן עדן.
מי לא היה רוצה לחיות בגן עדן?כשכל השפע פרוש לרגלינו ...
יש מי שמנסים לחיות היום,בימינו,כאילו גן העדן קיים פה. מכירה אחד כזה אישית.עד לפני כמה שנים היו לבטח מאשפזים את האנשים האלו,חסרי השפיות,שחיים במציאות כאילו היתה דמיון. מרעילים אותם בתרופות פסיכיאטריות. העיקר שישתקו,שלא יפריעו לנו ולא יעירו אותנו חלילה מתרדמת המודעות. מזלנו שבדור שלנו קוראים לזה "רוחניות".
יש מי שיקראו להם "חולי נפש","משוגעים"."קיצוניים". אבל גם הם יצירי האל,גם להם זכות לחיים בכבוד. והרי ייעודם בעולמנו חשוב כל כך-הם פה כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו מעדיפים לשכוח- את זכות הקיום של כל היצורים בעולם.
(בעבר הרחוק אגב כן כיבדו אנשים כאלו. נתנו להם תואר "נביאים",נתנו להם במה ומחאו להם כפיים. אף אחד לא חשב שהם משוגעים אם הם מדברים עם אלוהים או מתקשרים עם המתים.)
ישמעאל
אז קראתי את ישמעאל,מה עכשיו?
מרגיש כל כך נכון.קצת כמו עם ה"לגדל ילדים בלי חיתולים". כמו לעשות קומפוסט. כל כך ברור מאליו שכך נכון,שאחרי שאתה הופך מודע-כבר אין דרך חזרה.
עד לא מזמן לא נתפס לי איך אפשר לגדל תינוק בלי חיתולים.היום לא נתפס לי איך לא עשיתי את זה קודם. כך גם עם לעבור את המחזור בלי תחבושות וטמפונים,הרי איך הסתדרו הנשים פעם?
בוקר,כבר בוקר והילדים שלי קמים,אחד אחד, " א מ א . . ."
זמן לחזור למציאות חיי.יש לי תפקיד,יש לי מחוייבות. כאמא. ואולי לא רק? מה לגבי מחוייבותי לאמת שאני מודעת לה עכשיו יותר?
ויש לי עוד כל כך הרבה מה לומר. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי
פעם אחרת. "א מ א ..."
המשך מחשבות בעקבות קריאת "ישמעאל":
נרגשת,כל פעם מחדש, לגלות (ולנער מעלי)עוד
תפישות שבי שאני שבויה בהם.
סיפור שאני מספרת לעצמי וברור לי שהוא נכון. תחושת בטחון שזה זה.ואז,אז אני מגלה משהו חדש אחר ופתאם מה שהיה ברור כבר לא ברור כמו קודם. עולות מחשבות חדשות,הארות,תובנות . אני משתנה והמציאות סביבי משתנה בהתאם.
ומה הסיפור הכי בסיסי וברור ווודאי? מה יותר וודאי מבריאת העולם?
ופתאם אני קוראת ספר שמשנה לי את כל זווית הראייה על הסיפור הוודאי הזה שאין עליו עוררין.סיפור שמסופר כבר כל כך הרבה דורות,מאב לבן. דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם,כמו מהו פרי עץ הדעת האסור שממנו אכל האדם ?"עץ הדעת טוב ורע" כתוב,כלומר- האדם,ברגע שאכל מהפרי לקח לעצמו את הזכות האלוהית להחליט מה טוב ומה רע,מי יחיה ומי ימות. ותארו לעצמכם מה היה קורה אם אדם וחווה לא היו אוכלים מהפרי?אז לא היינו מקבלים את העונש "בזיעת אפך תאכל לחם". ובעצם,מספר לנו ישמעאל,שלא כל המין האנושי ראה בעבודת האדמה קללה,עונש. יש את ה"עוזבים" שיישמו את "לעובדה ולשומרה". הם ראו בעבודת האדמה ברכה וידעו לשמור עליה. ישמעאל שרטט סרגל זמן שאומר שבערך לפני 8000 שנה התפצלה האנושות ל"לקחנים" ו"עוזבים",קין , עובד האדמה,הוא אבי הלקחנים והוא הרג את הבל,רועה הצאן-אבי העוזבים. כך,החלה תרבות ה"לקחנים"-כשאדם אחד לקח לעצמו את הזכות להרוג אדם אחר.
כשאדם אחד יודע (כי הוא הרי אכל מפרי עץ הדעת,כן...)ומאמין שיש לו את כל הזכות שבעולם לקבוע לאחרים את גורלם,להחליט שכל היצורים סביבו וכל אוצרות הטבע סביבו קיימים רק בשביל דבר אחד-לשרת אותו,לשמש לרווחתו. משחר ילדותנו לימדו אותנו (מה שישמעאל קורא לו "אמא תרבות") שהעולם נברא בשביל האדם לשלוט בו. ופתאם בא ישמעאל ומספר סיפור אחר. הוא מספר שהאדם הוא רק חלק מהטבע ולא מרכזו או אדוניו.
בתור אחת שתמיד יודעת הכל הכי טוב ותמיד ברור לה שהיא צודקת (כן,יש בי גם את הצדדים המכוערים האלו),אני מבינה היום איזו "לקחנית" טיפוסית אני.
פתאם מרגישה לי כל כך מעוותת הזכות שנוטלת לעצמה מדינה אחת לשלול את קיומה להרוג את אנשי המדינה האחרת (אמריקה את האינדיאנים,או אפילו אמריקה את הערבים,אוייבינו). או בהשאלה לחיי- הזכות שאני נוטלת לעצמי להחליט עבור אחרים מה נכון עבורם (ראה במעלה הדף את הווידוי שכתבתי בתחום התזונה המשפחתית שלנו)
מעבר למודעות האקולוגית-תיאולוגית שקיבלתי מקריאת ישמעאל,קיבלתי עוד משהו,מאד חשוב. קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר פתוחים לרעיונות חדשים,כי הם תמיד יכולים להפתיע, לשבש לנו תפיסות שבי,לפתוח לנו את הראש והלב
אני נרדמת מול המסך..
המשך יבוא...
ישמעאל
רק עכשיו הגעתי לקרוא את ישמעאל. עוד אחד מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך:" איך לא עשיתי את זה קודם?"
משהו בתפיסה המיתולוגית-אקולוגית מתחבר לי מייד,מרגיש כל כך הגיוני ונכון. השאלה מה אני עושה עכשיו עם המודעות החדשה-ישנה הזו.
איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי? איך אני קמה בבוקר וממשיכה לחיות כ"לקחנית"?מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את היעלמותם של ה"עוזבים" מעולמנו? איך אני ביודעין ובמודע בוחרת להיות חלק מתרבות שפוגעת בכל כך הרבה יצורים שגם להם זכות קיום לא פחות מאשר לי. הם חלק מהבריאה,ו-לא. הם לא נבראו כדי להטריד אותי או לשרת אותי(עיין ערך [po]מהו ייעוד הזבובים[/po])העולם הזה לא נברא עבורי כדי לשלוט בו ולפגוע בכל מי/מה שעומד בדרכי.(כבר מזמן הפסקתי לפזר קינמון על קיני הנמלים בבית.יאללה,שינקו, הן חרוצות... )ולאן פני מועדות? מהי ה"קידמה" הזו שהתרבות שלנו שואפת להגיע אליה?איך כולם עוורים ולא רואים שהקידמה הארורה הזו לוקחת אותנו אחורה,מכלה את עולמנו אט אט,עד שניכחד כולנו יחד עם החרא שאנחנו מייצרים פה. ומיהם ה"כולם" הזה? רוב,רוב האנושות. לא כולם. יש פה ושם עוד ניצוצות של אמת,חקליקים פזורים של קרני אור ,נותנות אור אחרון,רגע לפני החשיכה. איפה אתם? למה אני לא מוצאת אתכם,נשמות אחיות שלי,אלו שחשות כמוני,שמודעות,שחיות את חייהן בפשטות,כמו שנועדנו לחיות,כחלק מהטבע ולא כאדוניו? הרי אני לא לבד כאן.יש בוודאי עוד שכמותכם שקראו את ישמעאל וממשיכים,כמוני,לחיות בעולם הזה כלקחנית. איך?ומה כבר אדם אחד יכול לעשות כדי להציל את העולם?...איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי?
לאחרונה, יצא שקראנו (הילדים ואני) שני ספרים על תרבויות של עוזבים: "מסר האנשים האמיתיים" (על האבוריגינים) ו "נוצה שסועה"(על האינדיאנים).
באופן טבעי נמשכתי תמיד אל תרבויות מסורתיות. משהו באורח חייהם קורא לי. אז היינו באפריקה חצי שנה וטיילנו במרכז אסיה כמה חודשים. "מדינות העולם השלישי" ,כך נהוג לכנותם.עבורי,אלו מקומות שבהם עוד יש (היה,קצת,לפחות בזמן שטיילנו שם,לפני,וואו...15 שנה?...)לאדם נשמה שיודעת לכבד את הטבע. יודעת שיש משהו שהוא גדול יותר מאיתנו.מקומות שבהם חיים בפשטות. יש שיכנו אותם "פרמיטיביים". כן,כך בדיוק הייתי רוצה לחיות,פרמיטיבית.
כנערה מתבגרת,קראו לי חברותיי "אומבבה". זו התדמית שרציתי לעצב לעצמי. עם התלתלים הפרועים והרגליים היחפות,עם ההתנהגות הברברית שלי שחמקה מבעד לכל פתח הכי קטן שאפשר היה,מבעד לשורשים הייקים של משפחתי.מורדת. ניסיתי לעשות הכל הפוך. לו רק יכולתי ללכת אחורה בזמן. לו רק הייתי נולדת בתקופה אחרת. לא לפני כמה מאות שנים. לא. רק זה חסר לי-גינוני הנימוסין של ימי הביניים. איכס. לפני כמה אלפים של שנים. עם אבות אבותינו,לפני נגיד 4000-5000 שנה. נגיד בארם,ליד הפרת והחידקל,איפה שהתחילה המהפיכה החקלאית,רגע לפני שקין הרג את הבל,רגע לפני שהאדם קם על יוצרו ואכל מפרי עץ הדעת,רגע לפני שיצורי אנוש לקחו בידיהם את הזכות האלוהית להחליט מי יחיה ומי ימות.
גן עדן.
מי לא היה רוצה לחיות בגן עדן?כשכל השפע פרוש לרגלינו ...
יש מי שמנסים לחיות היום,בימינו,כאילו גן העדן קיים פה. מכירה אחד כזה אישית.עד לפני כמה שנים היו לבטח מאשפזים את האנשים האלו,חסרי השפיות,שחיים במציאות כאילו היתה דמיון. מרעילים אותם בתרופות פסיכיאטריות. העיקר שישתקו,שלא יפריעו לנו ולא יעירו אותנו חלילה מתרדמת המודעות. מזלנו שבדור שלנו קוראים לזה "רוחניות".
יש מי שיקראו להם "חולי נפש","משוגעים"."קיצוניים". אבל גם הם יצירי האל,גם להם זכות לחיים בכבוד. והרי ייעודם בעולמנו חשוב כל כך-הם פה כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו מעדיפים לשכוח- את זכות הקיום של כל היצורים בעולם.
(בעבר הרחוק אגב כן כיבדו אנשים כאלו. נתנו להם תואר "נביאים",נתנו להם במה ומחאו להם כפיים. אף אחד לא חשב שהם משוגעים אם הם מדברים עם אלוהים או מתקשרים עם המתים.)
ישמעאל
אז קראתי את ישמעאל,מה עכשיו?
מרגיש כל כך נכון.קצת כמו עם ה"לגדל ילדים בלי חיתולים". כמו לעשות קומפוסט. כל כך ברור מאליו שכך נכון,שאחרי שאתה הופך מודע-כבר אין דרך חזרה.
עד לא מזמן לא נתפס לי איך אפשר לגדל תינוק בלי חיתולים.היום לא נתפס לי איך לא עשיתי את זה קודם. כך גם עם לעבור את המחזור בלי תחבושות וטמפונים,הרי איך הסתדרו הנשים פעם?
בוקר,כבר בוקר והילדים שלי קמים,אחד אחד, " א מ א . . ."
זמן לחזור למציאות חיי.יש לי תפקיד,יש לי מחוייבות. כאמא. ואולי לא רק? מה לגבי מחוייבותי לאמת שאני מודעת לה עכשיו יותר?
ויש לי עוד כל כך הרבה מה לומר. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי
פעם אחרת. "א מ א ..."
המשך מחשבות בעקבות קריאת "ישמעאל":
נרגשת,כל פעם מחדש, לגלות (ולנער מעלי)עוד [po]תפישות שבי[/po] שאני שבויה בהם.
סיפור שאני מספרת לעצמי וברור לי שהוא נכון. תחושת בטחון שזה זה.ואז,אז אני מגלה משהו חדש אחר ופתאם מה שהיה ברור כבר לא ברור כמו קודם. עולות מחשבות חדשות,הארות,תובנות . אני משתנה והמציאות סביבי משתנה בהתאם.
ומה הסיפור הכי בסיסי וברור ווודאי? מה יותר וודאי מבריאת העולם?
ופתאם אני קוראת ספר שמשנה לי את כל זווית הראייה על הסיפור הוודאי הזה שאין עליו עוררין.סיפור שמסופר כבר כל כך הרבה דורות,מאב לבן. דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם,כמו מהו פרי עץ הדעת האסור שממנו אכל האדם ?"עץ הדעת טוב ורע" כתוב,כלומר- האדם,ברגע שאכל מהפרי לקח לעצמו את הזכות האלוהית להחליט מה טוב ומה רע,מי יחיה ומי ימות. ותארו לעצמכם מה היה קורה אם אדם וחווה לא היו אוכלים מהפרי?אז לא היינו מקבלים את העונש "בזיעת אפך תאכל לחם". ובעצם,מספר לנו ישמעאל,שלא כל המין האנושי ראה בעבודת האדמה קללה,עונש. יש את ה"עוזבים" שיישמו את "לעובדה ולשומרה". הם ראו בעבודת האדמה ברכה וידעו לשמור עליה. ישמעאל שרטט סרגל זמן שאומר שבערך לפני 8000 שנה התפצלה האנושות ל"לקחנים" ו"עוזבים",קין , עובד האדמה,הוא אבי הלקחנים והוא הרג את הבל,רועה הצאן-אבי העוזבים. כך,החלה תרבות ה"לקחנים"-כשאדם אחד לקח לעצמו את הזכות להרוג אדם אחר.
כשאדם אחד יודע (כי הוא הרי אכל מפרי עץ הדעת,כן...)ומאמין שיש לו את כל הזכות שבעולם לקבוע לאחרים את גורלם,להחליט שכל היצורים סביבו וכל אוצרות הטבע סביבו קיימים רק בשביל דבר אחד-לשרת אותו,לשמש לרווחתו. משחר ילדותנו לימדו אותנו (מה שישמעאל קורא לו "אמא תרבות") שהעולם נברא בשביל האדם לשלוט בו. ופתאם בא ישמעאל ומספר סיפור אחר. הוא מספר שהאדם הוא רק חלק מהטבע ולא מרכזו או אדוניו.
בתור אחת שתמיד יודעת הכל הכי טוב ותמיד ברור לה שהיא צודקת (כן,יש בי גם את הצדדים המכוערים האלו),אני מבינה היום איזו "לקחנית" טיפוסית אני.
פתאם מרגישה לי כל כך מעוותת הזכות שנוטלת לעצמה מדינה אחת לשלול את קיומה להרוג את אנשי המדינה האחרת (אמריקה את האינדיאנים,או אפילו אמריקה את הערבים,אוייבינו). או בהשאלה לחיי- הזכות שאני נוטלת לעצמי להחליט עבור אחרים מה נכון עבורם (ראה במעלה הדף את הווידוי שכתבתי בתחום התזונה המשפחתית שלנו)
מעבר למודעות האקולוגית-תיאולוגית שקיבלתי מקריאת ישמעאל,קיבלתי עוד משהו,מאד חשוב. קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר פתוחים לרעיונות חדשים,כי הם תמיד יכולים להפתיע, לשבש לנו תפיסות שבי,לפתוח לנו את הראש והלב
אני נרדמת מול המסך..
המשך יבוא...