רציתי מאוד לקרוא את "ההורה חסר המעש" ו/ או "המניפסט של ההורה הבטלן", אבל הקישור לא עבד, אז הנה קישור חדש:
http://theriskykids.com/2012/03/the-idl ... k-or-lazy/

אני משתדלת לחיות לפי "האיש שהיה עצלן מכדי להכשל" של היינלין, ובאופן כללי לפי "די זמן לאהבה" (Time enough for love), אבל זה בהחלט מוסיף.
איזה כיף של דף @}

איזה דף יפה
בול עליי
ההפך ממה שאני מרגישה שהעולם מצפה ממני
(ומה עושים אם העבודה היא מרוץ? איך מאטים שם? זה נראה בלתי אפשרי כשיש מערכת מסויימת שדורשת לרוץ מדבר לדבר כל היום. )

מקסים ממש..

תודה, כוח האמונה.
כבר כמעט שמונה בערב. את עוד ערה? (-:

ולמעלה הופיע: ללא חולמים - לעולם לא תהא מנוחה לעולם.

אורה
איזה דף מעולה
אני כל פעם קוראת מחדש כדי להזכיר לעצמי..

ולסיום - המניפסט של ההורה הבטלן

Every man is, or hopes to be, an idler
Samuel Johnson

ושוב אני בתקופה של האטת הקצב... הזדמנות להעלות את הדף למודעות שוב ולהמליץ, שוב על "How to be Idle"
product]ראו כאן id[/po]=66

carl]הרצאה של TED בנושא האטת החיים honore praises slowness[/po].html

אתר שלם שמוקדש לעצלות ולאיטיות ולעוד כמה דברים משובחים מעטו של טום הודג'קינסון וחברים
ההורה חסר המעש
שווה לשים לב לספריו החביבים ומאירי העיניים How to be Free ו- How to be Idle המלאים עצות משעשעות להאטת החיים, הפיכתם פשוטים, נינוחים, זולים, יצירתיים וחופשיים יותר.

איזה מדהים למצוא דף כזה.
מכשאני זוכרת את עצמי תמיד שרו לי "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?..."
טוב לדעת שאני לא לבד...

אני בעד לחיות לאאאאאאט
גם אני ניסיתי
והתאהבתי
בשבת כשאני רק ישן
היום עובד לי כמו יומיים

אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים נלחצת "למצוא פעילויות" או מתאמצת, רק כי יש לי ילדה מאד חברותית שבבית די משתעממת. ביני לביני מוכנה להיות חלק מהזמן על הספה בוהה בתיקרה, זה לא קורה, המזג המהיר שלה מנהל אותי בהקשר הזה.
בכל זאת אני שמה לב שיחסית לאנשים אחרים הקצב שלנו איתי וכהיום היו לנו אורחים מהמרכז מאד בלט לי ההבדל הזה בין הדרך שבה הם מתנהלים לבין איך אנחנו, ואולי זו הכללה אבל בכל זאת החיים אצלנו בצפון (ואני לגמרי במירוץ העכברים בדרך כלל) יותר רגועים ואיטיים מאשר במרכז. תודה לאל על כך.

כוכב מעז,
אני מצטערת שלא ראיתי את דבריך... מפברואר. אני מרגישה איזו אחריות על הדף הזה ועל הנושא הזה שפתחתי אי אז - אבל מצליחה להכנס לבאופן לעיתים יותר רחוקות כרגע.

לדעתי העניין הוא לדעת לשלב ולאזן בין אי עשייה לבין עשייה וליהנות משניהם. אותך זה ודאי לא יפתיע עד כמה אנשים מתקשים בנושא הזה.

אנשים יכולים להיות פנויים מאוד ועדיין חווים לחץ ומצוקה ולא נהנים מהפנאי.

אחרים לחוצים ופעלתנים אך אינם נהנים מהפעילות וכמהים כל הזמן לפנאי.
כשהפנאי מגיע - מרגישים לחץ ולא נהנים וחוזר חלילה.

יש כל מיני וריאציות על הנושא...

בעבודה שאני עושה עם אחרים ועם עצמי באמצעות שיחה עם דמויות פנימיות אני פוגשת כמה גיבורים קלאסיים הקשורים לנושא, כמו:

הלוחץ ושותפיו - תמיד ידרשו עוד ועוד פעילות, התקדמות, סימון 'ווי'. הם חובבים רשימות וסולדים באופן מוחלט מאי עשייה או מפנאי לסוגיהם.
דמויות של חופש וכאלה שזקוקות לחופש - תמיד ידרשו וירצו עוד ועוד חופש, פנאי, בילויים, שלווה ושקט.

את רובנו מנהלים במקביל שני הסוגים - לכן רובנו לא נהנים מהשלווה (כי ברקע כל הזמן לוחצים עלינו להספיק ולדהור קדימה) וגם לא מהפעילות (כי ברקע גונחים כל הזמן החבר'ה הכמהים לחופש).
מנסיוני אם מכירים היטב את שני הצדדים המנוגדים ולומדים שיש מקום לזה ולזה ושחשוב למצוא מקום לשניהם, נוצר שקט מבורך ואפשר להרגיש טוב בדרך כלל גם כשעובדים וגם כשנחים.

עוד על הנושא אפשר כאן
http://www.altnet.co.il/Sites/oragavriely

תמי גלילי ו ניק לס - תודה על הטיפול בדף.

מרגיעון: ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו.
כמה הולם.

תמי, צודקת.
הוספתי העברה אוטומטית מ{{}}לחיות לאט

קשה למצוא את הדף הזה בחיפוש בגלל איות המילה לאאאאאט. זה אמנם חינני, אבל שווה לשקול אם להחליף חינניות ביעילות כדי שיותר אנשים יגיעו לכאן.

דף מעניין

אני מולבלת כבר כמה זמן, ועכשיו במיוחד, בנוגע לאיטיות החיים...לפעמים נראה לי שאני פשוט עצלנית. עצלנית מדי ללכת כל בוקר לעבודה, לפי שעון, עצלנית מדי להלחץ ולעבוד מהר וביעילות, עצלנית מדי "לעשות משהו כל הזמן", לא לבזבז זמן סתם כך, אלא להתקדם, להתקדם! מבחינת ידע, פיתוח כשרונות, התפתחות רוחנית! לפעמים נראה לי שהרצון שלי לאיטיות נובע מעצלות. אבל אולי זה בסדר? ואם כן, למה מציפים אותי רגשות אשם?

מרגיעון - "כבד את עצמך"

נחמד לראות שהדף הזה ממשיך להתעורר מדי פעם.

עברו כמה שנים מאז שהתחלתי אותו ושוב ושוב אני רואה כמה עושר ומלאות טמונים באי-עשייה.

הקושי שלנו להיות באי-עשייה נובע בעיקר מההזדהות שלנו עם האמונה שעשייה היא דבר ראוי ואי-עשייה היא סתם - בטלנות חסרת תועלת.
לכן מי שרוצה לחוות אי-עשייה וליהנות מפירותיה הנפלאים באמת, חייב להגיע ללגיטימציה מלאה של פן זה של החיים לצד העשייה ובשילוב איתה.

אם אנחנו באי-עשייה אבל חושבים שזה לא ממש בסדר - אנחנו מחמיצים את האפשרות לחוות את הפירות שכמוסים שם.

אני התמהמהתי עם הלימודים ויצא שבגיל 32.5 סיימתי את התואר השני.
איפה האיטיות פה?

איך אוכל להסביר שנות בטלה?

האם אלה היו שנות בטלה, באמת?
האם בשנים האלה יצרת מערכות יחסים משמעותיות עם אנשים?
האם בשנים האלה הקמת משפחה, גידלת ילדים?
האם בשנים האלה ציירת, ניגנת, עיצבת את הבית, טיילת בארצות רחוקות, קראת, כתבת, ארגנת מסיבות יומולדת לחברים, הקשבת, ייעצת, תמכת, גידלת ירקות, בישלת, למדת צרפתית?....

אם אפילו חלק מהתשובות חיוביות, הרי שקורות חייך עשירים מאד. את רק צריכה לתרגם אותם למושגים שאנשים "חשובים" מבינים..
ואת זה אפשר ללמוד. למשל כאן: http://www.amirdror.com/newsite/[po]A Dpage[/po].asp?page=3a3

אני מכירה אנשים שעבדו שנים ברפת או פלחה, ובגיל שלושים ומשהו הלכו ללמוד מקצוע אחר. אחרי הלימודים הם פשוט התחילו לעבוד בעבודות ברמת כניסה כמו בני עשרים, והתקדמו עם הזמן לפי הכשרון והיכולת. גם אם קורות החיים שלך קצרים, ניסיון החיים שצברת יוכל לבוא לידי ביטוי בעבודה עצמה ולהשפיע על ההצלחה שלך בה.

בהצלחה!

היה פה פעם דף לחיות לאט. כנראה נמחק. בכל אופן הכוונה שלי היא לחיים מקצועיים. אני התמהמהתי עם הלימודים ויצא שבגיל 32.5 סיימתי את התואר השני. (מדעי). בעצם רק לא מזמן יצאתי לשוק העבודה כך שקורות החיים שלי דלים מאוד. נראה לי שמסביבי כולם הספיקו הרבה יותר. זה מאוד מטריד אותי. זה מטריד כי השוק מאוד תחרותי ואנשים בסביבות גיל שלושים מצפים מהם לאיזשהו רקורד. איך אוכל להסביר שנות בטלה?

כמה זה נפלא וכמה נכון. אני כל חיי מסתבר חיה לאאאאאאט. בן זוגי ממש לא, לפעמים זה נראה כאילו הוא מפרפר על פראייר, רץ כמו עכבר מבוהל וזה לא מוביל אותו לשום מקום קיצוני או מדהים להפך. זה בעיקר מוביל אותו לחוסר שינה בלילות (קשה לו להרדם גם אחרי יום עבודה ארוך מאוד) וכאבים פיזיים. ככל שניסיתי לא הצלחתי להסיט אותי לכיוון האיטיות. זה אצלו בדם. אמא שלו (חמותי זאת אומרת) ממש סולדת מהאיטיות שלי. מאז שיש לנו ילדה משותפת היא ממש סובלת מהעניין ומסתכלת עלי בעין מאוד עקומה והלואי שהיתה רק מסתכלת וסותמת את הפה. מבחינתה הדרך הכי טובה להרגיש שמישהו עושה זה אם הוא כל הזמן מדבר על זה, ככה גם בן זוגי, עשיה לא יכולה מבחינתם להתבצע בנחת ובשקט. אם הוא עושה הוא מונה בקול מה עשה ומחכה לקבל ציון לשבח על כל מעשה או לחילופין מקטר בקולי קולות גם שנעים וטוב לעשות כי אם לא סובלים-לא עושים...
הנה, עכשיו אני חושבת על הכביסה שצריך לקפל... טוב, אולי באיטיות אני אקח את עצמי לסלון לעשות את זה... טוב הלכתי....

עסוקה אך לא ממהרת, יש לציין (:

באופן לייט, אני עוד כאן - רק שהייתי עסוקה מאוד לאחרונה. תודה על הקישור.
ותודה אמא על המידע ספר

דף נהדר וכייפי. סוף סוף סיימתי אותו......מה אקרא עכשיו?

קראתי את In Praise of Slow, של Carl Honore. מרתק, מעורר מחשבה, ושמחתי לגלות שגם משפחתי מדברת פרוזה כבר שנים ואנחנו מיישמים לא מעט מהעקרונות שבספר, כולל מגורים במקום שמאפשר לנו לא להיות תלויים לחלוטין במכונית, כולל המנעות עקרונית מ"לחטוף משהו לאכול בדרך".

אורה, אם את עוד פה
תראי מה יש היום בהארץ

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

כמה דפים קשורים לנושא. אתם מוזמנים להוסיף עוד. אולי נהפוך את זה למדור...

• אמהות וקריירה
• איך מורידים הילוך בהריון
• האם זה בסדר לא לשאוף להגיע לאנשהו בחיים
• נשואה ללא ילדים ובכל זאת בבית

if people work for a living
why do they work themselves to death?

המכוער מתוך הסרט "הטוב הרע והמכוער"
(יכול להיות שזה ציטוט מקורב)

i saw a wise t-shirt saying

think fast
talk slow

והנה עוד עדכון איטי.....
"לא יכול להיות לאדם דבר נפלא יותר בחיים מאשר זמן. לאנשים בימינו אין מספיק מזה. הייתי בת מזל במיוחד בילדותי ובנעורי פשוט כי היה לי כל כך הרבה זמן..."

"נראה שקיימת הנחה מוזרה שיש משהו בעל ערך בלעבוד. מדוע?..."

"...אינני חושבת שהצורך הוא אבי ההמצאה. לדעתי ההמצאה נובעת ישירות מאי-עשיה, אולי אפילו מעצלות..."

"אנו הנשים התנהגנו עם השנים כמו טמבליות. התעקשנו שיתנו לנו לעבוד כמו גברים. גברים, שאינם טמבלים, ראו את הרעיון בעין יפה..."

כמה אמירות משעשעות של אגאת'ה קריסטי (זאת מספרי המתח) מתוך האוטוביוגרפיה המרתקת שלה. תרגום חופשי.


(לא צריך לקחת את האחרונה ברצינות רבה מדי מה גם שנשים תמיד עבדו קשה חוץ מבאצולה הויקטוריאנית ודומותיה שלקראת סופה נולדה אגאת'ה קריסטי)

ואני אוסיף את ה-2 סנטס שלי:
לפי התורה, העבודה הקשה היא אחד מהעונשים שקיבלו אדם וחווה בשל חטא עץ הדעת (בעצם אדם קיבל את "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה קיבלה את "בעצב תלדי בנים"). כלומר לפי התוכנית המקורית, אדם וחווה היו אמורים לחיות בנחת ובשקט ולאטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט בגן עדן, וכעונש על חטאם הם גורשו מגן עדן ומאז ועד היום נאלצים לעבוד קשה כדי לאכול לחם (בהרחבה: כדי להתפרנס ולהתקיים).

רק רציתי להגיד שזה אחד הדפים שבהם אני אוהבת לקרוא שוב ושוב.

נחמד שהוא מתעדכן לאאאאאאט

"Did you ever stop to think, and forget to start again?"
A.A. Milne

תודה רבה, ורד ובתוכו קטעים רלוונטיים במיוחד

יפה אמרת.

>
























כלום

מסכימה עם כל מלה.

שלום הולכת,

התייחסתי לפחדיה של עדית שאם תנסה להאט היא תאבד את היכולת "לחיות מהר". התייחסתי גם לדבריה של הפסיכולוגית שלך בעניין.

באזורים קדומים יותר של הדף יש הרבה בנושא הזה.

לפעמים נכון להאט ולפעמים למהר יותר. דברים שונים מתאימים לאנשים שונים ברגעים שונים בחייהם.

הבעיה היא שרובנו מכורים למהירות - בגלל שהיא נתפסת כחיות (לא תמיד בצדק) בגלל שהיא נתפסת כיעילות (לעיתים קרובות שלא בצדק), בגלל שהיא לכאורה מקדמת אותנו לכל מיני דברים שאמורים לגרום לנו אושר (בדרך כלל תוצאות המהירות הפוכות לחלוטין ויוצרות סבל ומצוקה ולא להיפך)...

ובכלל, בדף הזה, איטיות לא בהכרח אומרת בטלה (אבל גם בטלה לפעמים) ולא בהכרח אומרת אפילו איטיות ממש - אלא מתאם טוב לקצב הפנימי הנכון לנו בכל רגע. כלומר - לא לחיות בעתיד אלא עכשיו ועכשיו ועכשיו. לא לברוח מהעבר או מההווה אלא לשהות בהווה.

לזה יש תוצאות משמחות בדרך כלל - חיוניות, שלווה, שמחת חיים, כל מיני דברים שיכולים להופיע כאן ועכשיו אבל ברגע שאנחנו רודפים אחריהם (=מהירות) או בורחים ממה שהפוך להם (=מהירות) נגוזים במיידיות....

ויש עוד - למעלה.

אורה לא הבנתי למה הכוונה בלהיתקע. האם להיתקע בהילוך איטי או שמא לנסוע מהר מדי. אני ברגיעה לאחר מסע מהיר מדי וזאת סיבת "התקיעות". בתחילה זו היתה אכן תקיעות והסיבות להרגשה הרעה היו יותר בגלל יחס הסביבה. עכשיו אני נהנית מהאיטיות והיא מדגישה שזה יעבור ושזה טוב.

עדית והולכת -
טוב לטפח גמישות. אם אנחנו תקועים בהילוך אחד בלבד - המנוע עלול להתעייף.
הגיוני שיתעייף בסוף. הרי כך אין התאמה בין מצב הדרך והרכב למהירות הנסיעה.

יש דלק, אין דלק, עליה, ירידה, פיתולים חדים, יום, לילה - תמיד הדוושה לחוצה עד הסוף.

אין בזה הגיון וזה לא בריא לטווח הארוך.

בסוף אנחנו פשוט שופכים מנוע...

מפחידדדדד
זה כמו לוותר על החיוניות שלך.
אבל אם היא מלווה אותך, אולי היא תוכל לעזור לך לחזור לזה. את לא לבד.

מבינה על מה את מדברת. גם אני מרגישה ככה ושאלתי אותה אבל היא התעקשה שזה חשוב.

רעיון טוב,
אבל אצלי זה...קצת מזכיר זיקנה, שקיעה.
ברור שזה לא נכון, אבל אני, אישית, פוחדת שאם "אתן לזה להשתלט עליי",
לא אוכל לחזור אחר כך למהירות, כי פשוט אשקע..

הפסיכולוגית שלי טוענת שהאיטיות חיונית בשביל לחזור אחר כך למהירות.

חשבתי על זה-
אני חושבת שאני פוחדת שלא אוכל לחזור אחר כך למהירות אם אצטרך.

אורה-
שאלה מצויינת!
צריכה לחשוב על זה.

נפלא. @}

• בעומק הקלות יש גם כובד

בבסיס התנועה יש מנוחה

לכן הנבון גם כשצועד יום ארוך
וסוחב על גבו קרון של משא
שרוי הוא באדישות שיש בה אדנות ושלווה*

• אם קל יהיה בסיסו ישמט

אם נחפז יהיה את עצמו יאבד*
(מתוך הטאו טה צ'ינג)

תודה

השאלה הראשונה לשאול היא: מה מפחיד אותך בזה. מה את חוששת שיקרה אם תחיי לאט?

זהו. שלי זה קשה לחיות לאט.
לא סובלת את זה.
הייתי שמחה אם מישהו היה מלמד אותי איך
זה פשוט מפחיד אותי.

תמיד(?!)כשרצים מפסידים את הדרך..

"כל צב והקצב שנכון לו בכל עת"--נכון לי,בשבת אני צבונת בכייף,
ובשאר הימים -כמו נחשה ס..ס..בפתלתלות (תזזיתי,איטי לסרוגין

לחיות לאט זה מהירות פנימית שפויה
עוצרת על המשפט הזה, שנכתב כאן כבר לפני שנה. אני אמשיך לקרוא אחר כך, כי עכשיו זה הזמן לעצור ולהקשיב למשפט הכל כך חכם הזה. ולנסות להבין אותו קצת יותר. להבין ל א ט, ל א ט. מ ד ה י ם ! ! !

ועוד תקיעות שחשוב (לי) להשתחרר ממנה היא התקיעות של לרצות להזיז דברים תקועים עכשיו, עכשיו עכשיו עכשיו, ללא יכולת לנשום ולהמתין לזמן הנכון..... אז (אני אומרת לעצמי)- אין מה לדאוג, או להילחץ, או לרצות כבר עכשיו להיות במקום שנהיה בו אחר כך. ולקבל את עצמנו בינתיים, ככה, עם הדברים שעדיין תקועים. ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לשחרר. בקטנות, חלקיק אחד בכל פעם. עד שפתאום יהיה שם מרחב חדש.
הלומדת מתוך בלוג החיים בבית

מוקדש בהערכת אין קץ לאנשי שרות התעסוקה בפתח-תקווה. (אתם זה אנחנו).

מוקדש בהערכה למורינו ורבינו אנשי שירות התעסוקה...........(-;

פקידי הביורוקרטיה שלנו הם למעשה - בצנעה האופיינית למורים רוחניים מהדרגה הנעלה ביותר - מורי דרך של ממש בתחום החיים האיטיים.

הם באים יום יום
תמיד באותה השעה
המקום אותו המקום,
ואותה התפאורה.

השומר בכניסה, הספל על השולחן, הריפוד הורוד של כורסאות ההמתנה.

העבודה אינה מספקת דרמות מיוחדות
אחת בשנה מספיקה.
במרץ מכונת הקפה התקלקלה
עברו להשתמש בזו של מס הכנסה (קומה 4).
ביולי ג'ולי יצאה לפנסיה
באוגוסט- חופשה.

לפני מספר שנים
עת עברו למערכת מיחושב חדשה
נרשמה רוח של תזזית: הכשרות, סדנאות ועכבר
כל כך הרבה פלסטיק אפרפר.
בלב נרשם חשש-
מכל החדש
אבל מהר מאוד (ואולי לאט)
שבו הדברים לקדמותם
למדו שגם להקליד אפשר,
באצבע אחת.

בארבע ושלושים קמים,
מתמתחים. שוטפים את הספל (מתנת עלית).
מכבים את המחשב, ממתינים למעלית.
מהנהנים לשומר.

עוד יום איטי עבר. נתראה מחר!

מוקדש בהערכת אין קץ לאנשי שרות התעסוקה בפתח-תקווה. (אתם זה אנחנו).

הנה סיפור יפה שסיפר לי ידידי הותיק אדווין (מסופר לכם באישור)...
אדווין בעצמו שווה הקדמה. פגשתי אותו בחנות דיסקים בבוסטון לפני כ-15שנים.
הוא היה סטודנט שעבד בחנות ואני הייתי קונה בביקור של ימים ספורים בעיר.
המפגש ארך כעשר דקות. זה הכל. עשר דקות. מאז לא נפגשנו שנית... אבל נשארנו חברים טובים באמצעות מכתבים, טלפונים נדירים ואי-מייל.
גם זה אפשרי.

סיפורו של אדווין (מתורגם מאנגלית):
האם סיפרתי לך מה קרה לי בשבוע שעבר כשחזרתי הביתה ממיאמי אחרי שליוותי את אשתי והבנות למטוס לבוגוטה? תארי לך, אורה, שלמרות שהמטוס שלי אמור היה להמריא תוך 20 דקות, תקף אותי לפתע דחף בלתי נשלט לראות אותן שוב לפני שימריאו. רצתי בטירוף דרך כל הטרמינלים. חיבקתי אותן שוב ורצתי במהירות בחזרה לשער הטיסה שלי.

לפתע הופיע מולי אדם בכובע, שהחזיק פיסת נייר בידו והלך ישירות אלי. אני נשבע לך, אורה, שכוח מוזר כלשהו גרם לי לעצור.
האיש התחיל לדבר בשפה שנשמעה לי בהתחלה זרה לחלוטין. כשהתקרבתי, קלטתי שהוא מדבר בשפת אימי, ספרדית.

כקולומביאני, האינסטינקט הראשון שלי היה להסתכל במהירות סביב כדי לבדוק את מידת הסיכון במצב.
בקולומביה אין לך בדרך כלל יותר מכמה שניות להחליט מה לעשות. זה יכול להיות עניין של חיים ומוות.

הוא שאל אותי אם הוא בכיוון הנכון לטיסתו להונדורס. הצצתי בכרטיס העליה למטוס שלו וראיתי שהוא הולך בכיוון ההפוך. ודווקא ברגע זה, כשעמדו לרשותי פחות מ-15 דקות להגיע לשער שלי בשדה תעופה שאין לו קץ, בחרתי לעשות את הבלתי נתפס וללוות את האיש לשער שלו.

נדמה היה שהעובדה שמיהרתי לא הטרידה אותו כלל. בעוד הוא צועד לצידי בקצב מדוד, הבנתי שהוא לא יודע לקרוא. היה לי ברור שהוא נהנה מאוד להתבונן בנוף, במטוסים, בחנויות, באנשים הזרים, בתלבושות... הדרך בה התבונן באנשים הנחפזים ריתקה אותי.

ברור היה שהוא תמה על כך שהאנשים ממהרים כל כך, כמעט רצים.
קלטתי את המלכודת שנפלתי לתוכה - קלטתי ששכחתי כמה חשוב לחיות את הרגע, ללכת לאט, לחייך, להתבונן.

כשהבאתי אותו לשער שלו האיש לא התיק את מבטו מפני.
כשחזרתי למציאות העגומה שיתכן שהחמצתי את הטיסה שלי בשבוע של חרדת הוריקן במיאמי, האצתי את הילוכי.

אבל הסתובבתי להסתכל באיש פעם אחרונה. הוא עדיין עמד שם, והתבונן בי.
נופפתי לו לשלום והוא חייך חיוך אמיתי והמשיך בדרכו.

דא"ג, אדווין הצליח להגיע לטיסה שלו.

או ! יש גאולה לעם הערסים! סוף סוף אני מוצאת קבוצת תמיכה באיטיות -הבילתי -מתקבלת- על -הדעת -שלי. יש!

היום חייתי לאאאאט אבל ממש לאאאאאט ולהפתעתי הכל זרם בצורה הטובה ביותר {איזה כיף לאלה שנמצאים בחינוך ביתי}. פשוט נדהמתי מההשפעה שיש לזה על הילדים, הכל היה כיף אפילו שטיפת הכלים אחרי ארוחת צהריים הייתה כיפית.
לא יודעת מה הביא אותי להחלטה הזאת, אבל מקווה שיהיו לנו עוד הרבה הרבה ימים כאלו.

לחיות לאאאאט עבורי זה למצות עד תום... אי אפשר לשנות את קצב החיים או את קצב המחשבה, הרגע הקסום בעיני הוא כאשר המחשבה מתאחדת עם המרחב החיצוני והפנימי של הגוף והחוויה הופכת להיות שלמה, לעיתים זה מתאפשר ואז השמיים הם הגבול.

כל צב והקצב שנכון לו בכל עת.

היום אצלי זה מן יום כזה של לחיות לאאאאאאאאאט ממש.
אז יצא ההגיג שמעל. הבן שלי אהב והציע שאשלח. כשחיים לאט יש מקום למחשבות .
ובכלל,לחיות כמו צב יכול להיות נעים אבל מהצד זה לפעמים נראה לי סתם עייפות.
דווקא המיהור מוציא ממני לפעמים סוג נעים של שקט. אז מקשיבה יותר לנשימה המואצת
ופחות לקולות שבחוץ.

פעם צב התהפך על הגב
ונתקע
זה נכון עזור לו להתהפך חזרה? - ילדה שאלה
אם הוא בטבע-שיתהפך באופן טבעי ,ענתה אישה אחת
והשניה אמרה-לפעמים להתעקש על האופן הטבעי -זה ממש הרסני
ואם לא נעזור לזה הצב לא יהיו רבים בלעדיו
כי בזמן שהצב סוחב כביכול את ביתו על הגב
אנחנו בעצם לפעמים תופסים לו את ביתו הרחב
תחת כל עץ בונים בית לנו ואפילו שכונה
פלשנו אם לא שדדנו את ביתו של הצב
צריך לעזור לו עכשיו!

שמחה שאהבת.

אם יש משהו לא נוח לא לברוח. דווקא להשאר.

אהבתי!

הקצב הפנימי.
אם מתואמים איתו, אפשר אפילו למהר באיטיות, בנחת.

"כמה חבל היה לה על האנשים הלבנים....שתמיד מתרוצצים ומדאיגים את עצמם בקשר לדברים שיקרו ממילא. מה הטעם בכל הכסף הזה אם אף פעם לא יכולת לשבת בשקט או פשוט להתבונן בפרות שלך אוכלות עשב? שום טעם בכלל, לדעתה; שום טעם, אבל הם לא ידעו את זה. מדי פעם פגשה אדם לבן שתפס, שהבין את המצב באמת; אבל אנשים כאלה היו מעטים ואנשים לבנים אחרים התייחסו אליהם בחשדנות."

תרגום חופשי מתוך:
The No.1 Ladies' Detective Agency
by Alexander McCall Smith

ספר נחמד - לא יותר מזה, דא"ג. אבל גם נחמד זה משהו.

נוזפים במכונית חונה...

• מקסים וכה נכון, אללי.

ובעניין הקורס (ההרשמה בעיצומה):
כמה זמן אני צריכה לחכות שמישהו סוף סוף יגיד - "הלכתי כמו שאמרת, לראשון לציון מאחורי התחנה המרכזית, ושם אמרו לי לפנות לסניף בבני ברק?"

כשחיים לאט, כלומר בקצב פנימי מכוונן, התור באמת לא פוגם בשמחת החיים, וגם לא הטופס.
וגם אור אדום ברמזור יכול להיות לברכה

ל"להקת סוסיתא" www.sussita.co.il יש שיר מקסים, שנקרא 'שיר שלווה', הוא נכתב ע"י מירון אגר 'לֵאַטְנִיק' ידוע [נכתב לרגל חג מושב של חצבה, שהיא, כמו מקומות נידחים אחרים, מעוז חשוב של אלו החיים לאאאאאאט]

"ושמה באורבניה כולם ממהרים,
להספיק, להשיג, למצות את היום,
נוזפים במכונית חונה,
נוזפים ברמזורים,
'מתי כבר יגמר לכם הצבע האדום'
ורק אני מביט סביב כך וחושב,
לאן כולם ממהרים, לאן הם רצים,
אני רמזור אדום יותר מכל אוהב,
כי אז יש את הזמן להסתכל על העצים."

ובכלל ללהקה המקסימה הזו יש "אווירת לאט" בכל מה שיוצא מידי הזהב שלהם. ממליצה בחום. כמובן שגם שמם הוא די, איך נאמר, איטי (במקרה הטוב...).
[אמת בפרסום: קשר דם מדרגה ראשונה הופך את ההמלצה שלי לנטולת אובייקטיביות]

באוגוסט יפתח קורס:

חדוות התור והטופס

את הטפסים (שלושה העתקים) ניתן להשיג בסניף ראשל"צ מאחורי התחנה המרכזית.

והערה רצינית לרציניים... כשחיים לאט, כלומר בקצב פנימי מכוונן, התור באמת לא פוגם בשמחת החיים, וגם לא הטופס.
ובנשימה אחת עלי להתנצל בפניכם, קוראים נאמנים, על הדרדרות הדף בחזרה לרצינות.

קורס למתחילים-הגשת בקשה לקבלת ויזת סטודנט בקונסוליה הקרובה לביתכם

קורס למתקדמים-הגשת בקשה לאישור שהיה באותה הקונסוליה למרות אי עמידה בקריטריונים המבוקשים.

והרי לכם לאט.....לא ממש חיים,אבל לאט!

שלוש סוכר בבקשה
ולא לערבב!

בשבוע הבא נפתחת סדנת מנהיגות בנושא האיטיות. מנחה - מוישה מהעיריה.
> מצטערים אבל הסדנא לא תיפתח במועד. מר זוכמיר בדיוק בהפסקת תה <

חברים, עלינו להודות בחום למוישה זוכמיר* על דבריו.
אכן מחשבה חדשה, רעננה:
פקידי הביורוקרטיה שלנו הם למעשה - בצנעה האופיינית למורים רוחניים מהדרגה הנעלה ביותר - מורי דרך של ממש בתחום החיים האיטיים.
והנה אור גדול:
קוללנו ויצאנו מבורכים.

בשבוע הבא נפתחת סדנת מנהיגות בנושא האיטיות. מנחה - מוישה מהעיריה.

הי ענת - תיאור נהדר ועצות טובות - תודה!

בין שאר הדברים הטובים, את נותנת דוגמה מלאת חיים של החשיבות שיש לכל הדמויות, כולל לאותן דמויות אומללות שאנחנו מגדירים "שליליות" (ולכל אחד הגדרותיו שלו לאלו) כי הן מלחיצות אותנו או מיאשות אותנו וכולי.

הסוד הוא, כפי שאת מתארת זאת, ללמוד להעריך את כולן ולפתח יכולת התניידות בין הדמויות השונות על פי הצרכים המשתנים (החיצוניים ובעיקר הפנימיים). כך איננו נשלטים על ידי אף דמות אולם מקבלים את מתנתן של דמויות רבות והולכות.

וכפי שנדמה לי שכבר ציינתי היכנשהו - המתנה הגדולה מכולן, היא כשיש נוכחות בו זמנית של דמויות פעילות עם דמויות של הווייה - וכשעם שני ה'צדדים' האלה איננו מזדהים - זו חגיגה של חיוניות ויעילות עם שלוה גדולה.

כמה מחשבות של שעת לילה;
הרבה פעמים נראה לי שאנשים ש'הולכים מהר' סובלים מבעיה במנוע
אני מתכוונת שיש אנשים שנחשבים מאוד מצליחים וכשאני קוראת עליהם או שומעת אותם מדברים מאוד מהר שקוף לי המנוע שלהם (המוטיבציה שלהם) להצלחה.
לא שאני שופטת אותם וכן אני לפעמים קצת מקנאה אבל בסופו של דבר אני לא מתחברת לצורך שלהם להצליח.
אני לפעמים מאוד מהירה ולפעמים כבדבדה ומרגישה עצלנית. אני יודעת שהגוף והנפש שלי זקוקים ל'זמן העצלנות' ואני נהנית מאוד באותם רגעים. אני מפסיקה ליהנות כש (במונחי אורה) ה"דוחפת" מתעוררת ונותנת לי דחיפה בתחת. אני בד"כ גם זזה קדימה כשאני מבינה איפה דמות "הפחדנית" חברה לדמות "העצלנית" והן ביחד כרתו ברית לשים אותי על hold
ואז אני מגייסת את "האמיצה" ו"המסוגלת" לחרבש ל'מדינות הברית' את התוכנית.
מה שנחמד הוא שעם השנים אני מצליחה להתנייד בין כל הדמויות בלי מעברים חדים מדי..
עוד אני ממליצה על מדיניות ה"פרה פרה". לי זה עוזר כשאני מרגישה שדף המטלות עמוס מדי.
ועוד משפט שעוזר לי באותם רגעים- "מה לעשות?? לעשות!" . מתחילים ממשהו ועם העשייה בא התיאבון. עד ששובעים ואז שוב מתחרדנים קצת.
ועכשיו לילה טוב

ענ בל - שוב תודה רבה.

אשה - מעניין מאוד.
את מתארת משהו שמוכר גם לי מפעם לפעם - שמתוך עייפות דווקא, או חשיפות גבוהה, כשדווקא לא מרגישים "טוב" - משהו במבנה המערכת "הרגיל", משתנה, נסדק - לעיתים דברים מעניינים קורים במקום הזה, כפי שאת מדגימה. תודה.

ואילו רובנו כל כך מכורים למה שנחשב "להרגיש טוב". ואוי ואבוי אם אנחנו מותשים, מדוכדכים, חלשים.

• את מזכירה לנו את התועלות החבויות לעיתים במצבים שהתרבות שלנו מנסה לסלק מהנוף. ללא הצלחה, כמובן.

שלום אורה,
מוזר,
אחרי שהבאתי את הגר לבית הספר היום נסעתי לאיטי בטרוסטו(מכונית ישנה טרנטה,בקטלנית)
לקניות בעיירה שליד,אני כ"כ עייפה מחוסר שינה בשלושה ימים האחרונים ,שהכל מתנהל לי מעצמו ב-
slow motion ,כאילו אני גם מוקפת באי אילו מי שפיר כמו בני שגדל לי בבטן.
בקיצר,
נזכרתי שבתקופות שבהן הייתי מאד עייפה באקדמיה,רקדתי יותר טוב,הייתי יותר בעצמי,והקצב שלי הואט בתחושה,כאילו משהו מהאנרגיות שמסביב מפסיק להבהב לי מול החושים החשופים.
וגם
נזכרתי בשם הדף הזה שפתחת כבר די מזמן,ושלא בקרתי בו עוד.

בתגובה לשאלתי אם הוא מוכן שהיא תתבטל מדי פעם הגיב: "להתבטל?! בשום פנים ואופן לא! לפחות שתקרא עיתון!"

אני נכנסת לקרוא כאן תמיד. את מדברת אלי מאוד.

המשך:
אני זוכרת היטב "דוחף" אחד שהכרתי, שניהל אישה מצליחה מאוד ודי אומללה (באותה תקופה).
בתגובה לשאלתי אם הוא מוכן שהיא תתבטל מדי פעם הגיב: "להתבטל?! בשום פנים ואופן לא! לפחות שתקרא עיתון!"

הי רק שאלה,

זה לא מה שאתה עושה כמו מי אתה כשאתה עושה את מה שאתה עושה.
האם במהלך הגלישה אתה מישהו מתוח, נחפז, רדוף, טרוף-צריכים, מורעב למשהו, מכור, נזקק
או שאתה מישהו שקשוב לקצב הפנימי וחי עכשיו (לפחות חלק מהזמן) בלי תחושת מתח, רדיפה וחפזון וכולי.

אפשר לשבת מול המחשב ככזה וככזה.

ויחד עם זה, נדמה לי שאת צודקת שקל להגזים עם המחשב ושזה יכול, במקרים מסויימים, להרחיק קצת מגרעין השקט שבפנים.

לאחרונה כל מיני עניינים גרמו לי לשבת הרבה יחסית מול המחשב וגיליתי שאני צריכה להזהר לא להגזים בזה.

אפשר לעשות מין אימון כזה שפעם בכמה ימים לא נכנסים לאינטרנט או לבאופן אפילו פעם אחת, למשל.

בשפה של דמויות פנימיות, אנשים שחיים על טורים גבוהים, מזוהים בדרך כלל עם דמויות מסוג "הדוחף" או "הלוחץ" - דמויות שההתמחות שלהן היא ביצירת רשימות של כל מה שצריך לעשות ועוד לא נעשה. הרשימה, כמובן, לא נגמרת לעולם והלחץ לא נגמר לעולם. הכל תועלתני - לא יתכן שסתם נבהה למשל.
כשדמות כזאת מנהלת אותנו אנחנו חיים בדרך כלל במתח, לחץ, קושי לנוח ולהרגע (לעיתים כמו שתארת, הראש לא נח לרגע, אפילו בשעה של מנוחה לכאורה, כל הזמן חושב מה עוד צריך להספיק). אנשים רבים שמזוהים עם דמויות מסוג זה נעשים מותשים ומאבדים את שמחת החיים כי אין מקום 'לעשיית כלום', למילוי מצברים במצב של הוויה ללא עשייה, לכיף, למה שבא (בניגוד למה שצריך) - וכל זה מוציא את המערכת מאיזון. והמוזר הוא שבחלק גדול מהמקרים, כל התזזית הזו לא מביאה לעלייה ביעילות, אלא יש אשליה של יעילות שמכסה דווקא על סוג של חיפוף או צורך לחזור פעמיים על אותה עבודה וכולי.

אורה תודה על הדף הזה.

מעניין מאוד.

דווקא התקופה שאחרי הלידה הייתה עבורי תקופה כזו. פתאום הייתה לי שמיטת חובות מכל הצריכים האלה והתמקדתי רק בעכשיו. להניק. לעשות מקלחת. לאכול. להניק.

ובאמת הייתי הרבה יותר בהווה. עם הזמן התחילו לחלחל לחיי הקולות החיצוניים והיום אני הרבה פחות זורמת.

שאלה לי אליך: איך האינטרנט משתלב לדעתך בכל החיים האיטיים? אני מרגישה שהקריאה בפורומים, גם אם כאלה שהם מפרים ומרעננים כמו האתר הזה, יש בה משהו מאוד "מהיר".

חשיפה להמון רעיונות בבת אחת, פותחת דפים וסוגרת אותם, קוראת במהירות ובלהיטות אם יש משהו מעניין וכן הלאה.

רבים וטובים כותבים כאן (בדף הזה ובדפים אחרים באתר) על הרצון בחיים אותנטיים, או איטיים, או טבעיים או כל כינוי אחר- וכשאני מסתכלת אני רואה שמדובר באנשים שעל פי מספר ההופעות שלהם באתר נמצאים די הרבה מול המחשב.

האם ניתן לחבר בין המחשב לבין חיים אותנטיים?

טרה רוסה

• מדליק! הנה המדע בכבודו ובעצמו מאשר את ממצאינו.

ואני קראתי מחקר נוסף שמי שחי ממממממששששש לאאאאאאאאאאט מצליח לשרוד את החיידקים האיטייייייייייים שפיתחו עמידות לאנטיביווווטיייייייקה.

שלא נדע מצרות טפו טפו טפו.

קראתי בעיתון שעכשיו גילו איך חיידקים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה (מלבד מוטציות):
החיידקים שחיים לאאאאאאאאט, מצליחים לשרוד את תקופת האנטיביוטיקה, כי הגדילה שלהם יותר איטית D-: