על ידי קרני* » 26 נובמבר 2008, 09:06
אני מרגישה צורך לשתף אתכן בסיפור הלידה שלי, כיוון ששאבתי המון כוח והכוונה ללידה הנוכחית שלי מהמדור הנפלא הזה.
כבר בתחילתההריון (4 הריונות -הנוכחי לאחר הפלה טבעית בשבוע הרביעי)היה לי די ברור שהלידה תתבצע בבית סביב ילדיי ותמיכת בן זוגי גיא.
לאחר לידת הבכור, דור, בן החמש וחצי, חשבנו שעשינו את הלידה המושלמת: לידה בבי"ח מאיר, בחדר הטבעי, עם מינימום התערבות רפואית. לידה מהירה ונעימה עם אמי ואמא של גיא שתומכות ומתרגשות.(ברור שגיא היה מימני ומשמאלי, בעיקר אתי). הקושי היה אח"כ לקבל את ההורות לאחר שנים של זוגיות, ספונטניות ובלי "דאגות", מוכר?
את הלידה השנייה, עם תמר בת השלוש וחצי, עברנו בסופו של דבר בניתוח קיסרי- תמר הייתה במנח עכוז. הרופא היחידי שהיה מוכן ליילד אותי לידה ספונטנית, היה ד"ר יצחק ברדה, מי"ם. הכל תוכנן לפרטי פרטים. לאחר ירידת מים בשבוע 38+, ואחרי תחילתם של צירים, נסענו גיא ואני לבי"ח לניאדו(רק שם הד"ר יכול היה ליילד). בבי"ח צוות הרופאים כמעט אנסו אותי להכנס לחדר ניתוח לביצוע נתוח קיסרי,הם אמרו שהם מרגישים "יד". לאחר התייעצות טלפונית עם ד"ר ברדה ואחרי, כמובן, שפסקו הצירים, גיא ואני עשינו וייברח מהבי"ח וחזרנו הביתה. לאחר כמה שעות הצירים החלו וכשהרגשתי שזה הזמן להגיע לבי"ח (בשנית), גיא קבע עם ד"ר ברדה שהוא יגיע מי"ם לנתניה, לבי"ח.
מפה לשם הגעתי ללניאדו עם צירים משמעותיים ולא נתתי לאף איש צוות להתקרב אלי, עד לבואו של הד"ר שלי. ד"ר ברדה קבע, שמאחר והעובר קטן, הוא/היא(בזמנו לא ידענו את מין הילוד) המנח השתנה ממנח עכוז לאלכסוני- דבר שמחייב קיסרי. בצער רב ועם דמעות, אך עם הידיעה שניסינו הכל, סיימנו את מסע הלידה על מיטת חדר הניתוחים.
בהריון עם הילד השלישי,שכבר יש לו שם- יקיר והוא בן שבועיים, היה לי ברור שאני אלד בבית. גיא היה מוכן ומזומן להצטרף למסע ויחד נסענו ל"מיילדת". הרגשנו כמו באודישן- האם היא תהיה מוכנה לקחת אותי עם העבר הקיסרי שלי, וליילד אותי בביתי???
עצוב לי, חורה לי, ומתסכל אותי, שאני לא יכולה לשתף אתכם בשמה, כי בכך אני מסכנת אותה במקוצועה!! כמה זה אבסורד ומכעיס. האשה היחידה שמוכנה ל"הסתכן"עבורי, וללכת אתי יחד בדבר הטבעי, ומאמינה כמוני בכוחות שלי. ולחשוב, שבמאה הנוכחית, בארץ הקטנה שלנו, יש מיילדת אחת ויחידה, אמיצה ושליחה, שמוכנה לתמוך ומאמינה ביכולות שלנו הנשים בעצמנו. מגוחך,לא?
טוב, אז הבנתן, היא אמרה "כן" ויחד המשכנו במסע . בלילה הלידה היא הייתה בשבילי יחד עם אחותי, גיא ו..הילדים, שהיו חלק פעיל. כולנו חווינו יחד את תחיית הבריאה מחדש, בבית שלנו,, עם האנשים שאנו אוהבים והכי חשוב מבחינתי בדרך שלנו.
זה הכח שבנו להאמין שמה שאנו רוצים מגיע לנו ובגדול.
אני מרגישה צורך לשתף אתכן בסיפור הלידה שלי, כיוון ששאבתי המון כוח והכוונה ללידה הנוכחית שלי מהמדור הנפלא הזה.
כבר בתחילתההריון (4 הריונות -הנוכחי לאחר הפלה טבעית בשבוע הרביעי)היה לי די ברור שהלידה תתבצע בבית סביב ילדיי ותמיכת בן זוגי גיא.
לאחר לידת הבכור, דור, בן החמש וחצי, חשבנו שעשינו את הלידה המושלמת: לידה בבי"ח מאיר, בחדר הטבעי, עם מינימום התערבות רפואית. לידה מהירה ונעימה עם אמי ואמא של גיא שתומכות ומתרגשות.(ברור שגיא היה מימני ומשמאלי, בעיקר אתי). הקושי היה אח"כ לקבל את ההורות לאחר שנים של זוגיות, ספונטניות ובלי "דאגות", מוכר?
את הלידה השנייה, עם תמר בת השלוש וחצי, עברנו בסופו של דבר בניתוח קיסרי- תמר הייתה במנח עכוז. הרופא היחידי שהיה מוכן ליילד אותי לידה ספונטנית, היה ד"ר יצחק ברדה, מי"ם. הכל תוכנן לפרטי פרטים. לאחר ירידת מים בשבוע 38+, ואחרי תחילתם של צירים, נסענו גיא ואני לבי"ח לניאדו(רק שם הד"ר יכול היה ליילד). בבי"ח צוות הרופאים כמעט אנסו אותי להכנס לחדר ניתוח לביצוע נתוח קיסרי,הם אמרו שהם מרגישים "יד". לאחר התייעצות טלפונית עם ד"ר ברדה ואחרי, כמובן, שפסקו הצירים, גיא ואני עשינו וייברח מהבי"ח וחזרנו הביתה. לאחר כמה שעות הצירים החלו וכשהרגשתי שזה הזמן להגיע לבי"ח (בשנית), גיא קבע עם ד"ר ברדה שהוא יגיע מי"ם לנתניה, לבי"ח.
מפה לשם הגעתי ללניאדו עם צירים משמעותיים ולא נתתי לאף איש צוות להתקרב אלי, עד לבואו של הד"ר שלי. ד"ר ברדה קבע, שמאחר והעובר קטן, הוא/היא(בזמנו לא ידענו את מין הילוד) המנח השתנה ממנח עכוז לאלכסוני- דבר שמחייב קיסרי. בצער רב ועם דמעות, אך עם הידיעה שניסינו הכל, סיימנו את מסע הלידה על מיטת חדר הניתוחים.
בהריון עם הילד השלישי,שכבר יש לו שם- יקיר והוא בן שבועיים, היה לי ברור שאני אלד בבית. גיא היה מוכן ומזומן להצטרף למסע ויחד נסענו ל"מיילדת". הרגשנו כמו באודישן- האם היא תהיה מוכנה לקחת אותי עם העבר הקיסרי שלי, וליילד אותי בביתי???
עצוב לי, חורה לי, ומתסכל אותי, שאני לא יכולה לשתף אתכם בשמה, כי בכך אני מסכנת אותה במקוצועה!! כמה זה אבסורד ומכעיס. האשה היחידה שמוכנה ל"הסתכן"עבורי, וללכת אתי יחד בדבר הטבעי, ומאמינה כמוני בכוחות שלי. ולחשוב, שבמאה הנוכחית, בארץ הקטנה שלנו, יש מיילדת אחת ויחידה, אמיצה ושליחה, שמוכנה לתמוך ומאמינה ביכולות שלנו הנשים בעצמנו. מגוחך,לא?
טוב, אז הבנתן, היא אמרה "כן" ויחד המשכנו במסע . בלילה הלידה היא הייתה בשבילי יחד עם אחותי, גיא ו..הילדים, שהיו חלק פעיל. כולנו חווינו יחד את תחיית הבריאה מחדש, בבית שלנו,, עם האנשים שאנו אוהבים והכי חשוב מבחינתי בדרך שלנו.
זה הכח שבנו להאמין שמה שאנו רוצים מגיע לנו ובגדול.