על ידי אילני_אילן* » 27 יולי 2008, 06:42
הרבה זמן לא ביקרתי ולא כתבתי פה אבל התעורר בי געגוע גדול לאנשים שהשקפת עולמם בנוגע לחיים וגידול הילדים - דומה לשלי. כבר הבנתי שגם אם אני שייכת למטרייה אחת גדולה שנקראת אולי Life learning או Unschooling הרי שחיי כל משפחה ומשפחה שונים. אבל בכל זאת, יש תחושה שמבינים אותי גם אם אני מגבילה את שעות הטלביזיה והמשפחה האחרת לא.
אז טוב לכתוב, לדעת שלפחות חלק מהקוראים כאן יתנו לי תחושה שאני מובנת, לא משוגעת.
אני חיה בסביבה בה אף לא משפחה אחת מגדלת את הילדים שלה אפילו קרוב לדרך שלנו, דרך החינוך הביתי, דרך הלימוד מהחיים בעיקר.
אנחנו חיים בארה"ב בסביבה בה יש לא מעט ישראלים (ואנחנו זוכים לחגוג פה עכשיו חגים עם חבילות חציר בשבועות או הבאת העומר בפסח) אבל רובם ככולם שייכים למערכת הנורמטיבית.
אני יכולה לומר שזה לא קל לחיות בסביבה חברתית בה לכולם יש מה להגיד על הדרך שלנו. בפנים או מאחרי הגב, יש לכולם דיעה ומעטים מעטים מצדדים בדרך. אולי אחת מצדדת. כל היתר, אבל כ ל היתר, לא.
מין תחושה של אי בודד.
קראתי פה קודם על הקהילה של נווה איתן, אני עוברת בדפים פה ויודעת שחיי הקהילה קיימים גם מעבר לדפי האתר, יש מפגשים, יש תמיכה, יש מעגלים...
לרגע עלתה בי הקנאה. כי גם אני רוצה. גם לי החלום היה תמיד חיי קהילה. גם פה בארה"ב חלמתי ורציתי את זה כל כך.
וחיי החינוך הביתי היו נראים לי תלושים מההוויה של החיים כאן כל עוד כל כך כמהתי לחיי הקהילה.
ולאחרונה, כמה וכמה חדשים, בהם שיחררתי את כל מה שלא קורה, הרווחנו Life learning כמו שלא חלמתי שיכול להיות.
הבנתי בימים האחרונים, מתוך ההסתכלות על התהליך שעברנו כאן ואנחנו עדיין עוברים, עד כמה החיים הם תהליך חינוך אחד ארוך שלנו ההורים ושל הילדים, של היחידה המשפחתית, כאשר אנחנו מוכנים ללכת בה ביחד וכשאנחנו משחררים את כל הפרדיגמות לגבי איך ואיפה הכי נכון לעשות את החינוך הביתי או החיים בכלל.
מסתבר שאפשר לעשות חינוך ביתי טוב, אפילו מעולה אני מעיזה לומר ואפשר לחיות ולגדול ולהינות וליצור במקום בו אף אחד לא חושב כמונו, בעיר ולא בכפר, בסביבה חברתית שכולה אוריינטציה הישגית ותחרותית, במקום בו גם הוקיעו אותנו על שלא חתכנו חתיכה אחת...
לאחרונה נשברו בי עוד פרדיגמות שבלעדיהן חיי היו נראים אינם חיים ושחשבתי שאם אני אוותר עליהן אז איכות חיי וחיי משפחתי ייפגעו מאד. ראה ערך קהילה, ישוב כפרי, ישראל, אנשים כאלו או אחרים.
מתוך הוויתור עליהן, עם הכאב שבהבנה שאנחנו כן חיים במובן מסויים על אי בודד עלתה האפשרות החדשה.
כי אם אנחנו אי בודד אז אין לנו ברירה אלא להפריח אותו בעצמינו. ואין לנו על מי להישען אלא על עצמינו.
בהתחלה זה היה מתסכל לעלא. כמה רציתי תמיכה ואנשים שיפרגנו לנו. ככל שעברו השנים, ככל שנפגעתי שוב ושוב, הבנתי שאני מחפשת דבר שאינו קיים כאן. וטוב שכך.
בתקופה האחרונה אנחנו עוברים תהליך מופלא של גיבוש משפחתי. תמיד היינו יחד אבל כשתשומת הלב היתה מופנית למציאת סביבה חברתית תומכת שלא היתה קיימת, משהו הלך לאיבוד במרכז שלנו.
ומציאת המרכז הזה, שלי, של כל ילד בעצמו, של בן הזוג - הוא תהליך חינוך ביתי של כל אחד ואחת מאיתנו. של כולנו.
והוא תהליך שלא היה קורה כנראה אם היתה פה סביבה חברתית תומכת ואוהדת וחושבת או חיה דומה. ואולי כן, זה לא משנה.
נכנסתי היום לאתר כדי לחפש דפים על חינוך ביתי, על העומק שלו. אורנה אמרה לי בשיחה לא מזמן שהחינוך הביתי מאפשר גמישות שלילדים לא ניתנת בחיי בית ספר.
זה פתח לי את העיניים לחפש את האיכויות והערכים שאנחנו חווים אותם בדרך החיים הזו ושהם לא השגרתיים בהסתכלות על לימוד ועל צמיחה.
ויש כל כך הרבה כאלו.
אני יכולה לומר ששיעורי התקשורת, השיתוף, היצירה,כושר ההמצאה, יכולת המסחר, האמון והאמונה בין בני המשפחה, הלימוד של שימוש בכלי האהבה, פיתוח יכולות פיזיות, כישורי אחריות לעצמך ולבני המשפחה, התמיכה, הגמישות, היכולת למצוא את המקום שלך בתוך התא המשפחתי, היכולת והמודעות לשים גבולות כדי שתרגיש נוח במשפחה, הפרגון, הצפייה במבוגרים והתהליכים שאנחנו עוברים - וההשפעה שלהם על תהליכי הגדילה של הילדים ואולי יש עוד, אני לא זוכרת כרגע - הם שיעורי חיים הכי, הכי, הכי יקרים עבורי. שיעורים שכנראה רק איכפתיות משפחתית, רק קירבה משפחתית כזו, יכולה להניב.
אני רק רוצה לעצור ולהכיר בערך הלימוד הזה שכל כך מעטים מכירים בחשיבות שלו, וכל כך רבים זקוקים לו. הלימוד הערכי של החיים. הלימוד שמביאה דרך החיים של החינוך הביתי.
בין שהוא בקהילה, בין שהוא על אי בודד כזה או אחר.
אני יודעת שהחיכוך עם החיים בדרך הזו הקפיץ את כולנו למקום חדש ומרגש. כן, זה לקח תהליך של כמה שנים והוא ימשיך עוד ועוד. הגיע מין רגע כזה שמאפשר עצירה והכרת תודה על הדרך ולאן שהגענו.
תודה לדרך המיוחדת שבחרנו, דרך שמעמיקה ביננו את הקשר והאהבה והלימוד של כלים חשובים כל כך לחיים.
אולי חיפשתי פה בין הדפים השראה לזה. אולי זה קיים פה. אני מודה שהתחלתי לכתוב בלי לחטט ביותר מידי דפים. יש פה גם כל כך הרבה שאני יודעת שאני לא אספיק לקרוא את כולם.
אני אשמח לקרוא עוד על האיכויות שאנשים חווים בחינוך הביתי. האיכויות שהן מעבר לילד שלמד לקרוא לבד, לבשל ולעשות חשבון. זה לא פחות חשוב אבל את זה מחפשים גם בבתי הספר. במינון ונקודת מבט שונה אולי אבל אני מדברת על איכויות אחרות. על העומק שבחינוך הביתי, החינוך של ההורים והילדים ביחד, אורח החיים הזה, כי זה לא רק חינוך של הילדים. ממש לא. זה של כולנו החינוך הביתי. הזה.
כל כך רציתי קהילה כל השנים ודווקא הקריאה פה על הקהילות שיקפה לי עד כמה אם אנחנו כמשפחה או אינדיבידואלים נרגיש טוב או לא, תיהיה תוצאה של איך אנחנו יוצרים את עצמינו בתוך הסביבה בה אנחנו חיים.
בין שהיא תומכת או לא, בין שהיא כפרית או עירונית, בין שהיא על אי בודד, בין שהיא במקום חם או קר, בין שיש פרגון או אין, בין שכל מה שאני חושבת על איך דברים צריכים להיות או להיראות מתקיימים - או לא.
ודווקא כשהם לא, יש הזדמנות מדהימה ליצור את מי שאנחנו בתוך זה ולהינות מזה.
אני קוראת את המשפט האחרון ומחייכת לעצמי שכמה פעמים שמעתי או אמרתי את המונח הזה שהכל תלוי בי. כן, זה כל כך ברור.
אבל יש בחיים מצבים, כן אני יודעת שגם כל דקה אבל יש מצבים בהם השינוי הוא משמעותי במיוחד, בהם המשפטים הללו מקבלים עומק ומימד חדש.
והלימוד שעברנו כאן בשלוש וחצי שנים האחרונות הוא אחד כזה.
ואני באמת לא יודעת איזה צבעים היו לו אם הילדים היו במסגרות או אם ואם ואם. זה מה שהיה וככה זה נראה. ותודה על כך.
אני רואה את ארבעת ילדים מתגבשים לי מול העיניים לאנשים. אני רואה את מרקם היחסים בבית בין כולנו משתנה ומתעצב לו תוך כדי איכפתיות מדהימה.
אני נמצאת איתם כמעט 24 שעות ביממה, חוץ משעה פה או שם שאני לוקחת לעצמי.
אני נושמת איתם את האויר מהבוקר עד הלילה. וגם בלילה.
הם מלמדים אותי כל כך הרבה על להיות אדם טוב יותר. ביחד אנחנו גודלים.ביחד אנחנו מוצאים את הדרך אחד אל השני כך שנבנה אמון, נבנה כבוד הדדי, נבנית תקשורת של עיניים וטון דיבור, נבנית אהבה שלא תמיד יש לנו זמן לעצור ולראות את כל זה. כי זה באמת כל כך אינטנסיבי.
אבל כשיש רגע אחד לעצור ולהסתכל אחורה, כשיש אולי רגע של אתנחתא לפני שמתחילים עוד חלק של המסע שאינו נגמר לעולם, אולי כשיש רגע שבו עוברים את הטרנספורמציה, חשוב כל כך לעצור, לנשום, להעריך, להודות.
להינות מהפירות. לנוח. לנשום את מה שהשגנו. בבית הספר הפרטי שלנו. בית הספר שאין בו ציונים אבל יש בו הישגים, אין בו הוראה אבל יש בו למידה, אין בו חוקים אבל יש בו כללים שנוצרים מתוך מערכות היחסים. בית ספר שאין לו שעות והפסקות שנקבעו מראש אבל יש בו מסגרת אישית, בית ספר שאין בו תעודות אבל יש בו הכרה, שאין בו מנהל אבל יש בו 6 נושאים באחריות. בית ספר שאינו עוצר רק בשליש ובחופשת הקיץ אלא כשההרגשה היא שצריך לנשום ולנוח. כמו עכשיו.
ותודה.
הרבה זמן לא ביקרתי ולא כתבתי פה אבל התעורר בי געגוע גדול לאנשים שהשקפת עולמם בנוגע לחיים וגידול הילדים - דומה לשלי. כבר הבנתי שגם אם אני שייכת למטרייה אחת גדולה שנקראת אולי Life learning או Unschooling הרי שחיי כל משפחה ומשפחה שונים. אבל בכל זאת, יש תחושה שמבינים אותי גם אם אני מגבילה את שעות הטלביזיה והמשפחה האחרת לא.
אז טוב לכתוב, לדעת שלפחות חלק מהקוראים כאן יתנו לי תחושה שאני מובנת, לא משוגעת.
אני חיה בסביבה בה אף לא משפחה אחת מגדלת את הילדים שלה אפילו קרוב לדרך שלנו, דרך החינוך הביתי, דרך הלימוד מהחיים בעיקר.
אנחנו חיים בארה"ב בסביבה בה יש לא מעט ישראלים (ואנחנו זוכים לחגוג פה עכשיו חגים עם חבילות חציר בשבועות או הבאת העומר בפסח) אבל רובם ככולם שייכים למערכת הנורמטיבית.
אני יכולה לומר שזה לא קל לחיות בסביבה חברתית בה לכולם יש מה להגיד על הדרך שלנו. בפנים או מאחרי הגב, יש לכולם דיעה ומעטים מעטים מצדדים בדרך. אולי אחת מצדדת. כל היתר, אבל כ ל היתר, לא.
מין תחושה של אי בודד.
קראתי פה קודם על הקהילה של נווה איתן, אני עוברת בדפים פה ויודעת שחיי הקהילה קיימים גם מעבר לדפי האתר, יש מפגשים, יש תמיכה, יש מעגלים...
לרגע עלתה בי הקנאה. כי גם אני רוצה. גם לי החלום היה תמיד חיי קהילה. גם פה בארה"ב חלמתי ורציתי את זה כל כך.
וחיי החינוך הביתי היו נראים לי תלושים מההוויה של החיים כאן כל עוד כל כך כמהתי לחיי הקהילה.
ולאחרונה, כמה וכמה חדשים, בהם שיחררתי את כל מה שלא קורה, הרווחנו Life learning כמו שלא חלמתי שיכול להיות.
הבנתי בימים האחרונים, מתוך ההסתכלות על התהליך שעברנו כאן ואנחנו עדיין עוברים, עד כמה החיים הם תהליך חינוך אחד ארוך שלנו ההורים ושל הילדים, של היחידה המשפחתית, כאשר אנחנו מוכנים ללכת בה ביחד וכשאנחנו משחררים את כל הפרדיגמות לגבי איך ואיפה הכי נכון לעשות את החינוך הביתי או החיים בכלל.
מסתבר שאפשר לעשות חינוך ביתי טוב, אפילו מעולה אני מעיזה לומר ואפשר לחיות ולגדול ולהינות וליצור במקום בו אף אחד לא חושב כמונו, בעיר ולא בכפר, בסביבה חברתית שכולה אוריינטציה הישגית ותחרותית, במקום בו גם הוקיעו אותנו על שלא חתכנו חתיכה אחת...
לאחרונה נשברו בי עוד פרדיגמות שבלעדיהן חיי היו נראים אינם חיים ושחשבתי שאם אני אוותר עליהן אז איכות חיי וחיי משפחתי ייפגעו מאד. ראה ערך קהילה, ישוב כפרי, ישראל, אנשים כאלו או אחרים.
מתוך הוויתור עליהן, עם הכאב שבהבנה שאנחנו כן חיים במובן מסויים על אי בודד עלתה האפשרות החדשה.
כי אם אנחנו אי בודד אז אין לנו ברירה אלא להפריח אותו בעצמינו. ואין לנו על מי להישען אלא על עצמינו.
בהתחלה זה היה מתסכל לעלא. כמה רציתי תמיכה ואנשים שיפרגנו לנו. ככל שעברו השנים, ככל שנפגעתי שוב ושוב, הבנתי שאני מחפשת דבר שאינו קיים כאן. וטוב שכך.
בתקופה האחרונה אנחנו עוברים תהליך מופלא של גיבוש משפחתי. תמיד היינו יחד אבל כשתשומת הלב היתה מופנית למציאת סביבה חברתית תומכת שלא היתה קיימת, משהו הלך לאיבוד במרכז שלנו.
ומציאת המרכז הזה, שלי, של כל ילד בעצמו, של בן הזוג - הוא תהליך חינוך ביתי של כל אחד ואחת מאיתנו. של כולנו.
והוא תהליך שלא היה קורה כנראה אם היתה פה סביבה חברתית תומכת ואוהדת וחושבת או חיה דומה. ואולי כן, זה לא משנה.
נכנסתי היום לאתר כדי לחפש דפים על חינוך ביתי, על העומק שלו. אורנה אמרה לי בשיחה לא מזמן שהחינוך הביתי מאפשר גמישות שלילדים לא ניתנת בחיי בית ספר.
זה פתח לי את העיניים לחפש את האיכויות והערכים שאנחנו חווים אותם בדרך החיים הזו ושהם לא השגרתיים בהסתכלות על לימוד ועל צמיחה.
ויש כל כך הרבה כאלו.
אני יכולה לומר ששיעורי התקשורת, השיתוף, היצירה,כושר ההמצאה, יכולת המסחר, האמון והאמונה בין בני המשפחה, הלימוד של שימוש בכלי האהבה, פיתוח יכולות פיזיות, כישורי אחריות לעצמך ולבני המשפחה, התמיכה, הגמישות, היכולת למצוא את המקום שלך בתוך התא המשפחתי, היכולת והמודעות לשים גבולות כדי שתרגיש נוח במשפחה, הפרגון, הצפייה במבוגרים והתהליכים שאנחנו עוברים - וההשפעה שלהם על תהליכי הגדילה של הילדים ואולי יש עוד, אני לא זוכרת כרגע - הם שיעורי חיים הכי, הכי, הכי יקרים עבורי. שיעורים שכנראה רק איכפתיות משפחתית, רק קירבה משפחתית כזו, יכולה להניב.
אני רק רוצה לעצור ולהכיר בערך הלימוד הזה שכל כך מעטים מכירים בחשיבות שלו, וכל כך רבים זקוקים לו. הלימוד הערכי של החיים. הלימוד שמביאה דרך החיים של החינוך הביתי.
בין שהוא בקהילה, בין שהוא על אי בודד כזה או אחר.
אני יודעת שהחיכוך עם החיים בדרך הזו הקפיץ את כולנו למקום חדש ומרגש. כן, זה לקח תהליך של כמה שנים והוא ימשיך עוד ועוד. הגיע מין רגע כזה שמאפשר עצירה והכרת תודה על הדרך ולאן שהגענו.
תודה לדרך המיוחדת שבחרנו, דרך שמעמיקה ביננו את הקשר והאהבה והלימוד של כלים חשובים כל כך לחיים.
אולי חיפשתי פה בין הדפים השראה לזה. אולי זה קיים פה. אני מודה שהתחלתי לכתוב בלי לחטט ביותר מידי דפים. יש פה גם כל כך הרבה שאני יודעת שאני לא אספיק לקרוא את כולם.
אני אשמח לקרוא עוד על האיכויות שאנשים חווים בחינוך הביתי. האיכויות שהן מעבר לילד שלמד לקרוא לבד, לבשל ולעשות חשבון. זה לא פחות חשוב אבל את זה מחפשים גם בבתי הספר. במינון ונקודת מבט שונה אולי אבל אני מדברת על איכויות אחרות. על העומק שבחינוך הביתי, החינוך של ההורים והילדים ביחד, אורח החיים הזה, כי זה לא רק חינוך של הילדים. ממש לא. זה של כולנו החינוך הביתי. הזה.
כל כך רציתי קהילה כל השנים ודווקא הקריאה פה על הקהילות שיקפה לי עד כמה אם אנחנו כמשפחה או אינדיבידואלים נרגיש טוב או לא, תיהיה תוצאה של איך אנחנו יוצרים את עצמינו בתוך הסביבה בה אנחנו חיים.
בין שהיא תומכת או לא, בין שהיא כפרית או עירונית, בין שהיא על אי בודד, בין שהיא במקום חם או קר, בין שיש פרגון או אין, בין שכל מה שאני חושבת על איך דברים צריכים להיות או להיראות מתקיימים - או לא.
ודווקא כשהם לא, יש הזדמנות מדהימה ליצור את מי שאנחנו בתוך זה ולהינות מזה.
אני קוראת את המשפט האחרון ומחייכת לעצמי שכמה פעמים שמעתי או אמרתי את המונח הזה שהכל תלוי בי. כן, זה כל כך ברור.
אבל יש בחיים מצבים, כן אני יודעת שגם כל דקה אבל יש מצבים בהם השינוי הוא משמעותי במיוחד, בהם המשפטים הללו מקבלים עומק ומימד חדש.
והלימוד שעברנו כאן בשלוש וחצי שנים האחרונות הוא אחד כזה.
ואני באמת לא יודעת איזה צבעים היו לו אם הילדים היו במסגרות או אם ואם ואם. זה מה שהיה וככה זה נראה. ותודה על כך.
אני רואה את ארבעת ילדים מתגבשים לי מול העיניים לאנשים. אני רואה את מרקם היחסים בבית בין כולנו משתנה ומתעצב לו תוך כדי איכפתיות מדהימה.
אני נמצאת איתם כמעט 24 שעות ביממה, חוץ משעה פה או שם שאני לוקחת לעצמי.
אני נושמת איתם את האויר מהבוקר עד הלילה. וגם בלילה.
הם מלמדים אותי כל כך הרבה על להיות אדם טוב יותר. ביחד אנחנו גודלים.ביחד אנחנו מוצאים את הדרך אחד אל השני כך שנבנה אמון, נבנה כבוד הדדי, נבנית תקשורת של עיניים וטון דיבור, נבנית אהבה שלא תמיד יש לנו זמן לעצור ולראות את כל זה. כי זה באמת כל כך אינטנסיבי.
אבל כשיש רגע אחד לעצור ולהסתכל אחורה, כשיש אולי רגע של אתנחתא לפני שמתחילים עוד חלק של המסע שאינו נגמר לעולם, אולי כשיש רגע שבו עוברים את הטרנספורמציה, חשוב כל כך לעצור, לנשום, להעריך, להודות.
להינות מהפירות. לנוח. לנשום את מה שהשגנו. בבית הספר הפרטי שלנו. בית הספר שאין בו ציונים אבל יש בו הישגים, אין בו הוראה אבל יש בו למידה, אין בו חוקים אבל יש בו כללים שנוצרים מתוך מערכות היחסים. בית ספר שאין לו שעות והפסקות שנקבעו מראש אבל יש בו מסגרת אישית, בית ספר שאין בו תעודות אבל יש בו הכרה, שאין בו מנהל אבל יש בו 6 נושאים באחריות. בית ספר שאינו עוצר רק בשליש ובחופשת הקיץ אלא כשההרגשה היא שצריך לנשום ולנוח. כמו עכשיו.
ותודה.