על ידי נובה* » 19 אפריל 2013, 01:59
לא יודעת אם זו דרמה או דארמה אבל החיים כרגע מחכים שהגלגל יסתובב כי כרגע זה מרגיש כמו התחתית.
במיוחד שבן זוגי האהוב הלך לישון מתוך דיכאון וזה קרה אולי פעם אחת במשך 14 שנה שאנחנו חיים יחד.
אני מצד אחד אופטימית אבל מצד שני זה לא נראה יש פתח אור. אבל תמיד אומרים שהאור הכי גדול נמצא במקומות הכי חשוכים- אז שיאיר כבר כי חשוך.
זה נראה זמן טוב להתחיל לגולל את הסיפור המשפחתי. או לפחות חלקים ממנו. הרי העבר הוא בור ללא תחתית ואני פוחדת שאם אתחיל זה לא ייגמר. אז נתחיל ממה שקרה השבוע. או קצת לפני הרקע.
גרנו במדינת וושינגטון, עברנו לגור בארה'ב כדי שאוכל להתחיל לימודי מיילדות. מיד עזבנו אם קבלת הויזה אחרי שסיימתי 4 שנות לימודים בלימודי אחיות. חשבנו שנעבור ותוך כדי אעבור גם את המבחן הממשלתי של וושינגטן לאחיות, ימצא עבודה , לימודים יהיו חלק מהכל ונסתדר. זה לא מה שקרה. קרסתי מהעומס של הלימודים, בקושי נשמתי מרב הקושי של הגשת משימות. שלא לדבר על זה שלא עברתי את המבחן הראשון אלה רק בפעם השנייה, וכשכבר החלטתי לעזוב את הלימודים החלטנו לעבוד לקליפורניה. מה שקרה זה שיש לי משפחה (בן דוד מבוגר בעל עסקי נדל'ן) שהציע לנו מקום מגורים חינם ובעצם דיבר על זה שהוא מאוד רוצה שתהיה לנו משפחה ולעזור לנו בכיוון הזה. היו לי איתו שיחות על כך שאני רוצה להכנס להריון אבל אנחנו לא יציבים כלכלית ולכן לא מתחננים משהו כזה. ההצעה באה אחרי שתהינו מה אנחנו הולכים לעשות שם כי סבלנו מאוד מגשם רצוף 9 חודשיים במשך השנה ולא ראינו שם עתיד למרות שמאוד אהבנו את האקלים החברתי. חששתי מאוד לעבור בעיקר כי הבן דוד המבוגר הוא אדם לא פשוט היו לו המון סיכסוכים עם המשפחה והיסטוריה קשה עם ההורים שלי. כשנולדתי הוא בא לישראל וגר איתם במשך תקופה. אחרי שנתיים חזר לארה'ב. אני זוכרת את ההורים שלי מנסים ליצור איתו קשר, משאירים לו הודעות בטלפון ואת אבא שלי מתחנן שידבר איתם ויגיד להם מה קורה איתו. הם גם הלוו לו המון כסף אבל מעולם לא שמעו ממנו. בני משפחה אחרים תמיד חוו ממנו קושי כולל אני כשהוא הופיע להלוויה של ההורים שלי כשהם נפטרו מתאונה. הוא הגיע לשבעה והתחיל לדבר איתי על כמה הוא כועס עליהם וכמה נורא אבא שלי היה. הייתי בת 21 עצובה מהמוות של שני הוריי והנה הבן דוד הזה החסר רגישות מוציא את כל הכעסים שלו על ההורים שלי בשבעה שלהם. זה רק דוגמא קטנה לחוסר הטקט שלו.
כשחשבנו האם לעבור לכאן או לא ניהלנו שיחה בנוגע לציפיות שלו מאיתנו. הרגשתי שהוא לא כל כך מודע למה הוא רוצה ושבעצם הוא רוצה לחזור לחוות את ימי הקיבוץ שחי בישראל של שנות ה70. הוא ציפה שנעבוד בחווה, נשתול, נגדל, נהיה כמו קומונה כזו יחד עם השכנים. חששתי מאוד ממה שעלול להיות אבל בעלי רצה מאוד לעבור ומשך לכיוון הזה. הזהרתי אותו שעלול לא להיות קל אבל בכל זאת היה לי נוח לקבל בית קטן ולא לשלם עליו. אז עברנו.
בהתחלה היה נעים, הוא ואישתו באו לכאן לשיעורי יוגה פרטיים שבעלי מלמד והסתבבנו יחד (בלי אישתו) בכל מיני הזדמנויות. עד שיום אחד עשיתי מעשה שהרגיז אותו, התקשרתי אליו לטלפון הנייד לשאול אותו אם הוא בא לארוחת ערב כפי שקבענו. עד אותו רגע מעולם לא התקשרתי אליו לנייד כי הוא מעולם לא רצה לתת לנו את המספר שלו. הוא בא לבית שלנו והתפתח ויכוח שבו לא יכולתי לעצור את הדמעות והארס והאגרסיביות שלו גם הם לא הפסיקו לצאת. יש לו טראומה מהדינמיקה המשפחתית והרגשתי שהוא רואה אותי דרך העיינים שאני זו בעצם אבא שלי שפגע בו ואני כמו שאר המשפחה.....
עד היום אני תוהה אם מתחת לכל השנאה שיש לי אליו יש גם אהבה ופגיעות? מאז אותו אירוע היחסים התקררו אבל הוא המשיך לבוא לשיעורי יוגה פרטיים אצלנו ואני המשכתי לתת כמיטב יכולתי. אבל בעלי היה אומר שזה מאוד קשה הקרירות שלי אליו.
אירועים נוספים המשיכו לצוץ , בעיקר התכתובת שלו אלינו היא במייל ואף פעם לא ישירות בטלפון או בעל-פה. כך שהתחלתי לא להגיב כשהמיילים נהיו מאוד צורמים.
למשל שאסור לנו לדבר עם הגנן כי זה משגע אותו שכולם מדברים עם הגנן.
או במכתב שלו על ליל הסדר הוא כתב שהם לא מעוניינים לבשל, שזה היה בבית שלהם, ושהם יכולים רק בתארכים האלה והאלה ולא בליל הסדר עצמו. שהם רוצים שאנחנו נבשל, נארח (את אמא שלו, אמא שלה, הבן שלהם ואת אח שלו) בבית שלנו שבגודל של קופסת נעליים (הוא גר בבית ענק באזור הכי יוקרתי בעיר) הם ישלמו על הכל אבל הם לא יכולים לתרום יותר מזה.
וארוע אחרון שגרם לפיצוץ האחרון היה שהמשאבה של המים הפסיקה לעבוד, לא היה לנו מים ולא היה ניתן להשיג אותו (כי אין לנו את הפלאפון החסוי שלו) קצת התמרמרנו על האופן שבו הוא כתב לנו ולשכנים על זה שזה לא אשמתי ושלמחרת יבואו לסדר. לא הבנתי את חוסר הרגישות שלו להתעלם מהעובדה שהיינו בלי מים כמעט 20 שעות. מילא אנחנו שלא משלמים שכירות.....
והנה אני גולשת וגולשת ומתארת עוד ועוד אירועים שהפריעו לי בהתנהלות בנינו.
האמת היא שהיינו צריכים לעבור מיד אחרי הפיצוץ עם הפלאפון והמתיחות שהייתה שם שלא הייתה בריאה לאף אחד. זה לא היה נכון לשנוא אותו ולחיות תחת קורת הגג שלו. ממש ממש לא. אבל ככה זה כשהחיים לא נותנים לך בעיטה, בסוף זה מגיע מכיוון לא צפוי.
ואכן השבוע הוא ואישתו הגיעו אלינו ואמרו שהם מביאים ארוחת ערב. הצענו להפגש במקום ניטרלי אבל הם התעקשו שזה היה פה. הם שעה וחצי דיברו איתנו על אינטואיציה ועל הרגשות שלנו לתינוק, והאם אני מאמינה בתקשורת עם העובר או לא .....(אישתו עוסקת בתחום שכולו קשור לפסיכולוגיה של העובר, על טראומות שהעובר עובר עוד בבטן.....)
אחרי שעה וחצי של שיחה קלילה היא אומרת שקשה לה להגיד את זה אבל הם מבקשים שתוך 6 שבועות נעזוב. אני בולעת רוק למרות שידעתי שזה יקרה ובן הזוג אומר להם שזה טוב לנו שנעמוד על הרגליים. הסיבה שלהם היא שיש מתח בנינו והיא חושבת שככה נוכל לבחון את היחסים לא בשוכרים ובעלי דירה.
אנחנו עוברים לילה ללא שינה כמעט ומתהפכים במיטה. הבן זוג מרוויח מכמה שעות יוגה ואם יש שיעורים פרטיים זה משמעותי אבל אם אין .....
ואני מחפשת ומחפשת עבודה לפני שתצוץ הבטן ואף אחד לא מוכן להעסיק אותי. השבוע הייתי בראיון עבודה למשהו זמני והסיבה לאי העסקתי הייתה התעניינותי במיילדות (עבודה עם מחקר באלצהיימר זה לא אותו דבר)
כולם חושבים שפה זה אמריקה וזה קל והנה אנחנו מרגישים את שני הקצוות. מצד אחד את הדחיפה שלה אנחנו זקוקים כדי להתחיל להיות עצמאיים ולמצוא מקור הכנסה יותר רציני. יותר שעות יוגה יותר פנייה לאנשים שיעזרו לי להכנס בדלת של הסיעוד.
ומצד שני חווים את הבעיטה משני אנשים שהם בני משפחה ואנשים שמגיעים לכאן שבוע שבוע לטיפול פרטי שעלותו לא זולה כלל.
הפלא הוא שגם השבוע הם נחתו פה אצלנו לשיעור. הסתובבנו עם רגשות קשים לגביהם כל השבוע ותהינו איך הם מרגשים בנוח להעיף אותנו מפה, ולהמשיך להגיע לשיעור פרטי. אבל זה הם, והיכולת שלנו לקבל אותם ולטפל בהם מבלי להגלות את הקושי שלנו שבו אנחנו נמצאים.
חשוב לציין שבשיחות של הבן דוד עם בעלי הוא דיבר על זה שיעזור לנו אם יהיה לנו ילד, שירחיבו לנו את הבית הקטן, ושאנחנו לא צריכים לדאוג. זה נאמר פעמים רבות במטרה לעודד אותנו לייצר ילדים....
בשיחה שלי איתו פעם הוא סיפר כמה הוא עצוב שלא היו לו עוד ילדים. שהמצב הכלכלי היה קשה והוא פחד ואז כבר היה מאוחר ואישתו לא יכלה ללדת יותר. לכן זה היה חשוב לו....
אתמול הופתעתי מהגיס שלי שאמר לי שהוא לא מבין למה יש לנו ממנו ציפיות. גרנו אצלו שנה וטבעי שהוא רוצה כבר להשכיר את זה למישהו אחר.
אבל זה לא מה שסיכמנו איתו לפני שעברנו. אמרנו שנדבר על המשך ואם נצטרך לשלם או לא תלוי במצבנו...
אני לא מתלוננת. אני שמחה על הדחיפה. ומתרגשת מההרפתקאה. ומקווה שהשמיים סוף שוך יאירו לנו פנים.
אבל קשה לא ליפול למחשבות דואגות על מה יהיה איתנו בלי שיש לנו מקור הכנסה שאפילו מספיק לכסות שכר דירה מינימלי.
ואחרון דאגותי- חלום לידת הבית הרגע עף מהחלון. אין סיכוי לממן לידה כזו כשליה בבית חולים היא חינם בגלל מצבנו הכספי.
המיילדת שאיתה נפגשתי בשבוע שעבר ושעדיין לא סיפרתי עליה פה התקשרה כדי לשאול מה החלטתי. סיפרתי לה את החדשות וניסיתי להציע את זמני, או זמנו של בעלי כברטר או תשלום בעתיד. אבל זה היה נראה ללא תקנה.
החזיקו לי אצבעות כי שלחתי את הרזומה שלי היום ללפחות 5 מקומות. אפילו חשבנו לעבור למדינה בתוך ארה'ב שמקבלת אחות ללא ניסיון.
אז זהו
אשמח לשמוע מה אתן חושבות ואם יש לכן הצעות מחוץ לקופסא.
חשבתי לעמוד בצומת מרכזית עם שלט ענק "אחות בהריון ללא ניסיון מחפשת עבודה" נראה לי שזה יהיה שינוי מרענן מהשלטים המבקשים נדבה של מחוסרי הבית....
לא יודעת אם זו דרמה או דארמה אבל החיים כרגע מחכים שהגלגל יסתובב כי כרגע זה מרגיש כמו התחתית.
במיוחד שבן זוגי האהוב הלך לישון מתוך דיכאון וזה קרה אולי פעם אחת במשך 14 שנה שאנחנו חיים יחד.
אני מצד אחד אופטימית אבל מצד שני זה לא נראה יש פתח אור. אבל תמיד אומרים שהאור הכי גדול נמצא במקומות הכי חשוכים- אז שיאיר כבר כי חשוך.
זה נראה זמן טוב להתחיל לגולל את הסיפור המשפחתי. או לפחות חלקים ממנו. הרי העבר הוא בור ללא תחתית ואני פוחדת שאם אתחיל זה לא ייגמר. אז נתחיל ממה שקרה השבוע. או קצת לפני הרקע.
גרנו במדינת וושינגטון, עברנו לגור בארה'ב כדי שאוכל להתחיל לימודי מיילדות. מיד עזבנו אם קבלת הויזה אחרי שסיימתי 4 שנות לימודים בלימודי אחיות. חשבנו שנעבור ותוך כדי אעבור גם את המבחן הממשלתי של וושינגטן לאחיות, ימצא עבודה , לימודים יהיו חלק מהכל ונסתדר. זה לא מה שקרה. קרסתי מהעומס של הלימודים, בקושי נשמתי מרב הקושי של הגשת משימות. שלא לדבר על זה שלא עברתי את המבחן הראשון אלה רק בפעם השנייה, וכשכבר החלטתי לעזוב את הלימודים החלטנו לעבוד לקליפורניה. מה שקרה זה שיש לי משפחה (בן דוד מבוגר בעל עסקי נדל'ן) שהציע לנו מקום מגורים חינם ובעצם דיבר על זה שהוא מאוד רוצה שתהיה לנו משפחה ולעזור לנו בכיוון הזה. היו לי איתו שיחות על כך שאני רוצה להכנס להריון אבל אנחנו לא יציבים כלכלית ולכן לא מתחננים משהו כזה. ההצעה באה אחרי שתהינו מה אנחנו הולכים לעשות שם כי סבלנו מאוד מגשם רצוף 9 חודשיים במשך השנה ולא ראינו שם עתיד למרות שמאוד אהבנו את האקלים החברתי. חששתי מאוד לעבור בעיקר כי הבן דוד המבוגר הוא אדם לא פשוט היו לו המון סיכסוכים עם המשפחה והיסטוריה קשה עם ההורים שלי. כשנולדתי הוא בא לישראל וגר איתם במשך תקופה. אחרי שנתיים חזר לארה'ב. אני זוכרת את ההורים שלי מנסים ליצור איתו קשר, משאירים לו הודעות בטלפון ואת אבא שלי מתחנן שידבר איתם ויגיד להם מה קורה איתו. הם גם הלוו לו המון כסף אבל מעולם לא שמעו ממנו. בני משפחה אחרים תמיד חוו ממנו קושי כולל אני כשהוא הופיע להלוויה של ההורים שלי כשהם נפטרו מתאונה. הוא הגיע לשבעה והתחיל לדבר איתי על כמה הוא כועס עליהם וכמה נורא אבא שלי היה. הייתי בת 21 עצובה מהמוות של שני הוריי והנה הבן דוד הזה החסר רגישות מוציא את כל הכעסים שלו על ההורים שלי בשבעה שלהם. זה רק דוגמא קטנה לחוסר הטקט שלו.
כשחשבנו האם לעבור לכאן או לא ניהלנו שיחה בנוגע לציפיות שלו מאיתנו. הרגשתי שהוא לא כל כך מודע למה הוא רוצה ושבעצם הוא רוצה לחזור לחוות את ימי הקיבוץ שחי בישראל של שנות ה70. הוא ציפה שנעבוד בחווה, נשתול, נגדל, נהיה כמו קומונה כזו יחד עם השכנים. חששתי מאוד ממה שעלול להיות אבל בעלי רצה מאוד לעבור ומשך לכיוון הזה. הזהרתי אותו שעלול לא להיות קל אבל בכל זאת היה לי נוח לקבל בית קטן ולא לשלם עליו. אז עברנו.
בהתחלה היה נעים, הוא ואישתו באו לכאן לשיעורי יוגה פרטיים שבעלי מלמד והסתבבנו יחד (בלי אישתו) בכל מיני הזדמנויות. עד שיום אחד עשיתי מעשה שהרגיז אותו, התקשרתי אליו לטלפון הנייד לשאול אותו אם הוא בא לארוחת ערב כפי שקבענו. עד אותו רגע מעולם לא התקשרתי אליו לנייד כי הוא מעולם לא רצה לתת לנו את המספר שלו. הוא בא לבית שלנו והתפתח ויכוח שבו לא יכולתי לעצור את הדמעות והארס והאגרסיביות שלו גם הם לא הפסיקו לצאת. יש לו טראומה מהדינמיקה המשפחתית והרגשתי שהוא רואה אותי דרך העיינים שאני זו בעצם אבא שלי שפגע בו ואני כמו שאר המשפחה.....
עד היום אני תוהה אם מתחת לכל השנאה שיש לי אליו יש גם אהבה ופגיעות? מאז אותו אירוע היחסים התקררו אבל הוא המשיך לבוא לשיעורי יוגה פרטיים אצלנו ואני המשכתי לתת כמיטב יכולתי. אבל בעלי היה אומר שזה מאוד קשה הקרירות שלי אליו.
אירועים נוספים המשיכו לצוץ , בעיקר התכתובת שלו אלינו היא במייל ואף פעם לא ישירות בטלפון או בעל-פה. כך שהתחלתי לא להגיב כשהמיילים נהיו מאוד צורמים.
למשל שאסור לנו לדבר עם הגנן כי זה משגע אותו שכולם מדברים עם הגנן.
או במכתב שלו על ליל הסדר הוא כתב שהם לא מעוניינים לבשל, שזה היה בבית שלהם, ושהם יכולים רק בתארכים האלה והאלה ולא בליל הסדר עצמו. שהם רוצים שאנחנו נבשל, נארח (את אמא שלו, אמא שלה, הבן שלהם ואת אח שלו) בבית שלנו שבגודל של קופסת נעליים (הוא גר בבית ענק באזור הכי יוקרתי בעיר) הם ישלמו על הכל אבל הם לא יכולים לתרום יותר מזה.
וארוע אחרון שגרם לפיצוץ האחרון היה שהמשאבה של המים הפסיקה לעבוד, לא היה לנו מים ולא היה ניתן להשיג אותו (כי אין לנו את הפלאפון החסוי שלו) קצת התמרמרנו על האופן שבו הוא כתב לנו ולשכנים על זה שזה לא אשמתי ושלמחרת יבואו לסדר. לא הבנתי את חוסר הרגישות שלו להתעלם מהעובדה שהיינו בלי מים כמעט 20 שעות. מילא אנחנו שלא משלמים שכירות.....
והנה אני גולשת וגולשת ומתארת עוד ועוד אירועים שהפריעו לי בהתנהלות בנינו.
האמת היא שהיינו צריכים לעבור מיד אחרי הפיצוץ עם הפלאפון והמתיחות שהייתה שם שלא הייתה בריאה לאף אחד. זה לא היה נכון לשנוא אותו ולחיות תחת קורת הגג שלו. ממש ממש לא. אבל ככה זה כשהחיים לא נותנים לך בעיטה, בסוף זה מגיע מכיוון לא צפוי.
ואכן השבוע הוא ואישתו הגיעו אלינו ואמרו שהם מביאים ארוחת ערב. הצענו להפגש במקום ניטרלי אבל הם התעקשו שזה היה פה. הם שעה וחצי דיברו איתנו על אינטואיציה ועל הרגשות שלנו לתינוק, והאם אני מאמינה בתקשורת עם העובר או לא .....(אישתו עוסקת בתחום שכולו קשור לפסיכולוגיה של העובר, על טראומות שהעובר עובר עוד בבטן.....)
אחרי שעה וחצי של שיחה קלילה היא אומרת שקשה לה להגיד את זה אבל הם מבקשים שתוך 6 שבועות נעזוב. אני בולעת רוק למרות שידעתי שזה יקרה ובן הזוג אומר להם שזה טוב לנו שנעמוד על הרגליים. הסיבה שלהם היא שיש מתח בנינו והיא חושבת שככה נוכל לבחון את היחסים לא בשוכרים ובעלי דירה.
אנחנו עוברים לילה ללא שינה כמעט ומתהפכים במיטה. הבן זוג מרוויח מכמה שעות יוגה ואם יש שיעורים פרטיים זה משמעותי אבל אם אין .....
ואני מחפשת ומחפשת עבודה לפני שתצוץ הבטן ואף אחד לא מוכן להעסיק אותי. השבוע הייתי בראיון עבודה למשהו זמני והסיבה לאי העסקתי הייתה התעניינותי במיילדות (עבודה עם מחקר באלצהיימר זה לא אותו דבר)
כולם חושבים שפה זה אמריקה וזה קל והנה אנחנו מרגישים את שני הקצוות. מצד אחד את הדחיפה שלה אנחנו זקוקים כדי להתחיל להיות עצמאיים ולמצוא מקור הכנסה יותר רציני. יותר שעות יוגה יותר פנייה לאנשים שיעזרו לי להכנס בדלת של הסיעוד.
ומצד שני חווים את הבעיטה משני אנשים שהם בני משפחה ואנשים שמגיעים לכאן שבוע שבוע לטיפול פרטי שעלותו לא זולה כלל.
הפלא הוא שגם השבוע הם נחתו פה אצלנו לשיעור. הסתובבנו עם רגשות קשים לגביהם כל השבוע ותהינו איך הם מרגשים בנוח להעיף אותנו מפה, ולהמשיך להגיע לשיעור פרטי. אבל זה הם, והיכולת שלנו לקבל אותם ולטפל בהם מבלי להגלות את הקושי שלנו שבו אנחנו נמצאים.
חשוב לציין שבשיחות של הבן דוד עם בעלי הוא דיבר על זה שיעזור לנו אם יהיה לנו ילד, שירחיבו לנו את הבית הקטן, ושאנחנו לא צריכים לדאוג. זה נאמר פעמים רבות במטרה לעודד אותנו לייצר ילדים....
בשיחה שלי איתו פעם הוא סיפר כמה הוא עצוב שלא היו לו עוד ילדים. שהמצב הכלכלי היה קשה והוא פחד ואז כבר היה מאוחר ואישתו לא יכלה ללדת יותר. לכן זה היה חשוב לו....
אתמול הופתעתי מהגיס שלי שאמר לי שהוא לא מבין למה יש לנו ממנו ציפיות. גרנו אצלו שנה וטבעי שהוא רוצה כבר להשכיר את זה למישהו אחר.
אבל זה לא מה שסיכמנו איתו לפני שעברנו. אמרנו שנדבר על המשך ואם נצטרך לשלם או לא תלוי במצבנו...
אני לא מתלוננת. אני שמחה על הדחיפה. ומתרגשת מההרפתקאה. ומקווה שהשמיים סוף שוך יאירו לנו פנים.
אבל קשה לא ליפול למחשבות דואגות על מה יהיה איתנו בלי שיש לנו מקור הכנסה שאפילו מספיק לכסות שכר דירה מינימלי.
ואחרון דאגותי- חלום לידת הבית הרגע עף מהחלון. אין סיכוי לממן לידה כזו כשליה בבית חולים היא חינם בגלל מצבנו הכספי.
המיילדת שאיתה נפגשתי בשבוע שעבר ושעדיין לא סיפרתי עליה פה התקשרה כדי לשאול מה החלטתי. סיפרתי לה את החדשות וניסיתי להציע את זמני, או זמנו של בעלי כברטר או תשלום בעתיד. אבל זה היה נראה ללא תקנה.
החזיקו לי אצבעות כי שלחתי את הרזומה שלי היום ללפחות 5 מקומות. אפילו חשבנו לעבור למדינה בתוך ארה'ב שמקבלת אחות ללא ניסיון.
אז זהו
אשמח לשמוע מה אתן חושבות ואם יש לכן הצעות מחוץ לקופסא.
חשבתי לעמוד בצומת מרכזית עם שלט ענק "אחות בהריון ללא ניסיון מחפשת עבודה" נראה לי שזה יהיה שינוי מרענן מהשלטים המבקשים נדבה של מחוסרי הבית....