לימודיי המיילדות שלי

שליחת תגובה

גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: לימודיי המיילדות שלי

לימודיי המיילדות שלי

על ידי קרם_קרמל* » 12 יוני 2014, 20:19

מזל טוב. כיף שחזרת לעדכן! גם לי אמרו לשכב בלידה הטבעית שלי... את הראשונה שאני שומעת שגם אצלה! אצלי נגמר... לא טבעי. סיפור הלידה של עוגיון , אם את רוצה לקרוא.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי קול_פעמונים* » 26 מאי 2014, 20:52

_שמחה שחזרת לעדכן, ושהעדכון שלך מוצלח כל כך.
מזל טוב!_

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 26 מאי 2014, 20:40

וואוו!
ספרי!!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי דנה_ה* » 25 מאי 2014, 22:15

מזל טוב. שמחה שהכל בסדר.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 25 מאי 2014, 20:53

מזל טוב. שמחה שהכל בסדר. אוהבת איך שאת כותבת ומקווה שתמשיכי לכתוב.. ובהצלחה בכל מקרה

לימודיי המיילדות שלי

על ידי תפילה_לאם » 25 מאי 2014, 20:36

שמחה שחזרת לעדכן, ושהעדכון שלך מוצלח כל כך.
מזל טוב!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי יוליקו* » 25 מאי 2014, 20:28

מזל טוב!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 25 מאי 2014, 19:52

פותחת בסליחה מכל הלב שלא יכולתי לחזור הנה במשך כמעט שמונה חודשים- אני חיה אבל אלה בהחלט החיים "שאחרי". קצת כמו שחשבתי איך זה לא להיות בתולה, יש את החיים שלפני והחיים שאחרי הבתוליות.
אספר בקצרה שהלידה התארכה לשלושה ימים שבהם היו צירים לא סדירים רק בבוקרו של היום השלישי נולדה ביתי שגרמה לליבי להרגיש שבעצם יש לי לב וכל כולו יכול להפתח. (בנתיים הוא נסגר קצת :( אבל זה כבר לסיפור אחר) המיילדת ייעצה לי על כל מיני דברים במשך היומיים הראשונים ולקראת היום השלישי הגיעה בלילה ובעצם אמרה שאני אקטיבית מידי ואני צריכה לשכב. זה נגד את כל "הכללים" אבל הייתה העצה הכי נכונה ללידה שתתקדם. זה כאילו שהייתי למעלה מידי ולא נתתי לזה להתרחש. אז היא השכיבה אותי על כל צד חצי שעה. הלידה התקדמה מהר מהשלב הזה, עד שהתינוקת טסה החוצה וקרעה אותי לגזרים לא דרגה 3 אבל היה מאוד קרוב. המיילדת אפילו לא תפרה אותי כי הייתה צריכה לרוץ ללידה נוספת וחזרה רק כעבור כמה שעות לסיים את התפירה.
ופה יש לי שאלה לעצמי בתור מיילדת לעתיד האם נחוץ לדרוש מהיולדת ללחוץ. הנקודה הזו הייתה לי הכי מאכזבת בלידה מבן זוג שלי כיוון שביקשתי ממנו שבנקודה הזו כשהמיילדת תגיד ללחוץ להזכיר לי לחכות בסבלנות עד שהתינוק יוצא, אבל הוא לא תפקד ברגע החשוב הזה.
ברב טיפשותי גם נמנעתי ממשכחי כאבים ב24 שעות הראשונות אחרי הלידה והמשכתי לסבול כאבי תופת מהקרעים.
טוב שיש צרכים של אנשים קטנים שגורמים לי לוותר על הדעות הטיפשיות שלי לצורך התפקוד היותר נכון של עצמי.

אני חייבת לספר שלא הרגשתי שום תחושות של מוות במהלך הלידה או תחושות אחרות שציפיתי להן וראיתי אותן אצל נשים אחרות וגם לא הייתי בהיי כשהיא נולדה. המסייעת של המיילדת שנשארה איתי בזמן שהיא הלכה ללידה השניה הייתה כולה באובר הגזמה שגרם לי דווקא להתכנס פנימה ולשתוק. אולי פשוט הייתי עייפה - ורעבה!
אני חושבת שהדבר הכי מיוחד שקרה לי זה שנפתרתי מכל מיני דעות על איך הלידה צריכה להיות או איך היא אמורה להרגיש,וגם מהפחד הכי גדול להפוך לאמא- זה פשוט קרה וזה עובדה ואין לי יותר פחד בנוגע לזה. אבל כמו בהרבה מקרים פחד אחד מתחלף באחר ובטח משותף לכל אם שדואגת לגורל צאצאיה.
רציתי הרבה פעמים להכנס לשתף במה שבסוף היה ומשום מה משהו פנימי מנע ממני להכנס לכתוב לספר, זו פעם ראשונה שאני חוזרת לדף והייתי מופתעת לראות כל כך הרבה תגובות מאנשים מודאגים - צר לי שהדאגתי מישהו-שוב סליחה.
מדהים כמה מהר החיים האלה עוברים ובכמה דעות אני יכולה להחזיק שמונעים ממני לראות את המציאות בצורה ברורה. כמעט שמונה חודשיים אחרי הלידה הדבר הכי ברור לי הוא שצריך לישון, לאכול, וקורת גג מעל הראש. כל השאר תלוי במצב.
יום טוב ומקווה לחזור במהרה.
דרך אגב יש לה שם מדהים אבל אני לא מגלה.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 23 מרץ 2014, 15:03

והמרגיעון שקיבלתי קודם: כולנו משפחה אחת..

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 23 מרץ 2014, 15:02

איזה קטע יוליקו, בדיוק אתמול חשבתי שאני רוצה להכנס שוב לדף הזה כדי לשאול מה שלום נובה..
מאד מקווה נובה לשמוע ממך....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי יוליקו* » 22 מרץ 2014, 19:46

מה שלומך?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי יוליקו* » 17 דצמבר 2013, 15:26

ממשיכה לשלוח לך אהבה בריאות וכל טוב.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 16 דצמבר 2013, 16:28

מה שלומך? מה שלומכם? מקווה שהכל בטוב ובסדר ואת פשוט לא נכנסת לבאופן מרוב שאת עסוקה..

לימודיי המיילדות שלי

על ידי תפילה_לאם » 15 דצמבר 2013, 03:30

מה שלומך?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי דנה_ה* » 13 דצמבר 2013, 22:31

נובה יקרה..
בתור עוקבת שקטה אני נכנסת כל יום למה חדש לבדוק אם חזרת..
מה שלומך?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי קרם_קרמל* » 15 נובמבר 2013, 10:35

מלחיץ.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 18 אוקטובר 2013, 05:11

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

כן, מה שלומך? אני דואגת לך...

לימודיי המיילדות שלי

על ידי תפילה_לאם » 15 אוקטובר 2013, 23:20

נובה היקרה!
מה שלומך?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי יהלה* » 08 אוקטובר 2013, 21:12

שולחת תחושה של פתיחות זרימה אמונה אהבה ,שתצאי בידיים מלאות.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי יוליקו* » 07 אוקטובר 2013, 12:14

מתפללת ללידה טובה ומעצימה עבורך ועבור פרי אהבתכם.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פלונייה* » 07 אוקטובר 2013, 11:13

משתפת: לי היו צירים כל תשיעי, ירידת מים ולידה התפתחה רק אחרי שלושה ימים. אחרי שהתחילו והפסיקו טסט פיטוצין שלא קידם במאומה (נראה לי שהלחץ שהלחיצו אותי זירז שם משהו..כל אחת ומה שעובד לה)
בדיעבד אני יודעת שהסכמתי לטסט כי כבר הייתי מותשת, ובתוך התחלה של לידה (קפצתי תוך חצי שעה מפתיחה שתיים לחמש) והחרדה יחד עם ההסכמה להליך רפואי היתה חלק מהמופע של האינטנסיביות הרגשית של ללדת.
הנקודה היא: אני לא מאמינה שהגוף מעוכב. אני מאמינה שבתהליך הלידה "מוכרים לנו" לוחות זמנים. אני מאמינה שהגוף שלך יודע טוב מתי לשחרר ולהתחיל תהליך. אם את עייפה, זה הזמן להתחזק באמונה בגוף, בצחוק, בהתרגשות לקראת פגישתך עם יצירה מופלאה. היי בטוחה שתלדי בסוף בצורה המיטבית בסיטואציה אליה תגיעי. לידה מבורכת שתהיה לך

לימודיי המיילדות שלי

על ידי תפילה_לאם » 06 אוקטובר 2013, 00:37

היי נובה,
מוכר לי מקרוב הסיפור של ירידת מים וצירים שמבוששים לבוא.
את בוודאי יודעת טוב ממני איך ומה, אבל אולי כדאי לנסות זרוז כלשהו? עיסוי פטמות?
בכל מקרה, אם את עייפה ולחוצה, חשבי מה ירגיע אותך וייתן לך כוחות: האם את יכולה לישון? מקלחת חמימה, ספל תה, קריאת תהילים?
מאחלת לך שיתקדם מהר וטוב ושיסתיים בידיים מלאות!
הפחד מבית חולים משתק אותי.
זה לא אידאלי ללדת בבית חולים, ואני מקווה שתלדי כמו שרצית, אבל זכרי שאם כך הדברים מתגלגלים עדיין יכולה להתפתח חוויה חיובית ומעצימה והעיקר - בריאה.
זה כל כך יפה שזה לא מה שתכננתי ואני כל כך שמחה שאני לא קובעת מה הולך להיות.
מקווה לעדכונים טובים טובים בקרוב!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 05 אוקטובר 2013, 22:55

הלידה לא מתקדמת. מאז שירדו המים אתמול בבוקר אין ממש צירים. כבר צהרי היום השני והצירים אמנם התחילו אבל הם קלושים ורחוקים. אני לא יודעת מה מעכב את הגוף שלי ואני עייפה. הפחד מבית חולים משתק אותי.
אנא התפללו עבורי

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 05 אוקטובר 2013, 10:10

בהצלחה
מחזיקה אצבעות :-)

לימודיי המיילדות שלי

על ידי אינדי_אנית* » 05 אוקטובר 2013, 06:50

בהצלחה @}
מחכים לעדכונים....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 05 אוקטובר 2013, 03:27

ירידת מים היום בבוקר. חודש לפני ה"תכנון" שלי. עכשיו כבר כמעט 12 שעות אחרי ואני לא מרגישה שמשהו מאוד מתקדם.
כבר ימים אחדים שאני מתכננת להכנס לפה לקבל פה נשיקה מרפרפת מהדפים האלה שאני כותבת בהם ושבהם אני מקבלת הדים ותגובות להרהורים שלי.
תודה למגיבות!
ובכן זה לא צפוי מה שקורה עכשיו -לידה היום, מחר תתרחש ואני בכלל לא מוכנה. בשעות הבוקר התרוצצנו שנינו לקנות כמה בגדים ,חיתולים, שמן, קצת אוכל למיילדת והעוזרת שלה....ואחרי שהתשנו עצמנו כשמגבת תקועה לי בין הרגלים חזרנו לנוח. והוא שוב הלך למצוא לנו סדין מגן למזרון שאין לנו!
רגע אני לא מוכנה אבל זה כל כך יפה שזה לא מה שתכננתי ואני כל כך שמחה שאני לא קובעת מה הולך להיות.
הסכלתי היום על המזל שהתינוק הולך להיוחד בו- מאזניים. בכלל לא מה שתכננתי. שום דבר אינו מה שתכננתי. רק שהתכנון שלי לא להגיע לבית חולים יתהפך!

אתמול בדיוק הן היו פה לביקור- המיילדת ועוזרתה. ויום לפני כן ביקרתי את הרופאה המגבה של המיילדת. ראיתי אותה למשך חמש דקות וקרה לי בדיוק מה שקורה להמון נשים כשהם פוגשות ברפואה. היא שאלה אותי אם עשיתי את בדיקת הGBS וכשאמרתי שלא כי אני לא רוצה לת אנטיביוטיקה היא אמרה לי שני דברים: "ומה אם התינוק ימות?" והדבר השני היה "הבריאות שלך לא קשורה באם הוא יחלה או לא". בזמן הפגישה לא ממש הגבתי אבל אחרי שיצאתי התחלתי לרתוח! מה שמשלה כלכך זה נחמדות שלה הביטוי הכללי שלה של נעימות ומרחב אבל האמירות הקטנות האלה מחלחלות גם אם הן נאמרות בצורה הכי ידידותית שיש. זה נראה לי מה שלא קולטים רב האנשים שהולכים לרפואה רגילה, שאין קשר בין הנחמדות והאמפטיה שמקרינים אנשים הרפואה ומידת הפחדים שהם מסוגלים להשחיל מתחת למעטה הזה.
טוב אני הולכת להתרכז בהווה עכשיו לא במה שהיה או יהיה ומקווה לעדכן על תינוק או תינוקת בקרוב.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי ברכהושלום* » 28 אוגוסט 2013, 22:53

הרצון שלך ללדת בלי התערבות הוא טבעי ונכון. הגוף שלך יגיד לך מה לעשות, או יותר נכון- יעשה את העבודה בעצמו אם לא יפריעו לו.
לא צריך ללחוץ. לא צריך להילחץ.
הגוף שלך יודע ללדת. התינוק שלך יודע להיוולד.

אולי תנחי את המיילדת לא להגיד לך מה לעשות ולא לבדוק אותך, אלא אם תבקשי ממנה לעשות זאת או שהיא תבחין שמשהו לא בסדר/ את זקוקה לעזרה?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי רקמה* » 26 אוגוסט 2013, 23:08

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

פחד למות ועיסוק במוות רווחו בהריונות שלי. אני זוכרת איך בערך חודשיים אחרי הלידה בעודי מתקלחת בלילה חשבתי לעצמי: ״אני צריכה להיזהר לא להחליק לשבור את הראש ולמות, כי אין לנו תמ״ל בבית.״
נשמע לי אופייני ולגיטימי. פחד למות הוא גם משהו שקורה לעיתים במהלך לידה עצמה, שמעתי מכמה וכמה.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 24 אוגוסט 2013, 01:56

תודה מיכל. אתמול פגישה נוספת עם המיילדת אבל לא מצליחה להגיד לה מה רצוני בלידה. אנחנו מדברות באריכות יחד עם הבנזוג על הגעתה של אימו-חמותי...
אני חלוקה בקשר להגעתה. מצד אחד היו לי איתה רגעי קירבה ומרגישה שהיא יכולה לשבת לצידי בשקט. אבל הכל תלוי במתחים שעלולים להצטבר לפפני הלידה. היא רוצה להיות פה ואני רוצה לכבד אותה... גם זה מעשה נדיר עבורי כי כיבוד אנשים הוא לא תחום ההצטיינות שלי. בדרך כלל יודעת לכבד את מה שאני מכבדת כי באמת יש בי משהו כלפי מישהו אבל לרב יש בי תחושה הפוכה. אני לא מכבדת רק כי "צריך". איתה פתאום יש לי תחושה של זקנת השבט האחרונה שנותרה- ולכן מין רגישות כזו שלא נדע עוד כמה זמן יש לה.
אבל האם אני רוצה בכלל מישהו לידי?
לא
הסברתי לבנזוג שארצה שקט ושאני סומכת רק עליו. אבל חוששת שהוא יהיה עסוק בלדאוג לאמא שלו שתרגיש בנוח. דיברנו על זה.
המיילדת אמרה- דברים מסתדרים לא צריך לדאוג. ולוקחת את מה שהיא אמרה ומאמינה בזה. מקסימום אצא אל היער הקרוב בתקווה לרכב על אריה היערות שתמונה שלו צולמה בחצר אחד הבתים היום. שיקח אותי רחוק...

לימודיי המיילדות שלי

על ידי מיכל_בן_אריה* » 19 אוגוסט 2013, 19:18

מקסימה את ! איזה תענוג לקרוא את דבריך !

ולשאלתך,
להתחבר לאלוהים ולחוות את הרגע בלי הפרעות - נראית לי ציפייה נכונה.
פשוט את צריכה לדאוג לכך שאת ברורה מהן הציפיות שלך, עוד לפני הלידה, ולהעבירה לאנשים הרלבנטיים.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 18 אוגוסט 2013, 23:18

סיפרתי שעברתי מיילדת???
חזרתי למיילדת שאיתה עבדתי שנה שעברה. זו שאיתה עברתי את הלידת פרע כתפיים וזה כל כך שונה מהיחסים שהיו לנו. קודם כל אני סומכת עליה. ומרגישה באמת שיש לה סוף סוף מה לתת. שלל העצות שהיו לה לגבי האנמיה שלי ממש מראים את אותותיהם ולמרות שחשבתי שהחולשה והעייםות הם נורמאלים זו תחושה שונה לגמרי להתחזק מטיפות הברזל שהיא נתנה לי.
אבל זו דילמה- תמיד מה שטבעי ומה שלא טבעי מתערבב אצלי למה נחוץ ומה זו התערבות שאינה במקום. אין מה להשוות מבחינת האנרגיה אבל בהחלט אני תוהה מה אנחנו לא יודעים- או בשבילי השאלה של תלות במין בקבוקון כזה שיתן לי כוח ואנרגיה. ולמה אני לא יכולה לקבל את זה משפע העלים הירוקים שאני אוכלת כמו פרה באחו?
מה שכיף עם המיילדת הזו זה שהיא לוקחת חסות- אני מרגישה שאני יכולה להשען אחורה ולהיות הטמבלית התורנית שלה שמקשיבה להוראות וממלאת בלי שאלות. אולי בכל מקום אחר הייתי מחזיקה בשאלות בתחקירים בסימני שאלה. אבל זה כיף להרגיש חסות. מה גם שבשבילי זה יוצא דופן - אני רק לא יודעת אם אני יכולה לאפשר את התחושה הזו בלידה.
ממה שראיתי מיילדות במובן מסוים לא שונות (בתחום שלהם) ברמת ההתערבות שלהם בלידה. הם מרגישות שהן צריכות לבדוק או להנחות בנשימות או להגיד מתי ללחוץ - ואני רוצה להיות כמו חיה בטבע, ללדת לבד בלי שיגידו לי תלחצי, בלי שיגידו לי לשכב על הגב, בלי להיות תלויה בתמיכה החיצונית שכמובן תהיה. יש לי תחושה שאני רוצה לצלול פנימה, אולי להתחבר לאלוהים. אני רוצה לחוות את הרגע הזה בלי הפרעות.
זה פנטזיה פרועה?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 13 אוגוסט 2013, 05:20

מצחיק שאת שואלת- בעברי כדולה הייתי מארגנת אצלי בבית ערב סיפורי לידה מעצימים ומזמינה נשים שחוו לידה מעצימה לספר לכאלו שעומדות לפני לידה....
אני לא חוששת מהלידה עצמה- הרי אני יותר פוחדת מבית חולים. אבל אני חוששת ממוות ותוהה אם זה חוויה שכולם עוברות. ותוהה למה זה עולה אצלי.
היום לעומת זאת החשש הזה לא קיים... אולי אחרי שהוצאתי אותו בקול רם ונתתי לו מקום הוא פשוט התנדף.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי תפילה_לאם » 11 אוגוסט 2013, 10:14

האם יעזור לך לקרוא סיפורי לידה חיוביים? להיזכר בלידות טובות, בטוחות ורגועות שליווית?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 11 אוגוסט 2013, 06:33

תפילה לאם- ברוכה הבאה

בנתיים הימים האחרונים מלאים באנשים הנוטים למות. עברה לי מחשבה ולא בפעם הראשונה על המוות שלי. היום הוצאתי אותה החוצה בקול רם ואמרתי לבנזוג שמפחיד אותי להשאיר אותו אם תינוק. הוא נבהל אבל הרגשתי צורך לשים את זה על השולחן. כי אני פוחדת למות. בלידה כמובן.
אני פתאום לא זוכרת אם זה פחד שהוכנס בכולנו (הנשים החברה התרבות) או שזה פחד שלי אמיתי.
אבל אני חושבת על זה הרבה. על המוות שלי ולא יודעת להבחין אם זה תחושה אמיתית ושאני צריכה להכין את עצמי למות או שזה הפחד המשותף לכול הנשים שעוברות לידה.
אני ראיתי כמה נשים שעברו דימום רציני וכמעט מתו ממנו- למעשה שתי הלידות האחרונות שלי שהאחרונה הסתיימה עם 3 מנות דם בבית חולים והסרה מכנית של השלייה בבית חולים.
טוב אולי מוות זה לא כזה נושא אופטימי אבל לפעמים הזקנים שאני פוגשת אני מייחלת להם את הסוף הזה כגאולה מהמצב העצוב כל כך שהם נמצאים בו. ונכון שאין מה להשוות אבל בכל זאת סבל הוא סבל שרצוי שיסתיים.
ולי כרגע קשה לנשום....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי תפילה_לאם » 09 אוגוסט 2013, 03:19

כמה חשוב לי לכתוב מה שקורה לי ודווקא מול מישהו שקורא אותי ולא אל יומן אישי שאף אחד לא יראה.
מזדהה עם זה.

מעניין לקרוא אותך.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 09 אוגוסט 2013, 02:13

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

לא יודעת למה לקח לי חודשיים לחזור לכאן- היה לי פשוט קשה לכתוב כשהיא כאן ואחר כך היה קשה להמשיך לכתוב כי היה לי כל כך הרבה דברים שעלו בי ולא יכולתי להתחיל איתם מבלי להתייחס קודם למילים של בשמת.... המילים של בשמת המשיכו לצוף לכל אורך הביקור והידהדו בתקשורת בנינו. גם היום אחרי שאחותי כבר לא כאן אבל אנחנו מדברות הנקודה הזו שבה ועולה.
בהתחלה אני חייבת להגיד שהתמרמרתי- לא זוכרת אפילו למה, אבל ישר היה לי צורך להגן עליה ולסכם בעצמי שמה שבשמת אומרת זה לא נכון. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שתמיד הוכרחתי לפנות לה מקום כשבעצם לא נשאלתי אם זה מתאים לי. זה ניכר בי כל הביקור והצלחתי לפחות להגיד משהו על הגבולות שלי, וכמו התביישתי שאני כזו קטנונית אבל זה הרגיש כל כך נכון.
גם הצלחתי להגיד לה ממש שמאז שהיא נולדה היא פולשת לי למרחב בלי לשאול או לבקש רשות. זה נשמע פשוט אולי אבל זה היה אחד הדברים הכי קשים בעולם להגיד ולהודות בפני עצמי- שמעולם לא קיבלתי אותה אל תוך עולמי- ואולי הקושי הוא שהיא תמיד חיפשה את קרבתי ואת אהבתי ולכן הקונפליקט הנצחי שמצד אחד מרגיש שהוא רוצה את המרחב שלו ומצד שני רואה מולו אחות קטנה שתמיד אוהבת אותו אבל חסרת מודעות לחלוטין.
היא אפילו לא הגיבה כשאמרתי לה את זה. זה נאמר בהרבה כאב אבל לא הבנתי מה היא מרגישה... זה תמיד ככה איתה- אני אף פעם לא יודעת מה היא חושבת.
מצד שני לגבי אירועים אחרים שאמרתי לה שאני לא מסכימה למשל שתקח בגדים ושזה לא ניתן לה- היא מגיבה מניפולציה של העלבות... ואז אני מיד מרגישה כמו אחות לא נדיבה.
השבוע חודש אחרי שעזבו והשאירו את הכסא בטיחות לתינוק בשדה התעופה מבלי לדאוג להחזיר אותו= עלה בי שוב הכעס. שאני דאגתי לה לכסא אבל היא לא טורחת לדאוג שזה יגיע חזרה אלי. ואז פתאום הייתה לי "הארה" שאלתי את עצמי איך אני יכולה לקחת 100% אחריות על כל הסיטואציה הזו שקרתה?
פתאום הבנתי שאם אני עושה מעשה אני צריכה או לצפות לתגובה שלה שתהיי פסיבית ולעשות מעשה מכל הלב- או פשוט לא להתאמץ כל כך כשידוע לי שאין משיהו בצד השני שהוא שותף לאחריות.
זו הייתה הקלה עצומה מהכעס שפיעפע בי כשהיא שאלה אותי אם כבר אספנו את הכיסא מהשדה תעופה???(זה במרחק שעתיים נסיעה)
היה קשה לי להבין למה היא לא דואגת להחזיר את הכסא? משלוח שהיה עולה לה כסף, חברה שגרה סמוך לשדה ויכולה לאסוף את זה...ועוד אפשרויות שנובעות מאחריות לחפץ שאינו שלך.
אבל הבנתי שכשאין מקום (בלב) אז אין מקום לראות את האחר!
היד מקומצת כשאין רוחב, וכמה שקשה לראות את זה -זה משחרר אותי מהכעס שיש לי עליה.

מקווה שזה לא היה בליל של דברים לא ברורים...
ומקווה לחזוק בקרוב עם כל מה שקורה איתי בחודשים האחרונים.
תודה בשמת
ותודה מיכל ופלונית

לימודיי המיילדות שלי

על ידי מיכל_בן_אריה* » 21 יוני 2013, 17:02

קוראת, מרותקת, מתרגשת,

שמחה איך קיבלתם בעיטה מפחידה החוצה מבית הנוחות החינמי,
וכמה טוב זה עשה לכם.
כל הכבוד לכם !
וכמובן מסכימה עם בשמת על הצורך להעמיד גבולות לאחותך, לדעתי הם יביאו גם את האהבה אליה...

(())

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 19 יוני 2013, 19:48

בשמת צודקת. אבל זה יותר קשה ליישם כשהאחות בביקור, אין לה את הפינה שלה לברוח אליה, אז חייבים להסתדר.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 19 יוני 2013, 16:02

עוד לפני שהיא הגיעה הודעתי לבעלי שאני מוותרת על מה שיש לי בארון כי אני יודעת שהיא תרצה את מה ששלי. אבל כשמישהו מביא לי משהו ואני צריכה לחלוק את זה איתה אני מאבדת פורפורציה.
הפתעת אותי.
למה את צריכה לוותר על מה שיש לך בארון רק מפני שהיא תרצה?
למה את צריכה לחלוק איתה מתנות שהביאו לך?
אז מה אם היא מכריזה שזה "גם שלה"?
לא יזיק בכלל אם תעמדי פעם על שלך, ותגידי לה "לא, זה שלי ואני צריכה את זה" או "סליחה, זאת מתנה שאני קיבלתי והיא חשובה לי".
מדהימה אותי החוצפה שלה, אבל לא פחות מזה - הויתור חסר הפשר שלך.
ואם היא תיעלב?
נו, הגיע הזמן.
שתיעלב פעם אחת ותלמד להפסיק לדרוך עלייך...

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 19 יוני 2013, 07:33

פגישה שלישית עם המיילדת והעוזרת שלה. מוצאת את עצמי משתנה ומופתעת. פעם הייתי מגיבה, מדברת היה בי להט להשמיע את דעותיי. פתאום נהייתי חסכנית במילים. גם כשנאמרים שטויות סביבי או מילים שיוצאים אוטומטית מפיהם של אנשים -פתאום זה עובר מעלי ואין לי יותר צורך להגן להגיב לשכנע, להכנס לסוג של מלחמת דעות.
העניין הוא טבעונות- וכמו שלמדתי בבית הספר זה נושא חם גם במיילדות הפריפרית כמו גם במיילדות המינסטרים. הדעה שיש לאכול חלבון בכמות מסוימת ושיש מחסור בויטמין ב12 מטריף לכל אחד ששומע את חוש השמיעה ומיד פוצחים במונולוג תזונתי.
האוזניים שלי שומעות וזה עובר לי מעל הראש. אין לי כוח להסביר להם כמה ספרים קראתי על תזונה ומה אני אוכלת. מה גם שמפריע לי שמניחים שאין לי מושג. יש משהו באנשים שאוכלים בשר שהוא יפה נפש כשזה מגיע לטבעונים או צמחונים. הם פתאום נורא דואגים לבריאות שלך...זה מצחיק כמה הרפואה הקונבנציונאלית עדיין שולטת במושגים המוטעים שלה גם בצד הזה של המגרש של לידה טבעית. זה מדהים אותי בהרבה תחומים שיש בהם פתיחות לגבי דבר אחד אבל אז לגבי משהו אחר יכולים להיות לגמרי בורים.
קראתי פעם מאמר על מי שהטביע את המושג הזה של חוסר ברזל בצמחונים. רב העולם לא יודע אבל המושג הזה של חוסר ברזל בצמחונים לגמרי לא נכון והעובדה היא שיש קרניבורים רבים שויש להם אנמיה.
מה גם שהנזק מאכילת בשר בדמות סרטן ומחלות לב זה משהו שאני רואה על המגרש הביתי שלי יום יום בתור אחות.
עוד יותר מזה אני מופתעתתת כשאנשים לא בריאים בעליל בדמות המיילדת ששוקלת בערך 200 קילו בלי הגזמה אומרת לי משהו על תזונה זה קצת דיסונאנס.

אבל כמו שאמרתי הכל עובר מעלי. אין לי צורך להגיב ואני הולכת עם זה. מצד שני בעלי שאל אותי אם הייתי עומדת למות היית אומרת משהו? כשחשבתי על זה וזו מחשבה לרגעים האלה שאין מה להפסיד כשהולכים למות , הכנות אמרה לי שהייתי אומרת ושבעצם לא אמרתי רק כי אין לי מיילדת אחרת ללכת אליה ולא רציתי לגרום לאי נוחות סביבי. אז מה האמת???

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 18 יוני 2013, 09:02

היום כבר נמאס לי להיות בהריון
נהיה כבד פתאום. ומעיק, אבל אז הולכת לשיעור יוגה. בעלי מטפל בי כמו שלא טיפל מעולם. מסדר אותי לתוך תנוחות שיותרות לי מרווח בכל מקום בגוף. בין הטוסיק לגב ובין החזה לבטן ןהרגליים פתאום קלות יותר והנפש שמחה יותר.
שמחה שיש דבר כזה יוגה ומודה על זה.
שלשום הייתה הפתיחה של הסטודיו שלנו. עשינו אותו כל כך יפה שקשה לא להתרשם מן המרחב שיצרנו שם. ויחד עם פרחים ואנשים רבים שבאו לברך יש תחושה שהמקום עצמו ממגנט.
היום לעומת זאת אף תלמיד לא הופיע לשיעור הראשון אבל לא נפלה רוחינו. אנחנו יודעים שיהיה עמוס מאוד בקרוב ונהנתי להיות שם רק אנחנו שנינו מתרגלים יחד.

אחותי נוסעת מחר ומשאירה את בנה איתי. היחסים רגועים וכנראה היו צריכים לעבור את חריקת ההתחלה ולהכנס לשיווין אנרגטי. הכל טוב שוב
כשעושים יוגה ככה זה.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 15 יוני 2013, 14:55

אתמול בלילה בכיתי וזו הייתה הרגשה של ירח דבש שנגמר. אחותי הגיעה מישראל ועם הידיעה על בואה התמלאתי חשש.
ההכרה שאחותי בשר מבשרי ושהחיבור בנינו נגמר בזה שנולדנו לאותה אם ואב מכאיבה לי. קשה לי לקבל את העובדה שאני פשוט לא יכולה לסבול את הנוכחות שלה. אתמול הרגשתי שמאז שהיא נולדה הרגשתי נדחפת למקום השני. שאין לי מקום ושהיא משתלטת לי על החיים. שעה אחרי שהיא נחתה אצלי בבית כבר התחילה לסדר לי את הארונות ולהתלונן שיש לי אורז ב3 צנצנות שונות. לא איכפת לי שהיא מסדרת -יש לה כוונות טובות אבל משום מה אני מרגישה מחנק דקות מעטות אחרי הכניסה הזו לארונות שלי.
אני מבינה איטלקטואלית שהתגובה שלי מוגזמת אבל נפשית אני פשוט חנוקה.
אני מחכה שהיא כבר תיסע. והכי ע צוב זה שהיא אמרה לי אתמול שהיא מרגישה שאני כל הזמן כועסת עליה. זה לא נכון אבל אני יכולה להבין על מה היא מדברת.
הבעיה היא שאני לא יודעת מה לעשות עם הרגש הזה. הוא קיים מאז שהיא נולדה אל חיי. אני ממש מרגישה כאב בלב על התחושה הזו והייתי רוצה שתהיה אחרת אבל איך משנים תחושה כזו כלפי מישהו שאתה פשוט מעולם לא הרגשת חיבור?
כל דבר שהיא עושה או אומרת מעצבן אותי. כולל זה שהיא מביאה מישראל "מתנות" עבורי. בד שנתתי לה שהיא לא רצתה, ספר ילדים שיש בו הקדשה עבורי מההורים שלי, מטליות מטבח שאני ביקשתי , ואה ביסלי. היא חושבת שבגלל שאהבתי ביסלי בילדות אני עדיין אוכלת את הזבל הזה. זה מה שהיא הביאה לי מישראל. תחושת העלבון ( שאני מתביישת בה אבל מודה בו פה) משתלטת עלי. היא אף פעם לא מביאה לי משהו - גם לא ליומולדת אם אני לא מעירה משהו על זה או יותר נכון הבעל אומר. אבל היא כל כך אוהבת לקבל את כל מה ששלי. הבת דודה שלי גם פה לביקור והביאה איתה בגדי הריון עבורי. אחותי מיד הודיעה שזה גם בשבילה(גם היא בהריון עכשיו כמה שבועות אחרי) שוב מרגישה גם בנוגע להריון את החדירה הזו לשמחה שלי, להריון שלי. אני יודעת בראש כמה זה טיפשי אבל זו האמת= זה שם הרגש שמרגיש שכל דבר בחיי היא נדחפת. אני אפילו לא יכולה להיות בהריון בלעדיה. עוד לפני שהיא הגיעה הודעתי לבעלי שאני מוותרת על מה שיש לי בארון כי אני יודעת שהיא תרצה את מה ששלי. אבל כשמישהו מביא לי משהו ואני צריכה לחלוק את זה איתה אני מאבדת פורפורציה.
הכאב לי שלי גדול. גם כי פעם ראשונה אני מחברת את כל זה ליום שהיא נולדה ולתחושה הזו שזה משהו שהיה בי מהרגע ההוא. וגם כי היא אדם כל כך טוב לב במהות שלו. קשה לי שכל הכוונות שלה טובות אני פשוט ל א יכולה לסבול את זה שהיא קיימת במרחב שלי.
מה עושים עם הכאב הזה? אני ערה פה ב4 בבוקר ולא יכולה לישון עם התחושה הנוראית הזו. איך אפשר להפוך שנאה לאהבה?
ומה שעוד יותר נורא זה שהיא כל כך אוהבת אותי ורוצה להיות איתי. כל הזמ ן!!!
help

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 04 יוני 2013, 20:11

הלילה חולמת חלום על פגישה ביני לבין תינוקת שאני מתאהבת בה. עד עכשיו הסביבה אומרת שיהיה לי בן. ואני חושבת -למה זה הופך להיות שאלה מרכזית כזו- האם זה בן או בת???? במיוחד פה בארץ זרה יש הכנות לפני הלידה שמביכות אותי. התלמידים ביוגה רוצים לערוך לי בייבי שאור baby shower
ואני מבקשת להשאר במסורת היהודית של "אחר כך" אבל לא רק בגלל שנולדתי כך אלה בגלל שנראה לי שעדיין אין פה נוכחות בגוף. יש רק השערה למה שיבוא. המציאות תספר את מה שצריך יהיה לייצר כשהיא תהיה פה (המציאות). הצורך שלי בהכנות הוא מועט, או לא קיים כלל. אבל מסביבי השאלות על מה אני צריכה לתינוק/ת גוברים בעוד אני הודפת אותם למועד יותר רלוונטי. קצת מזכיר התערבות רפואית לא? הרצון הזה לדעת להיות במקום בטוח. להיות מוכן.
כבר יש כסא לאוטו ואחרת אומרת שיש לה מיטה, ויש בגדים ועגלה, וכל מיני דברים שכרגע אני לא צריכה.
אני כל כך מתרגשת מאי המוכנות שלי ומהשחרור הזה ששיחררתי , של לחץ. מאז ההריון אני יודעת שהכל יפול על מקומו בשלום ואני נהנית מהחופש של לא לקחת שליטה ואחיזה על מה שבעצם לא באמת יש לי שליטה עליו. זה קורה.
לפעמים אני מקשיבה לבטן ומנסה לחוש מה קורה שם. אני שומעת לכמה רגעים שיש שם שקט תהומי ומצד שני תנועת נשימה בלתי פוסקת- כזו שמחוברת לכוחות של העולם, וכזו שכבר אין לי או איבדתי את המגע איתו. הנשימה של העולם היא קצבית כזו ריתמית, חיה נושמת קיימת ולא קיימת בכל רגע. קשה להשאר מחובר לתחושה הזו אבל כשזה קורה אני מרגישה אחד עם העולם הזה, עם היקום והפלא שלו.
יצא קצת פילוסופי היום. מודה.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 04 יוני 2013, 01:50

תודה בשמת... מעודד להמשיך לכתוב..

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 31 מאי 2013, 18:24

כמה יפה את כותבת. כמה יפות המחשבות שלך.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 31 מאי 2013, 05:27

השבוע סגרתי פינה ישנה.
לפעמים אני סוחבת איתי תחושות וארועים מהעבר וחשבון הנפש גורם לי לחשוב שפגעתי ולא הייתי בסדר. לא תמיד החיים מסתדרים לפי הסדר ואפשר להגיד סליחה.
אחרי 8 שנים נפגשתי עם האדם שפגעתי בו וביקשתי את סליחתו. מרגישה שמנקה את השטח כפי שצריך לנקות כשמגיע אורח חשוב. לפנות את הבלאגן ולרענן את השטח.
סליחה עושה את זה.
ויש עוד כמה סליחות שצריך לבקש כדי שהאויר יהיה נקי.
לפעמים אני משפשת את הסיר ומרגישה שזה בעצם מחשכי נפשי.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 28 מאי 2013, 03:09

אחרי שנחתתי מבועות הסבון שעליהם צפתי בשבועות האחרונים אני חוזרת לדווח את הקורות אותי.
שבוע 18 וכל כך הרבה מתרחש מבחוץ ומבפנים. מבפנים מתעצבים אצבעות הרגליים והעיינים והאוזניים גם הם מרכזיים ומבחוץ נראה שגם החושים שלי מתחדדים ומתרגשים והרגליים שלי לא מפסיקות לרוץ לאור השינויים שקורים לנו.
קודם כל עברנו לדירה אחרת. מדהים מה שבארץ נחשב לכפר פה נחשב עירוני. וכך אנו בדירת שני חדרים וחצר קטנה מוקפים בדשא ושכנים נחמדים.
העבודה החדשה שלי מלהיבה והאנשים כל כך תומכים ואיכפתיים. אני תוהה אם זה בגלל הקירבה למוות שגורמת לאנשים להבין מה חשוב ומה לא? או שסתם שפר מזלי?
לאור החששות מהסטטוס הרעוע כלכלית יצאנו לחפש מקומות נוספים שבהם הבעל יכול ללמד עוד שעות יוגה. למרבה הפלא מצאנו מקום שהופך בימים אלה להיות החלל הפרטי שלנו ואנחנו מקימים סטודיו ליוגה. חבל שאי אפשר להראות תמונות של הגברת (אני) רוכנת על המסור ומרכיבה את ריצפת העץ החדשה.
מתלויים ומוגבלים הפכנו תוך מספר שבועות לעצמאיים ופורחים. והשינוי קורה מעצמו ללא כל מאמץ.
אחד הדברים המשמחים ששמעתי מהבחור היה "אני חושב שיש לנו תינוק עוצמתי...כל שינויים האלה לא היו קורים ללא זה.."
זה שימח אותי מאוד כי רב שנות הזוגיות שלנו הוא הצהיר פעמים רבות שהוא לא נולד עם העצם הזו שרוצה ילדים.

השבוע נפגשתי עם צמד המיילדות שאלד איתן- המתלמדת והמנוסה יותר. הם שאלו אותי המון שאלות -כאלה שלמדתי לשאול בעצמי ולראיין את היולדת על כל רבדי החיים שלה, הפיזים הנפשים והרוחיים.
עדיין מצלצלת לי שאלה לגבי הפלות- לא ברור לי למה שואלים את זה ואיך זה משפיע על הלידה או על ההריון. והכוונה היא להפלה יזומה. אני צריכה לשאול כי לא ראיתי הסבר לזה בשום מקום.
הן שאלו אותי רבות גם על התזונה שלי שברובה היא טבעונית למרות שפיצה באה מידי פעם בחשבון- הרי אני באמריקה. לא ברורה לי הדאגה הזו לנשים טבעוניות במיוחד לאור העובדה המצערת שהמיילדת המנוסה היא הר אדם שלא רואים כמותו הרבה. אבל מעבר להיותה גדולת ממדים יש לה צחוק מצלצל ולב רחב וזה הכי חשוב.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 26 אפריל 2013, 09:52

אני נותנת להכל ליפול למקומו מבלי להתערב
|Y|

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 25 אפריל 2013, 20:03

תודה בשמת ותודה פלונית ותודה לכל מי שכאן וירטואלית ונמצא פה בשקט שלו שלה.
הגלגל מתהפך וכנראה שהייתי זקוקה לבעיטה בתחת כדי להפעיל את המנועים. לפעמים קל לראות את הארועים בצורה אישית כמשהו שנעשה לי. אבל אני מאמינה שבאמת לא הייתי נהיית חזקה בלי בעיטות מהחיים מידי כמה זמן. זה מה שנותן לי מראה על עצמי ומעורר אותי למציאות אמיתית ולהתמודדות.
הבני דודים הופיעו אתמול לשיעור אבל דיבו אותנו לפני השיעור שהם רוצים להתחשב בצרכים שלנו ולראות אם זה עדיין מתאים לנו כי אולי אנחנו צריכים את הזמן הזה לחפש עבודה או לעבוד במקום אחר. אמרתי להם בצורה מאוד יפה שנעשה שיעור ונחשוב על זה. כמובן שנגיד להם שלא מתאים שיבואו אלינו יותר. התלבטנו אנ והוא רבות האם זה נכון לנו להמשיך לתת להם שיעורים פרטיים ככה במצב שנוצר. הרי הסיבה ל"גירוש" היא שיש מתח בנינו. אנחנו סובלים כבר 10 חודשיים כל יום רביעי בצהריים מלעשות להם שיעורים וככל שניסינו להתגבר על ה"תגובה" בתוכנו אנחנו לא רואים טעם בלהמשיך לסבול את הנוכחות שלהם ולהתייחס אליהם כאילו הכל בסדר איתנו. זה צד אחד והצד השני הוא שזה לא נכון להם להיות כל הזמן בשיעור פרטי הם צריכים להצתרף לקבוצה ולהיות חלק מקבוצה ולא להמשיך להיות על קביים. שיעור פרטי זה בשביל לעמוד על הרגליים ממצב לא טוב אבל אחר כך צריך להמשיך הלאה.... כמו שאנחנו נתמכנו בהם ועכשיו צריכים להמשיך הלאה לעמוד על הרגליים שלנו.

והדלת אכן נפתחת- אחרי מבול האיימילים שלי קיבלתי הזמנה לראיון עבודה כבר למחרת ואתמול כבר היה היום הראשון שלי בפגישת צוות. אני זהירה בהתלהבות ההתחלתית של ולא רוצה לצאת בהצהרות נלהבות שאחר כך יובילו לאכזבה אבל בגדול התרשמתי לטובה מהאוירה של הצוות. העבודה זה טיפול בחולים נוטים למות ואני מרגישה שיש לי הרבה קירבה ודמיון ללידה ומוות. שניהם קשורים זה בזה ואינטנסיבים באותה מידה. זה משמח אותי להתחיל לעבוד ולהרגיש סוף סוף שאני יכולה לעשות משהו מועיל עם הזמן שלי. במקביל גם נפתח עוד שיעורי יוגה ונקווה שזה יוביל בסופו של דבר לפתיחת סטודיו בעתיד.
עכשיו נשאר עניין ההריון והמיילדת ושם אני מרגישה תקועה בפינה שלא ברור לי מה הצעד הנכון לעשות. אני אפילו לא יודעת כמה כסף אני הולכת להרוויח. אמרו לי שאתחיל עם 3 חולים וכשארגיש בנוח אעבור ליותר.

אתמול התקשרה חברה וסיפרה לי על הקשיים שלה עם המיילדת שהיא מתלמדת אצלה. היא סיפרה לי סיפורים די מזעזעים על צעקות והתעללות נפשית ועל יחס שהופך קר כלפי קליינטיות ברגע שהם לא מקשיבות לה וחושבות שהיא מספר אחת. הדבר הכי קשה שהיא סיםרה היה הרצון של המיילדת להמיר את דתה של חברתי היהודייה לנצרות. המיילדת הזאת אירחה אותי ואת הבנזוג איזה לילה במחשבה שאולי אני אבוא לתלמד אצלה. הבית שלה מלא סימני יהדות ואהבת ישראל אבל הרגשתי שהיא מאוד עסוקה באגו שלה וכמה ניסיון יש לה וכמה יש לה לתת. פחדתי מהאינטנסיביות שלה.
לפני כמה שנים אני והבחור נסענו בטריילר כזה לטיול באמריקה . עצרנו את המיטה הנוסעת שלנו על גדת איזה נחל נידה ועכבור כמה זמן הצטרפו לקמפ שלנו עוד זוג. כשהם שמעו שאנחנו מישראל הם הציעו לנו לאכול יחד והביאו איתם את הברית החדשה. הבנזוג שם לב שהם פותחים את הברית ורוצים לקרוא לנו אבל לא מהמקום שבו היה מסומן הספר אלה ממקום אחר לגמרי. הם סיפרו לנו את הסיםור על פול היהודי שהפך לסול המאמין בישוע. אני זוכרת אותם שאולים אותנו אם אנחנו מאמינים בישו. אמרנו להם שכן אנחנו מאמינים כי באמת לא היה לנו שום דבר נגד ישו. קראנו את הברית החדשה ואהבנו את הדברים שישו אמר. במיוחד אהבתי את המשפט שישו אמר "טול קורה מבין עיניך לפני שאת מנסה להסיר את הקיסן מעינו שלשכנך" משהו כזה אולי אני לא מדייקת במאה אחוז.
אז אמרנו שכן אנחנו מאמינים והם לא האמינו לנו, הם חשבו שאנחנו מתלוצצים איתם. הם ניסולשכנע אותנו באמיתות ישו ולהסביר איך הוא שינה את חייהם (שהיו מלאי סמים ואלכוהול) הבנו שיש לפנינו כת מוזרה של נוצרים אהבי ישראל אבל מסוג שמנסה להפוך אותך לנוצרי מאמין. אמרנו להם יפה שנולדנו יהודים ואין לנו כוונה לשנות את הדת שאליה נולדנו ונפרדנו לשלום.
אחר כך בשיחה עם קרובים מאמריקה התברר שיש זרם כזה שמאמין שיש ליהודים תפקיד חשוב בשמירה על ישראל לקראת בוא המשיח ולכן הם אוהבי ישראל ,אבל הם אמורים להרוג את כל היהודים ברגע שהמשיח מגיע. אני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל יש זרמים כאלה שמוזר להיות בקרבתם.
ושוב לא יודעת למה גלשתי לסיפור הזה. אולי כי ליבי אם החברה שתקועה בשלד ובקור עם מיילדת משוגעת שמתקשרת אליה באמצע הלילה כדי לברר מתי יש פגישה בבוקר כשיומן הפגישות אצלה בבית.
אני לא רוצה להיות מיילדת מושגעת. רק אחת נורמאלית בלי אגו נפוח מידי או שאיפות להציל את העולם. משהו פשוט רגוע ולא פאנטי מידי. הכל יפול למקומו אם הוא צריך ליפול למקום.
התקופה הזאת האחרונה הראתה לי כמה קשה לשמור על תקווה ולא ליפול ליאוש. כמה קשה להאמין שהכל חסר תקווה וכמה קשה להשאר אוביקטיבי למה שבאמת יש או אין. באמירה זו אני מסיימת ומשחרת את הרצון לדעת איך תסתיים הלידה שלי ואיפה. אני נותנת להכל ליפול למקומו מבלי להתערב.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פלונית* » 23 אפריל 2013, 16:42

מציעה לך לקרוא את הדף שפתחה אהבת על 100 אחוז אחריות בעקבות התפילה שכתבת כאן
אני מאד בעד לדבר עם העובר וליצור קשר גם אם אשתו של בעל הבית קשורה לזה...
זה עשוי להיות קשר כל כך פורה וקרוב שלך עם התינוק שמתהווה בתוכך לכל חייכם
עכשיו זה זמן שהכל מתעצב.
היו לי כמה וכמה חוויות של קשר אמיתי מוכח ולכן מציעה לך לשקול את זה
חיבוק גדול
מאחלת לכם שמחה!!!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 23 אפריל 2013, 12:48

((-))
(())

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 23 אפריל 2013, 06:07

תוהה אם אפשר לחיות בעולם הזה בלי דאגות. כשאני מתבוננת באמת על מה שיש לי ומה שאין לי ומה שאני רוצה לעומת מה שיש- אני מבינה שיש לי יותר ממה שיש לרב האנשים, ושבעיני הוא גםהכי חשוב, וזה הבן זוג שלי. כל השאר אני אומרת יפול למקומו אני מקווה. מרגישה כאילו יחד עם תכונות כמו אף ושיער וציצי גדול הורישו לי גם את התכונה הזו של להיות כל הזמן בחרדה על כסף וקיום. זו תכונה שאני עובדת מאוד קשה לגרש מחיי רק בעצם העובדה שאני רואה תמיד שבסוף אין על מה לדאוג.
המיילדת שעליה לא סיפרתי התקשרה אלי לפני כמה ימים ושאלה האם החלטתי לגבי הלידה? זה היה כמה ימים אחרי הודעת הגירוש מהבית וסיפרתי לה שאין עכשיו שום סיכוי לשלם על לידת בית. היא ביקשה שאחשוב על משהו ואתקשר אבל אין לי מה לחשוב . מצד שני אני מתעוררת בבהלה מחלומות סיוט על לידה בבית חולים. ראיתי כל כך הרבה כאלה שהפחידו אותי בעוצמת חוסר האונים של היולדת מול המערכת שאני מעדיפה למות בלידת בית מאשר לעבור לידה בבית חולים. ועם זאת חייבת לציין שאני מרגישה צורך לשחרר את הפחד הזה ופשוט לקבל את המציאות. הבן זוג שלי לא יכול לקחת על עצמו ליילד אותי ללא אדם נוכח.

המיילדת הנ'ל שהתקשרה היא אחת המיילדות הכי שמנות שראיתי בחיים- היא ממש לא תמונה של בריאות. אבל יש לה מתלמדת שאמורה להיות מוסמכת בקרוב וצריכה מישהיא כמוני לאוסף הלידות שהיא צריכה לסיים לפני הבחינה למיילדות. זה עדיין יעלה כסף והיא לא יכולה לקחת אותי ללא תשלום. הצעתי לה לשלם בעתיד כשיהיה לי כסף אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה.
אני מניחה לזה כרגע ומקווה שמשהו יתרחש ביקום שאו שיזרים אלי עבודה עם שכר או שיזמין אלי מיילדת בית תמורת משהו אחר שאני יכולה להציע.

בנושא אחר ולא פחות חשוב בעיני ,מפגש עם אישה שאיתה ראינו סרט. הלכנו לראות את "שומרי הסף" שהוצג בסינמטק המקומי כאן. אחרי הסרט נפגשנו עם חברה והחברים שלה, והתפתחה שיחה על הסרט. אחת הנשים שם סיפרה שהתנדבה במחנות פליטים באזורנו (לבנון או ירדן אם אני לא טועה) היא נראתה לי נוצרייה מאוד במראה ותהיתי מה היא עשתה שם ומה האג'נדה שלה. אותי הסרט מילא תקווה מהקולות השפויים שהיו בו. אבל האישה הזו שעל פניו סיפרה שהיא מורה לאנגלית ופנסיונרית נפתחה פתאום לספר משהו מהלב שהיא רוצה לספר לנו. ואז היא סיפרה: "כשהייתי צעירה גדלתי עם אבא שהיה גזען, (רציתי לשאול אותה מה זהאומר כי לא הייתי בטוחה אם היא שונאת יהודים או סתם שחורים, אבל לא הפרעתי לרצף) היא אמרה שכשהיא הלכה לקולג' חילקו את הקבוצה שלה ל2 כיתות והיא מצאה את עצמה מול מרצה שחור. היא אמרה שעשתה עניין מול כל הכיתה ויצאה מהאולם בסערה. היא התלוננה לפני ההנהלה והועברה לכיתה של המרצה המקביל. בתום הסמסטר היא מצאה את עצמה בוכה בספרייה כי ידעה שהיא הולכת להכשל בקורס ומבחן הגמר היה למחרת בבוקר. בעוד היא בוכה בספריה נכנס לא אחר מאשר המרצה השחור. הוא ניגש אליה ושאל מה קרה לה. היא סיפרה לו בדמעות שהיא נכשלת בקורס ושהיא עומדת להכשל במבחן למחרת. המרצה ישב איתה כל הלילה עד למחרת ב5 בבוקר ועבר איתה על החומר.
היא סיפרה שהוא ידע מי היא ומה היא עשתה ושלא היה זכר לטינה או כעס במעשה שהוא עשה כלפיה. המעשה הזה של אהבה שינה את חייה והפך אותה לפעילה חברתית.
מה שהדהים אותי היה שאישה לכאורה לא מרשימה במיוחד עם שיער דהוי ומראה מורתי עברה כזו טרנספורמציה ששינתה לא רק אותה אלה את כל המעשים שלה בעולם. איך שנאה יכולה להשתנות לאהבה בעקבות מעשה אחד של אהבה.
חשבתי עליה כל השבוע בעקבות תקרית הבני דודים וניסיתי לחשוב אם אני יכולה לעבור בעצמי טרנספורמציה כזו כלפיהם מבלי לשנוא אותם ומבלי לשמור להם טינה ומבלי להחזיר להם כגמולם. כרגע זה נראה לי בלתי אפשרי בעליל לא לחוש אליהם אנטיפתיה.
השבוע הם המשיכו לבוא אלינו לשיעור פרטי ולמרות שהתפתלנו שנינו מהמחשבה על כך שהם מגיעים אלינו הביתה כדי לקבל שיעור לא יכולנו להגיד להם לא לבוא ונהגנו בהם כמו בכל שיעור ונתנו מהלב. זה היה מאוד קשה אבל אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה אליהם נקייה כמו שהמרצה הזה ודאי הרגיש כלפי התלמידה הבוכה שלו.
אני מקווה שיום אחד זה יקרה ולא תהיה לי את התחושה הזו שבגלל שנגו בי בחוסר רגישות אני מחזירה בחוסר אהבה. אבל זה קשה קשה קשה. ובמיוחד קשה לוותר על הרצון לחוות את הרגש הזה שלפעמים מרגיש שהוא ממלא אותי בחיים. השנאה או הכעס או העלבון נראים הרבה יותר מפתים מאשר לא להרגיש את אוךם רגשות. אבל כמו שהבחור אומר "הם ילדים אני לא יכול לכעוס עליהם יותר" ובאמת בגלל זה כל כך קל לאהוב את הבחור כי הוא באמת כן יכול לשחרר את הכעס.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 20 אפריל 2013, 01:29

העוצמות של אתמול מתחלפות בעוצמה אולי שיקרית אולי אמיתית של יכולת ואמונה בעצמנו. אחרי שאתמול כתבתי המשכתי ושלחתי את הרזומה לאולי 20 הצעות עבודה כולל כאלה שבכלל לא היו בתחום כמו עוזרת רופאת שיינים וכדומה, הגיע היום מייל על רצון לפגישת ראיון. הפגישה נקבעה ובמקביל התקשרו מהקליניקה ורוצים לעשות לי אולטראסונד. משהו כדי לבדוק מומים. אני אומרת שאני לא יכולה והם מתעקשים שזה חשוב כי יש טווח זמן. הם מתקשרים 3 פעמים כדי למצוא לי משהו מתאים ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לעשות את זה. תוך כדי השיחה יש לי בטחון בעצמי ובתינוק הזה שהוא יהיה בריא -ואם לא אז זה הגורל. יהיה לי תינוק מפגר אבל בטוח עם נשמה גדולה. עבדתי בעבר במקום בישראל שנקרא כפר רפאל. זה כפר אנתרופוסופי שחיים בו משפחות רגילות יחד עם מפגרים (שם קוראים להם "חברים") מרתיעה מאוד גדולה למדתי לאהוב אותם אהבת נפש את החברים האלה שכל מה שיש בהם זה אהבה. מתישהו כבר לא רואים את הנזלת והמראה המיוחד ואחרי כמה חודשיים שם גם אנשים רגלים נראו לי כמו חברים.

מסיימת באופטימיות זהירה ומתפללת שהכוכבים בשמים יאירו עלי את אורם לפחות מתחילת הראיון עד סופו.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 19 אפריל 2013, 01:59

לא יודעת אם זו דרמה או דארמה אבל החיים כרגע מחכים שהגלגל יסתובב כי כרגע זה מרגיש כמו התחתית.
במיוחד שבן זוגי האהוב הלך לישון מתוך דיכאון וזה קרה אולי פעם אחת במשך 14 שנה שאנחנו חיים יחד.
אני מצד אחד אופטימית אבל מצד שני זה לא נראה יש פתח אור. אבל תמיד אומרים שהאור הכי גדול נמצא במקומות הכי חשוכים- אז שיאיר כבר כי חשוך.
זה נראה זמן טוב להתחיל לגולל את הסיפור המשפחתי. או לפחות חלקים ממנו. הרי העבר הוא בור ללא תחתית ואני פוחדת שאם אתחיל זה לא ייגמר. אז נתחיל ממה שקרה השבוע. או קצת לפני הרקע.
גרנו במדינת וושינגטון, עברנו לגור בארה'ב כדי שאוכל להתחיל לימודי מיילדות. מיד עזבנו אם קבלת הויזה אחרי שסיימתי 4 שנות לימודים בלימודי אחיות. חשבנו שנעבור ותוך כדי אעבור גם את המבחן הממשלתי של וושינגטן לאחיות, ימצא עבודה , לימודים יהיו חלק מהכל ונסתדר. זה לא מה שקרה. קרסתי מהעומס של הלימודים, בקושי נשמתי מרב הקושי של הגשת משימות. שלא לדבר על זה שלא עברתי את המבחן הראשון אלה רק בפעם השנייה, וכשכבר החלטתי לעזוב את הלימודים החלטנו לעבוד לקליפורניה. מה שקרה זה שיש לי משפחה (בן דוד מבוגר בעל עסקי נדל'ן) שהציע לנו מקום מגורים חינם ובעצם דיבר על זה שהוא מאוד רוצה שתהיה לנו משפחה ולעזור לנו בכיוון הזה. היו לי איתו שיחות על כך שאני רוצה להכנס להריון אבל אנחנו לא יציבים כלכלית ולכן לא מתחננים משהו כזה. ההצעה באה אחרי שתהינו מה אנחנו הולכים לעשות שם כי סבלנו מאוד מגשם רצוף 9 חודשיים במשך השנה ולא ראינו שם עתיד למרות שמאוד אהבנו את האקלים החברתי. חששתי מאוד לעבור בעיקר כי הבן דוד המבוגר הוא אדם לא פשוט היו לו המון סיכסוכים עם המשפחה והיסטוריה קשה עם ההורים שלי. כשנולדתי הוא בא לישראל וגר איתם במשך תקופה. אחרי שנתיים חזר לארה'ב. אני זוכרת את ההורים שלי מנסים ליצור איתו קשר, משאירים לו הודעות בטלפון ואת אבא שלי מתחנן שידבר איתם ויגיד להם מה קורה איתו. הם גם הלוו לו המון כסף אבל מעולם לא שמעו ממנו. בני משפחה אחרים תמיד חוו ממנו קושי כולל אני כשהוא הופיע להלוויה של ההורים שלי כשהם נפטרו מתאונה. הוא הגיע לשבעה והתחיל לדבר איתי על כמה הוא כועס עליהם וכמה נורא אבא שלי היה. הייתי בת 21 עצובה מהמוות של שני הוריי והנה הבן דוד הזה החסר רגישות מוציא את כל הכעסים שלו על ההורים שלי בשבעה שלהם. זה רק דוגמא קטנה לחוסר הטקט שלו.
כשחשבנו האם לעבור לכאן או לא ניהלנו שיחה בנוגע לציפיות שלו מאיתנו. הרגשתי שהוא לא כל כך מודע למה הוא רוצה ושבעצם הוא רוצה לחזור לחוות את ימי הקיבוץ שחי בישראל של שנות ה70. הוא ציפה שנעבוד בחווה, נשתול, נגדל, נהיה כמו קומונה כזו יחד עם השכנים. חששתי מאוד ממה שעלול להיות אבל בעלי רצה מאוד לעבור ומשך לכיוון הזה. הזהרתי אותו שעלול לא להיות קל אבל בכל זאת היה לי נוח לקבל בית קטן ולא לשלם עליו. אז עברנו.
בהתחלה היה נעים, הוא ואישתו באו לכאן לשיעורי יוגה פרטיים שבעלי מלמד והסתבבנו יחד (בלי אישתו) בכל מיני הזדמנויות. עד שיום אחד עשיתי מעשה שהרגיז אותו, התקשרתי אליו לטלפון הנייד לשאול אותו אם הוא בא לארוחת ערב כפי שקבענו. עד אותו רגע מעולם לא התקשרתי אליו לנייד כי הוא מעולם לא רצה לתת לנו את המספר שלו. הוא בא לבית שלנו והתפתח ויכוח שבו לא יכולתי לעצור את הדמעות והארס והאגרסיביות שלו גם הם לא הפסיקו לצאת. יש לו טראומה מהדינמיקה המשפחתית והרגשתי שהוא רואה אותי דרך העיינים שאני זו בעצם אבא שלי שפגע בו ואני כמו שאר המשפחה.....
עד היום אני תוהה אם מתחת לכל השנאה שיש לי אליו יש גם אהבה ופגיעות? מאז אותו אירוע היחסים התקררו אבל הוא המשיך לבוא לשיעורי יוגה פרטיים אצלנו ואני המשכתי לתת כמיטב יכולתי. אבל בעלי היה אומר שזה מאוד קשה הקרירות שלי אליו.
אירועים נוספים המשיכו לצוץ , בעיקר התכתובת שלו אלינו היא במייל ואף פעם לא ישירות בטלפון או בעל-פה. כך שהתחלתי לא להגיב כשהמיילים נהיו מאוד צורמים.
למשל שאסור לנו לדבר עם הגנן כי זה משגע אותו שכולם מדברים עם הגנן.
או במכתב שלו על ליל הסדר הוא כתב שהם לא מעוניינים לבשל, שזה היה בבית שלהם, ושהם יכולים רק בתארכים האלה והאלה ולא בליל הסדר עצמו. שהם רוצים שאנחנו נבשל, נארח (את אמא שלו, אמא שלה, הבן שלהם ואת אח שלו) בבית שלנו שבגודל של קופסת נעליים (הוא גר בבית ענק באזור הכי יוקרתי בעיר) הם ישלמו על הכל אבל הם לא יכולים לתרום יותר מזה.
וארוע אחרון שגרם לפיצוץ האחרון היה שהמשאבה של המים הפסיקה לעבוד, לא היה לנו מים ולא היה ניתן להשיג אותו (כי אין לנו את הפלאפון החסוי שלו) קצת התמרמרנו על האופן שבו הוא כתב לנו ולשכנים על זה שזה לא אשמתי ושלמחרת יבואו לסדר. לא הבנתי את חוסר הרגישות שלו להתעלם מהעובדה שהיינו בלי מים כמעט 20 שעות. מילא אנחנו שלא משלמים שכירות.....
והנה אני גולשת וגולשת ומתארת עוד ועוד אירועים שהפריעו לי בהתנהלות בנינו.
האמת היא שהיינו צריכים לעבור מיד אחרי הפיצוץ עם הפלאפון והמתיחות שהייתה שם שלא הייתה בריאה לאף אחד. זה לא היה נכון לשנוא אותו ולחיות תחת קורת הגג שלו. ממש ממש לא. אבל ככה זה כשהחיים לא נותנים לך בעיטה, בסוף זה מגיע מכיוון לא צפוי.
ואכן השבוע הוא ואישתו הגיעו אלינו ואמרו שהם מביאים ארוחת ערב. הצענו להפגש במקום ניטרלי אבל הם התעקשו שזה היה פה. הם שעה וחצי דיברו איתנו על אינטואיציה ועל הרגשות שלנו לתינוק, והאם אני מאמינה בתקשורת עם העובר או לא .....(אישתו עוסקת בתחום שכולו קשור לפסיכולוגיה של העובר, על טראומות שהעובר עובר עוד בבטן.....)

אחרי שעה וחצי של שיחה קלילה היא אומרת שקשה לה להגיד את זה אבל הם מבקשים שתוך 6 שבועות נעזוב. אני בולעת רוק למרות שידעתי שזה יקרה ובן הזוג אומר להם שזה טוב לנו שנעמוד על הרגליים. הסיבה שלהם היא שיש מתח בנינו והיא חושבת שככה נוכל לבחון את היחסים לא בשוכרים ובעלי דירה.
אנחנו עוברים לילה ללא שינה כמעט ומתהפכים במיטה. הבן זוג מרוויח מכמה שעות יוגה ואם יש שיעורים פרטיים זה משמעותי אבל אם אין .....
ואני מחפשת ומחפשת עבודה לפני שתצוץ הבטן ואף אחד לא מוכן להעסיק אותי. השבוע הייתי בראיון עבודה למשהו זמני והסיבה לאי העסקתי הייתה התעניינותי במיילדות (עבודה עם מחקר באלצהיימר זה לא אותו דבר)
כולם חושבים שפה זה אמריקה וזה קל והנה אנחנו מרגישים את שני הקצוות. מצד אחד את הדחיפה שלה אנחנו זקוקים כדי להתחיל להיות עצמאיים ולמצוא מקור הכנסה יותר רציני. יותר שעות יוגה יותר פנייה לאנשים שיעזרו לי להכנס בדלת של הסיעוד.
ומצד שני חווים את הבעיטה משני אנשים שהם בני משפחה ואנשים שמגיעים לכאן שבוע שבוע לטיפול פרטי שעלותו לא זולה כלל.

הפלא הוא שגם השבוע הם נחתו פה אצלנו לשיעור. הסתובבנו עם רגשות קשים לגביהם כל השבוע ותהינו איך הם מרגשים בנוח להעיף אותנו מפה, ולהמשיך להגיע לשיעור פרטי. אבל זה הם, והיכולת שלנו לקבל אותם ולטפל בהם מבלי להגלות את הקושי שלנו שבו אנחנו נמצאים.
חשוב לציין שבשיחות של הבן דוד עם בעלי הוא דיבר על זה שיעזור לנו אם יהיה לנו ילד, שירחיבו לנו את הבית הקטן, ושאנחנו לא צריכים לדאוג. זה נאמר פעמים רבות במטרה לעודד אותנו לייצר ילדים....
בשיחה שלי איתו פעם הוא סיפר כמה הוא עצוב שלא היו לו עוד ילדים. שהמצב הכלכלי היה קשה והוא פחד ואז כבר היה מאוחר ואישתו לא יכלה ללדת יותר. לכן זה היה חשוב לו....

אתמול הופתעתי מהגיס שלי שאמר לי שהוא לא מבין למה יש לנו ממנו ציפיות. גרנו אצלו שנה וטבעי שהוא רוצה כבר להשכיר את זה למישהו אחר.
אבל זה לא מה שסיכמנו איתו לפני שעברנו. אמרנו שנדבר על המשך ואם נצטרך לשלם או לא תלוי במצבנו...
אני לא מתלוננת. אני שמחה על הדחיפה. ומתרגשת מההרפתקאה. ומקווה שהשמיים סוף שוך יאירו לנו פנים.
אבל קשה לא ליפול למחשבות דואגות על מה יהיה איתנו בלי שיש לנו מקור הכנסה שאפילו מספיק לכסות שכר דירה מינימלי.
ואחרון דאגותי- חלום לידת הבית הרגע עף מהחלון. אין סיכוי לממן לידה כזו כשליה בבית חולים היא חינם בגלל מצבנו הכספי.
המיילדת שאיתה נפגשתי בשבוע שעבר ושעדיין לא סיפרתי עליה פה התקשרה כדי לשאול מה החלטתי. סיפרתי לה את החדשות וניסיתי להציע את זמני, או זמנו של בעלי כברטר או תשלום בעתיד. אבל זה היה נראה ללא תקנה.
החזיקו לי אצבעות כי שלחתי את הרזומה שלי היום ללפחות 5 מקומות. אפילו חשבנו לעבור למדינה בתוך ארה'ב שמקבלת אחות ללא ניסיון.
אז זהו
אשמח לשמוע מה אתן חושבות ואם יש לכן הצעות מחוץ לקופסא.
חשבתי לעמוד בצומת מרכזית עם שלט ענק "אחות בהריון ללא ניסיון מחפשת עבודה" נראה לי שזה יהיה שינוי מרענן מהשלטים המבקשים נדבה של מחוסרי הבית....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 09 אפריל 2013, 15:20

בדיוק לפני שנכנסתי חשבתי שזה מצחיק שבלוג לימודי המיילדות שלי כולל בתוכו את הלידה שאת עצמך תלדי, ושזה בהחלט חלק ניכר בלימודי המיילדות שלך.. והנה את כותבת שאת הולכת לסטות קצת מבלוג המיילדות :-)
הרי הכל כלול וחדירה לעומק היחסים המשפחתיים היא חלק מהלימוד! נהדר..
ד״ש

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 09 אפריל 2013, 05:58

עוד יום ואני נכנסת לשבוע 12 ומסיימת את הטרימסטר הראשון. נפגשתי עם עוד מיילדת שהתקשרה שניה לפני שיצאתי מהבית לפגוש אותה וביקשה לבטל את הפגישה כי משהו אחר התבטל לה והיא לא מעוניינת לבוא למשרד שלה. התאכזבתי וחזרתי לנוח במיטה ולהתמזמז עם בעלי כשבאמצע היא התקשרה. לא עניתי, ואז היא שלחה הודעה שאבוא אם אני רוצה יותר מאוחר. אז באנו ודווקא ממש חיבבתי אותה. קוראים לה סו. והיא הייתה עם שתי רגליים על הקרקע למרות שנראתה עייפה. דיברתי איתה על השותפה שלה שחברה למישהי אחרת- זו שפגשתי בפוסט הקודם( ד'). סיפרתי לה שאני לא כל כך מתחברת לשיחות עם התינוק, בעלי הוסיף שזה יוצר תחושה שכבר מבלי שעוד יש תינוק כבר יש בעיה. פתאום ניצתו לה העיינים והיא אמרה "נכון, נכון, זה בדיוק הבעיה עם כל הפריניטל פסיכולוג'י" כל הזן הזה של פסיכולוגיה שעוסקת בבעיות טרום הלידה ותקשור עם העובר ....ממש לא אני. שמחתי לפגוש אותה והדבר היחיד שמצער אותי היה שהיא לא עושה לידות בית רק במרכז לידה שלה יחד עם עוד מיילדת. אז אם לא תהיה ברירה- (מחר אפגוש עוד מיילדת) אשקול ללדת עם סו שמצאה חן בעיני. אני שמה לב שתוך כדי אני בוחנת מי תהיה גם מורה לעתיד שלי והיא בהחלט אופציה ויש לה גם תלמידים. מעולה.
דיברתי גם על הצורך של הרופאה לעשות לי פאפ סמיר pap smear, והיא אמרה משהו מאוד מעניין. שבמילא הצוואר עובר במהלך ההריון המון שינויים ולכן הריקמה שונה. עם היה לי פאפ תקין לפני שנה אז היא לא רואה צורך לחזור על זה. זה פשוט פרוצדורה מקובלת בגלל העובדה שזה זמן שרב הנשים פונות לטיפול ולכן מבוצע באופן גורף לכולם. התקשרתי לבטל את התור שלי אך ביקשו שבכל זאת אבוא לפגישה. אני מקווה שזו לא הולכת להיות מלחמת ה"לא" שלי מול "הצריך" שלהם. אני מיד מבטלת את המשך הטיפול חינם שלי שם. למרות שפתאום אני שומעת את המחשבות שלי על הוצאת 5000$ למיילדת כמאוד מאוד יקרות ותוהה למה אין לי אומץ ללדת לבד למרות ההתנגדות של הבעל.
היום הסתכלתי על גודל העובר ומשקלו לפי השבוע שבו אני נמצאת, והופתעתי שבבטן שלי יש כבר כדור בגודל 5 ס'מ ושוקל כל כך מעט רק 18 גרם. אני מתארת לי את העובר נוצר ממים ולאט לאט מתעבה בחומר. ישות מים שמתעבה ומתעבה מתוך התוהו ווהו. ואכן אני הולכת לסטות קצת מבלוג המיילדות ולחדור לעומק היחסים המשפחתיים פה. מרגישה שצריכה ליצור ניקיון ולנקות את "הבית" שלי כדי שהוא יהיה נקי לבואו של האורח. אמשיך על זה בהמשך רק רציתי להזהיר את עצמי שהולך להתבצע פה מרחץ....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 06 אפריל 2013, 20:43

חייבת לספר משהו לגמרי לא קשור להריון או שאולי הוא קשור???
שלשום בשיעור יוגה שמלמד בן זוגי אני עושה תרגילי יוגה בהריון בעוד הוא מסביר לתלמידים שלו משהו על הבטן ותוך כדי מתקן את עצמו על האנגלית הקלוקלת שלו. משום מה זה הצחיק אותי ותוך כדי שאני שוכבת על ערימת בולסטרים ענקית אני מתחילה לצחוק, קודם באיפוק ולאחר מכן משתחררת ממני שאגה שמדביקה את כל הכיתה בצחוק רועם.
כבר מזמן לא צחקתי ככה וזה היה כל כך כיף. מרגישה שהכל זז....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 05 אפריל 2013, 08:11

(())
לגמרי מבינה אותך.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 04 אפריל 2013, 22:59

בשמת, לא יודעת אם כתבתי בת כמה אני- אבל אני בת 10 לחלק ל3 ו7.
נפגשתי עם המיילדת הראשונה ד'- דמות דקיקה ובלונדינית קצת כמו כוכבת קולנוע בגיל מתבגר. אני מגיעה לבית על חוף הים שהוא המשרד שלה. המקום נעים והיא נעימה אבל אני מכירה את הדיאלוג הראשוני הזה שבו היא מסבירה מהי מיילדות בית. אני מזכירה לה שאני סטודנטית לשעבר ושעבדתי עם מיילדות. אה היא נזכרת...אני קצת צריכה להסביר למה אני לא רוצה לעבוד עם ק' המיילדת שאיתה עבדתי את הלידה הטרומתית של פרע כתפיים שאחריה לא חזרנו לעבוד יחד. ולמה אני מהססת לגבי השותפה שלה מ' שאיתה נפגשתי לפני כמה חודשיים ואמרה לי שהאוורה שלי או האנרגיה שלי מוצאת חן בעיניה. מרגישה שאני צריכה מישהו עם רגליים על הקרקע ולא מישהו שידבר אל ישות התינוק וינסה לחפור בעבר כדי לגלות מה יכול להשפיע על הלידה. לא שאני לא חושבת שזה חשוב לברר דברים אבל ברובד מאוד פרקטי אצלי אני מרגישה מחוברת ולא אוהבת כל כך כשזה מגיע לדיבורים על מה שאין לי שום קשר אליו. ד' אומרת שכדאי שאפגוש בכל זאת את השותפה שלה מ' בתור אישה בהריון ולא כסטודנטית שמחפשת מורה, אולי זה שונה היא אומרת, אבל היא יכולה להבין אותי שאני רוצה להיות אמא בהריון ולא להיות מוכרת "כתלמידה" ובתוך התבנית הזו. ואכן אני רוצה להיות כמו דף חלק שלא מכירים אותי בסיטואציות שבהם אני הסטודנטית. (לכן גם לא רציתי להפגש עם המיילדות שאיתם אני מתנדבת כרגע) בא לי להיות קצת בורה, לא לדעת ושלא יכירו אותי בקונטקסט של היודעת משהו על לידה. זה נשמע הגיוני ?
בגזרות אחרות בחיים עוד לא התקדם משהו מבחינת עבודה והיחסים עם המשפחה פה חוו אתמול קצת רעמים וברקים. הם (המשפחה ) באים לשיעור יוגה פרטי אצלנו בבית, בית שהם נתנו לנו לגור בו בחינם. למרות שהיחסים מתוחים ובמיוחד בשבוע האחרון בהם אנחנו והשכנים זכו לקבל מיילים אגרסיבים על כך שאסור לנו לדבר עם הגנן, שנחליף את המסננים של הכיור כי נמצאו הרבה שערות ואוכל בביוב (יש לנו מסננת) ושבעיית המים שהייתה (המשאבה של הבאר הפסיקה לעבוד) תתוקן למחרת.
הדבר שהכי קשה לי במפגש עם המשפחה זו המראה שבה אני רואה תכונות שלהם בתוך עצמי ומה שאני רואה מחריד אותי. ההריון גם מעורר אצלי תחושה שאנ רוצה להתנקות. אני רוצה לסלק מתוכי את כל הרעל שהצטבר במיוחד זה הנפשי, ולפנות מקום לחדש.
אבל הכעסים והטינה שהצטברו אפילו רק מעצם העובדה שלא היה מים, שלא יכולתי להתקלח, לשתות להוריד את המים באסלה אחרי איזה חירבון עם היה לי, יצרו אצלי כזה תסכול של חוסר אונים מול הבעלים של השטח (שהוא בן משפחה שנותן לנו לחיות פה בחינם) שהרגיש כמו כזה זלזול וחוסר התמודדות עם המצב, שהיה בא לי לקחת את הדברים שלנו ולישון באוהל יחד עם שאר ההומלסים שאיתם אני נפגשת בימי ההתנדבות שלי.
אז הם היו פה והצלחתי לא להכנס לוויכוח ואפילו להגיד שאני לא מעוניינת לדבר כי זה הופך לויכוח. ומה שקשה זה לראות שזה משהו משפחתי, שרואה את השלילי ותמיד נמצא במאבק עם הסביבה. ואני רוצה לצאת מכל המאבקים. לא רוצה לראות יותר מציאות מדומה שבא כל האנשים הם נגדי (כי הם לא), ולא רוצה לחוות שעושים לי משהו, או עושים לי משהו (כי זה לא נכון). אבל כמה קשה לי גם לוותר על הכעס שלי כלפי הבן משפחה המסוים הזה ולראות שגם הוא יש לו לא רק חסרונות אבל גם צדדים טובים. ואת החלק הזה בי הכי קשה לנקות.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 01 אפריל 2013, 17:31

כל הכבוד לך!
מה זה "הגיל"? כתבת איפשהו בת כמה את?

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 01 אפריל 2013, 06:52

וואו מדהים! בהצלחה

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 01 אפריל 2013, 03:48

טוב- משום מה התגלגלתי קודם כל אל המערכת הרגילה ואני מופתעת לטובה מהכוחות שמובילים אותי הלאה (חוסר דאגה ובטחון ואמונה). מסתבר שטוב לזנוח דאגות במיוחד כי הן לא עומדות בקנה אחד עם המציאות שממשיכה להיות חיובית בנתיים. מעולם לא האמנתי בניתוב למחשבות חיוביות אבל עכשיו זה פשוט קורה בלי הניתוב אז סבבה אני מקבלת.
אז ככה זה התחיל- מזה שהתקשרו מהקליניקה שבה עשיתי את האוטראסונד לברר אם כבר פניתי לעשות ביטוח. כבר התרשמתי מה- follow up ומהמעקב והדאגה ומיד קבעתי תור לעשות לי ביטוח לכל מקרה שלא יהיה. מסתבר שנחתתי על קליניקה רפואית שבתוכה שירות של ביטוח. האישה של הביטוח אמרה שקודם כל צריך לוודא את ההריון ומכיוון שלא היה לי מסמך מוודא שלחה אותי מיד לעשות בדיקת שתן בחדר הסמוך. מיד נעשה לי ביטוח זמני עד שיתברר הסטטוס הכלכלי אבל בנתיים גם שאלו אותי לגבי שאר מעקב ההריון וקבעו לי מיד תור למחרת לראות את הרופאה לבדיקות דם (פנל הריון). הגעתי למחרת כי הכי רציתי לדעת בנוגע לסטטוס הדם שלי. מכל מה שקראתי הדברים החשובים הם : ההמוגלובין, תפקודי קרישה וברזל. בתור טבעונית למחצה (אוכלת מידי פעם פיצה) כל המידע זה חשוב.
למחרת הגעתי והופתעתי מכל אנשי המקצוע שעברתי דרכם בשעתיים. קודם הפנו אותי ליועצת הדרכה שאמורה להעביר לי קורס פרטי של הכנה ללידה (שיווו) ואח,כ לעוזרת אחות שלקחה ממני קורות חיים גניקולוגים, לחץ דם ושוב בדיקת שתן.
סוף סוף נכנסה הס. רופאה (physician assistant) כדי לעשות לי דופלר ולוודא דופק עוברי. חייבת לציין שלמרות ששמעתי מאות פעמים את הדופק העוברי של נשים אחרות הדופק הזה ריגש אותי. זה כל כך מוזר לשמוע את זה בא מתוכך. ויש מין פליאה כזו שזה אכן שם, הקול הזה. פלא...
ה-ס. רופאה הייתה מאוד נחמדה וסיפרה לי שהייתה עובדת בקולרדו עם מיילדות בבית חולים אבל כאן בגלל החוקים מיילדות לא מורשות לעבוד בתוך המסגרת הרגילה. שמחתי שיש לי ס. רופאה בצד שלי, אבל יותר מאוחר כששיחזרתי את הפגישה בנינו הבנתי כמה חשוב לי ללדת בבית. היא לא אמרה הרבה, וגם שום דבר לא נאמר בצורה מפחידה אבל זה חילחל אלי איכשהוא שיש צורך לדאוג - לא לקחתי ח. פולית ואני בגיל שיש בו יותר סיכוי לת.דאון וכן לסכרת, יתר לחץ דם ועוד כל מיני בעיות.
כעומדת משני צידי הגדר- זו שלומדת מיילדות וזו שעכשיו חווה את זה על בשרה אני נעה ונדה פתאום בין האסכולות ורואה כמה הדעת שלי נוטה לכאן ולשם. הרי בתור מתלמדת וחוקרת היו לי דעות מוצקות , וכאן למרות שיש לי ביטחון בגוף שלי ובחוזק שלי, יש לי סדקים שיהיה קל למלא אותם בדאגות במקום בביטחון. זה לא פשוט כי כמו שאמרתי אני לרב טבעונית, לא אוכלת בשר שנים, מאמינה בסגולותיהם של הצמחים והירקות ומעדיפה לאכול אספרגוס מאשר למלא את עצמי בחומרים סינטיטים שאמורים למלא מחסורים. מודעת לכל התאוריות על מחסור בB12 אצל טבעונים (ודואגת לאכול ספירולינה ושמרי בירה כל יום וקצת אדמה שנשארת על הגזר מהגינה ולקבל קצת חידקי B12) ובכל זאת שומעת את הקול שלה אומר לי את מה שאני כבר יודעת על הסיכון במומים פתוחים של מערכת העצבים, ועל כך שתרשום לי מרשם לח.פולית.
חזרתי הביתה מיד לקרוא על כל יום ועל כל שבוע בהריון (עברתי את השלב של התפתחות מערכת העצבים, עכשיו זה שלב מערכת העיכול שיורד למטה) והתחלתי לדאוג, מה שאני לא אמורה לעשות. ואז באה ההחלטה המיידית לעשות כבר את השיחה ולהתקשר לכל המיילדות ולהפגש איתם. אז זה מה שעשיתי!
מסתבר שבאזור שלי יש מעט מעוד מיילדות ועוד מעטות יותר שעושות לידות בית. יש כאלה שמיילדות רק במרכז לידה. אז שבוע הבא אפגוש 2 מהן ועוד אחת שצריכה לחזור אלי לגבי פגישה.
אין לי מושג איך אעמוד בתשלומים למיילדות האלה כי כבר סיפרתי שדחיתי את העבודה עם חולי האלהיימר. אבל מתברר שגם במערכת התומכת ואדיבה של ארצות הברית שכולה למרבה הפליאה בחינם למעוטי יכולת כמוני עדיין מהווים אתגר לא פשוט.
ואני גם לא תמימה לחשוב שהמיילדות לא יחקרו אותי על התזונה כי זהו תפקידן וגם פה צפויות לי הזהרות. אפילו בבית ספר שלמדתי בו היה פורום שלם על טבעונות בהריון שפסל את הטבעונות כלא מספק את הערכים התזונתיים. הבעיה היא שמי שתמיד עושה את המחקרים האלה הם אנשים מודאגים שאינם טבעונים או צמחוניים בעצמם.
קראתי ועדיין אני ממשיכה לקרוא על כל מה שצריך להיות הערכים התזונתיים ותמיד בכל רגע משבר אני נזכרת בנשים קטנות מאפריקה או הודו שבוודאי נשענות על תזונה מאוד מינימלית ובכל זאת יולדות ילדים בריאים. או שאולי זו האשלייה שבה אני רוצה לחיות? האם אני מיילדת לעתיד מאוד לא אחראית או שמה מאוד בטוחה בעצמה ללא שום סיבה?
מה שבטוח זה שנקבע לי כבר בדיקת pap smear לעוד שבועיים למרות שנשבעתי לעצמי בעבר שיותר אני לא עוברת את הפרוצדורה הזו, אני מוצאת את עצמי נגררת כדי לא ליצור סערה לפני שעוד עבר זמן ודברים יותר משמעותיים יעלו שעליהם אצטרך לסרב בתוקף. (כבר אמרתי לס. רופאה שלא אעבור בדיקת מי שפיר) ועוד עבר עלו דברים נוספים כמו פגישה עם הרופא כי אני הריון בסיכון בגלל הגיל וסירוב שלי....
טוב שבוע הבא עידכון לגבי הפגישה עם המיילדות. מצפה בעצמי לשמוע מה יקרה שם. ואולי כדאי לא לצפות ופשוט ללכת כולי אוזן....
שבוע טוב

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 25 מרץ 2013, 22:11

תודה קוראות יקרות- חג שמח.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי אורלי_נ* » 23 מרץ 2013, 21:03

קוראת אותך, מוקסמת לחלוטין, יש בך נקיון שאני חושבת שאולי את כלל לא מודעת לו.
אני שמחה כל כך לקרוא את ההתפתחויות האחרונות. את אישה חזקה ואמיצה.
חג שמח :-)

לימודיי המיילדות שלי

על ידי מיכל_בן_אריה* » 22 מרץ 2013, 19:15

אנחנו לא אמורים לפתח רצונות לגבי חיים של אנשים אחרים... בטח כאלה שאנחנו מכירים רק וירטואלית,
ובכל זאת,
באתי להגיד שאני שמחה שחזרת ללימודי מיילדות :-) @}
ןשתרגישי טוב !

לימודיי המיילדות שלי

על ידי בשמת_א* » 22 מרץ 2013, 16:12

(())
רק להגיד שקוראת אותך (-:

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 22 מרץ 2013, 07:11

זורמת עם הרגש ולא בטוחה האם הוא שלי בכלל , כי הוא כל כך לא מוכר לי. רגש של אהבה מציף אותי במיוחד כשאני חולמת בלילה. אני מתעוררת ומרגישה שהייתי בתוך משהו נעים שגורם לי לחבק חזק חזק את בן זוגי הישן לידי. פתאום הוא לא מבין אבל מתמסר לנשיקות ולאינספור הליטופים שאני מרעיפה עליו כל בוקר. אני תוהה אם אני שמחה?
ואם כן על מה?
אולי על עצם העובדה שהוא מבצבץ בשמחה גם הוא. מבלי לדעת למה אני מרגישה שהוא קיבל את העול בצורה מלאה וללא תלונות. עכשיו יש רק לחיות עם התוצאות. זה מה שיש עכשיו. אין מה לפחד, זה שייך לזקנים או לחיים בעתיד. הכל טוב. ועם זה אני נושמת כל בוקר מחדש.

התחלתי מחדש גם להיות תלמידה למיילדות- הפעם אין לי עבודות להגיש או בית ספר וציונים. אני קוראת כל דבר מחדש בעיינים חדשות לגמרי. העצות שנתתי לאינספור אימהות על בחילות רלוונטיות מתמיד. לעולם לא אלאה בשלל העצות המטפלות בבחילה והקאות. אני קוראת את כל העצות ונחרדת שככה אמרתי. הרי לי זה לא עוזר. אז איך אוכל שוב להגיד מה עוזר לבחילה.
אני מתבוננת בעצמי- מתי הבחילה מתחילה האם יש לה רצף, קביעות משהו שאפשר להסיק מתוכו, ומגלה לבושותי שיש רצף אבל הוא קשור למחשבות שלי. למחשבות שאני לא מודעת אליהם. לפעמים זו מחשבה על קושי, או רצון לתשומת לב, לפעמים מחשבה שמבקשת התייחסות ולפעמים בקשה מהעובר - "לא עכשיו בבוקר, יותר מתאים בערב..." ואז זה בא בערב. לא מוזר?
מרתק בעיני להיות זו שתמיד הטיפה שלא צריך ללדת ילד בשביל להבין מה זו תמיכה בהריון ולמצוא כמה שונה התחושה ממה שדימינתי. תמיד חשבתי שנזירות הן מושלמות לצורך לידה כי הן משוחררות מילדים ומחויבות רק לאל- וכך רציתי לראות גם את עצמי ( אומנם עם גלימה אלטרנטיבית) אך בכל זאת עם תחושת השליחות (לאל וללידה) והנה אני מוצאת את עצמי שמקום שלא יוכל עוד להרצות כפי שהטפתי קודם.

בחזית המיילדותית עוד לא זז כלום לגבי מיילדת, אבל צפיתי במהשך הסרטים של the business of being born של ריקי לייק וקיבלתי השראה דווקא מהדוגמנית ג'יזל שסיפרה על מדיטציות שעשתה כל ההריון, אז התחלתי אם זה, ונראה לי שזה לא רע בתור התחלה.
אוי כמה שהייתי רוצה ללדת לבד.....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי מיכל_בן_אריה* » 15 מרץ 2013, 17:35

אבל אולי גם את זה אני צריכה לשחרר ולבטוח ביקום ובדברים הטובים שמזומנים לי.

אכן !

(())
קוראת אותך, מרותקת, מתרגשת,
וגם די מחכה כבר שבן זוגך לאחר הלידה לא יבין את עצמו איך לא שמח :-)
וגם מזכירה לך ולי ולכולנו שאנו כל הזמן בתנודות של הרגש, ולא צריך להאמין לרגש אחד כאילו הוא האמת המוחלטת שמשקפת את המציאות,
אלא לזכור שגם הוא מתחלף
ופשוט לזרום...

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 15 מרץ 2013, 13:32

(())

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 15 מרץ 2013, 05:29

מסתבר שהייתה איזה תקלה וכמה ימים שרציתי לכתוב ולא יכולתי גרמו לי להבין כמה חשוב לי לכתוב מה שקורה לי ודווקא מול מישהו שקורא אותי ולא אל יומן אישי שאף אחד לא יראה. אולי כי עצם העובדה שיש שם מישהו מעודדת אותי לעבוד על עצמי קצת יותר ברצינות......
ואכן אני מתחילה להרגיש שינוי עצוםבתוך עצמי. כאילו אין לי כבר מקום לחמיצות ולביקורת. לא שנעלמו להן תכונות שאספתי באדיקות כזו אבל המים שאני שותה ועצם העובדה שצומח בי משהו גורמים לי לתחושות שמחה פתאום שמעולם לא חשבתי שיהיו. זה מדהים לגלות כמה התגובה של העולם להריון היא של אירוע קוסמי שכולם מרגישים חלק בו. זה תמיד מעורר שמחה והתרגשות לכל מי שסיפרתי (במיוחד לחמותי התפללה רבות שיהיה לנו ילד).
נראה שגם הבנזוג שמח והוא אומר שבעיקר הוא שמח שאני שמחה אבל בתוך תוכי אני מרגישה שהוא עוד לא יודע כמה הוא יהיה שמח , סביר להניח יותר ממני.
השתפנתי או בעצם קיבלתי אומץ והודעתי בעבודה שהייתי כבר אמורה להתחיל אתמול שאני לא אגיע ושאני בהריון. הרגשתי כזה מחנק מעצם המחשבה על לרכב על החמור בשביל למצוא את הסוס. אולי אני אחת האדם אבל אף פעם לא הייתי מאלה שנכנעים ל"מה שצריך" אלה יותר מאלה שמאמינים שכל דבר אפשרי ופתאום זה אבד לי לכמה זמן הדבר הזה שתמיד היה לי (האמונה והבטחון שאמצע את דרכי) אבל כמו שאני אומרת דברים חדשים נובטים וגם את דרכי ובעיקר האמונה בעצמי חזרה ושוב פורחת לה. אומנם הפריחה היא של פרח עדין אבל אני בטוחה שהשדה עוד יהיה מלא פרחים של עוצמה.

הדבר הבא שצריך לעשות הוא למצוא מיילדת. חייבת להגיד שגם הפחד מהלידה התמעט (אז פחדתי שאני אמות בלידה) ועכשיו אני שוב רואה את עצמי מלאת בטחון.
תוך כדי הכתיבה אני חושבת שאולי קרה משהו ואלי ממש מתתי בתוכי וכל האירוע הזה של ההריון החייה אותי מחדש כי אני ממש לא מזהה את איפה שהייתי לפני כמה שבועות והיום.
האמת שבתור מיילדת לעתיד חשבתי לעשות לידת בית ללא מיילדת (unassisted) אבל הבן זוג שלי לא מוכן לקחת עליו את האחריות הזו. ועכשיו אני תקועה עם העובדה שאני מכירה את כל המיילדות באזור (כמעט) ואני לא רואה את עצמי יולדת עם מישהי מהן, כלומר יש כמה שהייתי רוצה ללדת איתן אבל הן נמצאות במרכז לידה ומתחלקות בלידות ואי אפשר לבקש להיות רק איתן. בתור תלמידה שמעתי מהמיילדות את כל הלכלוכים שלהן אחת על השנייה ואני יודעת מי מקבלת פיק ברכיים כשיש בעיות ומי לא תופרת כל כך טוב. זה בעיה לדעת את כל הפרטים ולחשוב שאני בידי אחרים. אבל אולי גם את זה אני צריכה לשחרר ולבטוח ביקום ובדברים הטובים שמזומנים לי.
תודה למי שכאן ותודה למקום הזה שמאפשר לי לגלות את עצמי מחדש (כמה שזה נשמע קיטשי :)

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 07 מרץ 2013, 23:04

מים-מים-מים....אני צמאה כל הזמן ובאמצע הלילה. מרגישה שאולי המים יביאו למעט ירוק בקצה שקוצים שגדל בתוך נפשי בשנים האחרונות. מקווה שתחושות חדשות וחיוביות ינערו את אלה השליליות והקשות. אבל ההרגל להסתכל על העולם בצורה פסימית כל כך תבוע בי שאני מגלה כמה קשה לשנות הרגל של שנים להגיד כמה לא טוב לי. זה מכה בי בחוזקה כשאני שואלת את עצמי על מה באמת יש להתלונן הרי מסביבי יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. יש לי כל מה שאני צריכה (לא רוצה) גג מעל הראש, אוכל ובגד ללבוש.
אבל אני לגמרי לא מרגישה אמיצה או עוצמתית (תודה לירי יער שכך את חושבת עלי). להפך אני הולכת היום להתחיל עבודה בבית אבות עם חולי אלצהיימר והלב שלי כל כך לא שלם עם זה, אבל פתאום אני מבינה את האחריות שממנה נמנעתי כל כך הרבה שנים בלהפוך להיות הורה. אתה מפסיק לחשוב רק על הנוחות שלך ועושה דברים שהם לטובת התינוק.ילד.עובר, במקרה שלי. אני כבר חושבת על כך שאין לי ביטוח ושאין לנו מספיק כסף כדי להתקיים. וכבר חושבת שבמקום ללכת ברגל כדי לחפש את הסוס אני אתחיל עם לרכב כל החמור (אחת התלמידות של בעלי אמרה שזה משפט סיני חכם) משום מה זה נותן לי להרגיש שאני מוותרת על החלומות שלי ולא מתקדמת לכיוון המיילדותי. אולי זה רק מעצים את המקום הזה שהפך חשוב לי. אני לא רוצה לוותר עליו. ואז אומרים לי. כל אחד מתחיל מאיפה שהוא לא אוהב כדי להגיע לאן שהוא אוהב.... כל המשפטים האלה שאנשים אומרים לי כדי להגיד לי שזה טוב שאתמחיל בביית אבות גורמים לי להרגיש שאני פועלת מתוך פחד ולא מתוך אמונה בלב שלי. בשבועיים האחרונים שבהם התלבטתי האם לקחת את העבודה (המחורבנת) הזו ניסיתי להגיש לפחות פעם ביום את הרזומה שלי לכל מיני התעות עבודה אפילו מרוחקות במרחק שעה וחצי נסיעה רק כדי לא להגיע לייאוש של העבודה הנוכחית.
אני חושבת שזו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאני עושה משהו שאני לגמרי לא רוצה לעשות רק כדי ליצור איזה תנועה/ביטחון/ או השקטה של כל הפיות המדברים מסביבי.
אני יודעת שלא יהיה כל כך נורא אבל זה מרגיש כמו מוות להיות סביב אנשים זקנים חולי אלצהיימר ועוד יותר מזה סביב צוות שמפעיל אותם כאילו היו תינוקות (משחקי זיכרון ופעילות ספורטיבית של הנעת הגפיים על כסא) אני לא יודעת למה אבל זה מדכא אותי. אולי אני פשוט צריכה להודות בזה שאני פשוט בדכאון! משהו שמאז גיל 16 לא חוויתי והיה טבעי לחוות בגיל הזה חוזר עכשיו מתוך מקום שך יאוש שהזמן עובר ואני בעצם כלום כזו. לא עבדתי לא הקמתי לא השתחררתי מעצמי ובעצם לא תרמתי מאומה לאנושות. זו תחושה שלילית אני יודעת אבל כך אני מרגישה בשבועות האחרונים וההריון הזה מעצים את התחושה שנגמר לי הזמן ועכשיו תורו של מישהו אחר. אני צריכה לפנות מקום. לא רק למשהו חדש לבוא אבל בתוכי מכל המחשבות על מה שצריך ועל מה שאני רוצה.. להפסיק לרצות כל כך מה שאיננו ולהתחיל לקבל את מה שיש בשמחה- למה זה כל כך קשה לי???

לימודיי המיילדות שלי

על ידי לירי_יער* » 24 פברואר 2013, 07:35

גם אני עוקבת באדיקות אך לא מגיבה-

את כל כך אמיצה ועוצמתית ואמיתית וכנה
אני מעריצה מרחוק

לימודיי המיילדות שלי

על ידי אפשר_לשאול* » 24 פברואר 2013, 06:55

אני גם כאן איתך קוראת באדיקות ומתרגשת. שיהיה לכם רק טוב!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 24 פברואר 2013, 05:33

יורדות לי דמעות רק מלקרוא את התגובות. תודה לכן על החיבוק מרחוק הזה.
המשבר עם הבן זוג הסתיים, אבל כשאני שואלת אותו אם הוא שמח על ההריון הוא אומר שהוא שמח בשבילי כי אחרת הייתי מרירה, הוא אומר שיהיו לו 9 חודשים להתרגל... אני יודעת שהוא יהיה נפלא אבל הוא אף עם לא הסתיר את העובדה שהוא מפחד מהרס היחסים בנינו. אני כל כך מבינה אותו ומפחדת בעצמי מאותו הדבר. אנחנו מזוגות האלה שנמצאים 24 שעות ביממה אחד עם השני כבר מעל 15 שנה. ופתאום למרות שעזבתי את הלימודים בשביל זה זה פשוט לא מתעכל לי שזה קורה. אני גם מפחדת מההריון ומהלידה. למרות שראיתי כל כך הרבה לידות מדהימות זה מפחיד אותי. והייתי חושבת שהאמונה שלי בנשים אחרות שלויתי היה מחזק אותי ופתאום אני זו שממש ממש מפחדת. בעיקר אני פוחדת שאני אמות בלידה.
אני רק עכשיו אחרי סיום המשבר מתפנה קצת לקבל את העובדה שאני בהריון. חשוב לי שהעובר הזה ידע שהוא נאהב ומקובל למרות ההתחלה הרעועה וביני לבין עצמי החלתי להניח לדאגות הקיומיות ולמלל שלי הבלתי פוסק על דברים שהטרידו אותי עד עכשיו. אני מוצאת שאני צריכה למצוא בעצמי מקום לא תלותי ונוכח על מנת לשאת את הישות הזו בתורה בריאה ולא מתקרבנת. זה קשה אבל הצלחתי לנער מעלי מעט מהאבק הזה שדבק בי מאז שעברנו לכאן והייתי במקוץ הזה של לימודי המיילדות. אני נרגעת ומקווה שהתודעה הזו תחדור אלי יותר ויותר מבלי קשר למצבי הרוח של הבן זוג (לא שיש לו מצבי רוח אבל אני יכולה להפגע מחוסר יחס שלו שנע מחוסר להמון חום תלוי במה הוא עושה) אני גם חייבת להפסיק להפגע וזה נראה לי הכי קשה אבל גם קשור להכל. להפסיק לצפות מהסביבה להגיב אלי כמו שאני רוצה (זה לא תמיד יקרה).

הדבר הבא שקרה ביומיים האחרונים זה שהיו לי שתי ראיונות עבודה על הראשונה עוד לא קיבלתי מענה אבל בראיון השני כל כך התלהבו שהמציאו תפקיד במיוחד בשבילי רק כי חשבו שהעבודה שהייתה לא ממש מתאימה לי כי אין לי ניסיון בניהול. אני מצד אחד שמחה שדברים נופלים למקומם מצד שני זו העבודה שהכי לא בא לי לעשות בעולם והשכר הוא זעום בלשון המעטה לעומת עבודות דומות במקומות אחרים. זו עבודה עם זקנים חולי אלצהיימר- ממש ההפך מנשים צעירות וחיוניות ובריאות. יש לי פגישה עם המנהל (יהודי חובש כיפה שלמד שנתיים בישיבה בישראל ונהנה לתרגל עלי את העברית שלו) על המשכורת ועל הששעות ושאר התנאים. המחשבה שלי נעה בין מקום של אדישות למקום של חרדה עמוקה על כך שאני הולכת לעשות משהו שאני ממש לא נועדתי אליו. כל הפילוסופיה שלי בעולם נשענת על כך שאושרו של אדם קשורה למה שהוא עושה ושכל אדם צריך למצוא את היעוד שלו. ויותר ויותר התברר לי שימים האחרונים שלהיות מיילדת זה היעוד שלי. חשבתי על זה בלילה שבו ביליתי במלון דרכים ביום שבו רבתי עם הבנזוג ולא חזרתי הביתה. היה לי הרבה זמן לחשוב על מה אני עושה כאישה שהיא לבד בעולם. אפילו עשיתי רשימות של מה קורה איתי עם אני איתו או בלעדיו. האם אני ממשיכה בהריון האם אני חיה פה ובמה אני רוצה לעבוד. נראה לי שכתבתי למעלה כבר את המסקנות. ועכשיו זה. לעבוד עם חולי אלצהיימר זה ממש רחוק מלגור בכפר באפריקה. איזה אדם אחר הייתי עם הגורלות שלנו לא היו נפגשים. הוא כל כך אוהב להיות כאן - הוא מרגיש שהוא ממש מצא את המקום שלו. ואני לא מתלוננת מקסים כאן מלא טבע ירוק והריםם ושדות ופרות רועות ואנשים רוחניים.... אבל זה ל אני!
הבנזוג אמר שאני צריכה למצוא את אפריקה גם כאן. ואני מוצאת אבל זה לא נראה לי אותו דבר. אני מתנדבת במה שנקרא one stop clinic בשביל אנשים חסרי בית. הם מקבלים שם אפשרויות דיור, אוכל, טיפול רפואי והרשמה לביטוח. ממש מקום שנותן הרבה ובאמת האנשים מקבלים. אבל בתור זו שפוגשת אותם זה מטלטל. לראות ולשמוע אנשים שברגע אחד גורלי איבדו את הכל. אישה אחת סיפרה לי ש20 שנה עבדה כנהגת לימוזינה החברה פשטה את הרגל אבא שלה חלה בן זוגה ועוד 6 בני משפחה מתו כולם בשנה אחת, הכסף התבזבז ועכשיו היא ברחוב!!! אנשים אחרים יכולים פשוט להיות חסרי מזל בגלל הורים גרושים ואין להם מקום ללכת אליו ואין מספיק הכנסה.

שוב תודה לכל מי שמקשיב לי כאן אני אסירת תודה.
מיכל פז ויוליקו תודה תודה תודה

לימודיי המיילדות שלי

על ידי מיכל_בן_אריה* » 23 פברואר 2013, 14:26

קראתי כעת את כל הדף, מתחילתו ועד סופו הזמני...
התרגשתי, דמעתי,

אהבתי את היכולת שלך להסתכל פנימה ולראות מה יש שם בתוכך,
אהבתי את יכולת ההתבוננות שלך באנשים, ואת ההבנה שלך על המניעים שלהם ועליך בתוך הסיטואציה.

ובעיקר מאחלת לך שתצליחי/ שתצליחו לחבר בין ההריון והילד שעומד להיוולד, ( וזהו אחד הדברים הכי גדולים ומשמעותיים שיש בחיים ),
לבין האהבה הגדולה והחברות שיש בינך לבין בעלך. ( שכרגע מסתתרת ולא מורגשת לכם ).

נראה שעשית הפסקה בלימודים מתוך התכוונות להיכנס להיריון, ( כנראה לא ממש מודעת )
ובעלך שמח שהתפנית אליו,
ופתאום עומד ביניכם מישהו שלישי שאמור לצרוך את כל תשומת הלב שלך, זמנך וכוחותיך מעתה והלאה...
אולי מכאן הקושי ? ( מעבר שלזה שאף פעם לא רצה ילדים ).

שולחת חיבוקים
ואנא המשיכי לשתף
(())(())(())

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 23 פברואר 2013, 11:12

תני לזמן להביא לך את התשובות.
האור יגיע.
שולחת לך חיבוקים. מקווה שתצליחו לגשר על הפערים ולמצוא שוב את האהבה והחברות. האם תוכלו להעזר באדם חכם ומנוסה שיעזור לכם למצוא את הדרך? מטפל זוגי?
תהיה רכה אל עצמך.. וסבלנית.. ואמיצה.. את מדהימה, את יכולה..
יוליקו צודקת.. זו הזדמנות נהדרת לצמיחה..
ומזל-טוב על ההריון. אם באמת זה נכון שהנשמה בחרה בכם, אז היא בחרה גם באבא הזה. קחי אחריות רק על עצמך ותעשי את העבודה שלך.. חיבוקים מחזקים

לימודיי המיילדות שלי

על ידי יוליקו* » 22 פברואר 2013, 11:44

חיבוק גדול!

את מכירה את הביטוי '' תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר''?
תני לזמן להביא לך את התשובות.
האור יגיע.
ועכשיו הזמן לעטוף אותך, להזין, להרגיע.
האם יש בסביבתך מישהו/מישהי שיכול לתמוך בך על ידי שיאצו/רפלקסולוגיה/עיסוי/....?
גם בתשלום.
ורסקיו מפרחי באך, במה שצריך. אפילו כל כמה דקות.
לצייר ולכתוב.
ללכת. לרקוד.
והכי חשוב לדעתי זה להודות להזדמנות לצמיחה שמזדמנת לך.
להתבוננות במצוי, בתחושות הגופניות, להיות בכאן ועכשיו.
מכאן נובט ההווה הבא, שנמצא כרגע בעתיד העלום.

כתבת ש''...אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו במצב כזה שבו אני בהריון ועם בעל שלא רוצה ילד ושמתלונן על זה''

כשאני הייתי במצב מעט דומה (כלומר לא היינו נשואים, אבל גרנו יחד, והריתי) ההריון הלא רצוי מבחינתו עזר לי להבין את המכלול, ואכן נפרדנו לאחר מכן מרצוני למרות שאהבתי אותו מאוד.
הנשמה שהאירה את עיני בחרה לעזוב. הפלה ספונטנית. אני מודה לה.
כיום אני חושבת שאהבתי את הבחור הזה יותר מאשר את עצמי והוא לא, ושהפרידה הזו הצילה אותי מחיים אומללים.
אבל...
באותה התקופה היה כמובן קשה מאוד לראות את המתנה שבהזדמנות.

את חופשיה לבחור כך או אחרת.
העובר שבחר בכם ישאר או יעזוב בין השאר לפי הצרכים שלו, ולפי המקום והתפקיד שלכם זה בחיי זו.
אני מרגישה שעצם העובדה שיש התבוננות במציאות (למשל שהאב לא רוצה, לפחות כרגע) היתה יותר קלה לי ולעובר מאשר הכחשה של המציאות.

אם את רוצה לדבר טלפונית אשמח לדבר. אני בצרפת.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 22 פברואר 2013, 01:00

תודה בשמת על החיבוק- אני כל כך זקוקה עכשיו למישהו שיכול להבין אותי וכל אחד שאני חושבת לשתף אותו במה שקורה לי עכשיו נראה לי כמו מישהו שאני לא ממש רוצה לשתף.
אתמול ישנתי בבית מלון.
הבן זוג שלי אומר שהוא לא רוצה ילדים ואני בהריון. זו התחושה הכי נוראית בעולם להרגיש שהפרי שיש לך בבטן הוא לא פרי של אהבה. שהוא לא רצוי. פתאום אני חושבת על כל הסיבוכים שישי בלידה או אפילו בזמן ההריון וחושבת שבעצם היצירה הזו היא כוח של מחשבה ולא כוח של חומר ומה שנוצר הוא מה שמוזן מהמזון הרוחני שנושאים ההורים לעתיד. אם המזון הזה כבר בהתחלה מושפע מרגשות קשים כמו שיש לי עכשיו ומבן זוג שלא רוצה את היצור הזה שכרגע בגודל של סיכה אבל אם חושבים על זה כל הישות שלו היא במרומים. זו רק תחילת ההתגשמות והקרקע כל כך רעילה.
הדמעות לא יורדות אבל הן חונקות את גרוני.
אני לא רוצה להפרד מהבן זוג שלי כי יש לי אהבה גדולה אליו אבל גם החיים שלנו כמו שהם כרגע בכלל לא משהו שצריך לצפות אליו.
אתמול הייתי במרכז לידה במפגש הריוניות שבאו לשמוע סיפור לידת בית. כל אחד הציג את עצמו והיתה כל כך הרבה שמחה באויר. פגשתי זוג שהם מסיונרים בהודו ועוברים לגור שם למרות שהיא יהודיה.
זוג שהבעל תפר לאישתו את שמלת החתונה וזוג שהבעל היה לבוש בתלבושת מלפני 50 שנה עם כובע כזה ושליקס. הייתה אוירה טובה והתרגשות מהחוויה של האם החדשה שהייתה לה לידה של שעה ו25 דקות.
בכל המשבר הזה עם הבנזוג הבנתי שאם הייתי לבד בכלל לא הייתי חיה בארהב, הייתי רוצה לחיות במקום שלא מדברים בו על קשמיר או אנגורה בתור אפשרויות בחירה לאיזה צמר אני אסרוג את השאל הבא. אני רוצה לעבוד כמיילדת או כאחות או משהו כזה במקומות שבהם צריך אותי תמיד חשבתי על אפריקה או הודו כמקום שבו אהיה בעלת ערך עבור מי שבשבילו החיים הם אתגר. הכי מעליב אותי שהבן זוג שלי כבר לא צריך אותי. הוא לא מתקשר אלי הוא לא כותב לי והלב שלי שבור מהאהבה הקרה שלו.
פעם אם היינו רבים הוא היה עושה הכל כדי לפייס אותי. מחזר אחרי ומצחיק אותי, כמה שזה נשמע אולי פתטי זה מה שאני צריכה להרגיש ממנו -שהוא אוהב אותי.
כנראה שפז צדקה בביקורת שלה עלי שאני לא שווה כלום אם אני לא במקום שאני עוזרת ונותנת, ואם אף אחד לא צריך אותי אני שבורה.
אז הרשו לי להתנפץ לרסיסים....
אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו במצב כזה שבו אני בהריון ועם בעל שלא רוצה ילד ושמתלונן על זה

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 18 פברואר 2013, 03:39

אומרת תודה על מה שיש- יש לי גבר שאני אוהבת
יש לי בית לגור בו
יש לי אוכל
ויש לי חיים שאני אוהבת בסך הכל
כן זה הרבה אני חושבת

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 18 פברואר 2013, 03:38

הריקנות ולפעמים הדכאון הן מנת חלקי בשבועות האחרונים מאז שהפסקתי ללמוד. זה מזכיר לי את הגיל הזה שבו ניצבתי אחרי השירות שבו שאלתי את עצמי "מה אהיה בעולם" ולקח כל כך הרבה שנים שבהם נדדתי מלימודים כאלה ללימודים אחרים. הפחד הזה שלא אהיה משמעותית עבור מישהו או יותר מכל בעיני עצמי מחלחל בי כמו גם הקושי שלי כרגע למצוא עבודה והלחץ הכלכלי שזה פתאום מייצר.
בנוסף יש בי חרדה שאולי אני בהריון.
האם כל הנשים חוות שמחה על הריון? זה נראה ככה כשהן באות לקליניקה של המיילדות ומחזיקות את הבטן בגאווה כזו. ובי דווקא יש דמעה חנוקה בגרון. עוד לא מוכנה עוד לא מרגישה בטוחה מספיק. המחזור מאחר רק בכמה ימים אבל גם יש בי בקשה שהעובר יניח לי ויחזור בפעם אחרת- בבקשה....
יושבת בשקט על כרית המדיטציה ומנסה לחוות את הזמניות ואת העובדה שאני זה לא הגוף הזה וכל מה שקורה לי הוא קורה לגוף שלי ושאני צריכה רק להתבונן בזה בלי להתרגש. אבל הבן זוג מלא שאלות שגורמות לי להתכנס ולא להרגיש בטוח גם לא לידו. אני יודעת שהוא לא רצה ילדים אף פעם. ואין פה תמונה כמו בסרט של בעל אוהב ששמח על ההריון. אין לי שותף ולכן אין בי שמחה על זה. (אם זה כך)
מצד שני הוא מרגיע ואומר שיהיה בסדר- הוא אומר שזה יגרום לי אושר. משום מה כל מה שאני מרגישה כרגע הוא ההפך מאושר וכשאני עושה רפלקציה על העבר ההיסטורי שלי אני שוב ושוב רואה איך גדלתי אם הנטייה החזקה לא לראות את הטוב שבשום דבר, רק את השלילי. זה עולה בי שוב ושוב התמונה הזו שלי שבה אני כל כך שלילית. בשבועות האחרונים אני מנסה למתן את הקול הזה. להקשיב לו. לנסות למצוא בי קולות אחרים שרואים את הטוב שיש בכל דבר ומוצאת כמה קשה זה לדלות מתוך האין את ה-יש. אפילו כשאני כותבת אני קודם מנסחת בצורה שלילית וצריכה למחוק ולשנות כדי שיצא על הצד החיובי.

כתבתי מייל למיילדות של מרכז הלידה שבו אני מבקשת לא להיות דולה יותר. גם בגלל שזה נראה לי אבסורדי שאני עושה את העבודה הזו ללא תשלום מינימלי וגם כי הסיבה שהלכתי ללמוד מיילדות היא כדי ללממוד להיות מיילדת ולא כדי ללמוד להיות דולה. הסברתי שאני רוצה ללמוד גם אם אני לא באופן רישמי בלימודים. אני לא יודעת מה תהיה התגובה אבל זה מרגיש לי שאולי אני צריכה כרגע להניח לכל העניין. מצחיק שכתבתי להן שאני מתכננת הריון למצוא עבודה ולהמשיך בעתיד בלימודים והופ אולי המשאלה הראשונה שעוד לא הייתי מוכנה לה בכלל מתחילה להתגשם. הנה אולי אני צריכה להתסכל על זה ככה- במשהו שמתגשפ ולא כמשהו שתקוע לי עכשיו בגרון.
פעם הייתי מאלה שאף פעם לא בוכים עכשיו הדמעות כל הזמן מתגלגלות.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 11 פברואר 2013, 06:31

חוזרת מלידה ישר אל זרועות אהובי ביריד האיכרים השבועי של העיירה הקטנה שאנו חיים בה. למרות העייפות של הנסיעה והתחושה המרדימה כשהכסא מחמם לי את הטוסיק אני חושבת על זה שלא כדאי למות בדרך בגלל שעצמתי לרגע את העיינים. ואכן אני מודה לכמה נהגים לא זהירים שמחדדים לי את הזהירות וגורמים לי להיות ערנית עד השוק. שם אני אוגרת כוחות מהחיבוק המתגעגע והחיוכים של האנשים היפים שמוכרים כל טוב תוצרת אורגנית .
האי כוח שליוה אותי בתחילת הלידה וחוסר הרצון שלי להתנתק מהפוך החם והגוף החמים שבדיוק נרדם לידי התחלף במהרה בהתרגשות שמתחילה לידה. האישה שהגעתי אליה הייתה שחורה יפיפיה, וכשהגעתי אליה ואל בן זוגה הצחור ראיתי אישה ערומה מול תנור עצים בוער. הצירים נראו אינטנסיבים וכאלה שכבר לא יכלה לדבר בהם. היה נראה שזה מתקרב מהר והגלים היו אחד על השני. הייתי שם רק שעה כשהיא הרגישה צורך לדחוף ומאחר שהייתה מתוכננת לידה במרכז לידה אמרתי שכדאי לזוז. התקשרתי למיילדת שאמרה שיקח לה זמן להגיע ונלחצתי לרגע- מה יקרה אם היא תלד? אבל מיד נרגעתי- זו לידה ראשונה יקח לה קצת זמן ללחוץ לא?
כשהגענו המיילדת עוד לא הייתה אבל ג' הייתה שהתחילה אצל המיילדות את התתמחות שלה. היא סיפרה לי שהיא עשתה רק שליש מהלימודים (גם און ליין) אבל יש לה רק עוד 4-5 לידות של החלק המעשי שהיא צריכה לעשות כולל ליווי של פגישות לפני הלידה (prenatal) ואז היא כבר יכולה לסיים עם המבחן שמסמיך אותה למיילדות. וואי התפעלתי אפשר לעשות דבר כזה? לסיים את חובות ההתמחות בלי החלק התאורטי ולגשת למבחן ההסמכה? כן היא אומרת והיא ניגשת באוגוסט. פשוווו ואיפה אני? אני מתחילה להשוות אבל מתעייפת במהרה. יצאתי מבחינתי מהמירוץ לשיגעון הזה. מאז שנכנס לי הרצון להיות מיילדת עברו כבר 8 שנים והגוק הזה רק גרם לי לא לנשום כל הזמן הזה מרב שהייתי במרדף. כמה אומללות גרם לי הרצון הזה אבל גם כמה נחישות שלא הייתי מדמיינת. אבל עכשיו אני מתרכזת בדברים אחרים ושמחה בשביל ג' שעוד מעט תהיי מיילדת. בנתיים אני פה אבל אם אהיה כנה חלק בי שכל כך שמח להיות שם גם שואל את עצמו אם זה המקום בשבילי? קשה להיות כנה עם עצמי ולהגיד שזה לא מלהיב אותי התפקיד הזה של הדולה שעובדת בחינם. משום מה נראה לא' המיילדת שיש לי הזדמנות מצויינת ללמוד ואיך אגיד לה בעדינות שזה לא מה שרציתי. הרי בשביל זה הלכתי ללמוד סיעוד כי רציתי לקחת את המושכות לידיים ולהיות זו שמקבלת את הראש (או העכוז) לתןך הידיים. אבל אני גם מנסה לשחרר את המקום שצריך לשלוט ולהיות בעמדת כוח ומקבלת את מרותה הלא נעימה של א' המיילדת. היא צועקת עלי שלא אלך עם מגפיים, ואני תוהה למה יש לה משהו אישי נגד המגפיים שלי , הן דווקא ממש יפות אבל כנראה לא לטעמה. אח'כ א' מתנצלת ואומרת לי ולג' המתלמדת שהרצפה נהרסת ככה. טוב לפחות היא התנצלה כי זה קשה להיות מתנדב שלא ישן לא אוכל ושצועקים עליו להשאר קשוב ולא ממורמר.
הלידה מתקדמת בצירים ממש אינטנסיבים ומרגש אותי לראות את היופי של הגוף השחור. אף פעם לא נגעתי בגוף שחור והיא ספיציפית רכה ונעימה. הבן זוג שלה מנשק ונוגע בה וזה תמיד מעורר בי שמחה לראות שיש אהבה בין שניים, במיוחד רואים אהבה בדרך בה הוא מחבק ונוגע בה בכל כך הרבה עדינות ויופי ושם אני זוכה ברגעי האינימיות ביניהם שנגלים כמו שבשום מקום אחר הם לא נגלים.
ג' בודקת אותה אחר כך נ' המיילדת הראשית (א' הגיעה רק לקראת הסוף) אני תוהה למה עם יש לה ירידת מים הן בודקות אותה ללא הרף אבל מבינה שזה גם נושא לימודי עבור ג'. הצירים כל כך ארוכים ויש לה דחף לדחוף אבל המיילדות אוסרות עליה כי יש עוד פיסה של צוואר שעוד לא עברה מאחורי הראש. היא שורדת כל ציר שבו היא רוצה לדחוף בנשיפות מהירות על מנת למנוע את הצורך הכל כך חזק הזה. אני רואה כמה מאמץ זה דורש להמנע מהצורך הזה. אבל הקול של כולנו מעודד אותה ומדריך אותה והיא כל כך קשובה ומתכווננת אל הקולות שלנו. אני מעודדת, ג' נושפת ומחכה את הקולות ובן זוגה נשמע כמו קולו של כלי הדיג'רידו. עמוק וגרוני. כך שהיא מלווה אותו ומצליחה פעם אחרי פעם לכבוש את הדחף הזה. מאוחר יותר א' תגיד שהגוף שלה (מוצק ושרירי) מסמל את סוג הלידה שלה, המהירה והלוחצת. יש בזה משהו.....
אחרי שעה כזו של מאמצים עיליים המיילדות מאשרות לה ללכת עם הצורך שלה. נ' אומרת שלפעמים הצורך הזה למרות השפה של הצוואר שעדיין שם לא מפריעה ואכן היא מתחילה לדחוף ואחרי שעתיים של דחיפות שבהם ניגרת זיעה מרב המאמץ על פנים הכושיות להפליא שלה התינוקת נולדת. אני מצלמת והגבר המופנם שלה צוחק בקול רם כל כך ומחמיא לאמא שרק נולדה. "תראי מה יצא ממך מותק" הוא אומר לה וצוחק וצוחק וצוחק. הוא כל כך מאושר שזה מרגש ושניהם בוכים מהפלא.
מתחילים הנקיונות והסידורים אבל השילייה לא רוצה לצאת. הדימום גובר והוחלט להעביר אותה לבית חולים. הבן זוג והתינוקת נשארים במרכז לידה והאמבולנס עם 5 גברים חסונים מגיע. הם כל כך אדיבים ומרימים אותה לאמבולנס. אח'כ אקבל דיווח שהרופא אמר שמעולם לא ראה שילייה כל כך עקשנית. השלייה גם הייתה במצב לא טוב (שלא ברור לי מה זה אומר ומאיזה בחינה, זקנה, רקמתית, או מה?) ושהיה צריך לעשות לה הרדמה כדי להוציא את השליה. היא איבדה 3500 מיל של דם שזה המון והיה יכול להרוג אותה עם הייתה נשארת במרכז לידה.
נ' נסעה איתה ואני ג' וא' נשארות לסדר לקראת הלידה הבאה. אני מרגישה תסכול מכך. ורוצה מאוד ללכת אבל א' אומרת שאני צריכה להשאר כדי לדעת מה התפקיד שלי כאחות לאחר לידה. אני נשארת ומרגישה קצת מנוצלת אבל חושבת שזה מה שצריך לעשות "לסחוב עצים ולשאוב מים" כדי להיות ראויה לעולם המיילדות. טוב שנשארתי כי אח'כ אנחנו מדברות וא' מתנצלץ על הסגנון שלה. היא אומרת לשתינו שהיא רוצה שנדע שצריך לחשוב כמה צעדים מראש במיוחד למצבי סיכון כאלה. אני מסכימה איתה ונזכרת איך זה תמיד היה החלק הכי חלש אצלי בבית ספר לסיעוד. אני לא חושבת קדימה על הפעולה הבאה אלה רק מה עכשיו אני עושה. ככה אני כמו בלידה ציר ציר כל אחד בנפרד, עזבו אותי מהעתיד. אבל זה לא נכון אחרת לא הייתי מרגישה כמו זאבה שרודפת אחרי הזנב של עצמה. אני מסכימה איתה אבל אומרת לה בעדינות שאצלי זה לא עובד עם מזרזים אותי. ניסיתי לרמוז על הטון שלה.. אמרתי לה שיותר אני לומדת מעשייה ואח'כ אין לי בעיה לעשות. אבל היא צודקת צריך לחשוב עשר צעדים קדימה....מה אם הלחץ דם שלה (שהיה גבוה..) ומה הדופק שלה עם יש דימום.. האם לפנות את שטח לבואו של האמבולנס ואיזה דברים צריך לארגן. אפילו הכתובת צריכה להיות ידעוה בראש בלי להסס.
אני מתקשרת לא' מאוחר יותר ושומעת ששלום לאמא ולמשפחה החדשה הם אומרים לי את שמה של התינוקת ואני שולחת להם ברכה. זהו עוד לידה הסתיימה וחיים חדשים מתחילים לה.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 15 ינואר 2013, 04:36

היום חגיגה בשיעור יוגה. הבנות מפתיעות אותי עם עוגה ומתנת יומולדת. יש כזו אהבה באויר. ואני לא מאלה שנמרחים על הקיר ומתרגשים, אבל התרגשתי וכמעט הסמקתי. האמת שביקשתי מהבן זוג לא להגיד שום דבר ושבוע שעבר היומולדת עבר בלי שהן ידעו. אבל אחר כך הן גילו בדיוק כשיצאתי משום מה הייתה שיחה ושאלו את הבן זוג. הן חיכו שבוע שלם ובאו עם מתנות ועוגה. לפעמים אני אומרת לעצמי שצריך להזהר עם מה שמבקשים. נורא רציתי מתנות למרות שבדרך כלל אני לא צריכה כלום -הפעם רציתי ופתאום באופן לא צפוי זה מגיע.
מחר אני זקוקה לתפילות וחיזוקים כי אני הולכת למחלקת להפגש עם ראש מחלקת LABOR AND DELIVERY כדי לראות עם יש שם מקום בשביליץ אמנם זה בית חולים ובכלל לא סביבת המים הטבעית שלי אבל אני זקוקה לקצת שקט כזה- דווקא שקט של מסגרת שאומרים לך מתי לבוא ולכמה זמן ואז אתה מקפל את התיק בשעה יעודה וחוזר הביתה עייף אבל עם הרבה כסף בכיס. נשמע נורא אני יודעת אבל זה משהו שבא לי לחוות אותו, את המונוטוניות של עבודה, וגם בא לי לבחון את המסוגלות שלי לעבוד במקום כזה. לראות אם השתנה בי משהו. הרי הסיבה שרציתי להיות מיילדת הייתה כי רציתי להיות במקום שיכול להפוך את הצלחת ליולדת ולהפוך לידה למקום בטוח ומעצים במקום מםחיד וטראומתי. מעניין אם יהיה שם מקום בשבילי אם אוכל להיות שם בשקט שלי בנעם בלי להתבלבל בין מקומי למקום שהוא בית חולים.....
לירי- ספרי על התהיות שלך- את מוזמנת....

לימודיי המיילדות שלי

על ידי לירי_יער* » 14 ינואר 2013, 10:08

ואו נובה
איזה מהלך
חייבת לציין ששאלות ותהיות הן מנת חלקי גם כן !!

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 14 ינואר 2013, 07:21

איזה יופי

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 14 ינואר 2013, 02:05

יומולדת ושנה חדשה הם תמיד זמן לחשבון נפש והפעם לוקחת ברצינות ומסתכלת על 7-8 השנים האחרונות שבהן אני במין מרדף כזה אחרי החלום. קודם לא היה חלום והיה מרדף לדעת מהו הדבר שאותו אני צריכה לעשות ואחר כך באה הידיעה "אני צריכה להיות מיילדת" ועם הידיעה המרדף הזה להגשים את התשוקה הזו. וזה -פתאום בבת אחת לחזור למצב הראשוני שבו אין כלום ואני שוב צעירה ולא יודעת מה הולך להיות בחיי. אז לוקחת הפסקה מהלימודים ועושה רי-סט למערכת שלי. הודעתי בלימודים שאני לא אתחיל את הסמסטר החדש ואני לוקחת זמן לנשום. שכחתי כבר מה זה אומר להיות בלי מטרה ולהרגיש שאין לי משימות על הראש שצריך לסיים ולהספיק שאין מבחנים שאין לחץ ויעד. לוקחת הפסקה אבל מתלווה אליה גם צל כזה של ריקנות. מה אני עושה עם הזמן שלי עכשיו? טוב קודם כל אתחיל בחיפוש עבודה -אני כמעט מתביישת להגיד שחוץ מכמה עבודות מזדמנות פה ושם אני כבר בת 37 ומעולם לא הייתה לי עבודה קבועה ורצינית.הבן זוג שלי שמח שיש לו קצת יותר זמן איתי ואני לא עסוקה בתוך המחשב ונענית להצעות לטייל בנופים המדהימים כמה מטרים מהבית. שלשום הלכנו למעיינות מים חמים ממש חצי שעה מהבית וטבלנו בהם לעת שקיעה בחברתם של מטיילים מגרמניה, ישראלי בדרך לפרו ועוד כמה היפים אמריקאים. שנים מהזוגות היו עם ילדים קטנים והישיבה הזו עם עוד אנשים הזכירה לי שכבר שנים לא היה לי זמן להתחבר לאנשים. איפה הייתי כל הזמן הזה? אני שהמיילדות קשורה אצלי בחיבור (בניגוד לטבע הביקורתי שלי). ההחלטה לעשות הפסקה מביאה איתה סוג של הקלה מאוד גדולה אולי כי בתוך תוכי המחשבה על ילדים מתחילה לגבור על כל שאר הדברים והשעון מתקתק. איכשהו צריך לסנן את מה שחשוב ממה שפחות חשוב. בשיחה נוקבת עם האיש ששאל אותי מה אוכל אותי נפתחו האוצרות של הלב וכל מלאי הרצונות שלי התיישב על המיטה שלנו. "יש לך יותר מידי רצונות" הוא אמר לי - ואני הסכמתי. אז לוקחת נשימה ומבטיחה שיום אחד אחזור לשולחן הלימודים אולי ממש בעוד כמה חודשיים. אבל כרגע לוקחת נשימה עמוקה- כן אפילו תוך כדי כתיבה נושמת עמוק כאילו שלא יכולתי לעשות זאת זמן רב מידי וקודם מוצאת עבודה ואחר כך נראה. אתייצב קצת כלכלית נחשוב על ילד ראשון נמשיך את הלימודים וכל השאר צריך בנתיים לחכות. ככה לאט לאט מתחילה מחדש.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 24 דצמבר 2012, 00:33

שנה חדשה עומדת בפתח ואני שנולדתי אחרי החושך הגדול נמשכת דווקא אל שעות האור הארוכות ומחכה כבר לקיץ. קר לי. הימים הכי חשוכים גורמים לי לדכאון כאשר הכל מכוסה בשכבת עננים שמפריעה לשמש לקרון קצת. לעומתי הבנזוג אוהב את הסגריריות והעננים כאן ומדהים אותי כמה הכל באמריקה גדול יותר, אפילו העננים נראים גדולים ומאיימים וכובשים בתוכם עוצמה לא מוכרת שאין בארצנו הקטנטונת.
הודעתי לכולם שאני פנויה בכריסמיס ללידות ומי שרוצה יכולה להזמים אותי במקומה. לידת ישו שדווקא התרחשה בירושלים מורגשת כאן בצורה כל כך חזקה. מוזר פתאום להרגיש מחוץ לתרבות ועם זאת להיות זו שנולדה כמה קילומטרים מבית לחם.
בכל זאת ולמרות הגשם והעננים הלילה כאן הוא הכי קסום- יש אזורים שלמים של בתים שתאטרון שלם של אורות מפזר אור בכל לילה. אנשים מקימים פה המחזה של ישו מריה והמון חיות הכל בנוי מאורות וכשעוברים בלילה עם הרכב זה מדהים לראות את כל אחד קישט את העצים, והבתים. יש כאלה שמגדילים לעשות ופרדס שלם הופך להיות כמו הבית של המכשפה מהסיפור של עמי ותמי. זה מקושט כל כך צבעוני שזה מרגיש כמו בתים מהאגדות.
אומרים שהיהודים בארהב הולכים לאכול אוכל סיני ורואים סרט זה שני הדברים היחידים פה שפתוחים בחג ההודיה וזה נשמע דווקא רעיון לא רע. לא הייתי באולפ קולנוע כבר 6-7 שנים אז אולי הגיע הזמן.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי נובה* » 18 דצמבר 2012, 04:30

אכן אני מנסה פז- מנסה.
הסתיים לו סמסטר והמבחן האחרון הוגש ונשלח. בעולם הזה אפילו המבחן נשלח דרך הסייבר האנטרנטי ונעלם לו עד שמגיע חזרה תשדורת הציון. אני רגועה ויש לי שבועיים לנוח וגם המון החלטות לעשות בדרך. בעצם לא המון רק החלטה אחת גורלית האם להמשיך במסלול הנוכחי או לעבור למסלול שכולל גם את התואר אחות מיילדת. מסתבר אחרי שיחה עם אחת המיילדות שמאוד קשה לקבל כאן החזר מהביטוח עבור לידה שהתקיימה עם מיילדת שאינה אחות לעומת מיילדת שיש לה תואר אחות. ההבדל הוא לימודים במסלול שונה למי שהוכשר כאחות. והתואר CNM לעומת LM מסתבר שהוא עולם שלם בפני עצמו. לא שלא ידעתי על המסלול קודם אבל לא חשבתי שיש לזה השפעה כזו על עתידי. אנשים עלולים לבחור ללדת בבית חולים רק כי לא יקבלו החזר עבור הלידה מביטוח עבור לידה שהתקיימה עם LM לעומת לידה עם CNM. ההחלטה קשה בעיקר כי אני מאוד נהנית בבית הספר שלי ומרגישה מאוד נתמכת. כשהיה לי קושי באחד הקורסים ודיברתי על כך עם היועצת היא ממש עזרה לי לעבור את החודש האחרון ולהספיק לסיים את כל המשימות.

ההחלטה מאוד קשה כי זה אומר שאולי נצטרך שוב לעבור מקום, יש משהו במקום הזה שכיף לי בו ואני מרגישה שהגיע הזמן להשתקע ולא לעבור מקום כל שנתיים. אולי- אולי זה יקרה אבל מי יודע.
בחזית אחרת שיחה שהייתה עם המיילדת A היא אמרה שאני נתפסת כמאוד שקטה. מאוד מפתיע כי אני ממש לא הטיפוס השקט להפך מביעה את דעתי הרבה פעמים בלי סינון. אין לי פילטר של סודות או משחקים. די תכלס מה שאני זה מה שרואים. היא אמרה שאם אני מעוניינת בהכשרה על ידן אני צריכה לומר את זה- ואכן נמנעתי וניסיתי להיות עדינה ולחוש את השטח בלי לדחוף את הרצון שלי חזק קדימה. יצרתי בלבול שאפילו אני לא מזהה את עצמי אבל היא אמרה שאני מתמידה להגיע שזה 90% מהעבודה. דיברנו על עוד דברים שאני יכולה לתרום והוסכם שאעשה כמה דברים במרכז לידה והוסכם על הדרך שאני מעונינת להיות התלמידה שלהם. אז עכשיו אני לא בטוחה אם אני צריכה להגיד שוב לכול ה-4 מיילדות או לא. בנתיים עוד לידה מחכה לי בדרך ואני נפגשת עם האישה בעוד כמה ימים- הפעם האשה בעלת עור שחור אישה יפיפיה ומקסימה שפגשתי באחת בפגישות המעגל שבהם נפגשות הנשים. היה לי קליק איתה מההתחלה ואני מקווה שיהיה עד הסוף.
זהו שיהיה משמעמם בלי דרמות בלידה הקרובה.

לימודיי המיילדות שלי

על ידי פז* » 11 דצמבר 2012, 09:31

אני חושבת שלהיות במקום שלא מבקר ולא שופט זה להיות במקום של צניעות.. ענווה.. מי אני שאבקר, למה לבקר, מה אני באמת, אבל באמת יודעת? ובעיקר להכיר בכך שאני לא יודעת.. לא את הסיבות, לא את הרקע, לא את המטרה הנסתרת של הדברים.. ראייתי הרי מאד מוגבלת.. ולהכיר בכך שכשאני מבקרת או שופטת או צינית כלפי בן-אדם אני לא בעדו.. אני בעצם נגדו.. האם זה מקום שאני רוצה להיות בו? תמיד אפשר למצוא זוית הסתכלות אחרת על הדברים.. למשל כשבאים אלייך אנשים לספר לך שהם היו בישראל או שיש להם חצי דודה יהודיה, אפשר להרחיב את הלב, להתרגש מהמחווה או לפחות להיות אמפטיים אליה.. לראות את הרצון שלהם בקשר.. או בכנס הזה שבו הרגשת בעיקר את האינטרסיים השיווקיים של האנשים, הרי היו שם גם מניעים אחרים, של רצון לעזרה לזולת, לקשר, להגשמה אישית ועוד.. אם רואים תמונה רחבה יותר הצורך בביקורתיות פוחת ונעלם..
מה שאת מספרת על מה שקורה לך בלידות הוא מדהים, אבל באמת לידה/מוות הוא אירוע עוצמתי יותר מכל דבר שקורה בחיים, והחוכמה היא להביא את הלך הנפש הזה ליומיומיות, לתור למכולת, לקפה של הבוקר, למפגש היומיומי..
אמרת שכשאת נמצאת במקום של לעזור לרפא לחנך את משתחררת. שימי לב שאלו כולם מקומות שאת יכולה להיות מעל האנשים, את במקום של היודעת, נזקקים לך.. תנסי להביא את זה בדיוק למקומות ההפוכים, שבאם את מרגישה נזקקת, חסרת בטחון, תראי אם שם את יכולה לשחרר את המקום של הרוגז והביקורתיות, שאולי משמשים לך מן שריון/הגנה שבעצם מעכבים אותך יותר משעוזרים לך..

חזרה למעלה