^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עלה לאוטובוס בחור עם ג'ינג'י עם כובע קסקט. התחלתי לבכות .
(עוד לא ידעתי שאני בהריון)

מכך שקניתי אבקת כביסה של אקובר, המתאימה לחיתולים רב פעמיים... כל כך התרגשתי. (ועוד יותר בכיתי כשביתי הגדולה ( אז 2.9) חבקה אותי וניסתה "להרגיע" אותי
שבוע לאחר מכן הגדולה דמעה ממשהו, אז שאלתי למה היא בוכה, אז היא ענתה לי בטבעיות "אני מתרגשת מאבקת הכביסה"...

מסרט מטופש
מהקאות חוזרות ומייאשות (תחושת חוסר שליטה מוחלט)
מקריאה כתבה בווי -נט (שלא קשורה לכלום,היא אפילו לא מרגשת)
בעבודה - ממילים שנאמרו (לא מולי או משהו כזה, סתם נאמרו בהקשר אחר)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האמת שאני בשליש הראשון ואני פשוט לא מפסיקה לבכות בעלי חושב שאני צריכה אשפוז אז הראתי לו את התגובות שלכן שיראה שאני נורמלית

בבר מצווה של האחיין הבכור שלי, הייתה מצגת של תמונות שלו מהילדות ועד היום, ואני בוכה מתייפחת ללא מעצורים

• כי נלחצתי מהביקור אצל ההורים שלי.
• כי לא היה פול ירוק טעים של חברה שאני מכירה, וגיליתי מאוחר מדי שהפול הירוק המהדרין שקניתי ממש מגעיל, אפור וחמוץ.
• כי אני עייפה.

נראה לי שבכי זה כמו הצורך להשתין כל כמה דקות, פשוט עוד דרך של הגוף להתמודד עם עודפי הנוזלים.

בכיתי כשקראתי סיפורי לידה ועל הקושי שברגע היציאה והצעקה שעולה מעמוק בפנים בדיוק אז

כי יום אחרי שגיליתי שאני בהריון נהגתי ברכב, הייתי לבד לראשונה מאז הגילוי המסעיר, ואיזו בלונדינית צעירה חתכה אותי ועשתה לי "אצבע משולשת"! (עדיין עושים את זה?...)
ואז... התחלתי לבכות, גמרתי את כל הטישיו באוטו, והתחלתי לעכל שאני בהריון...

כי טכנאית הרנטגן הטיפשה (שהתחזתה לרופאה) החליטה שמתפקידה לומר לי שמכיוון שאורך צוואר הרחם שלי 29 מ"מ אני צריכה מייד שמירה, ו"אוי אוי אוי", ו"זה נורא מוקדם" (שבוע 20) ושאני כנראה אסבול מצוואר דינאמי בכל הריונותיי. והכי מדהים- "אוי, היא במצג ראש" (אפילו בתוך הדמעות היה לי ברור שאין לזה בשלב זה ש-ו-ם משמעות). 5 דקות אח"כ רופא חייכן שלח אותי הבייתה להמשיך כרגיל ולשתות הרבה מים ולא לדאוג (עבר כבר חודש, הכל בסדר).

קמתי בלילה חרדה מאוד, לא הצלחתי לעקוב אחרי מה הסיבה, פשוט רציתי לצעוק ולבכות כמו ילדה קטנה
לא היה לי נוח לישון, והייתי עצבנית .. התחלתי לבכות...

תודה
נרגעתי
לפחות מהמחשבות,
רגשות פתאומיים של התרגשות מהולה בפחד עדיין מציפים אותי ואני פשוט אומרת לבנזוג שזה מפחיד אז הוא שואל למה ואני אומרת כי ברגע שעושים ילד אי אפשר להתחרט. "למה להתחרט? את מכירה הורים שמתחרטים שעשו ילדים" הוא עדיין לא מצליח להבין אז אני מסבירה אחרת שזה מפחיד כי זה דבר גדול, זה הדבר הכי גדול שאפשר לעשות בחיים וכמו כל דבר אחר אין לך שליטה עליו. הוא לא לגמרי מבין אבל לפני שבוע חבר ילדות שלו איבד את בנו הבכור בתאונה מיותרת ומצערת, אז הוא אמר לי שהוא מבין למה התכוונתי שלעשות ילד זה להפתח לאפשרות של לאבד אותו (למרות שבד"כ כשאני אומרת דברים כאלו הוא חושב שאני פסימיסטית)..
בכ"מ זה מאד מעייף לבכות בחודש תשיעי אז כדאי לשמור את המרץ לדברים אחרים

ללדת זה מפחיד ומי שלא מפחדת כנראה משהו לא תקין אצלה.
אני גם זוכרת ששבועיים לפני לידה ראשונה הרגשתי בדיוק אותו דבר והשותף ממש לא הבין והיה עסוק בפחדים שלו.
זה קשה ,מלחיץ ומותר .
אני רק זוכרת שפשוט המשכתי לנשום, שאיפה נשיפה והימשכתי להתבונן בחתולות, כלבות , סוסות פרות ,שעושות את זה כל הזמן ומצליחות לא רע לגדל את הגורים שלהן ,בלי משכורת בבנק, כסא בטיחות, עגלות וכו'
אני רוצה רק לומר , שלי זה היה קשה ומאתגר , מעניין ומעשיר כל כך שחזרתי ללדת את השני אחרי שנה .
הבכורה עכשיו (בת 23) רק עושה לי נחת.

התקף חרדה,
לא יודעת מה לומר לך יותר מאשר ,
מכירה את הרגעים האלה. משתדלת לזכור לומר לעצמי, שגם אם יש בהם את שמץ מן האמת,
הם לא האמת כולה.
הלוואי והבוקר יבוא וייטיב עמך.

אתמול בלילה והבוקר בכיתי, שבוע 37 הריון ראשון ופתאום בא לי לסגור את הרגליים חזק שלא יצא...ברגע מסויים אפילו הרגשתי שאני רוצה למות בלידה כדי שלא אצטרך להשאר ולשאת בתוצאה - מטורף אה?
אני מפחדת שלא נסתדר כלכלית - שנינו סטודנטים, אני מפחדת מהתמודדות לבד כשהמשפחה הקרובה שלי רחוקה
בעיקר מפחדת

כי ראיתי זרים של ליזיאנטוסים בכניסה לביה"ח, ואלה היו הפרחים בזר הכלה והחופה שלי, וזה היה בדיוק לפני יום הנישואין, ואני הייתי מאושפזת ומבואסת ומתגעגעת לאיש ולילד.
כי האיש והילד הלכו בתום שעות הביקור.
כי הבן שלי נפל (לא קרה לו כלום, הוא הודיע מייד שהוא בסדר, אבל מהדמיונות).
ואללה, הייתי יותר מקורית בהריון הקודם...

נעלבתי מהמעלית שעצרה בקומה שלי אבל לא פתחה דלתותיה והמשיכה לנסוע

זה הכי מצחיק אותי כבר הרבה זמן. דף מעולה! קראתי אותו די מזמן, והקטע עם המעלית הוא ממש קולנועי לדעתי. ומצחיק. מאוד. (ויש עוד כמה).

ובכיתי גם בשבוע 24, כשלא ידעתי אם אסיים את אותו יום עדיין בהריון או בחדר לידה
עכשיו קלטתי את השורה הזאת... כמה שאני מזדהה...
אותו דבר, רק בשבוע 27 כשכבר היה ברור שהיום לא יסתיים בהריון אלא בחדר ניתוח...

תגידו, השיר של מוקי "אלהים" (אנ'לא מפחד ממך, כל כך רוצה לפגוש בך, אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך)- זה בעצם שיר
הריון, נכון? כלומר, בעצם אלהים, הריון, זה אותו דבר? כל פעם שאני שומעת או רק חושבת עליו עולות לי דמעות (כמו ברגע זה)
וגם
כי הדברים הכי טעימים מגעילים אותי (שבוע 12)
כי כולם שמחים ואני מרגישה זוועה
כל פעם שאני רואה תמונה או סרט של הרגעים שאחרי הלידה, קוראת תיאור או רק מדמיינת בראש את המפגש

בכיתי כי ההריון נגמר... ועכשיו יש חיים שלמים לטפל בתינוק שיהפוך לילד ולאיש...

שבוע 15
שירי ילדים ליום העצמאות!!
זוועת אלוהים...

• רחש של בעבוע שעלה פתאום מהסיר
• לסוע ברחוב שלא ביקרתי בו המון זמן
• סופת ברקים ורעמים רחוקה שהתחילה באמצע הלילה
• חזרתי הביתה מהעבודה ולראשונה בתבל לא חיכתה לי ארוחת צהרים חמה
• ילדים שיחקו כדורגל בקצה הנוף מאוחר בצהרים והצל שלהם היה נורא ארוך
• פיל תינוק שותה מים בסרט טבע
• כל פעם שאני מדמיינת את הרגע שאחרי הלידה, החיבוק הראשון ההנקה הראשונה התחושה שעשיתי את זה

פרסומות כבר אמרו, כן? במיוחד לגבינה לבנה ולמרק עוף

נאום של שר הבטחון ברדיו (זה היה מופז לדעתי בזמנו)

שירים, שירים, שירים.... וגם אפילו טראש בטלוויזיה (כן, יש לנו כזו בבית ולפעמים אני זקוקה לרגעים אוטיסטיים עם עצמי).
אבל בהריון הזה, יש לי סיבה הרבה יותר גדולה לבכות מבהריוני הקודם- הפעם יש גם סיבוכים. גילו לי cmv. עכשיו צריכים לחכות ולראות אם העוברית המתוקה, אחותה לעתיד של קטנתנו, אם היא נדבקה.
ואם היא נדבקה, אנחנו נבכה ימים ואגמים.

אני די עיקבית, גם בהריון הראשון וגם עכשיו, בשני אני בוכה מאותו השיר. שיר של קרול קינג בתרגום חופשי "ילד שלי". לא משנה כמה פעמים אני אשמע אותו אני מתחילה לדמוע. באופן לא מפתיע זה היה השיר הראשון שהבת שלי שמעה אחרי שנולדה ומניחה שגם הבן יכיר אותו מידית.

בכיתי שבועות שלמים בהריון כי ההורים שלי והוריו של זוגי החליטו לעשות שתי מסיבות נפרדות לרגל הולדת הנכד. פשוט כי הם גרים רחוק אחד מהשני, ואין להם חברים משותפים, וכי הם חשבו שלנו זה יהיה יותר קל ונוח לא ללכת לארוע "המוני" עם תינוק קטן. ברור שהם צדקו. אז מה?

התחלתי לבכות ממש ממש, אחרי שפיטרו אותי מהעבודה בלי בושה בגלל ההריון. כן, אני יודעת מה החוקים בנושא, אבל כל כך מסובך וסיזיפי לצאת למאבק... בכיתי הכי הרבה כשהבוס שלי אמר לי שהוא "מרגיש מרומה" ממני, שהעזתי להתחלית לעבוד במקום שדורש התחייבות לשנה כשאני בהריון...
בוכה כי רוצה צדק, אבל גם כי אני רוצה שהתינוק שלי יגדל בתוך אמא שמחה ורגועה, אולי עניה בטירוף, אבל שמחה.

גם אני בכיתי ועדיין בוכה מכל הסיבות האלו ועוד רבות וטובות (יותר או פחות...). בכל מקרה (עכשיו כבר שבוע 19 שלי) לפחות מתנחמת בזה שיש עם מי לבכות ביחד (גם אם רק וירטואלית).

בכיתי מהתרגשות לקרוא את כל אלה... וגם אתמול בערב הרבה הרבה סתם בלי סיבה. ככה במיטה, עם האיש שלי שמחזיק אותי חזק. ובכיתי כשחשבתי שאני רק בת 23 ויש לי עוד הרבה להספיק לפני שאהיה אמא..
בכיתי גם מהמחשבה על כל מה שמצפה לנו עוד חצי שנה. תינוק, משפחה. עוד כביסה. עוד מחשבות על פרנסה.
וגם כי הבטן שלי לא גדלה מספיק מהר, ועדיין חושבים שאני רק קצת שמנמונת (שבוע 14).
וגם כי השמנתי בטירוף - בתחת, בסנטר, הרגליים...
אני בוכה הרבה כי אני... פשוט לא מוצאת משהו הגיוני יותר לעשות.
וגם כי אמא שלי מאוד מאוד רחוקה, פיזית ממני, ואני רוצה לשאול אותה כל כך הרבה שאלות...ושהיא תחבק אותי ושאני אהיה ילדה של מישהו (בעלי הוא בעלי, ולא משהו אחר). אני בוכה כי אני מפחדת מדכאון אחרי לידה, ורוצה לבזבז את כל העצב עכשיו, לפני שיהיה מישהו שיזדקק לי בריאה, שלווה, שמחה....
אני בעיקר מקווה להיות טובה. להמשיך לבכות - משמחה ומהתרגשות וגם מעצב לפעמים, מותר לי, אבל רוצה לעשות נכון, ולהיות הכי מדויקת שאפשר.

למה בכיתי בהריון?

כי מה בסך הכל ביקשתי - שישלחו לי מהארץ בגדים יפים לשבת לבן שלי (קשה להאמין אבל זה משהו שדוקא אין כאן, או שיש אבל לא בפחות מ50 דולר לחולצה ) .
ביקשתי בגדים שלא צריך לגהץ, סולידיים ובמידה המתאימה.
וקיבלתי - בגדים גדולים מידי, מכוערים באופן בלתי רגיל (תגידו, ככה מלבישים בנים בארץ??שילב - אופנה איומה, ממש מגעיל!!??), וחולצה אחת של "בית אפנה" בשם וירוס (!?), כאילו שאני אתן לבן שלי ללבוש חולצה שכתוב עליה "וירוס", וכמובן שצריך לגהץ. זה כל-כך מעצבן אותי. מה בסך הכל ביקשתי. כמה חולצות לבנות או משובצות או מפוספסות, ומכנסיים כהים שלילד יהיו בגדים מיוחדים לבית הכנסת. כל-כך קשה. כל משפחה בני ברקית דלת אמצעים מוצאת משהו סביר.
זה נראה לי כאילו הבגדים נבחרו ללא שום תשומת לב. סתם חטפו משהו בחנות, יעלה כמה שיעלה, ולשלוח.

לא מבינה איך מכל המתחים של ההריון הזה, כבר יומיים אני מתעצבנת אם אני רק רואה את הבגדים האלה. כי באמת לא רציתי שישלחו לי כלום (חוץ מחיתולי טטרה שגם את זה אין כאן), ורק זה אמרתי שזה באמת יכול לעזור. לא רק שלא עוזר, זה אפילו מעצבן. אוף אוף.
לשחרר.
איפסנתי אותם גבוה.

אני הבנתי שאני "בכיינית", כשבכיתי בסרט מצויר שהבן שלי צופה בו כבר בפעם ה- 1000 D-:

אני עדיין בהריון, ואני בוכה כל הזמן,
מהצרבת
מזה שקשה לי לישון
מזה שאני לא מצליחה לסדר את הבית
ממה שישתנה אולי
מזה שאני כבר השתניתי וזה מאד מוזר לי
ובעיקר: מהלחצים של הסביבה, אוי כמה שזה מפריע לי! זה כאילו הם כולם מקווים שיהיה לנו קשה ורע בערך כמו שלהם היה....

כי אני רואה את הבת שלי שהיא כל כך חברותית
מנסה לתקשר עם הבת דודה שלה (אחיינית שלי)
שהיא כל כך לא חברותית
ואני רואה את הבת שלי
מוכנה למכור את נשמתה בשביל קצת תשומת לב ממנה.
אוי כמה שבכיתי
ואוי איזה בלאגן הייתה בשבת הזו עם כל העולם

כי קראתי את הדף שלכן
ובכולי מוצפת בדמעות
כי אתמול בבוקר בעלי גמר לפניי ונורא נורא נעלבתי
כי המנחה שלי לדוקטורט החזירה לי טיוטה שנראית נורא בלי מילה אחת טובה
שמעתי את אחינועם ניני שרה "כאן לא אשמע את קול הקוקיה"
כשקראתי את פיונטלי "מעובר לילד"
כשחברה התקשרה מלונדון ושמעתי את קולה
כחשבתי כמה הכל עלול להסתיים ברע
ודקה אחר כך
כשחשבתי כמה הכל עלול להסתיים כל כך בטוב
בכיתי ואני עדיין בוכה ואמשיך
כי הילדה קטנה שם בפנים עדיין אגרה המון המון דמעות
ועם הבטן שגדלה גם היא שם , נאבקת על קיומה, על הזכות להיעלב ולבכות

לפי מה שאני זוכרת, הבכי הראשון של ההריון השני (והאחרון, בינתיים..) שלי התחיל באולטראסאונד לבדיקת דופק. הטכנאית אמרה שהכל בסדר, ו...היא רואה שני עוברים עם דופק. תוך שניה התחלתי להתייפח לתדהמת בעלי והטכנאית. הטכנאית היתה בטוחה שמדובר בהריון מטיפולים ארוכים ןלכן אני בוכה. אבל אני מייד חשבתי על הגדולה שלנו, שהיתה אז בסך הכל בת שנתיים ורבע ובכלל מה עושים עם תאומים (שהתגלו כתאומות)??? נראה לי שיצאתי מההלם רק לפני חודשיים, כשהן כבר בנות חודשיים.
וחוץ מזה, אני כבר צריכה לזכור כנראה שכל תחילת הריון אני שלושה חודשים חצי בדכאון ובוכה מהכל.

בכיתי מהרבה סיבות מוצדקות יותר ומוצדקות פחות. אבל זכורה לי פעם אחת . בבית החולים בשמירת הריון. 7:30 בבוקר שמעתי שיחה רגילה למדיי של אחת המאושפזות עם בנה הקטן,והצהרה שלה אליו שאוהבת אותו. אוו איזה מעיין שנפתח אצלי.

כל פעם ששמעתי את השיר "בראשית" בביצוע של שרון עזריה, או כשניסיתי לשיר אותו,כשהגעתי לשורה:
"למשמרת נתן הוא לי אותך"
הגרון פשוט התמלא והברז נפתח.

בכיתי

• כי בעלי העז לזרוק את הבננות הרקובות שתכננתי להכין מהן מאפינס, מבלי להתייעץ איתי
• כי בעלי העלה לי את המחשב לחדר שינה, אבל לא חיבר אותו לחשמל
• כי קראתי את הספר "אתמול בכיתי"
• כי אמי נפטרה מאז שאני זוכרת את עצמי ואין מי שיטפל בי
• כי לא אהבתי את עצמי כ"כ כ"כ שהתקשתי להאמין שיהיו לי שתי תינוקות חיות ונושמות בידיים בסוף התהליך
• כי הנשמה שלי היתה זקוקה לניקוי ושטיפה

אני בכיתי בגלל song]חנה זלדה id[/po]=9278&singer id=4227&song title=54c01, רבי קלמן הוא כזה בעל טוב...

וגם, ממש בהתחלה, בכיתי בגלל הסרט "מדורת השבט". אבל זאת סיבה מעולה ונראה לי שהיתי בוכה מהסרט הנוראי הזה בכל מקרה.

<מא>

מקריאת הדף הזה צחקתי עכשיו עד דמעות (וגם זה נקרא לבכות) וחוץ מזה בגלל שדחו לי את האולטראסאונד שהיה אמור להיות היום, בלי לחשוב בכלל כמה אני מחכה לראות אותו שוב...

בכיתי בהופעה של יהודית רביץ
ואני לא הפסקתי לבכות הופעה שלמה של נורית גלרון. היו כמה מבטים תמהים מהשכנים....

פרסומות מניפולטיביות (בעיקר של סלולרים ובנקים P-: )
סרטים עצובים
סרטים מצחיקים
מהעיתון בבוקר (למרות שזה גם בימים רגילים)
ספרים של ג'ון אירווינג

היינו בחופשה והצחקתי את עצמי נורא כי הייתה לי פליטת פה משונה, והצחוק התגלגל ופרץ מתוכי, לא יכולתי להפסיק. נכנסתי לשירותים והמשכתי להתגלגל מצחוק על האסלה ואז מול המראה כשאני בוחנת את עצמי בהשתאות, לא מזהה את מי שמשתקפת שם. באיזשהוא שלב להפתעתי הצחוק הפך לבכי. זו הייתה חוויה מוזרה וטיפה מפחידה...הרגשתי משוגעת. ובעלי עמד בדלת והסתכל עלי ומלמל לעצמו- טוב, זה בגלל ההורמונים, את יודעת שזה רק בגלל ההורמונים, נכון? (ולא נראה היה שזה ניחם אותו... )

בכיתי בשטפון של דמעות אחרי מסיבת פיג'מות של הילדה שלי עם עוד 11 בנות, בנות8 .

הבלדה על יואל משה סולומון!

בכיתי בהופעה של יהודית רביץ, "שירי ילדות" (בקירוב ראשון), הזלתי דמעות בשקט ואז היא שרה את "את עושה אותי אמא".
ובכיתי גם בשבוע 24, כשלא ידעתי אם אסיים את אותו יום עדיין בהריון או בחדר לידה.

למה בכיתי?

• הקורנפלקס היה למעלה ולא הצלחתי להגיע אליו.
• האוכל במסעדה לא טעים.
• לקחו לי דם (מה לעזאזאל הם ניכנסים לי לורידים?)
• ניגמרו הלימונים.

אין מנגו בבית.

אה, וכשהרופא גילה לנו את מין העובר למרות שלא ביקשנו לדעת

ב דרך זה עניין של ניסוח במקום לא ביקשנו לדעת, ביקשנו לא לדעת, ועד היום אמצע שבוע 27 ,שני רופאים סוקרים שונים, 4 אולטרא סאונדים אנחנו לא יודעים, ולא ממש נרמזים...

בעלי אמר לי שעוד מעט יהיו לנו 2 ילדים

בכיתי כי הוא נסע אתמול לשבדיה ליומיים וחצי לחוצים של עבודה ופגישות,
וכבר חודשיים הוא מבקש רשות וכאילו מחכה שאני אגיד לו "לא, אל תיסע, אל תשאיר אותי לבד" אבל אני עודדתי אותו לנסוע,
ואז אתמול באו במונית לקחת אותו, והוא אפילו לא סיים את האוכל בצלחת ושאל אם אני רוצה לאכול את מה שנשאר (בטח!), ואז הוא חיבק ונישק וליטף ואהב,
ולקח את המזוודות והג'קט של החליפה ויצא,
ואני ישבתי על החלון ובכיתי ובכיתי בהיסטריה כזו, שמזל שהשכנים לא בבית בשעות האלה,
וידעתי שהוא כבר עוד מעט חוזר, אבל לא יכולתי להפסיק,
וניקי אפילו בעטה קצת וביקשה "די" כי כאב לה גם, אבל אמא נשפכה על הרצפה וקמה רק אחרי חצי שעה...
וכשסיפרתי לו בלילה, בטלפון, אחרי התלבטות ארוכה, הוא כל כך התעצב,
והוא בטח מבין ויודע שאני לא באמת יכולה לחיות בלעדיו...
אני כזו מפונקת. איזה כיף לי..

אה, וכשהרופא גילה לנו את מין העובר למרות שלא ביקשנו לדעת.

כשלא נתנו לי לחנות בחניון האוניברסיטה.

מה, לא ראו שאני בהריון?
בשבוע עשירי בערך...

חם מהשטח
חשבתי על מישהי, ושאני צריכה להתקשר אליה, ובדיוק היא התקשרה, לא בכיתי ממש, רק היתה לחלוחית...
זה לא להאמין ההורמונים האלה. ולא זה כבר לא שליש ראשון.

התפוצצה הנורה בשירותים

היום זה קרה לי שוב, זה מקפיץ אותי כל פעם, במיוחד כשרק התעוררתי...
אבל לא בכיתי, זה כבר לא 1/3 ראשון... (-;

המנחים שלי (של הדוקטורט) לא קוראים את שהגשתי להם כבר לפני שלושה( 3!!!) חודשים וממש לא מקשיבים למצוקתי הגדולה. משרד החינוך מאיים לחנך את ילדי עד השעה 16:00 החל מהשנה הבאה ואני מרגישה שאין לי שליטה על זה.
גם אלו סיבה מספיקה לבכות גם בלי הריון.

הבית שלנו בשיפוץ כבר חודש
אבל שיפוץ הוא סיבה מספיקה לבכות גם בלי הריון.

מפרסומות בטלויזיה
איזה מזל שאין לי טלויזיה...

ופרומואים בקולנוע.
מאחר שהאיש התחיל לחשוש שתגובותי הפסיכיות יגרמו נזק של ממש לעובר, לא היינו בקולנוע כבר כמה חודשים.

קודם כל בכיתי כשקראתי את הדף הזה.
וגם (באחד ההריונות הקודמים) בכיתי כי
נעלבתי מהמעלית שעצרה בקומה שלי אבל לא פתחה דלתותיה והמשיכה לנסוע.
בהריון זה
אני בעיקר בוכה כי אני מרגישה שהחיים שלי יצאו משליטה לחלוטין - הגוף שלי אינו רק שלי. אינו נראה כמו שאני רוצה שיראה. אינו עושה את כל מה שאני רוצה שיעשה. הבית שלנו בשיפוץ כבר חודש והשיפוצניקים ממש לא עובדים בקצב שאני רוצה. המנחים שלי (של הדוקטורט) לא קוראים את שהגשתי להם כבר לפני שלושה( 3!!!) חודשים וממש לא מקשיבים למצוקתי הגדולה. משרד החינוך מאיים לחנך את ילדי עד השעה 16:00 החל מהשנה הבאה ואני מרגישה שאין לי שליטה על זה. ועוד ועוד - אבל בעלי מזכיר לי שבכל הריון אני מרגישה כך.

וחוץ מזה תודה סמדר נ דף כיפי?

• לקוח דיבר עלי לא יפה (בדר"כ לא מזיז לי)
• שירים של נעמי שמר
• הסרט "ללדת בבית" של שירלי צ'צ'יק

<רשימה חלקית בלבד>

אכן כך רשימה חלקית בלבד

וחוץ מזה תודה סמדר נ דף כיפי

כי:

• המחזור היה צריך להגיע
• המחזור לא הגיע
• הייתי בהריון
• הבעל היה במילואים
• הבעל חזר ממילואים
• התפוצצה הנורה בשירותים
• פרסומת למטרנה

אני? לבכות? בהריון? מה אני הורמונאלית? מה פתאום! P-:

מפרסומות בטלויזיה ופרומואים בקולנוע.

בכיתי מסיפורי לידה של נשים אחרות.
בכיתי כשקראתי את הספר של אילנה שמש.
בכיתי כששומעת שירים בטייפ של האוטו.
בוכה בכל פעם שאני מדמיינת את רגע המפגש עם התינוקת שלי
בכיתי אחרי האולטרה סאונד הראשון שעשיתי
בחודש שני או שלישי, בכיתי ערב אחד שלם על הכתף של אבא שלה (אנחנו לא זוג), כבר לא זוכרת למה, אבל בטח היתה לי סיבה.
בוכה מכל סרט, דבילי ככל שיהיה.
בכיתי כשסבא שלי נפטר, גם כי הוא נפטר וגם כי הוא לא יכיר את הנינה שלו.

בטח יש עוד... כי אני בוכה המון. לא כמו בשליש הראשון, אבל מספיק.

סמדר,
מה זאת אומרת למה?
התשובה בגוף השאלה: את בהריון!

אוי, זה כל כך נכון!! אני מזדהה מאוד.!!!!!
בכיתי בחדשות, בכיתי שבתוכנית של מיקי בוגנים הביאו את בעלה של אחת מהנשים בביקור הפתעה מחו"ל- והם לא נפגשו הרבה זמן, בכיתי אתמול בקורס הכנה ללידה בסרט על הלידה, בכיתי גם אחרי...
עולות לי דמעות כל פעם שבעלי (הנהדר!!!! איך הוא סובל אותי?!) משחק עם הילד (שעדיין בבטן), או עושה דברים קטנים ומתחשבים כאלה...
בקיצור, אני צריכה לשתות הרבה כל הזמן להשלים את מאגרי הדמעות... או שאולי כדאי קצת ליבש?

אני מתחילה:

• כדורי הברזל היו ורודים.
• המקלות בחדר הביליארד היו גדולים מדי בשבילי.
• הייתי צריכה להריח את מפרץ חיפה.
• האיש אמר לעובר בלילה "אבא אוהב אותך".
• ראיתי כלב קטן ברחוב.
• מטופל שלי ביקש מוצץ.
• האיש הבהיל אותי במחיאת כף לאחר שסיים מטלה מעיקה שרבצה זמן רב על חיינו.
• השכנים הפעילו מקדחה בשבת בצהריים.
• רציתי שני כלבים וחמישה ילדים. עכשיו.
• סרטים (כולם, ללא הבדלי איכות וגוון).
• שירים (פנקס הקטן, we don't need more education, ובטח עוד כמה).

בדף זה מוזמנות כל ההרות בעבר ובהווה לחלוק את כל הסיבות כבדות המשקל לבכי ההריוני.