קרן,
בעיני הוא מרתק ודווקא מאד מכבד בחירה של מטופלים לסיים גם אם המטפל חושב אחרת. חשוב לקרוא את כולו.
בעיני, המאמר הזה בעייתי.
נכון, יש בו את החלקים המכבדים האלה.
אבל תסתכלי כמה היגדים אחרים יש בו, שלאורך החלק הראשון מופיעים כמעט בכל פסקה:
המשגתו של פרויד שימשה במשך שנים רבות רף גבוה לפסיכולוגים ולפסיכואנליטיקאים, ששאפו להגיע לאנליזה 'סופית' ומושלמת. שאיפה זו עלולה להקשות על המטפל לקבל את רצונו של המטופל ללכת בטרם הגיע הטיפול לסיומו ה'סופי'
כלומר, התמה הראשונית היתה שהמטפל מגדיר מהי אנליזה "מושלמת", והוא מאוכזב כשהטיפול לא מגיע לשלב הזה. כי לשם הוא אמור להגיע.
(האם המטופלים שותפו בהגדרת המטרה הזאת? מה היתה דעתם בעניין?)
עמדת הגישה ההתייחסותית לסיום טיפול צנועה וגמישה אף היא... אין סיום אחד נכון או מושלם. על פי גישה זו, ההחלטה על הסיום משותפת למטפל ולמטופל
תודה על זה. אבל הייתי רוצה לדעת, למה המטפל מופיע ראשון והמטופל שני? הרי הטיפול הוא למען המטופל, והוא שצריך להיות במרכז.
__סיום טוב דיו מתרחש כאשר המטפל והמטופל חשים שהמטופל מודע דיו, בעל היכרות עצמית טובה למדי, ובעל יכולת מספקת להתמודד עם מצבים
חדשים
שוב: קודם המטפל ורק אחר כך המטופל חשים שהמטופל "בשל" לסיים.
ישנם מקרים שבהם אילוצים וגורמים שונים מבשרים על תום הטיפול ומאלצים את קיומו, בטרם הגיעו המטפל והמטופל לתחושה הדדית כי מועד סיום הטיפול נכון להם
אה, תראו! שובפעם המטפל מגיע ראשון!
כלומר, שלוש פעמים רצוף, בדיון על ההחלטה לסיים את הטיפול, המטפל מוצב ראשון והמטופל שני. אם זה לא משקף היררכיה סמויה וגישה פטרונית, אני צנצנת.
__בפעמים אחרות עולה הסיום מתוך רצונו של המטופל, בעוד המטפל חש עדיין כי יש חשיבות להמשך הטיפול. בכל המקרים הללו, חשוב להעניק פרק זמן מספק לעיבוד הפרידה.
בפרידות שכאלו, שאינן בעתן, בנוסף לתהליכי עיבוד הסיום שיתוארו להלן, חשוב להעניק מקום מודגש וברור עוד יותר לחלקיותו של
הטיפול
כלומר: אם המטופל חש שהגיע הזמן לסיים והמטפל חש שלא הגיע הזמן לסיים, הפרידה מוגדרת כ"פרידה שאינה בעיתה", ואין אפילו ניסיון כיסוי-תחת עלוב לתאר את זה במונחים של מחלוקת מכבדת או אי הסכמה בין שווים.
לא. מה פתאום? זה לא שיש פה אי הסכמה. זה שהמטופל רוצה לסיים את הטיפול שלא בעתו. זהו.
וה"מקום מודגש לחלקיותו של הטיפול" פותח פתח למניפוצליה המרושעת של מטפלים על המטופלים שלהם שתוארה כמה דפים פה באתר (למשל בדף הזה, בדף
למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים, עוד מישהי, נדמה לי
יולי קו פעם תיארה מצב דומה, וגם אני חוויתי מצב כזה) שבו פסיכולוגים מפעילים לחץ מפורש על המטופלים שלהם להישאר, תוך כדי מניית כל החולשות הקיימות שלהם והסיבות למה הם עדיין לא "גמרו לעבוד". כל כך מחליש ומבזה!
_אופנות נוספת לסיום שלא בהכרח בעתו הינה כאשר הרצון לסיים עולה מהמטופל, לפני שהמטפל חש כי זהו הזמן המתאים לכך.
זהו מצב מורכב, שכן לא תמיד ברור מה משקפת בקשה זו של המטופל: לעתים בקשה כזו היא התנגדות ורצון לא לגעת בתכנים מסוימים, לעתים היא בדיקה "האם אני חשוב מספיק למטפל שלי?", "האם יילחם עליי שאשאר"?, ולעתים היא קשורה לצרכים אותנטיים ומותאמים של המטופל ולרצונו הכן. יתרה מכך, פעמים רבות אין דבר אחד שהמטופל רוצה, ומדובר בתמהיל של רצונות ובקשות ברמות מודעות שונות._
בואו ננתח את הפסקה הזאת כי היא פשוט נהדרת:
א. "מה משקפת בקשה זו של המטופל".
אה... "בקשה".
אני, המטופלת, באה ומבקשת לסיים את הטיפול.
כאילו, את באמת רוצה להגיד לי שהמטופל צריך לבקש רשות מהמטפל שלו לסיים את הטיפול? כאילו, מה????????
למה, כואב לך להשתמש במילה קצת יותר, אני לא יודעת, נייטרלית, נניח "רצון"? או אולי אפילו, שומו שמיים, "צורך"? "החלטה"? "מסקנה"?
ב. בפסקה מוצגות ארבע אפשרויות של מה משמעות הרצון להפסיק. מתוכן, רק אחת (רבע!) מציגה את הרצון לסיים כמתאים, הולם, נכון ולגיטימי.
ג. גם כשהרצון לסיים מוצג באופן חיובי, זה חיובי עם עוקץ: "לעתים היא קשורה לצרכים אותנטיים ומותאמים של המטופל ולרצונו הכן". כלומר, ברור שבשני המצבים האחרים הרצון של המטופל הוא לא כזה אותנטי, כן ומותאם. בקיצור, אין פה יחס של כבוד.
עמית לעבודה סיפר כי כאשר מטופלים שלו רוצים לעזוב את הטיפול הוא לעולם איננו תומך בכך.
אני אסתום את הפה.
אם המטופל חש מסופק ורוצה להמשיך בחייו, יש לאפשר לו זאת
את זה הכי אהבתי. ה"לאפשר".
מה זה מזכיר לי, שבאחד בבתי האבות שבו עבדתי, המנהלת טענה ש: The residents are allowed to personalise their rooms.
תרגום: הדיירים מורשים לסדר ולקשט את החדרים שלהם בהתאם לטעמם האישי.
אני עדיין, כל כך יוצאת מדעתי כשאני כותבת את המילים האלה. כאילו מה? מכרת את הבית שלך שבו גרת ארבעים שנה, עברת לגור בחדר אחד קטן בבית אבות גדול לשארית ימייך, ואנחנו, ההנהלה הדגולה והמיטיבה
מרשים לך לתלות שם את התמונות האהובות עלייך!
תודה רבה באמת!
(להרשות הם הרשו. אבל לספק לדיירים ומשפחותיהם את הווים המיוחדים הנדרשים כדי לתלות את התמונות בלי לפגוע בקיר, זה, אופס, נשכח קצת. פרח מזכרונם. אז המשפחות היו צריכות להטריח את עצמן ל"קנה ובנה" כדי לתלות את הווים. ומה קרה לדיירים שלא היו להם קרובים שהיו מוכנים להתרוצץ? כלום. שום יכולת לתלות שום דבר אישי על הקיר. ככה, במשך שבועות ארוכים)
במינימום, אחותי, היית אמורה לעזור לאנשים לעצב את החדר שלהם. לעודד. לתמוך. להציע. להנגיש. לאפשר ביצוע קל ומהיר. לא "להרשות"!!
אז תודה רבה, ידידתי הפסיכולוגית המלומדת, שאת בגדולתך "מאפשרת" למטופלים שלך לעשות מה שנכון בעיניהם.
כנראה ש"לתמוך בהם", "לכבד את החלטתם", הס מלהזכיר "להקשיב לסיבותיהם וללמוד משהו חדש על איך הם רואים את המקום שאליו הגיעו, את ההתאמה שיש (או אין) להם אתך ו/או את התהליך הטיפולי על המחירים הכרוכים בו" זה קצת לקפוץ מעל הפופיק של עצמך.
נו, שוין. שש או כמה שנות הכשרה עדיין לא הובילו אותך למיומנות הזאת. אולי עוד הכשרה מתקדמת, או שתיים, או שלוש, ואת תגיעי לשם....
עוד עדות מעניינת לתמה חסרת הבושה הזאת היתה בדבריה של
תמי גלילי (נדמה לי בדף על שחרור מטראומות ילדות), שבו היא תיארה את החיפוש שלה אחר פסיכולוג מתאים. היא הציבה למועמדים שני היגדים ובחנה את תגובתם:
א. אני הסמכות העליונה בכל מה שנוגע אלי ויודעת הכי טוב מהם הצרכים שלי.
ב. מטרת הטיפול היא להפוך אותך, המטפל, למיותר.
הדהים אותה כמה הרבה מטפלים פשוט לא היו יכולים לבלוע את הצפרדע ולהסכים עם שני ההיגדים הבסיסיים והטריוויאליים האלה.