על ידי ג'ינ_ג'ית* » 13 דצמבר 2007, 21:06
_כאשר מתחילים בהרגל חדש, באמת הולך אליו פוקוס. הרי זה חדש! את לא רגילה! פתאום את צריכה לחשוב באופן מודע על משהו בשביל לזכור לעשות אותו.
אבל זה רק בהתחלה. בואי נגיד שלוקח בין 21 ל-28 יום להשריש הרגל חדש. אחרי חודש - בעיקרון, זה כבר הרגל.
האם את מצחצחת שיניים כל ערב לפני השינה?
אם כן, זה הרגל._
וואו, זה כל כך נכון. בתובנה אחת הצלחת לדלל את ההתנגדות שלי לעניין. כי הפחד הגדול שלי (וזה פחד ממשי) זה שאהפוך אישיותית למתמקדת במסיחים במקום במטרה הרצינית (מבחן, פגישה עם רופא, ישיבה, עימות, מה לא..). את למעשה אומרת שהמסיחים הם כאלה עד שהם מושרשים כחלק מהשיגרה. עדיין נשאר לי חשש שכאשר ייפקחו העיניים, ההתמקדות תהיה בפרטים ולא בתמונה הכללית. כמו שציינת בעצמך ש"יש לך עין", אני חוששת שאין לי עין רזרבית.. שכשאתחיל להתמקד בכל ביס וסגנון ארוחה, באיזו חנות לקנות ובאיזה שמן לבשל.. העין האחת שלי תפזול הצידה ותיתקע שם. על האיך לאכול במקום על ההנאה, או על טרדות אחרות ביומיום.
דוגמא לחשש שלי: יש לי חברה שתמיד מארגנת פיקניקים וזה ברור שהיא יותר נהנית מהארגון מאשר מהאווירה או החבר'ה. מרגע שמתחילה ההתארגנות היא לא יושבת רגע, ותמיד מסדרת (בהנאה גדולה!) ומחלקת מזון, ושואלת מי צריך מה, ודואגת שלכל דבר יהיה פיתרון (מטלית לכל אחד וכו'), ואני מתעייפת רק מלראות כמה אנרגיה יוצאת ממנה על העניין הטכני במקום פשוט לשבת ולהנות ולהתמקד למשל בלהכיר מישהו (היא רווקה ורוצה מאוד מישהו), בעיניי זה סוג של התמקדות יתר בפרטים וזה חלק מהותי באישיות אצלה, לא רק במסיבות אלא בכללי, היא חייבת למצוא יש מאין משהו טכני להתעסק בו. בעבודות הגשה לתואר (שלוקח לה שנים לתמצת אותן), באספנות מכל סוג וקיטלוג ומה לא. לחלוטין במקרה שלה היא נהנית יותר לתעד טיול מלהיות נוכחת בו, לארגן את המסיבה במקום להנות מהאווירה, לחתוך ולסדר את האוכל יותר מלאכול אותו. זה מקרה קיצוני אבל הוא ממחיש את הפחד הגדול שלי, שאני לא אהיה מסוגלת מנטלית להנות מהדבר האמיתי אלא מהשוליים.
גם כשההרגל יושרש בי ואולי עוד יותר. כשמדובר בהתמודדות.. למשל במבחן או בעבודת הגשה אני לא רוצה להיות עסוקה בלייפות את השער של העבודה ולתקן כל שגיאת הקלדה על חשבון הרעיון הזורם והמוקלד מהר.. בבולמוס. לא רוצה הפרעות. אם יש זמן אז אני מסדרת אחר כך, אבל במבחנים למשל לא מעניין אותי לכתוב יפה ומסוגנן, או ברור, מעניין אותי להתמקד במה שרוצה לפרוץ החוצה מהראש בלי להתעכב באמצע. אני בעצם חוששת שגם אחרי שהדבר יהפוך להרגל, הרגל לעסוק בפרטים ולהיות בפוקוס על מזון בריא למשל, או סדר וארגון, או חסכון או שאר המטלות הסיזיפיות- אני אהפוך אישיותית לאדם שמתמקד בשוליים ולא בעיקר. יש אנשים שמסוגלים גם וגם, אולי הם גם גדלו כך שזה חלק מהם. גם להקליד רעיון חכם ומעניין לעבודה בלימודים וגם לדאוג שלא תהיינה שגיאות הקלדה אינסופיות שלא לדבר על סדר מובנה. אני לא. בכל תחום. או, או וכשאני צריכה לבחור באחד מן השניים מעדיפה את התמונה הכללית, את השלד המרכזי, את הבוטם ליין, פחות את הפרטים. כמו שעון חול שברגע שהופכים אותו לצד אחד - הוא חייב למלא את המיכל התחתון אוטומטית, כשהמיכל העליון נותר ריק. או או. לא ביחד.
אני פתאום קולטת שזה כמו החשש של הורים לילד אחד שמתעתדים להביא ילד נוסף - איך הם יאהבו את הילד השני כמו הראשון, ומאיפה תבוא אהבה כל כך גדולה, אם בכלל. ואז נשמעת צפירת הרגעה כשמסתבר שבמציאות יש אהבה לכולם... כאילו שיש משאב אחד שצריך להיות מחולק נכון, והוא לא יכול להתרבות.. השאלה האישית שלי היא האם המיקוד בפרטים הקטנים מוסיף יכולת על יכולת קיימת או נוטל ממנה אנרגיה. אני חושבת שגם השאלה הפותחת את הדף עוסקת לא בהכרח/רק בזמן הטכני הדרוש להתארגנות על מזון בריא אלא במיקוד התוכני ובשינוי תפיסות הנוגעות לשינוי הרגלים. בדיוק כמו היכולת לשנות אכילת מזון מבושל כי לכך הורגלנו.
מצד שני... יש כל כך הרבה הרגלים לשנות, שיכול להיות שעכשיו
תמיד יהיו מסיחים שרק ייתחלפו כשאחרים יתחילו להשתרש.. כך שתמיד תהייינה הסחות.. או שגם לתהליך של שינוי הרגלים תמידי מתרגלים עד כדי כך שהוא לא הופך למסיח
?
_כאשר מתחילים בהרגל חדש, באמת הולך אליו פוקוס. הרי זה חדש! את לא רגילה! פתאום את צריכה לחשוב באופן מודע על משהו בשביל לזכור לעשות אותו.
אבל זה רק בהתחלה. בואי נגיד שלוקח בין 21 ל-28 יום להשריש הרגל חדש. אחרי חודש - בעיקרון, זה כבר הרגל.
האם את מצחצחת שיניים כל ערב לפני השינה?
אם כן, זה הרגל._
וואו, זה כל כך נכון. בתובנה אחת הצלחת לדלל את ההתנגדות שלי לעניין. כי הפחד הגדול שלי (וזה פחד ממשי) זה שאהפוך אישיותית למתמקדת במסיחים במקום במטרה הרצינית (מבחן, פגישה עם רופא, ישיבה, עימות, מה לא..). את למעשה אומרת שהמסיחים הם כאלה עד שהם מושרשים כחלק מהשיגרה. עדיין נשאר לי חשש שכאשר ייפקחו העיניים, ההתמקדות תהיה בפרטים ולא בתמונה הכללית. כמו שציינת בעצמך ש"יש לך עין", אני חוששת שאין לי עין רזרבית.. שכשאתחיל להתמקד בכל ביס וסגנון ארוחה, באיזו חנות לקנות ובאיזה שמן לבשל.. העין האחת שלי תפזול הצידה ותיתקע שם. על האיך לאכול במקום על ההנאה, או על טרדות אחרות ביומיום.
דוגמא לחשש שלי: יש לי חברה שתמיד מארגנת פיקניקים וזה ברור שהיא יותר נהנית מהארגון מאשר מהאווירה או החבר'ה. מרגע שמתחילה ההתארגנות היא לא יושבת רגע, ותמיד מסדרת (בהנאה גדולה!) ומחלקת מזון, ושואלת מי צריך מה, ודואגת שלכל דבר יהיה פיתרון (מטלית לכל אחד וכו'), ואני מתעייפת רק מלראות כמה אנרגיה יוצאת ממנה על העניין הטכני במקום פשוט לשבת ולהנות ולהתמקד למשל בלהכיר מישהו (היא רווקה ורוצה מאוד מישהו), בעיניי זה סוג של התמקדות יתר בפרטים וזה חלק מהותי באישיות אצלה, לא רק במסיבות אלא בכללי, היא חייבת למצוא יש מאין משהו טכני להתעסק בו. בעבודות הגשה לתואר (שלוקח לה שנים לתמצת אותן), באספנות מכל סוג וקיטלוג ומה לא. לחלוטין במקרה שלה היא נהנית יותר לתעד טיול מלהיות נוכחת בו, לארגן את המסיבה במקום להנות מהאווירה, לחתוך ולסדר את האוכל יותר מלאכול אותו. זה מקרה קיצוני אבל הוא ממחיש את הפחד הגדול שלי, שאני לא אהיה מסוגלת מנטלית להנות מהדבר האמיתי אלא מהשוליים. [b]גם כשההרגל יושרש בי ואולי עוד יותר[/b]. כשמדובר בהתמודדות.. למשל במבחן או בעבודת הגשה אני לא רוצה להיות עסוקה בלייפות את השער של העבודה ולתקן כל שגיאת הקלדה על חשבון הרעיון הזורם והמוקלד מהר.. בבולמוס. לא רוצה הפרעות. אם יש זמן אז אני מסדרת אחר כך, אבל במבחנים למשל לא מעניין אותי לכתוב יפה ומסוגנן, או ברור, מעניין אותי להתמקד במה שרוצה לפרוץ החוצה מהראש בלי להתעכב באמצע. אני בעצם חוששת שגם אחרי שהדבר יהפוך להרגל, הרגל לעסוק בפרטים ולהיות בפוקוס על מזון בריא למשל, או סדר וארגון, או חסכון או שאר המטלות הסיזיפיות- אני אהפוך אישיותית לאדם שמתמקד בשוליים ולא בעיקר. יש אנשים שמסוגלים גם וגם, אולי הם גם גדלו כך שזה חלק מהם. גם להקליד רעיון חכם ומעניין לעבודה בלימודים וגם לדאוג שלא תהיינה שגיאות הקלדה אינסופיות שלא לדבר על סדר מובנה. אני לא. בכל תחום. או, או וכשאני צריכה לבחור באחד מן השניים מעדיפה את התמונה הכללית, את השלד המרכזי, את הבוטם ליין, פחות את הפרטים. כמו שעון חול שברגע שהופכים אותו לצד אחד - הוא חייב למלא את המיכל התחתון אוטומטית, כשהמיכל העליון נותר ריק. או או. לא ביחד.
אני פתאום קולטת שזה כמו החשש של הורים לילד אחד שמתעתדים להביא ילד נוסף - איך הם יאהבו את הילד השני כמו הראשון, ומאיפה תבוא אהבה כל כך גדולה, אם בכלל. ואז נשמעת צפירת הרגעה כשמסתבר שבמציאות יש אהבה לכולם... כאילו שיש משאב אחד שצריך להיות מחולק נכון, והוא לא יכול להתרבות.. השאלה האישית שלי היא האם המיקוד בפרטים הקטנים מוסיף יכולת על יכולת קיימת או נוטל ממנה אנרגיה. אני חושבת שגם השאלה הפותחת את הדף עוסקת לא בהכרח/רק בזמן הטכני הדרוש להתארגנות על מזון בריא אלא במיקוד התוכני ובשינוי תפיסות הנוגעות לשינוי הרגלים. בדיוק כמו היכולת לשנות אכילת מזון מבושל כי לכך הורגלנו.
מצד שני... יש כל כך הרבה הרגלים לשנות, שיכול להיות שעכשיו [b]תמיד[/b] יהיו מסיחים שרק ייתחלפו כשאחרים יתחילו להשתרש.. כך שתמיד תהייינה הסחות.. או שגם לתהליך של שינוי הרגלים תמידי מתרגלים עד כדי כך שהוא לא הופך למסיח :-D ?