תיקון: המשפחה החב"דית דחתה את חגיגת בר המצווה חצי שנה לאחר הסתלקות הרבי ולא לפניה.

שלוו ה?,

את צודקת. כל אבל שנמשך יותר משנה הוא גם מיותר וגם מפריע לנשמה להתנתק מהעולם הזה. כתוב במקורות (אל תבקשי ממני מראה מקום עכשיו) שאחרי שנה הקב"ה כביכול אומר: "אין אתה רשאי להתאבל עליו יותר ממני".


אגב שמחות, אנו צריכים לחגוג בעוד שלושה שבועות את בר המצווה של גור, בני השני. אנחנו עדיין בתוך ה-11 חודש והלב כבד. אבל אין בררה. קראתי אתמול על משפחה חב"דית שהיתה אמורה לחגוג בר מצווה לאחד הילדים כחצי שנה לפני הסתלקותו של הרבי מלובאביץ' (היום לפני 12 שנה), והם דחו (ואולי מעולם לא קיימו) את הארוע "בגלל הנסיבות". תחשבי איזו טראומה היא זו לילד שלא חגג בר מצווה "בגלל נסיבות"..

אגב, מקום טוב ללמוד בו את קבלת האר"י הוא "בני ברוך" (www.kabbalah.info). יש להם מאגר שיעורים מקוון ומעודכן ביותר באיכות טובה מאד, גם באודיו ובווידאו. ניתן גם לצפות בהם בכבלים (נדמה לי בערוץ בשם "קארמה").

תודה שאול על ששיתפת אותנו. אתה כותב באופן מאוד מרגש.
רציתי להוסיף לגבי קבלה (לפחות לפי ידיעתי) לאחר המוות הנשמה ממשיכה למקום אחר, וכאשר מתאבלים במשך זמן ארוך מפריעים לה "להשתחרר" מעולמינו, ואכן ימי השנה ושמחות נחשבים כימים בהם הנשמה "איתנו"

נעמה ושאול.שלא תדעו לעולמי עולמים עוד צער.ועל אף דבריה המלומדים של הגב' זילברשלג מן המקורות, חוששני שהקונסנזוס בעניין רחוק מלהתקיים.
זכרון הורה אהוב לא מתעמעם לאחר שנה.כשם שזכרון ילד לא נמוג.
ההשוואה אינה במקומה,ולא יצלח אף ספר חוקים לקרוא את רחשי לבו של האבל.
השקיטו את נפשותיכם במתן הכבוד הראוי. זהו המעט,והמרב אותו אפשר לעשות,עכשיו.

כל יום שעובר - זה כואב - לא פחות - לא יותר - הכאב פשוט שם..

מממ.. שנה שלמה.. התאריך העברי הוא רק מחר, כ"ג בטבת.. ה 17/01 זה התאריך הלועזי. כואב וקשה לא פחות.. כוראב פעמיים, כואב 365 פעמים אם סופרים "כמו שצריך" . . .
לא מתאבלת אבל חושבת ומתגעגעת וכואבת. יש ימים שפחות ויש את אלו שיותר.
מחר יהיה יום ארוךךךךךךךךךךךךךך...

נעמה,

לפי חשבוני, היום (17.1.06) הוא ח"י בטבת. אם זה אכן התאריך העברי שבו עזב אביך את העולם, יש משמעות רבה לציון הדרך הזה, ח"י. הוא הותיר חיים אחריו. והחיים זוכרים וממשיכים.

אם שמת לב, ההלכה מצווה על אדם להתאבל על הוריו במשך שנה שלמה - אבל מי שמאבד, לא-עלינו, בן או בת - מסיים את תקופת האבלות כבר אחרי שלושים יום.

שאלת את עצמך מדוע?

רבקה זילברשלג (אמא של מאירק'ה זילברשלג - ראי כמה הודעות אחורה) צלצלה אלי לפני כמה ימים. דיברנו. היא שאלה אותי אותה שאלה וכמובן שלא היה לי מה להשיב (אני רק נשמע חכם - אבל בדרך כלל אין לי תשובות, רק שאלות...)

ההסבר שלה היה מאלף. תשמעי:

באופן טבעי, אדם מסרב לקבל תנחומים על בן או בת שאיבד. לכן הבינה התורה שאין צורך לצוות עליו להתאבל באופן מלאכותי, והיא מניחה לו.

מה שאין כן לגבי אבלות על הורים: בדרך הטבע, זכרונם של ההורים שנפטרו מתעמעם והולך עם הזמן (אפילו בתוך השנה הראשונה) - ולכן אומרת התורה: התאבל שנים-עשר חודש. כי אם לא תתאבל - תשכח. אפילו את אבא ואמא שלך.

עברו שנתיים.. היום.. הכאב עוד חד וצורב.

שאול היקר.
לא הייתי פה להשתתף באבלך הטרי כי הייתי עסוקה באובדן משלי, אבל קראתי עכשו.
הדף הזה הפגיש אותי עם שיח עמוק ונדיר על מוות, כזה שמחבר אל החיים ומעניק להם משמעות.
בעקבות הקריאה כאן דמיינתי את עצמי לרגע על סף מוות, ראיתי כמה בקלות אני מוכנה למות ולוותר על החיים, ממש כפי שבחיים אני מוכנה "להתפשר" על הרבה דברים. ואז הרגשתי לפתע את החיים במילואם, ועד כמה לא כדאי לוותר בהם על חלומות ועל תשוקות. עד כמה כדאי לסחוט את החיות של כל רגע ורגע. אני מודה לך על הדף הזה בכל ליבי.

הי שאול, אכן אתה רגיש מאוד.
אני באה מבית מסורתי, וגם אבא כל הזמן אמר שאסור להתאבל הרבה. אבל, 3 שנים אחרי אני עדיין באבל, מבכה ומתייסרת.

"נחמה אמיתית על אבל כל כך כבד תיתכן רק כאשר מוותרים במידה ידועה על ה"אני" הפרטי ומקדישים את החיים לעשיית טובה לזולת"
שאול - אתה איש נפלא ורגיש, אני מודה לך על ההתייחסות ועל התשובה, על החכמה ועל ההומור.. כפי שודאי הבנת - אני באה מבית חילוני לחלוטין אבל מגיעה עם הרבה אמונה ותובנות משלי.. לקח לי קצת יותר משנה לשחרר את התהומות ואני עוברת תהליך מאוד רציני של התפתחות ועבודה עצמית. היום אני כבר הרבה יותר חזקה וממשיכה בחיי - בעצם לרגע לא עצרתי, רק כאבתי בטירוף. ההומור שמר ותמיד ישמור על השפיות שלי. זה חלק מהמורשת המשפחתית אצלנו ,ההומור.
שיהיה לך שבוע קל וטוב ושנמשיך לחיות טוב, כולנו..

לבשמת א,

לא יכולה להגיד לך המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
אם כך, אסתפק בסלסלה נוספת של תמרים אורגניים ואולי עוד בקבוק אחד (או שניים) של מיץ ענבים תוצרת שדה אליהו.

בנוגע לחוש הששי, ירדתי מזה, ויסלח לי ברוס. אמא באמת לא כלי לזה.

כל המשפטים נשמעים לי כל כך חסרי טעם, כל כך טיפשיים, כל כך חלולים.
את צודקת. זו הסיבה שכאשר הולכים לקיים מצוות ניחום אבלים, נוהגים לשתוק עד שהאבל עצמו פותח בדברים.

ואני לא רואה איך המקום ינחם אותך, ו"בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" מקטין ומגמד את האבל שלך ל"נו, גם אתה מתאבל כמו מליונים אחרים"
האבל על הסתלקות אדם אהוב הוא כל כך דרמטי ועמוק, עד שרק הקב"ה - שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו - יכול לנחם באמת. הוא יכול לעשות זאת על-ידי כך שיקיים כבר מה שהבטיח ויחיה את המתים, והנחמה תתעצם שבעתיים כאשר נזכה להשתתף יחד עם האבלים על חורבן ירושלים (האבל האולטימטיבי, אף יותר מהאבל הפרטי, שכן אבלים אנו על הסתלקות השכינה והסתר פנים, סיבת כל הצער בעולם) בשמחת בניינה.

לאני נעמה,
ההלכה קובעת: "אין להתקשות על המת יותר מדי", היינו למעלה משנה. כאשר חולפת שנה פוקעת האבלות - "אי אתה רשאי להתאבל עליו יותר ממני", אומר הקב"ה. וגם הדעת נותנת כך. הרי אי אפשר לנהל חיים נורמאליים בתוך בועה מתמדת של שכול. לא הוסמכתי לדבר בשמם, אבל נדמה לי שגם הנפטרים עצמם אינם רוצים שחיי אהוביהם ישתבשו לגמרי בגלל לכתם. סבתא שלי, עליה השלום, איבדה את אחד מבניה בתאונת אימונים בצבא שלושה חודשים לפני שנולדתי (אגב, אני קרוי על שמו). היא הוסיפה לחיות עוד כעשרים שנה לאחר-מכן, אבל למעשה חייה הסתיימו ביום שבו נודע לה על מותו. היא מעולם לא התגברה על האבל.

חבר טוב שלי, דודי זילברשלג, קבר כבר שני בנים (אחד מהם, מאירק'ה, נפטר חודשיים לאחר בר המצווה שלו). אלא שבמקום להניח לאבל להציף אותו ולהיסחף אל התהום, הוא הפך אותו למנוף אדיר של עשייה למען הזולת כאשר הקים שורה של מפעלי חסד ארציים. מתוך היכרות עמוקה איתו למדתי שנחמה אמיתית על אבל כל כך כבד תיתכן רק כאשר מוותרים במידה ידועה על ה"אני" הפרטי ומקדישים את החיים לעשיית טובה לזולת. אין לשער את העוצמות שנתינה מעניקה לנותנים. זו כוונת חז"ל באומרם: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית..."

לא שהאבל נעלם, אבל הוא קהה ופינה את מקומו לפחות באופן חלקי לתחושה אמיתית של שביעות רצון (ואפילו חוש הומור) ממה שהותיר מאחוריו: בכל פעם שנפתח סניף חדש של מאיר פנים, רשת בתי התבשיל שקמה על שמו, מתלוצצים הילדים בבית של דודי על כך ש"השמנצ'יק [= מאירק'ה] עובד שם למעלה..."

כל הנכתב כאן כל כך נוגע ללב,הלוואי ותדעו נחמה אמיתית.

הלוואי ואדע אני להעריך את אלה החיים איתי,שאדע לנצל את הזמן שלנו יחד.הכאב שלכם נותן לי להבין את חשיבות הקשר שלנו עם יקירנו,הלוואי שלא נצטרך להבין זאת רק מתוך כאב של ימים קשים...

לא מניח לי כל העניין הזה של האבל, אני במצב של חשיבת ותחושת יתר מאתמול..
מביאה לפה מה שכתבתי כשחזרנו מבית הקברות.
הסתגרתי כמו זאב בחדר, כתבתי, בכיתי כמו מטורפת ואז יצאתי לסלון, כמו זומבי.. לשבת עם כולם, למרות שהייתי מנותקת הרבה מעבר לשבעה ימים...

אבא..
איך אפשר לומר שמה שאני מרגישה עכשיו זה ריקנות,
שהרי אני מלאה עד מעבר לגובהי בעצב.
הוא נשפך מאוזני , זולג מעיני ומרוח לי על כל הפרצוף.
אני כמו עשויה כל כולי מולקולות של עצב, צער וגעגועים,
לאיש שלא יכולתי לשאת בחייו ולא יכולה כעת לשאת את מותו.
אני מתהלכת בחדריו, נוגעת בחפציו ולא יודעת את נפשי מרוב כאב.

כל כך הרבה דברים השתנו ברגע אחד קטנטן...
פתאום אין לי יותר אבא.

היו כל כך הרבה רגעים שרציתי שלא יהיה לי אבא
ועכשיו כל מה שאני רוצה זה את אבא.
כל כך הייתי רוצה לפחות רק עוד מפגש אחד
ששנינו נצא ממנו לא כעוסים או פגועים.
כל כך הייתי רוצה עוד נגיעה אחת של חסד
או לפחות את ההזדמנות שלא הייתה לי להיפרד מילולית...

נפרדתי ממך בליטוף, אבא.
נשמתי אתך את נשימתך האחרונה, אבא.
ליוויתי אותך בדרכך האחרונה, אבא.
היה לי כל כך קשה להשאיר אותך שם באדמה, אבא.
אתה תהיה איתי בלבי ובמחשבתי תמיד, אבא.
כבר אין בי יותר רגשות מעורבים, אבא.
נותרו בי עכשיו רק כאב, געגוע ואהבה, אבא.
קשה לי לומר לך את המילים האלה, אבל אני אוהבת אותך, אבא.
אתה לעולם תהיה האבא שלי, אבא.
נוח בשלום על משכבך, אבא.

שתהיה חולייה ראשונה ולא אחרונה בשרשרת מופלאה של אנשים יפים ורגישים כמותך, למרות היותם חצי אמריקאיים...
שאול לא חצי אמריקאי (ולא רבע ולא שליש ולא שמינית).

שאול, חשבתי שוב על השאלה שלך.
נראה לי שלא כדאי להציע לה לצפות בחוש השישי.
אבל כן כדאי לדבר איתה על החלומות על אביך. זה קשר איתו שחשוב לה, אבל גם לך. אלא אם כן קשה לך מדי לשמוע את החלומות.

אני עדיין חולמת הרבה על סבתא שלי (שנה וחצי), וחושבת עליה הרבה מאוד. ומתגעגעת מאוד מאוד. ולפעמים שוכחת שהיא לא איתנו.
זה לא כל כך "חד וחלק".
האנשים שאנחנו אוהבים (אני בכוונה לא כותבת "אהבנו") ממשיכים לחיות אצלנו עמוק עמוק בתוך הלב, מלווים אותנו כל הזמן, בכל מיני צורות, נוכחים בחיינו בכל מיני רגעים צפויים ובלתי צפויים, והחלל כל כך קשה, כמו מין מלכודת נמרים שאתה פתאום נופל אליה בלי שהתכוונת. אוי, היא איננה ואני כל כך רציתי לדבר איתה! היא כל כך היתה שמחה לשמוע ש...!

אני לא אגיד לך שלא תדע עוד צער. זה שקר, לא יכולה להגיד את זה.
לא יכולה להגיד לך המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד
כי אתה תוסיף לדאבה, ואני לא רואה איך המקום ינחם אותך, ו"בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" מקטין ומגמד את האבל שלך ל"נו, גם אתה מתאבל כמו מליונים אחרים".
כל המשפטים נשמעים לי כל כך חסרי טעם, כל כך טיפשיים, כל כך חלולים.
אבל מאוד עצוב לי בשבילך. (גם זה נשמע רע מאוד כשזה כתוב, אבל מה לעשות, זאת האמת).

משתתפת בכאבך שאול .

רוצה להגיד עוד אבל לא מסוגלת...

ווווויייי וווווייי ווווויייי שאול.....
הוחזרתי שנה, עשרה חודשים ותשעה ימים לאחור... ליום בו הלך אבי לעולמו בעודי אוחזת בידו.. לי אף אחד לא אמר ולא הסביר מעולם שהדבר אסור והאמת היא, שגם לו היו אומרים או מסבירים - הייתי אוחזת בידו, ולו רק בגלל שהבטחתי לו שלא אזוז מצידו, שלא אשאיר אותו לרגע אחד לבד.. זו הייתה בקשתו האחרונה, מילותיו האחרונות שהופנו אלי עם אימה יוקדת בעיניו שהיו כבר כבויות... גם הוא כבר היה רק צל של עצמו וגסס לנו בידיים, היה נפוח כולו מנוזלים שאפילו מכונת הדיאליזה הכי משוכללת לא צלחה לנקז.. גם הוא כבר ידע שאלו שעותיו/דקותיו האחרונות ונתן למורפיום לקחת אותו אל עולם רגוע וכפי הנראה טוב יותר.. אבא שלי שלא הסכין למגע מיותר בחייו, נתן לי לגעת בו וללטף אותו עד ששיחרר את נשמתו מהעולם בו אני נשארתי לחיות אחריו.. "התמזל מזלי" ולא הייתי לבדי כשזה קרה, האחיין שלי האהוב מכולם, הנכד הבכור של אבי - היה איתי שם.. הוא גם היה זה ששם לב שאבי חדל לנשום, ששפתיו הכחילו ושהוא כבר בעולם הבא, הטוב יותר..
אין לי מילים שיתארו את השבר שחל בתוכי, את היבבה שיצאה מגרוני, את הכאב שכאבתי כל כולי.. אני עדיין בתהליך של החלמה .. יודעת שזה יקח עוד זמן.
ועכשיו האבא שלו הלך לעולמו ואני שומעת וחשה את הכאב בקולו, את החרדה, את הכעס, את בליל הרגשות הכל כך נורמלי הזה שמרגישים כשכבר אין אבא..
ומזדהה איתך שאול ואיתו - רוצה להיות עוד קצת הבת של אבא שלי ,הקטנה שלו...רוצה לומר לו רק עוד כמה מילים שלא הספקתי לומר.. רוצה לומר לו שאני סולחת, מוחלת, אוהבת ושתמיד אהבתי ותמיד אוהב. רוצה לומר לו שאני רוצה אפילו רק לריב איתו עוד פעם אחת, רוצה לספר לו כמה גדלתי מאז שאיננו ,להראות לו מה שנינו פיספסנו כל כך הרבה שנים...
אני מאחלת לך שאול שלא תדע עוד צער, שתהיה חולייה ראשונה ולא אחרונה בשרשרת מופלאה של אנשים יפים ורגישים כמותך, למרות היותם חצי אמריקאיים...
שיהיו לך חיים יפים, בריאים ומלאי שמחה ואהבה.
שבוע טוב,
נעמה

מסופר היטב. מרגש.

איתך

אני מתלבט אם לתת לה לצפות ב"החוש הששי" של ברוס ויליס. מה דעתכם?
זה סרט שנורא קשה לראות אותו גם כשלא נמצאים בתהליכי פרידה. הוא מצמרר מאד.

ו- לא מנסיון אישי שלי, אבל 2 חברות שאיבדו בני זוג סיפרו שחלמו עליהם המון בשנה הראשונה, ופחות אחר כך. אחת מהן (שבן זוגה נהרג בצבא, בצעירותה וצעירותו) גם סיפרה שבסופו של דבר הוא נפרד ממנה בחלום ואמר לה שזו הפעם האחרונה. ואכן, אחר כך היא לא חלמה יותר על מפגשים איתו.

אני מתלבט אם לתת לה לצפות ב"החוש הששי" של ברוס ויליס. מה דעתכם?
אולי עדיף לתת לה לקרוא את הספר גשר החיים? יש שם פרקים שלמים על החיים שלאחר המוות.
קיבלתי לקרוא את הספר הזה בשבעה על אבא שלי ז"ל כשהייתי בת 18 וזה עזר לי מאוד בשעתו.

אני מתלבט אם לתת לה לצפות ב"החוש הששי" של ברוס ויליס. מה דעתכם?
סרט קשה. היא אוהבת סרטים כאלה?
אי אפשר לענות בלי להכיר אותה, לדעתי.
חוץ מזה, זה רק סרט. לא מחייב להאמין שזה מה ש"באמת" מתרחש, אתה יודע...

תודה רבה לכל המגיבים על תשומת הלב והאמפתיה.

ליושי י: אני מאמין שלאחר המוות - מות הגוף - עוברת הנשמה לחיות בתודעה אחרת. לפי הקבלה, הקשר עם הגוף נמשך במהלך 12 החודשים שלאחר ההסתלקות (אם כי פחות מאשר בתקופת ה'שבעה' וה'שלושים'). לאחר מכן מצטמצם הקשר לפעם אחת בלבד מדי שנה, ביום השנה לפטירה (ה'יארצייט'). ידוע גם שנשמות ההורים משתתפות בדרך כלשהי בשמחות הנישואים של צאצאיהן. אמא שלי מספרת שהיא חולמת עליו המון. אני מתלבט אם לתת לה לצפות ב"החוש הששי" של ברוס ויליס. מה דעתכם?

מעולם לא בכיתי מקריאת טקסט כתוב,
עכשיו כן

איתך בצערך.

מרגש מאוד שאול, בכיתי איתך. לפני שלוש שנים אבא שלי נפטר גם כן 48 שעות לפני ראש השנה. קברנו למחרת. ובערב החג קמנו. המשכנו להיות בבית עוד שבוע ולקבל את המנחמים, לבכות ולהתאבל ביחד. עד היום אני אבלה. אנחנו לא היינו בחדרו ואני מכה על כך. רק אתמול שוחחתי עם בן זוגי על כך: לו ידעתי שכך יהיה היתי מתעקשת לקחת אותו הביתה או לפחות שכולנו נהיה סביבו. ביום כיפור בזמן תפילת נעילה יחול יום הולדתו וזה קשה לי מאוד. מקווה שתתמודד עם האובדן הקשה. מה לדעתך קורה לאחר מכן? לו לי היתה תשובה מוחלטת היה לי קל יותר.

מאוד מרגש.

אתך בכאבך ובאבלך, שאול. כתבת מרגש. ונורא.

משתתפת בצערך

מאוד מרגש
משתתפת בצערך
שבת שלום

מרגש עד דמעות.
קראתי ובכיתי,הרבה דמעות.
כתבת מקסים, שאול.
שלא תדע עוד צער.

מרגש ביותר.
המקום ינחם אתכם בנחמת ציון וירושלים ולא תדעו לדאבה עוד

בס"ד

• אבא מת בעיניים פקוחות /

יואל שאול לילוב*

השבת יצאה ואני הבדלתי על היין ועל הבשמים ועל מאורי האש, לקחתי איתי את התפילין והטלית וגם ספר על דיני אבלות ומנהגי אבלות לקחתי, ויצאתי לאיכילוב. אני יכול להגיע לשם במסלול הזה גם בעיניים קשורות. ליד דלק הסיירים מצלצל הסלולארי. נו, אומר אחי, אייל, שנמצא שם כל השבת, אתה בדרך? אני בדרך. אני והמחשבות. כמעט על האיילון. תזדרז, הוא אומר, תזדרז. אבא לא נראה לי טוב.

אני בש"ג של איכילוב. שני שומרים, כרגיל. אחד מהם ניגש אלי. אני מגלגל את החלון למטה. לאן זה, הוא שואל, מצפה לשמוע אם יקלוט היגוי ערבי במבטאי. עזוב אותו, אומר השומר השני, זה עם הכיפה, זה בסדר. אני מכיר אותו. הוא מכיר אותי כבר חצי שנה.

החניה העילית מלאה לגמרי. אולי זה בגלל שעכשיו מוצאי שבת ליד קניון ויצמן, ואולי זה בגלל שהפסים אדום-לבן נצבעו בכחול-לבן ועכשיו החניה חופשית; ואולי זה חוק מרפי, שאינך מוצא חניה קרובה בדיוק ברגע שאתה זקוק לה ביותר.

יורד לחניון התת-קרקעי. עוד פעם הסלולרי. נו, הוא דוחק בי, אמא כבר בהיסטריה. פוחדת שלא תספיק להגיע בזמן. אני משליך לתא המטען את המחשב הנייד שהבאתי איתי השד-יודע-למה ודוהר למעלה.

האמת היא שידעתי. כבר בליל שבת ידעתי. מישהו ניגש אלי, בבית-הכנסת הספרדי שבו אני מתענג לקבל את השבת, להזמין אותי לסליחות "יפות יפות", במוצאי שבת בחצות. מאד הייתי שמח לבוא, אני אומר לו והדמעות כבר חונקות את גרוני, אבל אבא שלי חולה מאד, חולה מאד, וזה עניין של שעות.

כשחזרתי הביתה באותו ליל שבת נסגרתי לי בחדר השינה והתפרקתי. הצטברות של חצי שנה מטורפת בחזהו של גבר שלא ידע לאמן את עצמו לבכות כשצריך. כן, בכיתי, ואל תגלו לי. בכיתי עליו ועל הסבל שאנחנו עוברים יחד מאז נודע לנו שה'ציסטה' בלבלב איננה אלא גידול ממאיר, בלתי נתיח. אדנוקרצינומה. בכיתי על מה שראו עינינו אחרי מחקר קצר באינטרנט - שלושה חודשים. זה מה שמייעדת לו הסטטיסטיקה הרפואית על חולי לבלב. ובאמת, חוץ מהמחלה הזאת הוא בריא לגמרי, דוקטור. בריא לגמרי.

אחרי שני טיפולים, הוא ויתר על הכימותרפיה. הגיב רע מאד. התחלנו לבדוק אפשרויות לטיפול אלטרנטיבי. התבייתנו על שיטת גרסון. קיבלנו המלצה על פרופ' שוהם והתחלנו בטיפול. דיאטות מיוחדות, מיצים סחוטים מירקות אורגניים, ים של שקי גזר, חוקני קפה אורגני ממכסיקו, תיגבור אנזימי עיכול. השילוב בין הדיאטה הקיצונית הזאת לבין הכורח להתמודד רגשית עם חיילים לבנים שמנצחים חיילים שחורים הוא שילוב מצוין (אם כי לא תמיד מנצח), אבל לא בשביל אבא שלי. איך אמרה לנו לפני שבועיים יעל המתקשרת את "לבן"? – "הדמות הזאת בחרה לעצמה את הדאגנות כדרך חיים"... אז שהוא יילך לעשות דמיון מודרך? מכל האנשים...?

אני דוהר במדרגות הנעות אל עבר מגדל האישפוז על-שם אריסון. מיטות נוחות מאד. שרי בחרה אותן בעצמה. שלושה חודשים התרגלתי ללחוץ על קומה 9 – הקומה האונקולוגית - בפאנל המעליות. עכשיו הוא בפנימית ח', שזה רק קומה שניה. המעליות הישנות האלה איטיות מדי, אני אומד בדעתי, עדיף לקחת את המדרגות. אבל בטיסה.

נכנס לחדר שלו. חדר זוגי. רואה שהשכן כבר התפנה מכאן לחדר אחר. מיטתו ריקה ומסודרת. רק בקבוק מים על השידה. מים שצריך לשפוך כשזה יקרה.

אבא שוכב על מיטתו, עיניו קרועות לרווחה והוא נועץ מבט בנקודה בלתי מוגדרת בחלל. העיניים מפלבלות ובוערות כמו שני לפידי אש. הפה פתוח לגמרי. חזה עולה ויורד בכבדות. כל הבצקות, שירדו עד כה לפלג הגוף התחתון באין יכולת ניקוז, עולות עכשיו לריאות. קשה לו לנשום. הוא מחרחר. כל הגוף רועד. אני קולט את חומרת המצב מייד. זו כבר אזעקת אמת, לא כמו בכל הפעמים הקודמות. נעמד לידו, אוחז את ידו הקרה, הלבנה, נושק לה, מצמיד אותה אל הלחי. בשבועות האחרונים חלה בינינו התקרבות גדולה. בשבועות האחרונים אני נוגע בידו, מלטף אותה, מלטף בעדינות את המצח, מספיג את הזיעה בקלינקס, מנשק את המצח שלו לפני שעוזב הביתה בתום המשמרת. רק ביום ששי חיבקתי את שתי ידי סביבו כדי להוריד אותו שוב מהמטה אל הכורסא הסמוכה, למניעת פצעי לחץ, והוא היה כבד כל כך, כבד כמו שיכול להיות רק אדם שצנח מתחת לששים קילו ואינו יכול עוד לשאת את עצמו. ותוך כדי כך הרשיתי לעצמי להניח, רק להרף עין, את ראשי על כתפו, להתרפק כמו פעם, לפני שהפכנו שנינו להיות מרים כל כך זה כלפי זה, כאשר עדיין היינו אבא ובנו הקטן, הלא-דעתן.

אמא אכן מתייפחת. גם היא קולטת שזהו זה, אין טעם להדחיק עוד. זה קורה עכשיו, ואנחנו כאן לידו. אני משחרר את אחיזתי מידו, נזכר שההלכה אוסרת לגעת באדם גוסס כדי לא לעכב את יציאת הנשמה. יגידו לכם מה שיגידו, את הלכות אבלות ואנינות (מה זה אנינות – מייד), יש ללמוד בעוד יום ולהתכונן היטב-היטב, ושום "עוד חזון למועד" ושום אמונות תפלות! כי כשזה מגיע, הרגעים הם כל כך דחוסים, כל כך מהירים וטעונים, שאין זמן ואין אפשרות לפתוח ספר ולעיין. זה רגע של פעם בחיים. אני מתוכנת לפעול כמו שקראתי. אומר לידו את סדר הווידוי – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", ואת סדר הווידוי המקוצר למי שאינם יכולים לומר אותו בעצמם - יהי רצון שאם נגזר מלפנייך שאמות, שתהא מיתתי כפרתי. וה' מלך. וה' הוא האלוקים.

המחזה נורא הוד. זה רגע גדול ומרומם כל כך, שאתה יוצא אדם אחר מזה שנכנסת. זה רגע טראומטי, אבל לא במובן של סיוט שיחזור ויכה בך, אלא ארוע שיותיר בך חותם תמידי. הדימוי המיידי שעלה לי הוא של כח צבאי שצריך להתפנות ממקום מסויים בזמן נקוב, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הנפש מתחילה לאסוף את עצמה ואת כוחותיה מכל אברי הגוף, והגוף מזדעזע. כיוון שקרב הזמן הנקוב לפינוי, הפעילות הזאת הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר, מהירה יותר, החלטית יותר, מבלי להתחשב בטראומה של הגוף המתפנה. הוא מחרחר, ואני מנסה לדבר אל לבה של אמא שלא תבכה, הרי אסור לבכות ליד הגוסס, כך למדתי, הדבר מעכב את יציאת הנשמה. אמא, תעשי את זה בשבילו. אבל זה בדיוק העניין, שהיא לא רוצה שהנשמה תצא, לא עכשיו, לא אחרי 45 שנה של חיים משותפים, רוב חייה עלי אדמות. היא רוצה עוד קצת. שאף פעם לא ייגמר. איך היא תחיה בלעדיו. ומי נותן לו רשות לעזוב אותה בכלל.

אני רואה שהוא עדיין כאן, זאת אומרת מבחינה פורמאלית-פיזיולוגית, הוא כאן. זה הזמן ל'שמע'. איל לא בחדר. הוא יצא לרגע. אני קורא לו והוא מגיע בריצה. לצדו האחות. היא מתקרבת למטה ואני מבקש ממנה: לא לגעת בו. אנחנו מתחילים לומר את ה"שמע ישראל", לצדו – לא ליד רגליו. ייזהר לבל יעמוד מול רגליו, כתוב בספר. אמא מחזיקה בידה מטפחת, ומנופפת בה מולו. אל תלך, היא מפצירה בו. תישאר עוד. הנה הבנים כאן. שאול הספיק להגיע. אחר כך היא מראה לי את הנייר שהגישו לו אחרי צאת השבת, כשראו שכבר אינו יכול לדבר אבל יש לו משהו להגיד. שמו עט בידיו והוא הצליח לרשום כמה אותיות. אחיות, הוא רשם, ורד. ורד היא האחות שטיפלה בו במסירות הגדולה ביותר ואהבה אותו מאד. שואל, הוא רשם. המורפיום הזה משבש את דעתך. שלוא, שואל, עד שהצליח לו 'שאול'. כנראה ביקש שיזעיקו אותי מהר, שנספיק להיפרד.

אנחנו אומרים את ה'שמע' מלה במלה. מדי פעם אני מתקן את אייל, שלא רץ בטקסט כמוני, שיגיד את זה נכון. כל כך פדאנט אני כשזה מגיע למלים. גם ברגעים האלה, לעזאזל, חשוב לי שהטקסט ייאמר כהלכה.

הבטן עולה ויורדת בקצב איטי יותר. והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי. אשר אנכי מצווה אתכם היום. לאהבה...ה' אלוקיכם אמת. החזה עולה, ויורד, בפעם האחרונה. דממה. זהו? החיילים יצאו? כולם? הפינוי הושלם. תשע ארבעים וחמש. אנו שותקים ומביטים בו, לראות אולי בכל זאת עדיין יש תנועה. אמא מתפרקת לנו בידיים. מעולם לא חשבתי שהיא יכולה לבכות בקול רם כל כך. אני נבוך. גם אני בכיתי בלילה הקודם, אבל בשקט. אנחנו מחזיקים בה ומתחבקים, שלושתנו, במשך שעה ארוכה (כלומר, כמה דקות). מושיבים אותה על הכסא ומניחים לה לחוות את הכאב.

אני ניגש אליו. עיניו עדיין פקוחות. "כי לא יראני האדם וחי" כתוב בספר שמות, מכאן שבחייהם אינם רואים אך במיתתם רואים. מה הוא רואה עכשיו כשהוא דומם לגמרי, כשהחיילים שלו עזבו? מה הוא רואה, שבגללו אצטרך לעצום את עיניו באצבעותי בפעם האחרונה? עיניים שראו עכשיו גילוי של אלוקות אסור שיצפו פעם נוספת במראות העולם הזה. חיזו דהאי עלמא.

מדהים עד כמה אני שלו ורגוע עכשיו. הכל נגמר, אני מודיע לאשתי בסלולרי, הכל מאחורינו. או מיי גאד, אומרת האמריקאית שלי, שלא יודעת לנחם בשפה אחרת (היא הרי רק 14 שנה בארץ), שלא יודעת לנחם בכלל. אמריקאים לא מנחמים. ברור גם למה: עד שהם מצליחים להגיד "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", ה'שלושים' עובר לו ואתה כבר מתנחם מאלייך.

אני מתחיל את תקופת ה"אנינות". 'אונן' הוא אבל שעדיין לא קבר את מתו, או שקבר אך טרם נסתם הגולל (כיסוי הקבר בעפר). אנינות פוטרת מכל מצוות עשה, אבל זה נראה לי ממש מוזר לאכול משהו מבלי לברך לפניו ולאחריו. אני גם לא רעב במיוחד. הרי אבא שלי מוטל לצדי, מת לגמרי.

הרופאה נכנסת אחרי עשרים דקות עם מכשיר א.ק.ג. הקו ישר לגמרי, כאילו היה למישהו ספק. חכה בבקשה בחוץ, היא אומרת ומכניסה פנימה סניטר. שלום קטטר. היי שלום, זונדה יקרה, ותודה לך שניקזת אותי בחודשים האחרונים. הוא נעטף במעין שרוול ירוק ואטום. אני מלווה אותו אל חדר הקירור. יש לי דה ז'ה וו ברור ומוחשי. כך ליוויתי לפני שתיים עשרה שנה את אבא שלו מחדרו בהוספיס, שבו השיב את נשמתו, אל האמבולנס. שני דורות קברתי.

טמנו אותו ביום ראשון אחר הצהריים. כיוון שראש השנה חל למחרת, ישבנו 'שבעה' פרק זמן קצר בלבד. אנשים שואלים בזהירות איך זה שישבנו רק יום אחד: ומה עם הצורך האנושי הטבעי להתאבל, לקבל ניחומים. טעות, אני אומר להם; לא ישבנו יום אחד. חצי שנה ישבנו.

עכשיו אני החוליה הראשונה בשרשרת הדורות. אלוהים, למה אי אפשר להיות עוד קצת ילד.