לדעתי, אם היא רואה ומרגישה שמשהו לא בסדר, אזי עדיף לספר לה.
זה יכול להיות נורא מדאיג ומלחיץ בשבילה, הידיעה שמשהו קורה, מבלי לדעת מה.

אני פעם ראשונה כאן אבל פורןם הזה נורא עוזר להתמודד עם הפלה שעברתי לצערי לפני חודשיים( שק לחא עובר). שאלה שמטרידה אותי האם לספר על תהליך שעברתי לבת של בת 17 שלא גילינו לה שהייתי בהריון כי הכול קרה כול כך מהר( שבוע 7) שלא הספקנו לשמוח בשימחתנו והכול נגמר. אני מתלבטת כי אחרי הפלה אני עדיין לא מרגישה טוב( מתברר שנשארה חתיכה אחרי גרידה) שעושה לי הרבה בעיות ובת שלי שמה לב שמשהו קורה לי ואני כול פעם מתרצת משהו חדש במקום לספר לה את האמת ומרכישה עם זה רע( כול חיים אני מלמדת אותה לא לשקר אלא הכול לספר לי ונתמודד) ופה אני עודה בגיוק הפוך... מה לעשות

לימור, מיכל כתבה בדיוק מה שרציתי ולא הצלחתי. אני באמת חושבת שהוא יקבל את זה ביתר קלות ממה שאת חושבת ולכולכם יהיה יותר קל.

[u]לדעתי הוא לא יבין וזה סתם יכניס אותו לבלבלות[/u]
העניין הוא שהוא יבין במסגרת היכולת שלו להבין וזה מספיק, וסביר שאחרי כמה ימים (או אולי אפילו כמה שעות) הוא ישכח מכל העניין וזה יהיה כאילו מעולם לא היית בהריון. ככה זה אצל הבת שלי והיא הרבה יותר גדולה ונראה לי שאצל קטנים זה הולך יותר מהר.
בכל מקרה הגחל הבוער הוא שלך, לא שלו, לילדים יש נטייה מופלאה לקבל את החיים כמו שהם ופשוט לחיות אותם, הם לא מנתחים את העבר, לא מפתחים רגשי אשמה ועוד כל מיני דברים שאנחנו עושות שעושים לנו רע.

הוא נורא בייבי לא בן 4 בוגר . זו אשמתי אני לא נותנת לו להתבגר כי אני רוצה איזה מוצי פוצי קטן לידי ואני הורסת אותו (לכן רציתי עוד ילד) לדעתי הוא לא יבין וזה סתם יכניס אותו לבלבלות - אני מעדיפה להחזיק את הגחל הבוער אצלי ואפילו לקבל כוויה מאשר להפיל את זה עליו....

אבל, לימור, לא בטוח שהוא יקבל את זה כמו שאת חושבת. הוא בן 4, זאת לא תהיה טרגדיה בשבילו. דווקא נשמע לי שלבת יותר קשה לספר כי היא כבר ממש מבינה.
אבל אני רק כותבת לך מהתחושות שלי. את מכירה את ילדייך הכי טוב.

תמר - לגבי הקטע עם אתגר בני - אני לא יכולה לספר לו כי לדעתי אין לו את הכלים להתמודד עם העניין הזה ואני לא רוצה להכביד עליו והיות ואני מנסה להיקלט אז העדפתי שיסבול מהריון ארוך במיוחד מאשר עם תובנה שגדולה עליו בעשר מידות....

לימור, כמה עצוב.
אני חושבת שאת צריכה לספר לו. מגיע לו לדעת. גם בשבילך זה חשוב, לשים את זה מאחורה ולהתקדם הלאה בלי שיכאיב לך.
פשוט תסבירי לו ברמה לו, אני בטוחה שהוא יבין.

[po]מיכל שץ[/po] - אני מנצלת את הזמנתך לכתוב כאן - זה נראה כמו מקום מתאים, חם, מקבל ואוהד לסיפורים כמו אלה שלך ושלי.
ראשית עלי לומר שיש משהו נורא מקפח בתפיסה של העולם את נושא ההפלות המוקדמות - מתיחסים לזה כאילו זה איזשהו מחזור מאוחר ויאללה אחרי שבוע את אמורה לחזור לתפקד ולהפסיק לרחם על עצמך - וזה ממש לא ככה.

אני עברתי את ההפלה שלי לפני חודשיים וחצי ואני עדיין מלקקת את הפצעים - שאגב רק כואבים יותר עם שני הנסיונות האחרונים להכנס שוב להריון שנכשלו - אנשים לא קולטים את גודל האובדן...
המקרה שלי הוא כזה , יש לי שני ילדים מקסימים בן ובת שהגיעו לעולם ללא שום בעיות מיוחדות ממש בהמזנה...נקלטתי מיד מין העובר היה כפי שקיוויתי ואת אתגר אפילו ילדתי ב 1/1/00 כפי שחלמתי
הייתה לי הרגשה של שליטה טוטאלית במערכת הרבייה שלי עודף בטחון מסוכן.

החלטתי להרות שוב הוצאתי את ההתקן ושבועים לאחר מכן נקלטתי הייתי מאושרת וחשבתי שזה המשך ישיר למתכונת לה הורגלתי - באופן טבעי הפצתי את השמועה לכל מי שרק עבר לידי והטעות הגדולה שגם סיפרתי לילדי בני ה6 וה4 ששמחו נורא נורא...

ואז תקפה אותי תחושה שמשהו לא בסדר שההריון הזה לא עומד להסתיים בלידה בשבוע השביעי הלכנו לבדיקת דופק ראשונה התעקשתי שבעלי יבוא איתי (כאילו ידעתי שאזדקק לו שם) ואחרי חיפושים קדחתניים עם מתמר האולטרסאונד ועגלי זיעה קטנים על מצחו של הרופא כבר הבנתי ... דמעות נקוו בעיני אין דופק..
בכי מטורף של שלושה ימים רצופים אבל פה רק התחילו הצרות כי היה עובר קטן לגילו אז אמרו לי לחכות לראות אם משהו ישתנה- המתנה מייסרת של שבועיים עם בדיקות בטא מתעתעות ...ובסוף כלום העובר חדל להתפתח

היתה לי אפשרות להמתין להפלה טבעית או לבצע גרידה - לאור מצבי הנפשי (אגב הבחילות המשיכו כרגיל והייתי ממש בהריון) החלטתי לבצע גרידה שבעצם סגרה את הפרשה במישור הפיזי ואז באה צניחת הורמונים מלווה בטירוף חושים. הבת שלי הגדולה שסיפרתי לה את האמת ממש התעצבה ולאתגר העדפתי לא להגיד אז הוא עדיין סבור שאני בהריון מה שמטריד כי הוא כל הזמן שואל אותי למה הבטן לא צומחת ומכאיב לי...
אני מקווה להכנס שוב במהרה - יש לי תחושה שזו תהיה חוויה מתקנת - כי רק הריון נוסף ישחרר אותי מהתחושה האיומה שלא מרפה ... אני רק תוהה מה יקרה אם אפיל שוב....