אני מזמינה אתכם, לקבל דף יצירה בכתיבה ולהציע לכוכב שבבית למלא אותו. אם מתעורר חשק,
אשמח לפתוח קבוצה לילדי החינוך הביתי, בגילאים שונים בחיפה, הזמינו אותי.
https://sites.google.com/site/illysofiar/httpssitesgooglecomsiteillysofiarsystemapppagescreatepagesourcehome-2/httpssitesgooglecomsiteillysofiarsystemapppagescreatepagesourcehttpssitesgooglecomsiteillysofiarsystemapppagescreatepagesourcehome-2

[u]קפץ לי בראש המשחק של כתיבת סיפור בהמשכים, כשכל אחד בתורה מקפל את הדף על השורה שכתב ומשאיר רק מילה אחת בחוץ. בד"כ גם ילדים שפחות אוהבים לכתוב - מאד נהנים מזה וצוחקים מהתוצאות[/u]
|Y|
מעולה.

[u]יכול להיות שברמה העקרונית [po]תמרוש רוש[/po] צודקת, אבל אני הייתי רוצה שהילדים שאני מגדלת ידעו, מתישהו ובלי שום לחץ, לכתוב בכתב יד. זאת נראית לי מיומנות חשובה גם בימינו. אולי אני מדברת רק מתוך נקודת המבט המצומצמת של מי שגדלה על כתיבה ביד. אבל לא בטוח. כי בעיני זה דומה לידיעה של מיומנויות בסיסיות אחרות שאנחנו הולכים ומאבדים. אני רוצה לגדל ילדים שלא יהיו חסרי אונים ביום שהמחשב ישבות, החשמל יקרוס ורשת הטלפון תשתגע. זה לא שאני רוצה להכין אותם לשואה עולמית כזאת או אחרת, אלא שהייתי רוצה שיהיה להם, ולי, ולכולנו, חיבור יותר ברור וחזק לגוף, לאדמה, לעולם החומר.[/u]
ריש, העלית נקודה מעניינת.
דווקא ברמת [b]העקרונית[/b] אני אתך. אני חושבת שעדיין, עם כל הקשקושוני טכנולוגיה האחרונים, עדיין חתיכת נייר ועט זמינים יותר ויציבים יותר, פחות ניתנים לקלקול ;-) ולאזלת בטריות, והם אופציה משמעותית.

אבל כשמדובר בבחור הספציפי הזה, שכמו שאמו העידה היה מסוגל לפגוש ילד אחר, לקחת את מספר הטלפון שלו, לכתוב אותו על נייר ולדחוף לכיס, אני נוטה לשאול "למה לדאוג" ולמה לעשות רעש. לילד הספציפי הזה יש כתיבה פונקציונלית שזמינה לו בשביל המצבים האלה שבהם צריך לאחסן פיסת אינפורמציה חשובה ואין מחשבים ואין נעליים. והיא לא הזכירה שהוא עשה את זה רק אחרי שהיא סירבה לכתוב בשבילו... הרושם שלי היה שהוא עשה זאת מיוזמתו. זה אומר שהכתיבה ביד [b]כבר נגישה לו[/b], גם אם ברמת מיומנות גולמית.

קפץ לי בראש המשחק של כתיבת סיפור בהמשכים, כשכל אחד בתורה מקפל את הדף על השורה שכתב ומשאיר רק מילה אחת בחוץ. בד"כ גם ילדים שפחות אוהבים לכתוב - מאד נהנים מזה וצוחקים מהתוצאות

יכול להיות שברמה העקרונית [po]תמרוש רוש[/po] צודקת, אבל אני הייתי רוצה שהילדים שאני מגדלת ידעו, מתישהו ובלי שום לחץ, לכתוב בכתב יד. זאת נראית לי מיומנות חשובה גם בימינו. אולי אני מדברת רק מתוך נקודת המבט המצומצמת של מי שגדלה על כתיבה ביד. אבל לא בטוח. כי בעיני זה דומה לידיעה של מיומנויות בסיסיות אחרות שאנחנו הולכים ומאבדים. אני רוצה לגדל ילדים שלא יהיו חסרי אונים ביום שהמחשב ישבות, החשמל יקרוס ורשת הטלפון תשתגע. זה לא שאני רוצה להכין אותם לשואה עולמית כזאת או אחרת, אלא שהייתי רוצה שיהיה להם, ולי, ולכולנו, חיבור יותר ברור וחזק לגוף, לאדמה, לעולם החומר.
מבחינתי כתיבה ביד היא כמו עבודה בגינה, כמו לגדל אוכל, כמו לתפור בגד, כמו לטייל ברגל. לא הייתי רוצה לגדל ילדים שתלויים לחלוטין במשאבים חיצוניים כדי לאכול, לתקשר, להתאים את עצמם למזג האוויר...

לעצם העניין - הייתי מרפה. וגם מסתכלת על עצמי: האם אני כותבת ביד? מה אני כותבת ביד? האם אני יכולה או רוצה לכתוב יותר ביד? האם זה משהו שאני אוהבת לעשות, ואם כן האם אני דואגת שיהיו לי תנאים נעימים לעשות אותו - עפרונות מחודדים, עטים שכותבים חלק, טושים יפים, דפים נוחים, מחברות יפות, שולחן כתיבה כיפי?
אני מאמינה שמה שאנחנו עושים בהנאה או בעניין או בתשוקה יעורר עניין כזה או אחר גם אצל הילדים. או לכל הפחות יהיה נוכח בעולמם כאפשרות ממשית וזמינה.

[u]כאמור, ניכר שההשתלטות (היחסית) על כתיבה ביד גם השפיעה על יכולת ההקלדה.[/u]
מעניין!

אני לא יודעת מה אני יכולה לתרום לך, מעין, עם העלם בן ה12 שלך.באמת שאני לא יודעת אם זאת בעיה או לא .

אני מאמינה בחוזקות אישיות.אולי יש איזו דרך לגלות מה יעודד ויקרב ילד לכתיבה על שלל המרכיבים שלה-ההבהרות,הרכבת המילים,המשפט, הביטויים,מכתב,חיבור,סיפור וכ'

יש ילדים שהעינין קרוב יותר לליבם ויש שבקושי יתפסו אותם יושבים מול דף.אופנים,נגינה,ים,וכ' הרבה יותר ממלאים את חייהם.
אני רואה שבחיים שלנו, ח"ב ,יש זמן גם לזה.
אפשר לנווט את העיסוקים האחרים כך שיעסקו בהם בכתב.לא תמיד.

הכתיבה היא עיסוק שנבנה בהדרגה.(אוח, כמה הייתי שונאת שאומרים את זה על מתמטיקה.
פה אני מזדהה עם תמרושרוש. הסיפור שלך על אנגלית זה הסיפור שלי על הרבה נושאים.
אם הייתי מקבלת ציון לא טוב במשהו, האמתי הרבה פחות ביכולת שלי לשנה הבאה, ובטח שלא אחרי כמה שנים של ציונים בינוניים.
נקודת אור אחת היתה שלומדים כל נושא בבי"הס כל כך הרבה זמן , מורחים אותו כמו מסטיק. ככה שאם באמת רוצים ללמוד- זאת לא בעיה וזה לא לוקח כל כך הרבה זמן כמו שחושבים.
אפשר אפילו להתשמש באותם ספרי לימוד.העיקר זה לא לגשת אליהם חפויי ראש ,ממורמרים .לבוא בגישה חדשה .

אני חוזרת לעיסוק בהדרגה-
כלומר, שהלומד,או מי שמסייע לו , צריך לפרק את העינין, כך שהלומד בעצמו יוכל להשיג את היעדים שהוא הציב לעצמו בכתיבה.
למשל- לכתוב מילה,להטות פועל ושם ,לנסח משפטי שאלה, לנסח מכתב רשמי ,לכתוב נח בשבע שגיעות..

אני רואה שככל שאני רוצה לקדם את נושא האורינות עם הילדים, אני צריכה להעמיק את הידע שלי .למצוא את החוקיות ,לנתח משפט, להכיר את השורשים של המילים.
עיברית שפה קשה ומענינת.

מנסיוני ראיתי שאחד השימושים הראשוניים שהילדים עושים בתקשורת כתובה הוא הודעות, רשימות ותזכורות - מספר טלפון, טיפול לכלבה, הלכתי אל.. צריך... מצטער.. אוהבת...
ולשם כך צריך לדעת (קצת) כתב יד ולא הקלדה

[u]סמדר, אני חייבת לתקן. יכולת הביטוי בכתב של בנך השתפרה מאז שהשתלט על מדיום כתיבה [b]כלשהו[/b] ויכול להשתמש בו באופן אוטומטי וקולח.[/u]
מסכימה. עם זאת, משום מה היה לו קל יותר להשתלט דווקא על המדיום הזה, אף על פי שהיה לו הרבה יותר פז"מ של נסיונות במדיום השני. כאמור, ניכר שההשתלטות (היחסית) על כתיבה ביד גם השפיעה על יכולת ההקלדה.
אבל שוב -- הוא צעיר עדין (6). אולי זו הסיבה.

[u]אז מה הבעיה? את בטוחה שיש בעיה?[/u]
וואלה שאלה טובה...
עכשיו אני כבר לא כ"כ בטוחה ואכן מנסיוני בדברים שהוא סקרן לגביהם הוא שוקד ומקדיש זמן כך שקל לי להתחבר למה שאת כותבת שכאשר יעלה הצורך מצידו הוא יעשה את זה מתוך מוטיבציה פנימית.
אחרי הכל הוא לומד בעצמו חומרים גבוהים בביולוגיה, גנטיקה, אסטרונומיה וכל מיני כאלה.. כך שאי אפשר להגיד שהוא בהכרח מחפש את "החיים הקלים" ומתחמק מהתמודדות (שזה מה שאני חשבתי)
אני חושבת שחלק ממני פשוט חושש שיגידו שויתרתי לו יותר מדיי או שהזנחתי אם יגיע לגיל 15 נגיד בלי שהוא כותב "חלק".

[u]דמייני שאת היית מחליטה ללמוד עכשיו אתיופית. או ערבית. היה לך קשה נורא ללמוד לכתוב את צורות הכתב שלהם?[/u]
צודקת לגמרי. אין ספק שדברייך מכניסים דברים לפרופורציות.

[u]אז מה אני עושה בעצם?[/u]
טוב, נראה אם במחשב יזרום לו יותר בקלות ומשם דברים יתגלגלו הלאה..
תודה.

[po]תמרוש רוש[/po]{{}}, את כותבת כל-כך יפה, ואת כל-כך צודקת (-:

_אני חושבת שכדאי להפריד בין יכולת ביטוי בכתב, לבין היכולת לצייר אותיות ברורות במהירות.
ועם זאת, לפעמים השניים קשורים. יכולת הביטוי בכתב של בני השתפרה מאז שהשתלט פחות-או-יותר על כתיבה ביד._
סמדר, אני חייבת לתקן. יכולת הביטוי בכתב של בנך השתפרה מאז שהשתלט על מדיום כתיבה [b]כלשהו[/b] ויכול להשתמש בו באופן אוטומטי וקולח.
אם היה הולך ולומד הקלדה עיוורת - סביר להניח (באין פרמטרים נוספים בתמונה) שהתוצאה היתה דומה או זהה.

אני מסכימה שהיכולת לכתוב או להקליד באופן אוטומטי, ללא מחשבה, היא מסד קריטי ליכולת להתבטא. אם זה לא אוטומטי ברמה סבירה זה לא ממש פונקציונלי. ובאמת קשה מאוד לחשוב על "מה אני רוצה להגיד" כשאני עסוקה כל הזמן ב"איך".
אבל לצורך הדיון הזה, אין הרבה משמעות אם אדם כלשהו רכש יכולת כתיבה ביד אוטומטית, או יכולת הקלדה אוטומטית. העיקר שיש לו ערוץ פונקציונלי ויעיל.

[u]אני חושבת שכדאי להפריד בין יכולת ביטוי בכתב, לבין היכולת לצייר אותיות ברורות במהירות.[/u]
ועם זאת, לפעמים השניים קשורים. יכולת הביטוי בכתב של בני השתפרה מאז שהשתלט פחות-או-יותר על כתיבה ביד. לפני כן היה כותב במחשב, והזמן שנדרש לו למצוא את האות היה הרבה יותר גדול מהזמן שהוא מקדיש היום לציורה על נייר. כתוצאה מזה, עד שהיה מוצא את האות כבר היה שוכח איזו מילה רצה לכתוב. והוא [b]רצה[/b] לכתוב (אימיילים, צ'טים), והיה מתוסכל (זה היה נגמר ב"אמא תכתבי לי" ולא תמיד היה לי חשק). עכשיו הוא יותר מפוקס גם כשהוא מקליד, כאילו הדימוי של המילה שהוא רוצה לכתוב יותר קונקרטי ו"יושב" ופחות אמורפי.

אבל אני מדברת על ילד צעיר. נראה לי הגיוני שבגילאים מבוגרים העסק עובד אחרת. אחרי שלמדתי להקליד בצורה סבירה, זה יותר נוח לי מלכתוב ביד.

_אגב, מצחיק צירוף המקרים אבל אתמול כשטיילנו הם הכירו חבר חדש והגדול לקח דף וכתב את השם ואת מס' הטלפון של הילד.
לא ברור מאליו בשבילנו ונותן תקווה שכשהוא באמת ירצה הוא יכתוב._
לא, יש לך טעות בתחביר ;-)
[b]הוא באמת רצה אז הוא כתב[/b]
קם וכתב, לא ביקש ממך שתעשי את זה, ולא עשה סצנה.
פונקציונלי ומעשי. לגמרי.
אז מה הבעיה? את בטוחה שיש בעיה?

[u]הוא מאוד דעתני והעלה בדיוק את הנימוק שלכן אגב - אני יכול לכתוב במחשב, ממילא כותבים היום דרך המחשב וכו'.[/u]
והוא צודק.
אני מסכימה לגבי סטודנטים והצורך לכתוב הרצאות ביד. אבל אם וכאשר הוא יירשם לאוניברסיטה - אז יהיה לו די והותר זמן לפני תחילת הלימודים כדי לעבוד בדיוק על זה.

[u]העניין הוא שאם מראש לא עולה הצורך מצידו לכתוב ביד או במקלדת אז מה אני עושה בעצם?[/u]
מחליטה למי להאמין :-)
לקול שאומר לך שאם יש צורך, אז אנשים קמים ועונים עליו, וזה לא סיפור גדול, זה אפשרי ומעשי ולא קשה במיוחד. להיפך - זה יהיה קל יותר, כי תהיה המוטיבציה המתאימה.
או הקול שאומר לך שאת צריכה לקבוע בשבילו מה חשוב ומה לא חשוב בעניין הזה, כי יש לך יכולת לראות את הנולד ואת יודעת שאם הוא לא ישתלט על היכולת עכשיו, זה יתקע אותו קשות בשלב מאוחר יותר.

(אישית, אני בכלל בכלל לא רואה איך דבר כזה יכול לתקוע אותו. זו מיומנות די פשוטה לבן 12 או 18 בעל התפתחות תקינה. דמייני שאת היית מחליטה ללמוד עכשיו אתיופית. או ערבית. היה לך קשה נורא ללמוד לכתוב את צורות הכתב שלהם?)

תודה תודה תודה
התכוונתי לגבי הכתיבה ביד עצמה - שיפור האותיות, שורות וכו'.
יונת, עם השניים האחרים זה הולך מצויין ומתרגלים ומתקדמים. לפעמים כמה דקות ביום לפעמים במרחק של ימים אבל יש שיתוף פעולה וזה זורם.
רק עם הגדול יש התנגדות עקרונית. הוא מאוד דעתני והעלה בדיוק את הנימוק שלכן אגב - אני יכול לכתוב במחשב, ממילא כותבים היום דרך המחשב וכו'.
אני לא התרציתי והמשכתי מעת לעת לדחוף את הנושא אבל אני מסכימה עם מיכל שבתקופה כזו אולי שווה יותר לשמור על תקשורת פתוחה ובריאה יותר מאשר כישורי שפה..

הסבתם את תשומת ליבי לכל נושא הניסוח. בכלל לא חשבתי על זה.
בע"פ הוא מתנסח מצויין. נימוקים מעמיקים וידע רב.
אבל בגלל שלא עלה הצורך לכתוב באופן טבעי אז בעצם לא יצא לי לראות את היכולת שלו להתנסח בכתב.
ולכן אני בכלל לא יודעת אם יש בעיה עם זה.

העניין הוא שאם מראש לא עולה הצורך מצידו לכתוב ביד או במקלדת אז מה אני עושה בעצם?

אגב, מצחיק צירוף המקרים אבל אתמול כשטיילנו הם הכירו חבר חדש והגדול לקח דף וכתב את השם ואת מס' הטלפון של הילד.
לא ברור מאליו בשבילנו ונותן תקווה שכשהוא באמת ירצה הוא יכתוב.

סיפור באהבה
חוג כתיבת סיפורים לילדי החינוך הביתי.
במהלך החוג יתוודע הילד/ה לאופנים מילוליים שונים, בהם אפשר להשתמש, כדי להביע רעיון.
סיפורי הרפתקאות/ אהבה/ שירים כיד הדמיון העשיר
בתום החוג ייאגדו הסיפורים לספר משותף!
דוגמאות ספרים מחוגים קודמים בספריית ביתי.
בחיפה או בתכתבות במייל אילי ריינר
[email protected]

[u]אני מבינה שאת חווה את זה כמגבלה אבל באמת נראה לי שבימינו יש מעט מאוד הזדמנויות לכתוב בכתב יד. גם ילדים וגם סטודנטים נדמה לי מגישים עבודות מודפסות.[/u]
אני סטודנטית בטכניון ורק אחוז קטן מהאנשים שיושבים איתי בהרצאות מקלידים במחשב נייד בהרצאה. אפשר להסתדר עם הקלדה ואפשר גם לצלם מאחרים, אבל זה מגביל שאין את הבחירה לכתוב ביד.

אני חושבת שכדאי להפריד בין יכולת ביטוי בכתב, לבין היכולת לצייר אותיות ברורות במהירות.

אם מדובר מה שחשוב לך הוא הדבר הראשון, אז לדעתי הקלדה על מחשב עדיפה על כתיבה ביד -- גם יותר קל מוטורית, גם אפשר לתקן ולערוך בקלות, גם קל יותר לשלוח לחברים, גם מאפשר עליה הדרגתית באורך החל מהודעות צ'ט קצרות ועד לחיבורים ארוכים.

אם מה שחשוב לך הוא הדבר השני, את יכולה לנסות להסביר את התועלת לדעתך ואת ההשקעה הדרושה, שהיא די קטנה -- אפשר לתרגל כמה דקות ביום למשך שבועות ספורים כדי להגיע לתוצאות יפות. זה מה שעשיתי עם שני הבנים הגדולים שלי, ועכשיו גם השלישי הביע עניין בזה.

[u]מישהו נתקל במקרה דומה?[/u]
אני [b]הייתי[/b] מקרה דומה, אמנם במסגרת בי"ס.
(לא נראה לי שזה שינה הרבה, מבחינת התהליך שעברתי, היחס של הסביבה, הרגשות - והתוצאה הסופית)
אצלי זה היה אנגלית.
לא אהבתי, לא למדתי, לא תרגלתי. התנגדתי לכל הקונספט של לימוד שפה זרה, מתחילתו ועד סופו.
הדבר שהכי, אבל באמת הכי עצבן אותי היה כל ה"אזהרות" והשכנועים שאנגלית זה נורא חשוב לחיים.
רבאק! רדו ממני! כשזה יהיה חשוב אז אני אלמד!
משום מה, אף אחד לא האמין לי. הם תמיד היו עונים ב"כן, אבל..." כאילו שלא הקשיבו.
נו, והסוף... אני חיה באנגלית, כותבת אנגלית, קוראת אנגלית, עובדת בעבודה הדוקה עם המון אנשים אחרים, שדורשת כישורי שפה ברמה מאוד גבוהה.
השנה למדתי אפילו להתבדח באנגלית! (שבאמת, רמה יותר גבוהה מזו - אין)

כיום כולם יודעים (או אמורים לדעת) - שלימוד אמיתי, יעיל ואפקטיבי בא מתוך מוטיבציה פנימית ורלוונטיות אמיתית של המטרה והאמצעים.
כשהיה צריך - אז למדתי. ואז זה היה לימוד משמעותי, אמיתי, ממוקד, מכוון למטרה. יעיל מאוד, אני חייבת לציין. בכלום זמן השגתי המון.

כרגע, נשמע שבשביל הבן שלך יש לכתיבה "רלוונטיות תיאורטית".
היינו, הוא אמור להיות מסוגל לכתוב, והחשש הוא ששמא בעתיד בלתי ברור כלשהו זה עלול לשים מחסום למה-שזה-לא-יהיה שהוא ירצה או יצטרך לעשות.
בתכל'ס, בכאן-ועכשיו - אין לכתיבה רלוונטיות אמיתית עבורו.
הוא לא באמת זקוק לה.
הוא יכול להסתדר בלעדיה.
אז למה לו לשבת ו"לתרגל"? מה יוצא לו מזה? איך זה מוביל אותו למטרות שלו?

עכשיו, בינינו, אי אפשר לשרוד בעולם הזה יותר מדי זמן בלי לכתוב.
בנאדם חייב לבטא את עצמו בכתב, במוקדם או במאוחר, כמעט בכל הקשר שהוא. עבודה, לימודים, פנאי...
מתי שהוא הילד שלך ירצה לכתוב. זה פשוט יקרה.
ואז, יש שתי אפשרויות:
או שבתור בחור חכם ופיקח, הוא ימצא דרכים יעילות לעקוף את כל העניין, לשביעות רצונו המלאה.
או שבתור בחור חכם ופיקח, הוא יבין שהגיע הזמן להשתלט על מיומנות אלמנטרית, יקבע לעצמו מטרה תפקודית, משמעותית, פונקציונלית, ומסגרת עבודה (כולל הזמן, האמצעים וכולי) - ויעשה את זה.

שתי האפשרויות האלה נשמעות לי קבילות, ואפילו מצוינות.

עכשיו, את יודעת מה מצחיק בכל העניין? קראתי את הפוסט שלך לפני 12 שעות בערך, וחשבתי עליו כל היום.
וכשבאתי לענות, כמובן קראתי לפני כן את מה ש{{}}[po]לילה טוב[/po] כתבה, ונפלתי על התחת מההבנה הפתאומית, שכשחשבתי על כתיבה, בהקשר שאת מדברת עליו, לרגע אחד לא חשבתי על [b]כתב יד[/b]
(בתור מרפאה בעיסוק זה בכלל בדיחה, כי כתב יד זה יענו אחד מהדברים הכי קלאסיים שאנחנו עובדים עליו)
אבל בחיי, לא חשבתי על זה.
מבחינתי, "כתיבה" היא כתיבה: חיבור אותיות למילים, מילים למשפטים, משפטים להיגד שלם, מובן וקוהרנטי שרוצים להגיד.
התהליך הזה צריך להיות יעיל, כלומר שהבנאדם יוכל להעביר את המסר שהוא רוצה להעביר, ברהיטות ובדיוק סבירים.
[b]איך[/b] עושים את זה, אם על נייר או על מקלדת - מה זה בכלל משנה?
העיקר שזה נעשה.
(גילוי נאות: בעלי כותב. זה המקצוע שלו. הוא כותב ספרים, הוא כותב מאמרים, הוא מתרגם, הוא מייעץ בכתב לאנשים במגוון נושאים, הוא כותב בקשות למענקים, והוא כותב תזה לדוקטורט. יותר כתבן מזה - אין.
והפעמים היחידות בהן הוא נדרש לכתיבה [b]ביד[/b], זה כשהוא עורך את רשימת הקניות לשוק, פעם בשבוע.
או בפעמים הבודדות שהוא כותב לי איזושהי תזכורת על הלוח המחיק שלנו.
שנאמר: נו, באמת ;-)

אז בעצם עכשיו אני לא בטוחה אם את מדברת על כתיבה במובן של כתיבה ביד, וכל הצד הטכני של עיצוב אותיות ושמירה על שורות וכן הלאה, או כתיבה במובן המהותי של חיבור מילים למשפטים ולהיגד/מסר/אמירה.

ולכן התשובה שלי מתחלקת לשניים: אם את מודאגת מכישורי הכתיבה-ביד שלו, אז תשובתי היא אכן: נו, באמת ;-). ויש לי הוכחה חיה ומהלכת בבית למה זה כזה נון-אישיו.

אבל אם את מודאגת מכישורי הכתיבה-המהותית שלו, אז זה כבר לא נו-באמת, אכן יש חשיבות לכישורים האלה, אבל.... ראי תשובתי מלמעלה על מוטיבציות ומטרה וכולי.

בתכלס, יש לך שתי אופציות: או להאמין לכל המחקרים על למידה משמעותית, להאמין לאנשי הלמידה הטבעית (=אנסקולינג) ולהאמין במה ששיטת אדלר קוראת לו "התוצאה הטבעית" (=אם אתה רעב אז אתה מחפש אוכל, ואם אתה נתקל בסיטואציה שדורשת כתיבה אז אתה מוצא לה מענה), ולסמוך על זה שהחיים כבר יתנו לבנך מספיק תמריצים ומוטיבציות - ויחד אתם גם כיווני עבודה - לכתוב ולשכלל את יכולת הכתיבה (המהותית!) שלו.

או, אם כל זה נשמע לך יותר מדי חלומות באספמיה, וכל האנסקולינג הזה מרחיק-לכת מדי לטעמך, אז את עדיין יכולה להגדיר שזו חובתך כאמא "לעשות משהו" בעניין, ואת יכולה להמשיך להפעיל עליו לחצים שונים ומשונים לשכלל את כישורי הכתיבה שלו. אולי את יכולה למצוא דרכים לעשות את זה בצורה שתפחית את המתח שיש ביניכם סביב הנושא הזה... (אולי פשוט להגדיר את זה כעבודה ולשלם לו עבור כל עמוד שהוא כותב, שכר סופרים כמקובל בשוק)

אבל כיוון שהוא בדיוק נכנס לגיל ההתבגרות, וכיוון שהמתח הזה כבר נמצא אצלכם במערכת, אני לא הייתי תולה בזה הרבה תקוות. וגם זה מניסיון אישי. כי כשיש לחץ ומתח וכפייה באיזה תחום - ואפילו אם זו כפייה שלקחתי על עצמי מרצון - אני נזקקת לתקופת צינון משמעותית אחרי שהכפייה נגמרת - אפילו כמה שנים - כדי למצוא את המוטיבציות הפנימיות שלי לעסוק באותו דבר שנכפה עלי.

ובינינו, נראה לי שהיחסים ביניכם, ושמירה על תקשורת פתוחה, דווקא בתקופה הזאת, חשובים "קצת" יותר מכל כישורי הכתיבה באשר הם.
(())

בת ה-12 שלי כותבת הרבה במחשב ומעט בכתב יד. כמו כולנו כמעט בימים אלה, נדמה לי.
למדה לכתוב לבד וכותבת מלמטה למעלה במקום מלעלה למטה. הכתב לא נראה יפה ועגול ומסוגנן ובהיר כמו של ילדות שלמדו בבית ספר. לפעמים היא מתבאסת מזה ולפעמים באמת מעדיפה שמישהו אחר יכתוב, אבל כשאין לה ברירה - כותבת. הכתב קריא וברור.
שום דבר בכוח לא עובד אתה אז אני לא מנסה גם בזה, ואני גם לא בטוחה שהמצב כל כך נורא. אם יהיה לו חשוב - יתרגל ויכתוב, ואם לא, לא.
אני מבינה שאת חווה את זה כמגבלה אבל באמת נראה לי שבימינו יש מעט מאוד הזדמנויות לכתוב בכתב יד. גם ילדים וגם סטודנטים נדמה לי מגישים עבודות מודפסות.
בקיצור, לא בטוחה שזאת מגבלה מאוד גדולה.

אנחנו כבר 6 שנים בחינוך ביתי. מאוד נהנים. הילדודים מאוד פיקחים. אבללללל אני מודאגת.
הגדול (12) אמנם יודע לכתוב אבל ממש ממש לא אוהב ןלכן לא מתרגל.
בפעמים שכן מסכים יותר נכנע למניפולציות שאני מפעילה מתוך דאגה ורצון שישכלל את כישורי הכתיבה.
מצד שני אני מעוררת את כעסו ויש קושי גדול ומטען גדול מסביב לנושא כשרק מוזכרת המילה כתיבה.
החשש הטבעי שלי הוא שילד כ"כ חכם לא יבטא את עצמו בכתב.
יוותר מראש על הכתיבה גם ליד חברים כי הוא יודע שהכתיבה לא יוצאת לו מי יודע מה.
שהוא יעביר לחבר את האפשרות לכתוב כי "לא בא לו" וככה ינסה להתחמק מזה אבל מבפנים יגדיל את הפער בתחושה שלו ולא ינסה לשבת על הטוסיק ולצמצם את הפער ולשים את כל זה מאחוריו.

מישהו נתקל במקרה דומה? הארות? הצעות?
תודה.

[u]תודות.[/u]
כבר לא שלם?!... (-;

איך שתמיד יש לסמן סימן שאלה לפני כל מחשבה

[u]יכולה גם לנצל כל פתח כזה שהילד פותח כהזדמנות ללמוד בעצמי - ללמוד לשתוק, ללמוד לכבד את מחשבתו ולהתרשם מהמרחבים העצומים שהמח האנושי יכול לתעות ולהתהלך בהם, ללמוד לעצור את האוטומטים שלי שישר קוראים אותי לדגל וחושבים שהנה הנה מתבשלת לה הזדמנות להרביץ במישהו תורה... נושמת עמוק, מחכה, מתנקה, נושמת עוד קצת ונשארת לעסוק בעצמי ובמה ששלי[/u]

וזה במובן הזה, לאו דווקא בעניין האינטראקציה עם הילדים, אלא, בכל אשר פונה.
שכן, כל פעם שמגיבה כמו מוותרת על אנרגיה חיונית ומעבירה אותה הלאה.
וכאשר נמצאת מרפה, ומאפשרת לה לנפש לשמור את האנרגיה הזו, לשם הפנמה, נמצאת האנרגיה הזו משמשת גם לשם חיותה, ואז מגלה במקרים רבים כיצד תגובתה - נמצאת מבוטאת באופן מדויק - ולעתים אף מדויק מתגובתה המתבקשת - על ידי אחרים.

כך, כאשר מניחה לילד, אם נחזור לנושא הדף, ו [b]לא[/b] מעודדת או דוחפת או כופה או מרביצה בו תורה, נמצא הוא עצמו, מגלה לך, איך כיווניו מגביהים עוף אל מעבר לדמיונך הפרוע ביותר.

וכאשר מגבילה את דמיונו, ומניחה לו מסלול התפתחות, כוונים ומגבלות, בעורמה או בישירות, אל נא תתפלא אם יגיע היום בו ימרוד בדרך זו, ויפרוץ לו דרך משלו, אשר בתואם מושלם תהיה פריצה זו בעבורו כחירות מחודשת ובעבור ההורה הכופה את דרך החשיבה - תסכול לא פשוט, שבסופו, יזכה ההורה עצמו בחירות מחודשת.

גם כך, וגם כך, בכל מקרה, בתואם מושלם, נמצאת הלמידה מתרחשת - אצל הילד ואצל הוריו.

תודות.

_כאשר הנך מגיבה אל הילד, הנך פסיבית ומסכימה ללכת אחריו.
כאשר הנך מעודדת את הילד לנהוג כך או כך, או כאשר הנך מתנפלת על כל שבב סקרנות של הילד, ומיד מציפה אותו בחוכמתך וניסיונך, פותחת בפניו את חלון הזדמנויות לכאורה, לתפישתי האישית - אינך מעודדת למידה כלל וכלל, אלא כופה עליו את למידת הרודנות שלך - ו מדכאת למידה._

יכולה גם לנצל כל פתח כזה שהילד פותח כהזדמנות ללמוד בעצמי - ללמוד לשתוק, ללמוד לכבד את מחשבתו ולהתרשם מהמרחבים העצומים שהמח האנושי יכול לתעות ולהתהלך בהם, ללמוד לעצור את האוטומטים שלי שישר קוראים אותי לדגל וחושבים שהנה הנה מתבשלת לה הזדמנות להרביץ במישהו תורה... נושמת עמוק, מחכה, מתנקה, נושמת עוד קצת ונשארת לעסוק בעצמי ובמה ששלי {@

_יש הבדל בין מקבל מהם עידוד לבין מעודדים אותו.
צפריר, זה מאוד מעניין אותי, אשמח להבהרה (אם מתאים לך, בכיוון היותר מעשי)._

ההבדל הוא באקטיביות.
כלומר, הרי בכל מקרה שבו את רווה נחת מהילד, הוא מתעודד ושמח על כך שהוא מקבל "אישור" מבחוץ.
מכאן, כאשר הנך רווה נחת מכך שהילד כותב, את עשויה להניח לו לקבל ממך עידוד.

עם זאת, כאשר את מייצרת תנאים מיוחדים, מגרה או מתמרנת את הילד על מנת שידע למשל חשבון, או יכתוב, או יקלע לסל, ולא בא הדבר ממנו אלא כצורך שלך, להעניק לו את מה שאת חושבת שהוא צריך, הנך כופה עליו את דעתך, ואז הנך ככל מורה למעט העובדה שאהדתך הבסביסית את הילד, בלתי ניתנת לכימות וחשובה ועולה לאין ערוך מכל מורה - על פי דעתי האישית ואין הדבר מחייב אף אחד לחשוב כך או להסכים לכך.
.
כאשר הנך מגיבה אל הילד, הנך פסיבית ומסכימה ללכת אחריו.
כאשר הנך מעודדת את הילד לנהוג כך או כך, או כאשר הנך מתנפלת על כל שבב סקרנות של הילד, ומיד מציפה אותו בחוכמתך וניסיונך, פותחת בפניו את חלון הזדמנויות לכאורה, לתפישתי האישית - אינך מעודדת למידה כלל וכלל, אלא כופה עליו את למידת הרודנות שלך - ו [b]מדכאת[/b] למידה.

תודות.

(-:

[u]להתכתב עם ילדים/מבוגרים בארץ או בחול.[/u]

זה רעיון מקסים בעיני.
גם אני רואה איך בהיעדר מסגרת המחייבת כתיבה, וכשהדואר הכתוב (נייר עט ומעטפה) כמעט נעלם מהתודעה בעידן האי-מייל והאינטרנט, הכלי הזה, כתיבה, כמעט ואינו מוכר לילדים הלומדים בבית. ומאחר וכתיבה בעיפרון ונייר היא כלי כל כך מיוחד, נעים, אישי, ושחבל לאבד אותו, כמו שחבל לאבד כל מיומנות ותיקה אחרת שנעלמת בסחרחרת הקידמה, אני דווקא בעד לעודד כתיבה, וגם אני לא מוצאת איך. (הכי טוב זה דוגמא אישית, ואין אותה. אנחנו כבר לא כותבים. רק מקלידים. אבל לנו היה חתיכת נתח חיים שבו כתבנו המון. פתקים מכתבים יומנים...)
הרעיון לקשר בין ילדים וליצור מחדש את עולם ה"חברים לעט" קוסם לי מאד ואני מרימה את הכפפה, טליה, ואושיט אותה מחר לבתי בת השבע. אם יש מעוניינים בין ההורים והילדים כאן, מה דעתכם על דף [po]מועדון חברים לעט[/po] ? (כך אפשר גם להחזיר לחיינו את הדואר האמיתי. מישהו זוכר איזה כיף זה לכתוב ולקבל מכתב? לקשט מעטפה? ולשמור את הבולים? שלא לדבר על לחכות למכתב...(-: למה לוותר על זה?)

אני כותבת הרבה, בעיקר בנושאים שאני רוצה ל'סדר לעצמי בראש' את העמדה שלי בנוגע אליהם.
אני כותבת על דפים לעצמי, בדפים בבאופן (ואפילו אם אחר כך אני מוחקת), או מיילים לכל מיני אנשים .

תמיד אני כותבת משימות, כי ככה הן מפסיקות להסתובב=לתפוס יותר מדי מקום ממה שהן אמורות לתפוס, ולהשמט ממחשבתי (כמו ששמת לב, אני די קוקו),

אני גם מתרגלת את 'העבודה' ועוד תרגילים של קורס בהילאורהש זה בכתב.
תמיד אפשר לחזור ולקרוא את כל הדברים שהיו מאוד מאוד מהותיים בשלב מסוים, אמיתיים מאוד, ולראות איך הם הפכו להיסטוריה מבחינתי, או לפחות קצת דהו עם הזמן.

[u]וממש לא לזה התכוונתי.[/u]
ממש לא רואה את דברייך כביקורת, הבנתי אותך טוב מאוד, המשפט שכתבתי מתייחס באופן כללי לדיון ולא למשהו ספציפי שמישהו אמר, התייחסתי לחלק מהמשפט שכתבת.
מרגישה שדי בעייתי לשוחח בהתכתבות...(די מבאס).

[u]וזה לגיטימי[/u]
ברור!!
עכשיו אני רואה שאפשר לקרוא את דברי כביקורת שמציגה את ההורים כהיסטריים ושמרנים, וממש לא לזה התכוונתי.
אני, למשל, כבר כמה פעמים עודדתי את הילד שלי לכתוב פשוט כי רציתי שיהיה מסוגל לעשות את זה בפעם הבאה שהוא מנסה להכין מדריך מפלצות או לכתוב הרפתקה (או כל דבר אחר שדורש ממני המון מאמץ כרגע... (-; ).

[u]יש הבדל בין מקבל מהם עידוד לבין מעודדים אותו.[/u]
צפריר, זה מאוד מעניין אותי, אשמח להבהרה (אם מתאים לך, בכיוון היותר מעשי).

[u]אם יש צורך לעודד מבוגרים לכתוב, אז אולי יש טעם לעודד גם ילדים. אם בבגרותכם אתם לא כותבים אף פעם, למה להתעקש עם הילדים?[/u]
בדיון הזה, לפי ההתרשמות שלי זה לא עניין של התעקשות (הדוגמאות בדף מוכיחות זאת) אלא יותר בכיוון של התבוננות, שימת לב ולמידה מנסיון של אחרים - מה אפשר לעשות כדי שהילדים יתנסו יותר בכתיבה ובהבנה של ההורים איך ילדים לומדים לכתוב. ברגע שילד לא כותב בכלל או מעט מאוד בכתיבה, חלק מההורים דואגים, וזה לגיטימי.
בנוגע לעידוד מבוגרים לכתיבה - זה נושא טעון יותר מפני שחלקם (רובם?) מלכתחילה לא זכו לתשומת לב ראויה בבית ובבית הספר עד פגיעה בדימוי ובביטחון העצמי.

[u]גם מי שלא ידע לכתוב מעבר לחתימת ידו, עשוי לחיות כל חייו כאן בעולם הזה, ולא להיות ניזוק בשום רמה, נהפוך הוא, ייחודו אז עשוי להכשירו למקומות אליהם הכותבים לא יכולים להיכנס - שכן גם כתיבה , ככל דבר נושאת בחובה מגבלות.[/u]

על זה פחות או יותר חשבתי כששאלתי איך לעודד מבוגרים לכתוב.
כלומר, לפעמים אנחנו רוצים בשביל ילדינו דברים בלי שברור לנו לעומק מדוע אנחנו רוצים אותם.
בדרך כלל אלו דברים שנחשבים "כלים", שמפתה לרכוש אותם בלי קשר לשימוש בהם. שיהיה, לשעת הצורך.

אם יש צורך לעודד מבוגרים לכתוב, אז אולי יש טעם לעודד גם ילדים. אם בבגרותכם אתם לא כותבים אף פעם, למה להתעקש עם הילדים?
(לא אמרתי שלא צריך. אני מעלה את שאלת הקצה הזאת כדי להבהיר מה מטרת לימוד הכתיבה בעינינו).

[u]הדרך שלנו להגיע לדברים - לא רלוונטית.[/u]
האתר שוקק חיים בזכות הרלוונטיות בשיתוף.

[u]אין כל צורך לדייק אותנו או את דרכנו[/u]
לאן לקחת את דבריי......הרי זאת ממש לא היתה כוונתי.

[u]הניסיון והטעיה היו יותר מבחינתנו - עד כמה אנחנו מצליחים להשתחרר מהתפישה של נכון / לא נכון, לגבי איך שאנחנו לומדים - מהילדים.[/u]
וזה בעיניי תהליך שאחריו נעשה יותר ברור בראש והילדים הבאים זוכים מראש.

[u]ואיך הגעתם לתובנות הללו? לא היו מצבים של ניסיון וטעיה?[/u]
מראש.
כלומר, עוד בטרם היציאה לחינוך הביתי הבנו שזו דרכנו וכך אנו רואים, עין בעין, את הדברים.
גם כשהיו בבית ספר, איך נאמר את זה, הילדים קיבלו גיבוי מלא, ובית הספר היה חשוד כמסגרת [b]מדכאת[/b] למידה.

הניסיון והטעיה היו יותר מבחינתנו - עד כמה אנחנו מצליחים להשתחרר מהתפישה של נכון / לא נכון, לגבי איך [b]שאנחנו לומדים[/b] - מהילדים.

ראי,
הדרך שלנו להגיע לדברים - לא רלוונטית.
המסקנות שלנו גם הן לא רלוונטיות. אלא אם הן מהדהדות נכון למי אשר קורא.

כאן, אם יש עניין לקבל את ההסתכלות האישית שלנו - בשמחה. אין זה אומר שזה מתאים למישהו - כל אחד לומד בדרך שלו, ומי שמאמין שעליו להרביץ תורה בילדיו, - לגיטימי בהחלט.
אין כל צורך להעדיף דרך של אחר. ואין כל צורך לדייק אותנו או את דרכנו.

תודות.

צפריר, ואיך הגעתם לתובנות הללו? לא היו מצבים של ניסיון וטעיה?

[u]כבר מקבל מהם עידוד[/u]
יש הבדל בין מקבל מהם עידוד לבין מעודדים אותו.
ראי,
טוב להדגיש את הרעיון שאנחנו כיצירי תפישת הלימודים מבחוץ נדרשים ללמוד דווקא להניח להם להתעודד או ללמוד בדרכם.
כלומר, לא לדחוף אלא לתת תנאים, לא לכפות אלא להתבונן.

כאן, התפישה הגורסת שעל הסביבה ללמד בהחלט יש לה אחיזה בקרב רבים.

עם זאת, ואדגיש זאת שוב - הילד בכל מקרה למד את מה שהוא למד לא את מה שאנחנו מנסים ללמדו.

כלומר, ילד שהוריו מעודדים אותו ללמוד לכתוב, עשוי ללמוד מכך שלהוריו חשוב שהוא יכתוב, ומתוך נטייתו הטבעית של כל ילד - לרצות את הוריו, עשוי ללמוד לכתוב.
עם זאת, למידת הריצוי והפרס על ההצלחה, איננה בהכרח מבטיחה שביטוי עצמי בכתיבה יהיה התוצאה של הליך שכזה.

לכן, מינימום עידוד או הכוונה, מקסימום התעודדות עצמית של ההורה מהכוונת הילד.

גם מי שלא ידע לכתוב מעבר לחתימת ידו, עשוי לחיות כל חייו כאן בעולם הזה, ולא להיות ניזוק בשום רמה, נהפוך הוא, ייחודו אז עשוי להכשירו למקומות אליהם הכותבים לא יכולים להיכנס - שכן גם כתיבה , ככל דבר נושאת בחובה מגבלות.

תודות.

צפריר, מקבלת את האפשרות שלא הבנתי נכון דוגמאות/דברים שאמרתם בדפים שונים באתר, בגליונות "באופן טבעי" ובסרט "אנשים חופשיים".

[u]זה לא שללמד פסול - זה פשוט בלתי אפשרי - גם כשיש ניסיון ללמד משהו - הילד ילמד - אבל משהו אחר לגמרי.[/u]
אני מאוד מסכימה איתך, זה גם נסיון החיים שלנו.
עד שמגיעים לתובנה הזאת, עוברים תהליך שמכיל בתוכו כל מיני נסיונות, מחשבות והתלבטויות.
לדעתי ילד שרואה את הוריו כותבים או רואה את אחיו שואל את הוריו "איך כותבים..." או מקבל מחמאה - כבר מקבל מהם עידוד.

איך לומדים -

[u]הרי, חלק מילדיכם למדו בבית הספר, וכשהילדים היו בבית באיזשהו שלב היו לכם נסיונות של ללמד (למשל, חוברות למידה או לעשות קצת סדר ביום שלהם...),[/u]
חס וכרפס, לא נכון וחוץ מזה גם לא אמת. לא חוברות למידה, לא סדר יום מעבר למסגרת החיים - ארוחות וכו', לא לימודים ולא בטיח.
פשוט לא. זה לא אומר שהם לא למדו, בכל מקרה הם לומדים.
וזה - מדוייק. וזה מה שהעברנו או ניסינו להעביר בקורסי חינוך ביתי דאז - זו מהות הלימוד לאין שיעור.
זה לא שללמד פסול - זה פשוט בלתי אפשרי - גם כשיש ניסיון ללמד משהו - הילד ילמד - אבל משהו אחר לגמרי.
תודות.

אורנה, המשפט האחרון שכתבת [u]אף פעם לא עודדתי אותם לכתוב.[/u] מחזיר אותי למה שאת וצפריר כתבתם בדפים שונים בנושא -
הרי, חלק מילדיכם למדו בבית הספר, וכשהילדים היו בבית באיזשהו שלב היו לכם נסיונות של ללמד (למשל, חוברות למידה או לעשות קצת סדר ביום שלהם...),
כלומר המסקנות הברורות שאת כותבת, כך אני מסיקה, נובעות מתהליך שעברתם, לכן נראה לי שהמשפט [u]אף פעם לא עודדתי אותם לכתוב[/u] לא מדוייק (או אפשר גם לומר - אף פעם לא עודדתי אותם לא לכתוב (-: ).

שמחה לקרוא את השיח כאן.
קוראת, חושבת תוהה..
תודה לכולן.

תודה!

[u]עד איפה וכמה להתערב.[/u]

אני לא יודעת את התשובה. אני מניחה שלכל אחד וכל אחת וכל סיטואציה יש תשובה אחרת.
אני חושבת שאחד הדברים שיכולים לעזור לנו למצוא את התשובה הוא השאלה "של מי הבעיה?" שלנו אל של הילד.

וגם אז התשובה לא בהכרח תשפיע על ההחלטה אם להתערב או לא, אבל היא מאד תשפיע על המקום ממנו אנחנו מתערבים.
אני מאד מאמינה בכוונה.
זאת אומרת - אם אנחנו באמת חושבים שלילד שלנו יש בעיה אנחנו נגש אחרת לעניין מאשר אם ברור לנו שלילד שלנו אין באמת בעיה, זה רק הקושי שלנו שהוא לא כותב כמו ילדים בני גילו שהולכים לבית ספר.

ועוד שאלה טובה: האם הבעיה ניכרת עכשיו או שאנחנו חוששים שהיא תגביל את הילד בעתיד. התערבות בשביל ההווה היא שונה לחלוטין מהתערבות בשביל בעיה שאפילו איננו בטוחים שתצוץ בעתיד.

[u]אולי הורים שלא "עודדו" את הילדים לכתוב יכולים לספר כיצד והאם ילדיהם כותבים או כתבו מתישהו.[/u]
הילדים שלי כותבים כשהם צריכים. סיכומי הרצאות, פתקים למכולת, משחק ארץ עיר....
אף פעם לא עודדתי אותם לכתוב

ומה עם לעודד לעוד מאה ואחד דברים שאני כאמא חושבת שהיה טוב לו הילדים שלי היו עושים..
באמת התחלתי לחשוב שעם כל הכבוד לאנסקולינג וליתר האידאות המבורכות,אני לא נוטשת לגמרי את הציפיות שלי ומורידה מעצמי את האחריות למה שאני נותנת בתור אמא.יש איזה מינימום.ויש דברים שחשובים לי שהילדים שלי ידעו.
לא חייבים ללכת בשביל זה לבית ספר ,וגם לא חייבים 5 שעות לשבת בשביל זה. מספיק חצי שעה .
הם בעצמם מרחיבים את זה לחצי שעה פעמיים ביום.לא להאמין.

נכון שיש גבול לכמה חשוב העינין הזה,ובאמת שבימינו יש אלטרנטיבות.
וכן, אני מאמינה שעם הגיל וההתבגרות הכתיבה ועוד תחומים הופכים ליותר קלים לתפיסה.כבר נרכש מספיק ידע וניסיון עם העולם הפיזי בשביל להשתמש בכלים מופשטים.

אני אישית החלטתי שמספיק ניסיתי להכניס את הדברים בעטיפה קורצת ונוצצת .
תרגול יומיומי ,בלי שום התחנחניות.
(ובטח שאני מותרת על זה ביום שעמוס מאוד ויש חוגים ומפגשים וקניות..).

[hr]
למה לעודד מבוגרים לכתוב?

[u]אולי אנחנו יכולים לשנות את האמונות שלנו במקום לנסות לשנות את ההתנהגות של הילדים?[/u]
אולי אנחנו יכולים, אבל.. אולי לא?

אני גם תוהה על ההנחה שיש אוביקט כזה, [u]ההתנהגות של הילדים[/u].
ההתנהגות הזאת מתעצבת כל הזמן בדיאלוג עם הסביבה.
ואם הסביבה אוריינית, הילדים ירצו להשתתף בה. למשל, נראה לי שאין צורך להסביר שקריאה היא חלק יומיומי מהחיים שלנו. אפילו כדי לקרוא כיתוביות בטלוויזיה או לשחק במחשב ולגלוש באינטרנט, או לקרוא כרזות ומודעות ברחוב, שלא לדבר על קריאת ספרים כמובן.
בעולם כזה, אתה נותר פסיבי אם אתה יכול (מעז? מסוגל?) רק לקרוא ולא לכתוב.

אני מודה שה"עבודות היזומות" האלה הן על גבול האנסקולינג (כלומר, בצד הביתספרי שלו), אבל גם לי אין רעיון יותר טוב.
אולי הורים שלא "עודדו" את הילדים לכתוב יכולים לספר כיצד והאם ילדיהם כותבים או כתבו מתישהו.

ולסיום, מה דעתכן על השאלה: כיצד לעודד מבוגרים לכתוב?

אורנה תודה על התשובה. מעורר מחשבה לגבי מה קורה לגבי קושי במוטוריקה עדינה האם להתערב כן או לא. כאמא לילדים כאלה הדף הופיע בזמן ועורר שוב את השאלות. עד איפה וכמה להתערב.

תודה על הדף הזה. גם אני אמא לבן 8.5 בחינוך ביתי שכותב מדי פעם ולא כמו שאר בני גילו שהולכים לבית ספר . מזל שאוהב לעשות תשחצים.

אולי לא מוכרחים לעודד כתיבה?
אולי זה לא ממש נחוץ להם אם הם לא עושים את זה?
אולי כשהם יזדקקו לזה הם פשוט יכתבו, ואפילו יתרגלו כתיבה תמה אם כתב היד שלהם לא יהיה קריא?

אולי הם יכתבו ישר על מחשבון קטן שהם יוכלו לקחת אתם לכל מקום?
אולי אפשר לסמוך עליהם בעניין זה?

אולי אנחנו יכולים לשנות את האמונות שלנו במקום לנסות לשנות את ההתנהגות של הילדים?

אני כל כך שמחה על הדף הזה. מיצ', נדמה לי שאנחנו באותה הסירה. גם אנחנו בחינוך ביתי (מתמיד). אני מטפסת על הקירות ולא מוצאת מענה לתיסכול שלי, איך להביא את הילדים לכתוב??? אצל הבנות איכשהו, בסדר, הן יוזמות, כותבות לעיתים סיפורים, ברכות, מתכונים, יצרו אפילו עיתון משותף עם חברים. אבל אצל הבן ( 10) זו ממש משימה בלתי אפשרית.
מה לא ניסינו?!... אפילו נעזרנו במרפאה בעיסוק (שלא איבחנה שום בעיה פזיולוגית), עבדנו על אוטומטזציה של הכתיבה בכל מני שיטות נחמדות ומלהיבות, ונאדה! יש לי תחושה שאילו היה מוכרח לכתוב, אם היה מצוי בכיתה, היה עושה זאת ואפילו היטב, אך כיוון שאיננו "חייב", יוצא שהתחום הזה, לתחושתי הרעה, מוזנח. אפשר להבין שאנחנו לא ממש בקטגוריית האנסקולינג, עם זאת לא לוחצים.
חשוב לי שיוכלו להביע עצמם בכתב.
ניסינו את כל העצות לעיל ואף יותר. הלוואי והייתי "משוחררת" יותר ומתנחמת בכך שאם אין עניין אז לא צריך.
בינתיים אני מתהלכת בתחושת כעס וכישלון. אוף!

לא בחינוך ביתי, אבל בת ה-9 שכאן כותבת:
[list=1]
[*] פתקים לאמא בזמן שהיא (=אני) מדברת בטלפון. (המון כאלו, תמיד בדיוק כשאני משוחחת יש לה דברים חשובים לברר איתי)
[*] יומני ריגול - היא וחברותיה הקימו מועדון ריגול, והן עוקבות אחרי כל מיני אנשים בבית ובחוץ, כותבות לאן הולכים, מה עושים ומה אומרים. (קצת דומה לדו"ח שדיברת עליו, מיצ', אבל עם תוספת נופך סודי ומותח).
[*] רשימות שונות - את מי להזמין ליום ההולדת הקרב ובא, מה היו מכות מצרים, מה היא חולמת שיהיה בבית החדש וכו'.
[*] בקשות סליחה - לעיתים מזומנות היא מתנהגת בצורה פוגענית, ונוהגת לבקש סליחה בכתב.
[*] התכתבות במסנג'ר עם חברים ומשפחה (אם כי שם זה בעיקר העתקות הדדיות של כל מיני קיצורים ואיורים..).
[/list]
כל אלו מיוזמתה ומשלה.

אני מאמינה מאד בכתיבה, ומשתדלת לזמן לה עוד כתיבות. הנה כמה דוגמאות מהימים האחרונים:
[list=1]
[*] להתקשר לסבתא כדי לשאול מה המתכון לעוגת השוקולד שלה, ולכתוב מפיה את המתכון. (זאת הזדמנות לדבר אחר כך על פורמט מתאים לכתיבת מתכון)
[*] משחת השיניים שלך כמעט נגמרת - הוסיפי לרשימת הקניות שעל המקרר (אבל לכתוב את סוג המשחה וכל הפרטים במדויק, כי כשאבא עושה קניות הוא לא זוכר דברים כאלו).
[*] סיכמנו מתי היא מסדרת את החדר. לאחר הסיכום היא כתבה מה הוחלט, ושתינו חתמנו על המסמך עם תאריך ומקום וכל מה שצריך (עוד הזדמנות לדבר על פורמט ייחודי של מסמך - הסכם או חוזה).
[/list]

הצעתי להשתמש בכתיבה גם למקומות יותר רגשיים - כשכועסת, כששמחה, כשעצובה. אבל זה לגמרי לא מתחבר לה. לא נורא. זה יגיע, אני מאמינה.

מקווה שמשהו מכל אלו ימצא הדים בליבך :-)

את מתכוונת כתיבה פיזית על דף? גם אצלנו (בן 8) לא קל להביא אותו לכתוב על דף.... טוב לדעת שזה לא רק אצלנו.... ניסיתי פתרונות די דומים לשלך, אך ללא הועיל.... מצד שני, במחשב הוא כותב בקצב ובכמות ממש מרשימים.

את יודעת.... בחינוך הביתי אנחנו דוגלים בללמוד רק מה ששימושי לילד בחיים....

יכול להיות שבשנת 2009 לכתוב על דף זה כבר לא ממש שימושי.....

להתכתב עם ילדים/מבוגרים בארץ או בחול.
אפילו שהיום יש אינטרנט ומסנגר זה עדיין כייף לקבל ולכתוב מכתבים כמו פעם...
אם את רוצה אני יכולה לברר לך על ילדים שאולי ירצו להתכתב בעברית וגרים בטוקיו.

היי כולם,
זקוקה לעיצה..
אנחנו בחינוך ביתי מזה 4 שנים. הגדולים (10) (8.5) קוראים יפה ובעלי ידע רחב אולם... לא ממש מתרגלים כתיבה.
הם יודעים לכתוב בכתב דפוס ובכתב יד אבל בפועל אין להם צורך (?!) או רצון (?!) לשכלל את מיומנות הכתיבה.
ניסיתי כמה דברים:
[list]
[*] שהם יכתבו את רשימת הקניות
[*] ליצור מחברת שירים אליהן יעתיקו שירי ארץ ישראל שהם אוהבים וייצרו להם "שירון"
[*] לכתוב מכתב קטן לאמא
[*] לצאת החוצה ולכתוב סוג של דו"ח - סטייל יומן חקירה - מה אני רואה מסביבי.
[*] להמציא סיפור, שיר
[*] להוריד למחשב שלהם תוכנת מסנג'ר ולהתכתב איתם (אותו דבר אפשר גם עם מייל)
[/list]

טוב.. שום דבר בינתיים לא ממש תפס אצלי... דיי מתחמקים מהעניין....
מה כדאי לעשות?