מישהו נתקל במקרה דומה?
אני
הייתי מקרה דומה, אמנם במסגרת בי"ס.
(לא נראה לי שזה שינה הרבה, מבחינת התהליך שעברתי, היחס של הסביבה, הרגשות - והתוצאה הסופית)
אצלי זה היה אנגלית.
לא אהבתי, לא למדתי, לא תרגלתי. התנגדתי לכל הקונספט של לימוד שפה זרה, מתחילתו ועד סופו.
הדבר שהכי, אבל באמת הכי עצבן אותי היה כל ה"אזהרות" והשכנועים שאנגלית זה נורא חשוב לחיים.
רבאק! רדו ממני! כשזה יהיה חשוב אז אני אלמד!
משום מה, אף אחד לא האמין לי. הם תמיד היו עונים ב"כן, אבל..." כאילו שלא הקשיבו.
נו, והסוף... אני חיה באנגלית, כותבת אנגלית, קוראת אנגלית, עובדת בעבודה הדוקה עם המון אנשים אחרים, שדורשת כישורי שפה ברמה מאוד גבוהה.
השנה למדתי אפילו להתבדח באנגלית! (שבאמת, רמה יותר גבוהה מזו - אין)
כיום כולם יודעים (או אמורים לדעת) - שלימוד אמיתי, יעיל ואפקטיבי בא מתוך מוטיבציה פנימית ורלוונטיות אמיתית של המטרה והאמצעים.
כשהיה צריך - אז למדתי. ואז זה היה לימוד משמעותי, אמיתי, ממוקד, מכוון למטרה. יעיל מאוד, אני חייבת לציין. בכלום זמן השגתי המון.
כרגע, נשמע שבשביל הבן שלך יש לכתיבה "רלוונטיות תיאורטית".
היינו, הוא אמור להיות מסוגל לכתוב, והחשש הוא ששמא בעתיד בלתי ברור כלשהו זה עלול לשים מחסום למה-שזה-לא-יהיה שהוא ירצה או יצטרך לעשות.
בתכל'ס, בכאן-ועכשיו - אין לכתיבה רלוונטיות אמיתית עבורו.
הוא לא באמת זקוק לה.
הוא יכול להסתדר בלעדיה.
אז למה לו לשבת ו"לתרגל"? מה יוצא לו מזה? איך זה מוביל אותו למטרות שלו?
עכשיו, בינינו, אי אפשר לשרוד בעולם הזה יותר מדי זמן בלי לכתוב.
בנאדם חייב לבטא את עצמו בכתב, במוקדם או במאוחר, כמעט בכל הקשר שהוא. עבודה, לימודים, פנאי...
מתי שהוא הילד שלך ירצה לכתוב. זה פשוט יקרה.
ואז, יש שתי אפשרויות:
או שבתור בחור חכם ופיקח, הוא ימצא דרכים יעילות לעקוף את כל העניין, לשביעות רצונו המלאה.
או שבתור בחור חכם ופיקח, הוא יבין שהגיע הזמן להשתלט על מיומנות אלמנטרית, יקבע לעצמו מטרה תפקודית, משמעותית, פונקציונלית, ומסגרת עבודה (כולל הזמן, האמצעים וכולי) - ויעשה את זה.
שתי האפשרויות האלה נשמעות לי קבילות, ואפילו מצוינות.
עכשיו, את יודעת מה מצחיק בכל העניין? קראתי את הפוסט שלך לפני 12 שעות בערך, וחשבתי עליו כל היום.
וכשבאתי לענות, כמובן קראתי לפני כן את מה ש{{}}
לילה טוב כתבה, ונפלתי על התחת מההבנה הפתאומית, שכשחשבתי על כתיבה, בהקשר שאת מדברת עליו, לרגע אחד לא חשבתי על
כתב יד
(בתור מרפאה בעיסוק זה בכלל בדיחה, כי כתב יד זה יענו אחד מהדברים הכי קלאסיים שאנחנו עובדים עליו)
אבל בחיי, לא חשבתי על זה.
מבחינתי, "כתיבה" היא כתיבה: חיבור אותיות למילים, מילים למשפטים, משפטים להיגד שלם, מובן וקוהרנטי שרוצים להגיד.
התהליך הזה צריך להיות יעיל, כלומר שהבנאדם יוכל להעביר את המסר שהוא רוצה להעביר, ברהיטות ובדיוק סבירים.
איך עושים את זה, אם על נייר או על מקלדת - מה זה בכלל משנה?
העיקר שזה נעשה.
(גילוי נאות: בעלי כותב. זה המקצוע שלו. הוא כותב ספרים, הוא כותב מאמרים, הוא מתרגם, הוא מייעץ בכתב לאנשים במגוון נושאים, הוא כותב בקשות למענקים, והוא כותב תזה לדוקטורט. יותר כתבן מזה - אין.
והפעמים היחידות בהן הוא נדרש לכתיבה
ביד, זה כשהוא עורך את רשימת הקניות לשוק, פעם בשבוע.
או בפעמים הבודדות שהוא כותב לי איזושהי תזכורת על הלוח המחיק שלנו.
שנאמר: נו, באמת
אז בעצם עכשיו אני לא בטוחה אם את מדברת על כתיבה במובן של כתיבה ביד, וכל הצד הטכני של עיצוב אותיות ושמירה על שורות וכן הלאה, או כתיבה במובן המהותי של חיבור מילים למשפטים ולהיגד/מסר/אמירה.
ולכן התשובה שלי מתחלקת לשניים: אם את מודאגת מכישורי הכתיבה-ביד שלו, אז תשובתי היא אכן: נו, באמת
. ויש לי הוכחה חיה ומהלכת בבית למה זה כזה נון-אישיו.
אבל אם את מודאגת מכישורי הכתיבה-המהותית שלו, אז זה כבר לא נו-באמת, אכן יש חשיבות לכישורים האלה, אבל.... ראי תשובתי מלמעלה על מוטיבציות ומטרה וכולי.
בתכלס, יש לך שתי אופציות: או להאמין לכל המחקרים על למידה משמעותית, להאמין לאנשי הלמידה הטבעית (=אנסקולינג) ולהאמין במה ששיטת אדלר קוראת לו "התוצאה הטבעית" (=אם אתה רעב אז אתה מחפש אוכל, ואם אתה נתקל בסיטואציה שדורשת כתיבה אז אתה מוצא לה מענה), ולסמוך על זה שהחיים כבר יתנו לבנך מספיק תמריצים ומוטיבציות - ויחד אתם גם כיווני עבודה - לכתוב ולשכלל את יכולת הכתיבה (המהותית!) שלו.
או, אם כל זה נשמע לך יותר מדי חלומות באספמיה, וכל האנסקולינג הזה מרחיק-לכת מדי לטעמך, אז את עדיין יכולה להגדיר שזו חובתך כאמא "לעשות משהו" בעניין, ואת יכולה להמשיך להפעיל עליו לחצים שונים ומשונים לשכלל את כישורי הכתיבה שלו. אולי את יכולה למצוא דרכים לעשות את זה בצורה שתפחית את המתח שיש ביניכם סביב הנושא הזה... (אולי פשוט להגדיר את זה כעבודה ולשלם לו עבור כל עמוד שהוא כותב, שכר סופרים כמקובל בשוק)
אבל כיוון שהוא בדיוק נכנס לגיל ההתבגרות, וכיוון שהמתח הזה כבר נמצא אצלכם במערכת, אני לא הייתי תולה בזה הרבה תקוות. וגם זה מניסיון אישי. כי כשיש לחץ ומתח וכפייה באיזה תחום - ואפילו אם זו כפייה שלקחתי על עצמי מרצון - אני נזקקת לתקופת צינון משמעותית אחרי שהכפייה נגמרת - אפילו כמה שנים - כדי למצוא את המוטיבציות הפנימיות שלי לעסוק באותו דבר שנכפה עלי.
ובינינו, נראה לי שהיחסים ביניכם, ושמירה על תקשורת פתוחה, דווקא בתקופה הזאת, חשובים "קצת" יותר מכל כישורי הכתיבה באשר הם.