אירית, שלחתי לך מייל.

תפילה לאם, תודה!

תמרולה, שלחתי לך מייל. תודה!

אירית ס, מרתק ומרגש לקרוא אותך!

אירית, את יכולה לשלוח לי את המייל שלך? אני רוצה לשלוח לך עבודת דוקטורט מרתקת שעשתה בחורה מדהימה בשם אירית דלומי, על נשים חרשות וכבדות שמיעה בין שני העולמות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמרולה - מסכימה עם כל מילה!
במקרה שלי: גדלתי בבית שבו ניסו להסתיר ולהתעלם מהבעיה עד כמה שאפשר. אני ואחיי היינו כבדי שמיעה "בארון" כי הורי לא יכלו להכיל את העובדה שאנו פחות-ממושלמים. אבי שהיה כבד-שמיעה מוצהר, היה בודד, לא מצא מכשיר מתאים (המכשירים של 1980 הם לא בדיוק המכשירים של היום) והיה נתון ללעג ולכעס של בני המשפחה השומעים. לא הכרנו חירשים וכבדי שמיעה אחרים. הובהר לנו שמכשירי שמיעה הם אביזר מכוער וששפת הסימנים שייכת לחירשים ממוסדים ומסוגרים.
את כל הילדות, תיכון וצבא שרדתי בזכות היכולת לפצות. לקרוא שפתיים. להשיג מידע כתוב. החיים היו כל כך קשים ולא ידעתי את זה אפילו. כל כך הרבה אנרגיה התבזבזה על קריאת שפתיים, על חיפוש נואש אחרי אינפורמציה שהתפספסה. כל כך הרבה מבוכה חברתית. הרבה פחד. בגיל 20 בערך התחלתי לחפש פתרונות. לגבש זהות. בד בבד, השמיעה שלי התדרדרה והתחיל גם טינטון חמור.
בגיל שלושים ביתי נולדה כאן בארה"ב. היא אובחנה כבר בשבוע הראשון לחייה. קיבלתי מורה צמודה ממדינת קליפורניה שבאה לתמוך ולייעץ. היא חברה קרובה שלי עד היום (8 שנים אחרי). הגישה שלה היתה מאוד פתוחה וממוקדת בתמיכה בבתי. כל האפשרויות הפכו ללגיטימיות: מכשירי שמיעה ומיקרופון אלחוטי בכיתה, שפת סימנים וקהילה חירשת גאה ופעילה. העיקר לתת לילדה כלים לתקשר, בטחון עצמי ותחושת שייכות. כשאחותה אובחנה גם היא, כבר היינו בסוד העניינים. יחד עם התהליך שעברתי עם בנותי, החל גם תהליך מאוד חשוב אצלי. התחלתי ללמוד שפת סימנים ולהבין עד כמה היא טבעית ונכונה לי. מצאתי לי מכשירים טובים ובעיקר מצאתי את הכוח לשאת אותם בגאווה. לדרוש מהסביבה להתאים את עצמה לצרכים שלי. לדעת שיש לי זכויות חוקיות מחד, אך גם זכויות אנושיות (הזכות להיות אהובה ומובנת) מאידך. זה לא תמיד עובד חלק אבל זה כל כך הרבה יותר נכון לי מאשר להסתתר. בעבר נחרדתי לחשוב על האפשרות שהשמיעה שלי מתדרדרת ושיום אחד אולי לא ישאר ממנה דבר. היום העתיד נראה פחות מפחיד. ידע זה כוח. קהילה זה כוח.
לגבי המקום שלי בעולם: אם בעבר הרגשתי שאני לא שייכת לעולם-השומע ולא שייכת לעולם-החירש (בואי נקרא לו העולם-הרואה ונתמקד ביכולת במקום באי-היכולת), כיום אני מרגישה שיש לי כבר קצת מקום בכל אחד מהעולמות האלו. בגילי המופלג (40) אני יודעת שעד סוף חיי לא אשתייך לחלוטין לאף אחד מהעולמות האלו. יש ימים שאני מרגישה תלושה לחלוטין ומתוסכלת עד כאב. אבל יש לי הרגשה שבנותי תשתייכנה לשני העולמות או שלפחות תהיה להם דריסת רגל בכל אחד מהם ושתי רגלים הן כבר יסודות איתנים לחיים, לא? אני לא יכולה לחסוך מהם את התסכול והכאב אבל אני יכולה להעניק להן בטחון ובעיקר הכרה בערך-עצמן כפי שהן. וזה התיקון שלי.

אירית ס אני מסכימה שבמיוחד כאשר צעירים חשוב מאד כמה שיותר לאפשר התנסות בפענוח של הצלילים ובניית "זיכרון שמיעתי". כאשר איבדתי את השמיעה והפכתי מכבדת שמיעה לחרשת , הבנתי כמה כל דציבל חשוב לקריאת שפתיים. וכמה היכולת לקרוא שפתיים נפגעת כאשר אין בכלל שמיעה. ובכלל, עם כל התודעות החרשות, ההנגשה היא דבר חשוב בצורה שאי אפשר בכלל לתאר, וכמה שיותר לשמוע, לפענח ולהבין כך איכות החיים משתפרת. זאת לצד תהליך לא פחות חשוב שצריך לעבור ולעשות שמתיחס למקום שלנו בעולם ככבדי שמיעה וחרשים, מי אנחנו והאם יש לנו זכות קיום, והאם אנחנו בני אדם או משהו אחר... תהליך ממש קשה. אבל גם מעניין... (-:

קוראת כאן כבר שנים, ומצטרפת רק עכשיו... אני כבדת שמיעה וכמוני גם שתיים מבין שלוש בנותי.
שחף כותב: עד כמה שאני יודע האוזן של הבת שלך תשמע אותו דבר בעוד חמש שנים בין אם תקני לה מכשיר ובין אם לאו.
זה מטעה ומסוכן. אצל ילדים, בעיקר בשנים הראשונות, המוח לומד לזהות ולפענח את הצלילים. ככל שביתך תקלוט יותר צלילים בגילה הרך, כך המוח שלה יתפתח יותר מבחינת היכולת לפענח את הצלילים. היכולת הזו אובדת לאחר כמה שנים. חבל לאבד את כל זה בשל הפחד ממכשיר שמיעה.

מה שכתבת שונה מאוד ממה שבועז כתב. את כותבת על החוויה שלך. הוא פוסל כל מי שלא כמוהו. אני רגישה לאנשים שחושבים שהחוויה שלהם היא היחידה האפשרית ופוסלים חוויות של אחרים.

אין אפשרות אותנטית שתתאים לכולם, כי "אותנטי" זה דבר אישי, שלכל אחד הוא שונה. אולי יש כבדי שמיעה שלא מנסים בכלל להיות כמו השומעים? למה לא לנסות את האפשרות הזו. אולי יש כבדי שמיעה שלמסמנים ומרגישים שזה לא אותנטי. אולי יש עוד כל מיני אפשרויות.
למה ישר לפסול ולהשמיץ אנשים?

ובאופן כללי, אני נוטה לחשוד במי שלא יכול ללכת בדרך שלו בלי לפסול דרכים של אחרים. האנשים הכי אותנטיים שאני מכירה בטוחים בדרכם, ואומרים שהיא מתאימה להם. זה הכל. ושלכל אחד יש את הדרך שלו.

אני יכולה כבר עכשיו לזרוק כמה רעיונות שלא יפטרו את כל הבעיות אבל יכולים לדעתי להקל על החיים, והם לא שפת סימנים או ניסיון להיות שומע ככל השומעים. במקום בו יש שתי אפשרויות לעולם יש יותר. אבל הן לא תמצאנה ותגענה לידי מימוש אם קיומם יפסל מראש.

מצ'רה, (-:
תודה

הי אשה במסע אנא קראי שוב, לדעתי לא הבנת את כוונתו של בועז. בועז הוא חרש, ואומר כאן משהו שלדעתי מאד נכון ברמה מאד עמוקה, וזה שכבדי השמיעה ובעצם גם חרשים אוראליים (שאינם מסמנים) נמצאים בתוך עולם השומעים באופן שבו הם מנסים להיות שומעים כמו השומעים, אבל הם לא. אז הם הולכים כל הזמן בהרגשה פגומה שמנסה להרגיש שלמה.
הוא מתריע על זה שאין לנו/להם דרך אותנטית להיות אנחנו בעולם הזה שבין העולמות. ומציע את דרך שפת הסימנים כאפשרות אותנטית אך כמובן לא היחידה, ומציע לחפש ביחד אפשרות אותנטית שתתאים לכולם.
אני מרגישה שהוא מדבר את נשמתי. ממש ככה. זה כל פעם מכה בי בחזרה, הצורך לבקש מאנשים שומעים התיחסות שתאפשר לי להיות כמוהם. ובלעדיה אין לי מהות וקיום כי איני מעורבת במה שקורה, ואני נשארת בבועה שלי. שהיא מקום שמאד לא נעים להיות בו.
הביקורת היחידה שלי היא התחושה שגם החרשים המסמנים אינם לגמרי בשלמות עם המקום שבו הם נמצאים, ולכך אין מספיק ביטוי ויש "האדרה" מסוימת של שפת הסימנים. אבל מצד שני שפת הסימנים אכן במהות מדברת ומדבררת את החרשים בצורה אותנטית יותר. אהבתי את ההצעה לחפש ביחד ביטוי אותנטי. זה משהו חשוב מאד שחסר כאן.

אני דווקא לא אהבתי. גם את זה שקוראים לאנשים פגומים (מי שמך? ומאיפה היהירות?), גם ההנחה שהשימוש בשפה מדוברת יותר אותנטי, גם כל ההכללות המגעילות על לקויי שמיעה.

רציתי לצטט ולהדגים, אבל זה רוב המאמר. מי שם את כותב המאמר להיות השופט הגדול שקובע שמי שבחר בדרך אחרת משלו הוא לא אותנטי ועגלה ריקה, ובכלל הוא בעצם פנטזיה?

נו...איפה הלייק?

יצא דוקא המרגיעון הזה:
"האחדות היא אחת , וככל שנפרק אותה לפרטים, כך נשמור על אשליית קיומנו."

מצרפת כאן משהו מהפייסבוק, בנושא הזה.

בועז נוגע כאן בדברים מאד עמוקים לגבי מקומם של כבדי שמיעה וחרשים אוראליים בעולם. אין לי פתרונות כאן. זה נוגע ישירות בתהליך מאד עמוק שעובר עלי כל פעם מחדש. האם אנחנו חיים באופן אותנטי, ואם לא, מה זה חיים אותנטיים בשבילנו. האם הדבר הזה קיים בכלל בעולם שלנו. בכל הצטלבויות החיים שלנו והיעדר הבית הטבעי.







Bo AH
19 שעות ·



[אזהרה - פוסט פילוסופי]

חירשות ושפת הסימנים כילידות (נטיביזם) והדרך לשיתוף הפעולה האותנטי בין חירשים לכבדי-שמיעה:

״יום אחד חלם ג׳ואנג דזה שהוא פרפר, מעופף לו בשמחה ובהנאה מפה לשם, משם לפה. בחלומו, הוא לא ידע שהוא ג׳ואנג דזה. לפתע התעורר, והוא היה, ללא כל צל של ספק, ג׳ואנג דזה. הוא חשב לעצמו: אינני יודע, האם אני ג׳ואנג דזה שחלם שהוא פרפר? או שמא פרפר שחולם שהוא ג׳ואנג דזה?״ (מ-Epoch Times).

האדם לקוי-השמיעה מגלה שכל חייו הם חלום של פרפר. הוא אינו ג׳ואנג דזה. הוא בעצם פנטזיה של מישהו אחר, משאלה של אחרים והוא עצמו אינו אלא ביטוי ממשי של אותה פנטזיה.

ההישגים והיכולות שלו הם שעתוק של מביעי המשאלה שעל פיה הוא חי. בחייו ובמותו הוא לא התגבר אלא נכנע תחת דריסת הרגל הקולקטיבית – הפחד הקמאי של אחרים מהשונה והחריג, הלא ידוע. אותו פחד גרם להם לחלום איך חייו צריכים להיות, וכך הוא הפך לחלום שלהם. לחלום של פרפר.

הרצון האינדיבידואלי שלו להיות הוא עצמו, אינו אלא מטפורה לעגלה הריקה שאותה הוא מנסה למלא אבל לעולם אינו מצליח למלאה. כי אין בה משמעות כל עוד הוא עצמו השתקפות; בבואה של ההזיות של אחרים שעבורם הוא אמצעי ולא מטרה. החולמים שלעולם לא יאפשרו לו להיות הוא עצמו, אלא ידחפו אותו מצוק העתים, להקריב את ישותו עבור האשליה שהוא שלם – שהוא אדם שומע - למרות שהוא במהותו פגום.

מתוך הסתירה הזו בין הבנתו כי הוא פגום - כאשר הוא משווה את עצמו לאחרים - לבין הפנטזיה שלתוכה דחפו אותו - שהוא שלם ויכול להיות שומע - לקוי השמיעה מחפש משמעות ואישור לכך שהוא אינו כלי ריק. סתם כלי. והתשובה היא מול פניו. בחזרה אל הילידיות. אל הבסיס שבו אדם הוא שלם עם עצמו ועם סביבתו - בכל הרבדים.

אמנם קל לצחוק ולהתנשא על הילידים באשר הם. מציינים כי הם אינם מכירים דברים רבים, או מסוגלים להראות הישגים חומריים וחומרניים בקנה המידה החיצוני והזר. אבל מאידך, מעריצים אותם בעבור יכולתם לחיות בהרמוניה – עם עצמם ועם הסביבה.

במובן זה, החירשים המסמנים הם ילידים. רבים הם המזלזלים ביכולותיהם ובהישגיהם או המחסור בהם – אך בסופו של דבר, ההיבט ההרמוני שבו החירש שלם עם עצמו ועם סביבתו מאיר את אי-הנחת שבה חי הזר שכלוא בחלום של פרפר.

יתרה מכך, החירשת המסמנת היא יוצרת. אמנית ואומנית. היא מייצרת את שפת הסימנים השונה לחלוטין מכל אשר סובב סביבה . במובן זה היא לא רק הרמונית אלא גם משפיעה על הסביבה – האוראלית – ועושה זאת בצורה מקורית וייחודית. היא החולמת את הפרפר.

האם שפת הסימנים היא הדרך היחידה להיות יליד? ברור שלא. אבל השלילה של אלו אשר אין להם חלום, והם חיים את חייהם כחלומות של אחרים, נובעת מאי-הנחת שמעוררת בהם הריקנות של המחסור בחלום משלהם. ומכאן נובע שיתוף הפעולה האותנטי בין חירשים לכבדי-שמיעה - יצירת דרך משותפת שבה גם חירשים וגם כבדי שמיעה יכולים לחלום את הפרפר, ולהגשים את חייהם עם משמעות.

קשה לי לדמיין מציאות שבה לא ארכיב מכשיר שמיעה / שתל...

יכול להיות שאסטרטגיה תומכת תהיה לפתוח את הנושא לשיחה בגן (בכיתה?) - לקיים שיחה על שמיעה בכלל, להסביר קצת איך זה עובד במוח, ולדבר על היום יום - מתי קשה לנו לשמוע, מתי קל, מתי נעים.. איך נוח לנו שידברו אלינו, איך פחות נוח..

אולי משתמע ממה שכתבתי שאפשר להרכיב את המכשירים מדי פעם - זה לא ככה ואני אחדד - יש תקופת הסתגלות של המוח והיא יכולה להיות לא נוחה (כי כבר שומעים מספיק טוב..) וכדאי להיות סבלניים במיוחד שם.

איך התמודדת עם העניין של הבושה?
בזמנו לא התמודדתי :-O אני חושבת שכתבתי כאן במעלה הדף שאחרי כמה שנים הפסקתי להרכיב את המכשירים על דעת עצמי. בעשור האחרון, בתור בוגרת, למדתי הרבה את הנושא ובשנה האחרונה אפילו ניסיתי שוב מכשירי שמיעה - זה לא כ"כ נוח כי אני כבר מסתדרת בלי, וזה מעוות את הדיבור שלי ושל אחרים ומגביר קולות, ויחד עם זאת ברור לי שזה עוזר מאוד במצבים מסוימים כמו סיטואציות עם הרבה אנשים, או כשאני עייפה, או (במיוחד) כשאני בסביבה דוברת אנגלית.
בכל אופן לגבי הבושה - אני לא חושבת שזה חייב להיות ככה! אולי אם באים ממקום מאוד שלם ומאוד בטוח, "אני בסדר גמור", אז אפשר לראות את מכשירי השמיעה בתור מה שהם - דבר שנועד לעזור. לילדים אחרים יש בעיות אחרות.. גלויות יותר ופחות..

אכן יערה, מכשיר שמיעה זה לא תמיד נעים ונוח. מסכימה.
איך התמודדת עם העניין של הבושה?
לי היה תהליך מאד לא פשוט בנושא הזה.

יש לי ילדה חכמה ומוכשרת בת 4 וחצי עם ליקוי שמיעה קל עד בינוני מולד. הליקוי נוהע מעצב השמיעה ולא באוזן עצמה ולכן אין לזה טיפול.
נשמע דומה למה שיש לי. מצטרפת להמלצות לשים מכשירי שמיעה, כי יש כאן מאמץ שמושקע ושאפשר להפנות אותו לדברים אחרים. יחד עם זאת הייתי רוצה להדגיש את החשיבות של התמיכה המשפחתית ואת זה שאפשר להיות גמישים ולתת לה לבחור - אולי בסיטואציות מסוימות לשים ובסיטואציות אחרות זה פחות חשוב. אולי חשוב לזכור שגם יש סיטואציות שנוח לא לשמוע בהן, למשל כשיש הרבה רעש לדעתי אם היא תתנסה בחוויה של עם ובלי מכשירים היא תלמד לזהות מתי הם מועילים לה.
אני חושבת שאם היו נוהגים איתי ככה בזמנו, בפחות נוקשות לגבי המכשירים ויותר תמיכה, אז היחס שלי לכל העניין היה טוב יותר..

לשחף שלום, ברוך הבא לדף, למרות הנסיבות הלא משמחות של ירידה בשמיעה (-:
מה שאני לומדת מהתהליך של הסתגלות לשתל, הוא שהמוח מאד דינאמי ומפתח יכולות עם הזמן שלא היו בתחילה.
לכן להערכתי השימוש בעצב השמיעה, באמצעות הגברה, מגביר את הפעילות בו, ובכך מסייע לו להיות עם סינפסות רבות יותר, וקישורים רבים יותר לאיזור הבנת השמע, ובכך עושר ההבנה של שמיעה משתפר. זה מורגש מאד בתהליך השתל. עצב שהיה "מנוון" 50 שנה לומד לאט לאט להתחדש ולגדול ולעבוד יותר. הניוון נוצר מכך שלא היתה כל הגברה של שמיעה לאוזן זו עקב שרידי שמיעה דלים ביותר.
כמובן שככל שיש יותר שרידי שמיעה הענין של הניוון ממילא הופך להיות פחות רלוונטי, אבל היכולת לפענח ולהבין שמיעה אכן נשאר מוגבל יותר.

השמיעה בשתל שונה מאד מאשר במכשיר שמיעה, מצד אחד זה דורש הסתגלות לסוג אחר של הבנת שמיעה, לא אכנס לזה כאן, אך מצד שני הקולות באים אלי, אני לא צריכה להתרכז ולהתאמץ, אין לי את "המבט" הזה של המאמץ המרוכז להבין, אלא יש הקלה עצומה בכך שהצלילים פשוט זורמים אלי.

לשאלתך לגבי הבנת דיבור במסיבה ובארוחה רבת משתתפים, זה תלוי בתוכנית של השתל, ושל המכוונות של המיקרופון. יש הרבה גמישות כאן, אבל אכן יש תמיד קושי, ויש דיליי, ואני לא מבינה את הפואנטה... ואכן לא נוח.
כאשר יושבים עם לקויי שמיעה הכל הרבה יותר קל, וממליצה בחום להיפגש עם אנשים מהבראנז'ה. זו חוויה מתקנת ומחזקת.

תמרול ה, איך את מסתדרת בסיטואציה מורכבת כמו ארוחה או מסיבה? את מצליחה להבחין בכיוון שממנו מגיע הקול?

פלונית אלמונית, בתור לקוי שמיעה שלא מלידה וכמישהו שמכיר את התחום של עיבוד אותות, אני רוצה לחדד קצת את עניין הניוון.
נגיד שיש לי מחשב ומיקרופון, והמחשב שלי מקליט, כלומר שומע הכל ממש לא רע, בטח אם מישהו מדבר קרוב למיקרופון.
האם המחשב שלי יודע לפענח את המילים שנאמרו?
בדרך כלל לא.
כלומר, אחרי השלב שבו האות הקולי נקלט, צריך לבוא הפענוח.
עד כמה שאני יודע האוזן של הבת שלך תשמע אותו דבר בעוד חמש שנים בין אם תקני לה מכשיר ובין אם לאו.
האודיולוגים שאני מכיר טענו שהיכולת לפענח את המילים מתדרדרת כשהקלט פחות טוב.
לא בדקתי את הביסוס המחקרי של הטענה הזאת, אבל אני לא מרגיש צורך כי זה מאוד הגיוני בעיני.

ועוד נקודה. מכשירי שמיעה לא מחזירים שמיעה. בניגוד למשקפיים שפשוט שמים הם לא מתקנים את העיוות בצורה ממש מוצלחת.
הם עושים משהו אחר. הם מנסים כמיטב יכולתם המאוד מוגבלת להתאים את הקולות בעולם ככה שלקוי השמיעה יוכל להפיק מהם יותר כדי לפענח מה נאמר.
אני מניח שהילדה שלך, באופן לא מודע כבר קוראת שפתיים (זה מכונה קריאת דיבור) ממש טוב, ואם תדברי לא אליה, או שהיא לא תוכל לראות את השפתיים שלך את תבחיני בהבדל.
אני מסכים עם כל מילה של תמרול ה, זה תסכול ענק להתמודד עם הפער בין מה שכולם מבינים מהסיטואציה למה שאתה מבין.
זה מוציא את המיץ לשאול פעם אחר פעם "מה?" ולפספס פעם אחר פעם את הפואנטה של הבדיחה שכולם צוחקים ממנה עכשיו.

זה גם לא קל להסתגל למכשירי שמיעה, הם משנים את העולם וההסתגלות לקול שהם משמיעים לאוזן איננה תמיד קלה.
הסיבות לכך ממש ממש מורכבות, ומכשיר שמיעה לא יכול להיות טוב ממש בגלל דברים משוגעים כמו עקרון אי הודאות של אייזנברג.
ובכל זאת, אני נעזר במה שאני יכול, כלומר במכשירי שמיעה בשתי האוזניים.
אני ממליץ בחום לקנות מכשירי שמוגנים לפחות במידה מסוימת נגד מים. זה מה שקניתי לעצמי ואני לא צריך להבהל אם יורד עלי קצת גשם...

גם אני אשמח לעזור ואנסה לעקוב אחרי הדף הזה למקרה שאוכל להועיל.

להערכתי לפי המתואר זה לא מצב לשתל.
אני מרגישה נהדר, השמיעה מתקדמת יפה, עושה שיעורי שמיעה במסגרת שיקום שמיעתי, ומרגישה שחזרתי לחיים והצבע והטעם של החיים חזרו אלי.

תמרולה, ניסחת יפה.
ואולי ידוע לך אם ממליצים על שתל במצבים כאלה?
ומה שלומך?

האם תוכלי לכתוב כאן מהי ירידת השמיעה שלה בדציבלים (באיזה דציבלים היא שומעת) בתדרים השונים? הדציבלים (עוצמת הצליל) מופיעים בצד ימין של האודיוגרמה, והתדרים (צלילים בתדר נמוך עד גבוה), רשומים למטה.

לפלונית האלמונית היקרה,
ראשית אפתח ואומר שאני כלקוית שמיעה, רואה ערך עליון בכך שאדם יקבל בהקדם האפשרי ביותר את מקסימום השמיעה שאפשר.
האם היית רוצה לחיות עם מסך על העיניים שיטשטש לך את כל מה שאת רואה? שלא תוכלי לראות את היופי של הפרחים, את הדיוק של הדברים?
שהכל יהיה מטושטש ולא ברור?

ליקוי שמיעה זה דבר שלא רואים וקשה מאד להסביר אותו ולהמחיש אותו. אפשר להסתדר עם קצת פחות שמיעה, זה נכון. אבל זה אומר שלא מבינים מה אמא אמרה לאיש הזה, ולא מבינים מה אבא אמר לאמא, ומה הגננת אמרה עכשיו, אבל אני רואה מה כולם עושים אז אעשה כמוהם. בלי להבין מה הגננת אמרה. ולא שמעתי את הסיפור, ולא הבנתי את כל המילים...
אבל הילדה שלך עוד קטנה מכדי להבין שהיא לא מבינה מה קורה סביבה, והיא למדה להסתדר. אבל זה בתוך חסך חושי. בתוך חוסר של מידע של מה שקורה.
דעתי האישית היא שאת פוגעת בה בכך שאינך דואגת לכך שהיא תשמע הכי טוב שאפשר. היא מפסידה רכישת שפה, ויתכן שאולי גם יהיה לה קשה לבטא אותיות מסוימות שקשה לשמוע אותן, וזה יכול להקשות עליה.
חשוב לי להבהיר שזה מאד חשוב כמה שיותר מהר לתת לה מכשירי שמיעה.
קשה להתרגל למכשיר שמיעה, זה מעצבן באוזן, זה מביך חברתית, וכמה שיותר מוקדם לעשות את זה יותר טוב. שזה יהיה חלק ממנה, ולא משהו שצריכה להתרגל אליו.
אל תחוסי עליה שתהיה ילדה יפה ומוכשרת עם מכשירי שמיעה מביכים אולי. תתני לה לשמוע מה קורה.
הסירי את המסך מעל אזניה.
ולענין של ניוון עצב השמיעה, העצב אינו מתנוון כל כך מהר, אבל בגיל הצעיר זה הזמן לתת לו את מקסימום הגירוי כדי שהמוח יתרגל לשמוע עם מכשירי השמיעה. העיכוב כאן יקשה עליה בהמשך.
אני כאן לכל שאלה.

קוראת בשקיקה את הדף הנפלא הזה. מקווה לקבל תגובות בהקדם.
יש לי ילדה חכמה ומוכשרת בת 4 וחצי עם ליקוי שמיכה קל עד בינוני מולד. הליקוי נוהע מעצב השמיעה ולא באוזן עצמה ולכן אין לזה טיפול.
קיבלנו המלצה לשים לה מכשיר בשתי האזניים.
אני מרגישה שהיא מתפקדת מצוין ולא צרחכה את זה לפחות כרגע.
נאמר לנו שאם אין גירוי מספיק לעצב הוא מתנוון, עד כמה זה רלוונטי בגילה ובמצבה? כי היא בטוח כן מקבלת גירויים לעצב.
כמו כן איך אני יכולה לבדוק אם הלקות מקשה עליה? אם היא מתאמצת מדי וכולי?

אוח. תודה לכן על המילים הטובות, בשמת, תפילה לאם, לב שומע ומצ'רה היקרות,
תודה לך מעומק הלב, נוסעת יקרה ואהובה על המילים שמרגישות כאילו דובה גדולה ליטפה את הלב מבפנים. בדיוק כך.

זה נפלא כל כך!
הידד לטכנולוגיה הרפואית המודרנית. יש פעמים שהיא משחקת אותה!

כל מילה.
ו.. וואו.

הי תמר, אני נכנסת לבאופן לעתים ממש רחוקות (בדרך כלל מתוך שיטוטי דחיינות כשיש משהו מעיק שאני צריכה לעשות), וכך יצא שרק עכשיו השלמתי פער של חודשים רבים בדף והיטלטלתי אתך בטלטלות התקופה האחרונה. הצטערתי נורא כשכתבת על איבוד השמיעה אחרי הדלקת באוזן, קיוויתי לטוב כשדיווחת שעברת את הניתוח, עקבתי אחרי הדיווחים על תהליך ההסתגלות לשתל ונמלאתי התרגשות אמתית מההתפתחויות האחרונות.

תמר, את פשוט מתבוננת בחסד (בעצמך ובעולם) וכותבת בחסד - כתיבה כנה ונקייה כל כך.
הדף הזה נקרא כדף מאד אישי ומינורי ויחד עם זאת הוא גם דף חשוב.
הלב נמלא אהבה אליך בכל פעם מחדש.

תודה רבה ששיתפת ושתמשיך השמחה!
מתי צפוי שתגיעי למיצוי היכולות מהשתל?
שבוע טוב!

איזה יופי! גם אני התרגשתי! וכל כך מבינה את האושר שביכולת לשמוע מוסיקה יפה! זה אחד הדברים שמאירים את חיי, במיוחד לאחרונה.

גם מיכל, תודה לך!

תמרולה יקרה,
כיאה לדביקות- גמני דומעת..
תודה רבה ששיתפת ושתמשיך השמחה!

חמישה חודשים לאחר החיבור לשתל, והעולם מתגלה בהרבה צלילים חדשים שלא הכרתי.
יש כל יום חגיגות חדשות. מרגשות.
לפני כמה שבועות הייתי ב"תו השמיני" לחפש סרט לבנות שלי, ופתאם הבנתי שאני שומעת שיר יפיפה, ששנים רבות לא שמעתי כך שיר.
משהו שלא הכרתי, וזה היה פשוט עונג.
ממש התרגשתי,
הלכתי לבחור החמוד שמכר שם אותו יום ושיתפתי אותו בהתרגשות שלי, הוא לגמרי התרגש איתי, זה היה דביק כמו שצריך.
והתהליך נמשך.

תמרולה, זה כל כך משמח לשמוע!

שרק ימשיך ויתקדם כך.

תמרול ה, איזה חדשות משמחות ואיזה יופי שאת מעדכנת, וגם פותחת צוהר לעולמם של כבדי השמיעה (-:

תודה למיכל, מצ'רה, גם מיכל ו תפילה לאם על המילים החמות והטובות.

למיכל,
ראשית, בהחלט הייתי עושה את השתל קודם, כי האוזן הזאת מעולם לא שמעה, וכמה שמתחילים יותר מוקדם כך מונעים התנוונות של העצב דבר שמקשה על תהליך השיקום השמיעתי. והיות וזה לוקח זמן ללמוד לשמוע עם השתל, אז כמה שיותר מוקדם כך מתחילים להנות מזה יותר מוקדם.
באופן חד משמעי רצוי להפעיל את העצב מוקדם ככל האפשר וסמוך ככל האפשר לאובדן השמיעה.

לגבי שתלים אצל תינוקות - היום משתילים בשתי האוזניים מוקדם ככל האפשר, כדי לגרום לעצב להיות פעיל ומפותח.

מה שכן, צריכים להבין לאיזה דבר הולכים, לבוא עם הציפיות הנכונות. אשמח לדבר עם שחף על זה כאשר תרגישו שזה מתאים. גם הבעל שלי וגם אני עברנו השתלה ויש לנו מה לומר גם ממה שרואים אצל חברים שזה הצליח ושזה לא כ"כ הצליח אצלם להרגשתנו. (הם מרוצים כולם מלבד אחת שלא).
אכן השתלים הולכים ומשתכללים, ולאחרונה שמעתי על שלושה אנשים שלאחר כחמש עשרה שנים עם השתל שלהם, החליפו את האלקטרודה בניתוח לשתל חדש. המעבדים אכן משתכללים אך הם חיצוניים וניתן להחליף אותם מתי שרוצים. את האלקטרודות לא משנים כל כך מהר, כל כמה שנים יש חדשות. זה ענין רגיש במיוחד שעובר הרבה מאד בדיקות כדי שלא יהיה צורך בניתוחים חוזרים.

נקודה נוספת היא מתי, באיזה נקודה של הירידה בשמיעה לעשות את השתל. אצלי המליצו לא לעשות באוזן הטובה, שבה היו כ 30% יכולת להבין משמיעה. זה מאד נמוך אך מספיק כדי שלא ימליצו לעשות שם שתל. וזאת למרות שסיכויי השיקום שם היו הרבה יותר טובים מהאוזן שלא שמעה מאז שנולדתי, והסיכוי שהעצב יפעל היטב היה חלש יותר.

הייתי מציעה להתייעץ עם מרכז השתל, לבוא לשם עם בדיקות שמיעה, הפניה כמובן, ולהתייעץ איתם על נקודת הזמן שבה זה אופטימלי לעשות שתל, שעדיין אין התנוונות של העצב, ויש מספיק ירידה בשמיעה שלא "מאבדים" אוזן שחבל עליה אם זה לא מצליח...
מומלץ במיוחד להתייעץ עם פרופ' רווה או פרופ' אטיאס בשניידר. פרטים אפשר בפרטי.

שילוב לא מוסבר...
נפלאות המוח האנושי.
מה שאת מספרת מרתק ומדהים ובעיקר... יופי לך! @}
תודה על השיתוף! @}

ולמיכל -
היית עושה שתל מוקדם יותר?
ממש לא מניסיון אישי וגם לא מידע מעודכן במיוחד, אבל בעבר שמעתי שהשתלים הולכים ומשתכללים עם השנים.
ולכן כשמשתילים פעוט לקוי שמיעה - אם אני זוכרת נכון, ואם זה לא השתנה - משתילים רק אוזן אחת על אף התועלת העצומה שבשמיעה בשתי האוזניים, ומשאירים עוד אוזן לשתל עתידי משופר.
ולכן הייתי מתייעצת ומשקללת את החסרונות שבהתנהלות העכשווית עם הירידה בשמיעה אל מול היתרונות הצפויים בשתלים המפותחים.

תמרולה חדשות נפלאות!!
שרק ימשיך ויתקדם כך.
אמן! בבקשה המשיכי לעדכן.

תמרולה, זה כל כך משמח לשמוע! אני גם שמחה בשבילך וגם בגלל שיום יבוא וגם שחף יעשה שתל.

יש לי שאלה, במבט לאחור, היית עושה שתל מוקדם יותר?

הי תפילה לאם,
יש עדיין הרבה צלילים מעוותים חסרים ועמומים, במיוחד בשתל לבד, בלי מכשיר השמיעה בצד השני.
אבל לצד זה בשילוב ביניהם יש קלות עצומה בהבנה של מה שקורה מסביב. ובעושר הצלילים.
שילוב לא מוסבר... (-:

אז אני מבינה שזה - הצלילים צורמים או שהם עמומים, חלק גדול מהצלילים חסר בכלל... - כבר מאחורייך?

כיף לקרוא!

שרק ימשיך ויתקדם כך.

רציתי לעדכן שלפני שלושה שבועות הייתי בהלוויה לא עלינו, ופתאום נפל לי האסימון שאני שומעת את ההספדים בקלות מפליאה.
לאחר מכן הייתי בסדנה של יום ארוך מאד, ושמעתי הכל ממש בקלות.
התובנה שזה ככה פשוט מכה בי פתאום.
נפלאות הטכנולוגיה.
שרק ימשיך ויתקדם כך.
(עיקר השמיעה הטובה בשילוב של שתי האוזניים, שתל בצד אחד ומכשיר שמיעה בצד השני. כל אחד לבד זה עצוב ועגום).
טפו טפו חמסה.

אה, וואו!
אז זה ממש בגדר נס! @}

תודה רבה,

_עוד אין את הרצפטורים במערכת לקלוט את העולם הזה.
רגע, שמעת בעבר, נכון?_
לא באוזן הזאת... לא לצד המוח שמעוצבב אליה...

עוד אין את הרצפטורים במערכת לקלוט את העולם הזה.
רגע, שמעת בעבר, נכון?

מרתק מאוד לקרוא את תאורייך.
אהבתי במיוחד את הגישה: החיים זה אימון שמיעה די טוב כאשר ההקשבה מודעת ומכוונת, וכן מבקשת מהמשפחה לומר כל מני דברים שאני מנסה להבחין ביניהם.

אשמח לקרוא עוד ומאחלת לך הרבה כוחות והצלחה ושמחה!

איך שימחת אותי!

גם אני חושבת עלייך המון, איך הולך ומה שלומך, אני נורא שמחה שבינתיים זה מתקדם טוב.
ושאת חלק מהעולם שוב. יופי יופי.

תודה לכן,
תפילה לאם - בינתיים עוד לא מקבלת אימוני שמיעה, עדיין אין מספיק חומר לעבוד איתו (-: כרגע מחוברת לשתל כחודש ושלושה שבועות.
אבל החיים זה אימון שמיעה די טוב כאשר ההקשבה מודעת ומכוונת, וכן מבקשת מהמשפחה לומר כל מני דברים שאני מנסה להבחין ביניהם.
עוד כחודש ומשהו אתחיל באימוני השמיעה.
בכל כמה שבועות משנים לי את תוכניות השמיעה, קוראים לזה "מיפוי", בכל תוכנית העולם נשמע קצת אחרת וצריך להתרגל. אף אחת בינתיים עוד לא ממש נעימה, הצלילים צורמים או שהם עמומים, חלק גדול מהצלילים חסר בכלל... זה מסע במחוזות חדשים. עוד אין את הרצפטורים במערכת לקלוט את העולם הזה. הרצפטורים נבנים כנראה אי שם במוח.. התהליך לוקח את הזמן שלו. מזל שהבנות לימדו אותי קצת סבלנות (-: (זה מקצוע תודעתי, סבלנות)...

תמרולה יקרה, חושבת עלייך רבות. שמחה כל כך על העדכון המשמח. לשמוע שוב ציוץ של ציפורים - איזה כיף.
בדיוק הבוקר קמתי עם ירידה חדה מאד בשמיעה באוזן הטובה . (ושוב חשבתי עלייך..)
תמשיכי בבקשה לעדכן?
ושתדעי שאת ממש גיבורה בעיני.

היי תמרולה,

משמח לקרוא על התהליך החיובי שלך וגם מעניין!
האם את מקבלת אימוני שמיעה?
_בהצלחה בהמשך המסע אל השמיעה.
אני לומדת המון ממה שאת כותבת. תודה._

מאד משמח לקרוא!
בהצלחה בהמשך המסע אל השמיעה.
אני לומדת המון ממה שאת כותבת. תודה.

רק מעדכנת בהזדמנות הזאת שאני בתהליך ללמוד לשמוע מחדש, זה לא הוקוס פוקוס כמו בסרטונים שמראים את האושר בשניה אחת...
שומעת את צפצוף הציפורים, שומעת חזק מאד נייר צלופן מתקמט, שומעת את תקתוק השעון שאף פעם לא שמעתי,
אבל דיבור בינתיים זה דבר לא מובן לחלוטין משמיעה, אך מעט השמיעה שיש עוזרת מאד לקריאת שפתיים ואני שוב חלק מהעולם. שוב יכולה לפגוש אנשים וליהנות מזה. ומהבחינה הזאת אני שוב בחיים.
התהליך של להבין מה שומעים הוא מוזר לפעמים, לא ברור מה זה הצלילים האלה, זה לא שמיעה כמו מקודם, אלא משהו שונה, של פולסים חשמליים ישירות לעצב השמע, תהליך של פענוח הצלילים וקישור למציאות. ניסיון להבחין בין מילים בינתיים אינו צולח...
זה אושר גדול להיות בצד הזה של הדברים. זו פעם נוספת בחיי שאני מרגישה שאני בצד השני של הסמבטיון... מעניין למה זה האופן שבו אני חשה אירועים מאד עוצמתיים וקשים בחיים שלי.
תודה לכולכן כאן על המילים המחממות והמעודדות. המסע אל עולם השמיעה ממשיך.

לאמא אוהבת, כתבתי לך בזמנו בדף שלך, אם את רוצה אשמח לדבר איתך בפרטי.

אולי תוכלו לעזור... בתי נולדה כילדה שומעת ושמיעתה נחלשה עם השנים..כיום בת 12 ומסרבת למכשירי שמיעה או לכל סוג עזרה אחר. כמובן שיש לכך השלכות התנהגותיות, חברתיות ולימודיות. איך עוזרים לה?...

מחזיקה אצבעות תמרולה! הלוואי הלוואי הלוואי.

בהחלט מחזיקה. את רוצה לשתף קצת מה בדיוק עושים? איך זה מתרחש? את לא חייבת, כמובן... אני סתם מעוניינת לדעת יותר אבל אך ורק אם זה מתאים גם לך

בהצלחה!

בשבוע הבא החיבור. החזיקו לי אצבעות.

תמרולה, ברכות!!!
רק עכשיו אני רואה!!
המון הצלחות בריאות ואושר, ותקוות ממומשות...

תודה רבה לכן!! תחזיקו לי אצבעות! יש לי קשר עם מושתלים רבים מאד.

_סקרנית מאוד לשמוע על זה יותר
שיהיה המון המון בהצלחה!_

בהצלחה גדולה!
האם את בקשר עם מתחרשים שהושתלו?

וואו, תודה שעדכנת! סקרנית מאוד לשמוע על זה יותר ו

מאוד מאוד. שיהיה המון המון בהצלחה! ובבקשה תכתבי איך הולך.

תמרולה, בהצלחה רבה לך ולשבלול

וואו, תודה שעדכנת! סקרנית מאוד לשמוע על זה יותר ושיהיה בשעה טובה והלוואי שיצליח מאוד!

מעדכנת שעברתי ניתוח שתל שבלול, מחלימה היטב וממתינה לחיבור לאחר ההחלמה.
אין שום הבטחות, בטחונות או ערבויות לגבי כמה אשמע לאחר מכן, בכל מקרה צפויה תקופה ארוכה של כשנה, בה לומדים לשמוע מחדש באמצעות השתל.

ממליצה על הסדרה "הוחלפו בלידתן" . זו סדרה "לכל המשפחה" על שתי נערות שהוחלפו לאחר הלידה - אחת בת למשפחה לבנה ועשירה, והשניה לאמא לטינית אלכוהליסטית משכונת מצוקה שבעלה עזב אותה.
הילדה הבלונדינית שגדלה אצל האמא הלטינית מתחרשת בילדותה ממחלה (הזנחה?). כשההחלפה מתגלית, היא נטועה עמוק בתוך הקהילה החירשת.

חירשות היא אחד הצירים המרכזיים של הסדרה. חצי מהשחקנים הם חירשים וחלק גדול מהדיאלוגים מתנהל בשפת סימנים.
הסדרה עוסקת בהרבה נושאים שעלו כאן, כמו האם חרשות היא נכות או שונות, שיקולים מעשיים ואידיאולוגים בעד ונגד השתלת "שבלול", בתי ספר (ואוניברסיטה) נפרדים לחרשים, מעורבים או ללמוד בבית ספר רגיל עם מלווה, הורים לחירש שלא טורחים ללמוד שפת סימנים, וכמובן זוגות מעורבים מכל הסוגים.

זו סדרת נעורים אמריקאית, שזה אומר שהיא שיטחית בהרבה מובנים וכולם יפים מאוד, אבל היא מאוד נחמדה.
אני רואה אותה עם בת 13 שלא מכירה אף חרש או כבד שמיעה, ואני חושבת שהסדרה עושה עבודה טובה מבחינת פיזור סטראוטיפים והכרות עם הנושא הזה.

((-))(())

מקשיבה.

את פותחת חלון, למקום שהוא כל כך אחר.

הכתיבה שלך יפהפייה. אלה נושאים שבדרך כלל מתארים אותם במלים כל כך יבשות, חיצוניות. תיפקודיות. לפעמים אני פוגשת אדם עם מגבלה פיזית לאיזה פרק זמן, ומרגישה שאני לא יודעת איך לנהוג, כי המציאות הפנימית שלו היא חידה עבורי. ומכיוון שזה לא היומיום שלי, אני מוצאת את עצמי הולכת הלאה, בבפנים שלי, גם אם התכוונתי להישאר. את פותחת חלון, למקום שהוא כל כך אחר.
ממש מה שהרגשתי אבל לא הצלחתי לשים במלים. תודה לב שומע
תמרול ה

תמרול ה,
תודה על השיתוף.
הלואי שיהיה לך יותר קל.
הלואי וההקשבה הפנימית של כולנו (שלך ושלי ושל כל מי שנוגע בעזרתך במצב הזה) תעמיק ותתחדד, וגם הפתיחה לאושר ולחופש כאן ועכשיו.
שולחת לך בריאות, שמחה ועוד המון דברים שאין לי מילים בשבילם אבל הם טובים טובים.

תודה לכן. תודה גדולה.

עצוב לי ממש לשמוע.
אני מרגישה כאילו מוקדם הרבה מידי להגיד לך עד כמה הכתיבה שלך יפהפייה. אלה נושאים שבדרך כלל מתארים אותם במלים כל כך יבשות, חיצוניות. תיפקודיות. לפעמים אני פוגשת אדם עם מגבלה פיזית לאיזה פרק זמן, ומרגישה שאני לא יודעת איך לנהוג, כי המציאות הפנימית שלו היא חידה עבורי. ומכיוון שזה לא היומיום שלי, אני מוצאת את עצמי הולכת הלאה, בבפנים שלי, גם אם התכוונתי להישאר. את פותחת חלון, למקום שהוא כל כך אחר.
אבל זה לא מה שחשוב עכשיו, אלא הדבר עצמו. ואני מוצאת את עצמי שכואב לי איתך. נורא, אפילו שאנחנו לא מכירות.
מאחלת לך כל כך שאם שתל יכול להיות רלבנטי, שיעזור, שבקלות... שתמצאי את דרכך, את ההד שחוזר אלייך מאנשים שאת נוגעת בהם...

וגם -
המהות שלנו, השורש שלנו, הלב, המעמקים - שרירים וקיימים, מזינים ופועמים בין אם אנחנו יודעים אותם ובין אם לא. בין אם זוכרים וחווים אותם ובין אם שוכחים.
ואם סומכים, ושוב סומכים עוד ועוד, מוצאים את הזהב החי גם במצבים הנוראים ביותר. הוא תמיד שם.

אני כותבת את זה ומוצאת מחדש את זהב המעמקים. הוא שם. תמיד.

צעדייך נשמעים אצלי היטב - בלב.

גם אצלי הופיע הגריין שלך - ׳הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי׳.

היי תמרולה, אנחנו אפילו לא מכירות וכמה נכנסת לי ללב, מצער אותי מאוד לשמוע על השינוי לרעה.
אני שולחת לך חיבוק. בבקשה תמשיכי לכתוב.

הי תמרול ה מצער אותי מאוד לשמוע על השינוי לרעה.
מקשיבה לך רב קשב.
{@{@

תודה לכן יקרות על חימום הלב.
רק עכשיו, לאחר יותר מחודש, אני מתחילה לעבד את התחושות ולהוציא אותן מהמחשכים הפנימיים אל אור היום. מתחילה לשלוח שלוחות אל העולם שבחוץ. והמילים החמות מנחמות.

מקשיבה לך.
תמשיכי לכתוב לנו כאן.
כאן, בוירטואליה, צעדייך נשמעים בבירור..

תמרולה, קוראת, ושולחת חיבוק חם

תמרולה יקרה, אני מצטערת שיש לך התמודדות כל כך לא פשוטה.
יש משהו שאפשר לעזור?
אוהבת אותך מאד.

תמרולה ,
חשבתי עלייך מפעם לפעם בשנה האחרונה.
מאד מצטערת על נסיבות החייאת הדף.
אני לא יודעת אם זה עוזר במשהו, אבל כאן, בוירטואליה, צעדייך נשמעים בבירור..
הרבה התמודדויות ואתגרים..
מקוה בשבילך לטוב ומקשיבה לך.

תמרולה,
אין לי עצות בשבילך.
רק
מקשיבה לך.
ואת מוזמנת לשתף בעניין התהליך שאת עוברת לקראת השתל. @}

קשה להכנס למצב כזה.
את מעלה כאן נקודה שאף פעם לא חשבתי עליה,
איני שומעת את הצעדים שלי, כאילו שאני לא באמת כאן.

כאילו אמרתי ואף אחד לא הקשיב.

עד כמה אנחנו נתמכים בשמיעה לביסוס היציבות הרגשית שלנו.

לגבי הדיבור, אני מאמינה שאפשר לנסות אולי לכוון לתחושה של הקול העובר במיתרי הקול. אם תצעקי או תלחשי (קיצוניות) - אני מאמינה שתרגישי את ההבדל, ובסוף תצליחי לדקק את הרגישות שלך...

בהצלחה יקירה!! את פוסעת בדרך מאתגרת ואני שולחת לך חיבוק והמון אהבה

עוד על המצב המוזר של איבוד שמיעה לגמרי לאורך זמן:
הדיבור שאני מדברת, נופל על אוזניים ערלות. כאילו אף אחד לא שומע אותו. ואני מבינה שזה שאני לא שומעת את עצמי זה דבר מאד מהותי.
אין לי מושג אם אני מדברת חלש או חזק. איני שומעת את הצעדים שלי, כאילו שאני לא באמת כאן. זה מין חוסר יכולת להביא את עצמי לידי ביטוי ממשי בעולם הפיזי. כי אין לזה הדהוד קולי. והדיבור שאני מדברת לא מספק אותי כמו משהו שאמרתי ויצא. זה כאילו אמרתי ואף אחד לא הקשיב. בלי קשר למצב שם בחוץ באמת.

אני קוראת את מה שהעתקתי לכאן מהבלוג של שירה חורש ז"ל, כאן למעלה באוגוסט 2012. על החרות.
איזה גיבורה היא היתה.
וכמובן, באותה נשימה מגלה שהגריין שמופיע כאן בצהוב הוא גריין שהצעתי פעם והתקבל... "הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי"...

צריך לנשום את הדברים האלה.