כעבור 4 שבועות בדיוק הגעתי לדונה לטיפול האחרון. בסוף הטיפול דונה כהרגלה שואלת אותי איך מתקדמים נסיונות ההנקה ומבקשת שאנסה להניק לידה.
אני עונה לה שבימים האחרונים כמעט ולא ניסיתי תוך כדי שאני חולצת שד ומנסה להצמיד את מוש.
דונה מסתכלת עלי ואומרת לי, זה לא ילך עם הלחץ הזה, את חייבת לשחרר. תנסי לעצום עיניים ולדמיין את החלב זורם בצינורות לעבר הפטמה ומשם לפה של מוש. תחשבי שאת חיה שמזינה את הגור שלך. אני חוזרת הביתה עם המשפט הזה מהדהד לי בראש.
בערב, לפני השינה, ניסיון הנקה. אני לוקחת את מוש, מתיישבת בנוחות, מצמידה אותו אלי ומרפה את גופי. אני מדמיינת את החלב זורם בצינורות ואני מתחילה לראות חיות. נמרה רובצת ומניקה גור, לביאה, קופה, כלבה, פילה. גונגל שלם של הנקה. אני משננת לי בראש "אני הולכת להזין את הגור שלי" שוב ושוב.
מוש נצמד ומתחיל לינוק.
אני לא נרדמת מהתרגשות לקראת ההנקה הבאה ושוב, מוש יונק.
זהו, הפעם אני חכמה ויודעת שאני צריכה להמשיך לשאוב יחד עם ההנקות עד שזה יתאזן.
עוד הנקה ועוד הנקה ולאט לאט הבטחון עולה.
למחרת התקשרתי לגסיקה לספר לה שמוש יונק ולתאם איתה פגישה. גסיקה מאזינה לי ואני מרגישה חוסר אמון בקולה. אני מנסה לשכנע אותה שמוש באמת יונק והיא חוזרת ואומרת שהיא צריכה לראות את זה ורק אז תוכל לאשר.
אני מבקשת הנחיות להמשך והיא אומרת לי שיש לי שתי אפשרויות:
- רק להניק ולקחת בחשבון שמוש יהיה מאוד צמוד וינק מלא מלא ולעיתים קרובות עד שהכל יתאזן.
- להניק ואחרי כל הנקה להשלים בחלב שאוב.
בשני המקרים אני חייבת להמשיך לשאוב כדי שיצור החלב לא יפגע עד שהוא ינק כמו שצריך.
אני כמובן בוחרת באפשרות הראשונה.
כעבור שבוע גסיקה באה לביקור. היא יושבת מולי ומסתכלת בדממה איך מוש יונק. כשמוש מסיים היא קמה ושואלת אותי אם היא יכולה לחבק אותי. אני מחייכת והיא מחבקת אותי בהתרגשות ואומרת לי: אני כל כך שמחה לראות אותו יונק. עכשיו אני יכולה להגיד לך את האמת, לא האמנתי שהוא ינק בגלל הלשון הקשורה ואיך שהפה שלו היה. מוש יונק רק בגלל שאת התעקשת ונלחמת על זה ועשית הכל כדי שהוא ינק אפילו שהסיכויים היו אפסיים.
אני הייתי בהלם, כמובן שאם היא היתה אומרת לי שסיכוי אפסי שהוא ינק לא הייתי מגיעה לזה. למדתי מזה שיעור עצום על כוחם של מילים ואמונה.
היום, מוש בן שנה וחודש יונק בכיף גדול. גם היום, לאחר שנה של הנקה אני מודה לה' בכל הנקה והנקה שזכיתי לחוות את החיבור המדהים הזה, שזכיתי להעניק לילד שלי את הדבר הכי טוב שיש. כל יום מחדש אני מעריכה את המתנה הזאת.
כעבור 4 שבועות בדיוק הגעתי לדונה לטיפול האחרון. בסוף הטיפול דונה כהרגלה שואלת אותי איך מתקדמים נסיונות ההנקה ומבקשת שאנסה להניק לידה.
אני עונה לה שבימים האחרונים כמעט ולא ניסיתי תוך כדי שאני חולצת שד ומנסה להצמיד את מוש.
דונה מסתכלת עלי ואומרת לי, זה לא ילך עם הלחץ הזה, את חייבת לשחרר. תנסי לעצום עיניים ולדמיין את החלב זורם בצינורות לעבר הפטמה ומשם לפה של מוש. תחשבי שאת חיה שמזינה את הגור שלך. אני חוזרת הביתה עם המשפט הזה מהדהד לי בראש.
בערב, לפני השינה, ניסיון הנקה. אני לוקחת את מוש, מתיישבת בנוחות, מצמידה אותו אלי ומרפה את גופי. אני מדמיינת את החלב זורם בצינורות ואני מתחילה לראות חיות. נמרה רובצת ומניקה גור, לביאה, קופה, כלבה, פילה. גונגל שלם של הנקה. אני משננת לי בראש "אני הולכת להזין את הגור שלי" שוב ושוב.
מוש נצמד ומתחיל לינוק.
אני לא נרדמת מהתרגשות לקראת ההנקה הבאה ושוב, מוש יונק.
זהו, הפעם אני חכמה ויודעת שאני צריכה להמשיך לשאוב יחד עם ההנקות עד שזה יתאזן.
עוד הנקה ועוד הנקה ולאט לאט הבטחון עולה.
למחרת התקשרתי לגסיקה לספר לה שמוש יונק ולתאם איתה פגישה. גסיקה מאזינה לי ואני מרגישה חוסר אמון בקולה. אני מנסה לשכנע אותה שמוש באמת יונק והיא חוזרת ואומרת שהיא צריכה לראות את זה ורק אז תוכל לאשר.
אני מבקשת הנחיות להמשך והיא אומרת לי שיש לי שתי אפשרויות:
[list=1]
[*] רק להניק ולקחת בחשבון שמוש יהיה מאוד צמוד וינק מלא מלא ולעיתים קרובות עד שהכל יתאזן.
[*] להניק ואחרי כל הנקה להשלים בחלב שאוב.
[/list]
בשני המקרים אני חייבת להמשיך לשאוב כדי שיצור החלב לא יפגע עד שהוא ינק כמו שצריך.
אני כמובן בוחרת באפשרות הראשונה.
כעבור שבוע גסיקה באה לביקור. היא יושבת מולי ומסתכלת בדממה איך מוש יונק. כשמוש מסיים היא קמה ושואלת אותי אם היא יכולה לחבק אותי. אני מחייכת והיא מחבקת אותי בהתרגשות ואומרת לי: אני כל כך שמחה לראות אותו יונק. עכשיו אני יכולה להגיד לך את האמת, לא האמנתי שהוא ינק בגלל הלשון הקשורה ואיך שהפה שלו היה. מוש יונק רק בגלל שאת התעקשת ונלחמת על זה ועשית הכל כדי שהוא ינק אפילו שהסיכויים היו אפסיים.
אני הייתי בהלם, כמובן שאם היא היתה אומרת לי שסיכוי אפסי שהוא ינק לא הייתי מגיעה לזה. למדתי מזה שיעור עצום על כוחם של מילים ואמונה.
היום, מוש בן שנה וחודש יונק בכיף גדול. גם היום, לאחר שנה של הנקה אני מודה לה' בכל הנקה והנקה שזכיתי לחוות את החיבור המדהים הזה, שזכיתי להעניק לילד שלי את הדבר הכי טוב שיש. כל יום מחדש אני מעריכה את המתנה הזאת.