מוש ינק עד גיל שנתיים וחמישה חודשים, עת הגיחה אחותו מושית לאוויר העולם.

כשמוש הגיע לבקר אותנו בבית חולים הוא מאוד התרגש לראות את מושית יונקת ודיבר על זה הרבה אך לא ביקש לינוק.
כשחזרנו הביתה, הוא ביקש לינוק ואני ישר חלצתי לו את השד השני. מוש ליטף את השד בהתרגשות, נצמד, התחיל לינוק וישר התנתק בהפתעה והתחיל למחות את פיו.
"איכס, פוי, החלב הזה לא טעים לי".
כעבור כמה שעות ביקש שוב לינוק, ינק והגיב באותו הצורה. הוא החל לבכות ואמר לי שהוא רוצה להוציא את החלב מהציצי, הוא רוצה רק את הציצי בלי החלב.
מאז עברו עוד שבועים שבהם מוש ביקש לינוק כמה פעמים אבל רק הניח את הלחי שלו על השד ולא ניסה לינוק ובכל פעם אמר שהחלב לא טעים לו.

להערכתי בחודשים האחרונים של ההריון כנראה שייצור החלב ממש התמעט והיה יוצא לו טיפות בודדות בהנקות.
עכשיו כשהשד מלא חלב וחלק בלתי נפרד מההנקה זה גם ללגום כמות גדולה של חלב הוא כבר לא רוצה לינוק כי התרגל שכמעט ולא יוצא כלום והוא כבר לא אוהב את הטעם של החלב.

אני מודה לה' על כל הנקה והנקה שזכיתי להניק את מוש ועל כך שמושית נולדה וישר התחילה לינוק בשקיקה ובקלות (טפו טפו טפו).

תם ונשלם סיפור ההנקה של מוש.

תודה לכן על הפידבקים
בעזרת ה' אני מקווה שזה יעזור בהמשך לנשים אחרות.

_השאלה שלי נשאלה בצניות.
הופס, סליחה, לא הבנתי את זה ככה._

היום, מוש בן שנה וחודש יונק בכיף גדול.
איזה סיום מרגש @}
כל הכבוד!!

אמא של מוש, הסיפור שלך ריגש אותי מאד, והסוף במיוחד.

השאלה שלי נשאלה בצניות.
הופס, סליחה, לא הבנתי את זה ככה.

כל כך מרגש ומעורר השראה.. מזל שלא ויתרתם

ריגשת אותי מאוד.
" יגעת ומצאת תאמין"

תודה לכן אישה ושקופה. (-:
_לא.
וגם אם כן , איך זה קשור?_
השאלה שלי נשאלה בצניות.
התכוונתי להגיד שבזמן אמת לא הרגשתי גיבורה, זה היה לי ברור. אבל עכשיו כשיש לי יותר נסיון והתחלתי לראות אחרת את היחס בין הורים וילדים סביבי אני בהחלט מרגישה שזה היה מאמץ מעל ומעבר.

כעבור 4 שבועות בדיוק הגעתי לדונה לטיפול האחרון. בסוף הטיפול דונה כהרגלה שואלת אותי איך מתקדמים נסיונות ההנקה ומבקשת שאנסה להניק לידה.
אני עונה לה שבימים האחרונים כמעט ולא ניסיתי תוך כדי שאני חולצת שד ומנסה להצמיד את מוש.

דונה מסתכלת עלי ואומרת לי, זה לא ילך עם הלחץ הזה, את חייבת לשחרר. תנסי לעצום עיניים ולדמיין את החלב זורם בצינורות לעבר הפטמה ומשם לפה של מוש. תחשבי שאת חיה שמזינה את הגור שלך. אני חוזרת הביתה עם המשפט הזה מהדהד לי בראש.

בערב, לפני השינה, ניסיון הנקה. אני לוקחת את מוש, מתיישבת בנוחות, מצמידה אותו אלי ומרפה את גופי. אני מדמיינת את החלב זורם בצינורות ואני מתחילה לראות חיות. נמרה רובצת ומניקה גור, לביאה, קופה, כלבה, פילה. גונגל שלם של הנקה. אני משננת לי בראש "אני הולכת להזין את הגור שלי" שוב ושוב.

מוש נצמד ומתחיל לינוק.
אני לא נרדמת מהתרגשות לקראת ההנקה הבאה ושוב, מוש יונק.
זהו, הפעם אני חכמה ויודעת שאני צריכה להמשיך לשאוב יחד עם ההנקות עד שזה יתאזן.
עוד הנקה ועוד הנקה ולאט לאט הבטחון עולה.

למחרת התקשרתי לגסיקה לספר לה שמוש יונק ולתאם איתה פגישה. גסיקה מאזינה לי ואני מרגישה חוסר אמון בקולה. אני מנסה לשכנע אותה שמוש באמת יונק והיא חוזרת ואומרת שהיא צריכה לראות את זה ורק אז תוכל לאשר.

אני מבקשת הנחיות להמשך והיא אומרת לי שיש לי שתי אפשרויות:

1. רק להניק ולקחת בחשבון שמוש יהיה מאוד צמוד וינק מלא מלא ולעיתים קרובות עד שהכל יתאזן.
2. להניק ואחרי כל הנקה להשלים בחלב שאוב.

בשני המקרים אני חייבת להמשיך לשאוב כדי שיצור החלב לא יפגע עד שהוא ינק כמו שצריך.
אני כמובן בוחרת באפשרות הראשונה.

כעבור שבוע גסיקה באה לביקור. היא יושבת מולי ומסתכלת בדממה איך מוש יונק. כשמוש מסיים היא קמה ושואלת אותי אם היא יכולה לחבק אותי. אני מחייכת והיא מחבקת אותי בהתרגשות ואומרת לי: אני כל כך שמחה לראות אותו יונק. עכשיו אני יכולה להגיד לך את האמת, לא האמנתי שהוא ינק בגלל הלשון הקשורה ואיך שהפה שלו היה. מוש יונק רק בגלל שאת התעקשת ונלחמת על זה ועשית הכל כדי שהוא ינק אפילו שהסיכויים היו אפסיים.
אני הייתי בהלם, כמובן שאם היא היתה אומרת לי שסיכוי אפסי שהוא ינק לא הייתי מגיעה לזה. למדתי מזה שיעור עצום על כוחם של מילים ואמונה.

היום, מוש בן שנה וחודש יונק בכיף גדול. גם היום, לאחר שנה של הנקה אני מודה לה' בכל הנקה והנקה שזכיתי לחוות את החיבור המדהים הזה, שזכיתי להעניק לילד שלי את הדבר הכי טוב שיש. כל יום מחדש אני מעריכה את המתנה הזאת.

אני לא מכירה אמא אחת שלא תקריב את חייה בשביל להציל את ילדיה, בלי לחשוב פעמיים.

אבל בדברים הקטנים יותר, כשלא ברור מה לעשות בשביל שלילד יהיה הכי טוב וכשזה לא חד פעמי אלא באופן מתמשך, וכשהמאמץ להבין מה הכי טוב לא קטן מהמאמץ לעשות את זה, לא כל אמא בעולם עושה את זה. ממש לא כל אמא.

את אכן גיבורה. וגם אם כל אמא בעולם תעשה את זה את גיבורה, אבל הן לא. עובדה שהן לא.

לא.
וגם אם כן , איך זה קשור?
את כאבת, היזעת , ולא וויתרת בשביל הילד שלך , וגם אם כל אמא בעולם תעשה את זה, את גיבורה.

אפשר להגיד לך וואו, לגיבורה האמיצה שהיית?
עכשיו אני מבינה כמה וואו זה היה. כשההיתי בתוך זה לא הרגשתי שאני עושה משהו יוצא דופן. הרי כל אמא תעשה הכל כדי שלילד שלה יהיה הכי טוב, לא??

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה מדהים עד כמה אנחנו מוכנות לתת מאמץ למען הילדים ... ממש התמודדות קשה.

אוי, כמה עברת !!((-))
אפשר להגיד לך וואו, לגיבורה האמיצה שהיית?

עובר שבוע, עובר שבועיים...
אני ממשיכה לשאוב ולנסות להניק. יש ימים שאני מנסה כל פעם ויש ימים שאני כבר לא מנסה בכלל. כולי ממוקדת בזה, לא יכולה להתעסק במשהו אחר.

במקביל, אנחנו הולכים פעמיים בשבוע לטיפול קרניו סקראל אצל דונה אברהם. בעזרת מגע עדין היא עוזרת למוש לשחרר את החוויות השליליות מהלידה הארוכה ומשחררת לו את השריר התפוס בלשון. מפעם לפעם השריר משתחרר והלשון יכולה יותר ויותר לנוע.

דונה ממשיכה לעודד אותי לנסות להניק אותו וגם מבקשת שאנסה אצלה. אני מנסה להניק והיא מאחורי מעסה לי את הכתפיים על מנת שארגע. אבל אני בלחץ מהעיניין, לא מסוגלת להגיע למצב של הרפייה ורוגע.

במשך תקופת השאיבות אני סובלת מכמה דברים. פצעים נוראיים שנפתחים ומדממים בכל שאיבה ושאיבה ומחלימים רק כחודש לאחר הלידה. אלרגיה נוראית בעקבות שימוש ברפידות הנקה - פריחה, גירודים ועיקצוצים.
והדובדבן שבקצפת, דלקת/צינורית סתומה מלווה בחום וצמרמורות (פירוט בפסקה הבאה).

ערב אחד, כעבור כשבועיים וחצי מהלידה באמצע ניסיון הנקה פתאום מוש החל לינוק. 20 דקות שלמות הוא יונק ונרדם לו בשלווה וישן 5 שעות לאחר מכן! קשה לתאר את האושר שהרגשתי, חשבתי שהנה הכל מסתדר.
אני מתיעצת עם גיסותי שכולן מניקות בעלות ניסיון והן פה אחד ממליצות לי לא לשאוב כדי שיהיה לו חלב ליניקה הבאה ובהנקה הבאה לנסות להניק ולא לתת בקבוק כי עכשיו הוא
יודע לינוק ורק צריך להתעקש איתו. אני מקשיבה לעצתן והולכת לישון.
כעבור 5 שעות מוש מתעורר רעב ואני מתעוררת עם זוג מלונים נפוחים ודואבים. אני מנסה להצמיד את מוש אבל הוא לא מצליח להתחבר וצרחותיו הולכות ומתגברות. אני בוכה יחד איתו וממשיכה לנסות עד שבעלי קם, מביא בקבוק שאוב ומגיש לי בתוקף. זו לא הדרך, זה רק יגרום לו לטראומה. תמשיכי לנסות מחר, בעזרת ה' זה יצליח לך שוב.

למחרת אני סובלת מכאבים כל היום, השד הימני נפוח במיוחד, קשה וכואב. לקראת הלילה עולה לי החום מלווה בצמרמורות. אני נעזרת במקלחות חמות, שאיבות ובקבוק חם שמוצמד לשד. אני מדברת עם גסיקה והיא מצרה על העצות שניתנו לי ומסבירה לי שזה צריך להיות הדרגתי ואפילו שהוא ינק עכשיו פעם ביום זה כבר הצלחה.

ברגע שגסיקה יצאה מפתח ביתי פניתי חדורת מטרה למשימה הראשונה, לקבוע תור להתרת לשון. גסיקה הביאה לי שני מספרים, של אייל בוצר ורועי פורר.

תחילה התקשרתי לבת דודה של בעלי שגם לבנה היה לשון קשורה והיא כבר הספיקה לחקור לעומק את הנושא. היא עודדה אותי שזה טוב שגיליתי את זה כזה מוקדם וברגע שהלשון תשוחרר הוא יוכל לינוק ושני הרופאים שגסיקה הפנתה אותי אליהם מעולים.
היא עשתה את ההתרה אצל אייל בוצר כשבנה היה בן 6 שבועות והוא התחיל לינוק מיד אחרי.

אני לוקחת את הפאלפון ומקלידה את המספר של אייל בוצר. רגע לפני שאני מחייגת אני עושה דקת התבודדות, מתפללת לה' שהתור יהיה כמה שיותר קרוב. אני מחייגת ומגלה שהתור הקרוב הוא בעוד כשבועיים וחצי. טוב, זה לא נורא כמו לחכות 6 שבועות אבל זה עוד המון המון זמן.

אני מקלידה את המספר של רועי פורר, מתחננת לה' תוך כדי שיהיה תור יותר קרוב. עונה לי גבר שאומר לי את יכולה להגיע מחר. אני מתחילה לבכות מהתרגשות ולהגיד לו אלף תודות. מנתקת את השיחה ומרגישה רגע של שמחה בתוך הסערה.

נוסעים להתרה. רמת המתח עולה ועולה עד בלי די. נכנסים לקלינקה. דפיקות לב. רעד. אני עומדת להתעלף. מחכים מחוץ לדלת הסגורה.

לפתע הדלת נפתחת והדוקטור יוצא והוא למרבה הפלא נראה בדיוק כמונו! כיפה גדולה, פיאות ארוכות וחיוך של אנשי רבינו. אנחנו נכנסים ומנהלים שיחה קולחת על רבנו נחמן, על אומן, על מכרים ברסלברים משותפים ואני מתחילה קצת להרגע. איזו השגחה...

את ההתרה הוא עושה לצד בעלי בזמן שאני צמודה לדלת בבכי היסטרי.

שניה אחת וזה מאחורינו. הוא נותן לי אותו ומנחה אותי לגשת לחדר הנקה ליד להניק את מוש. אני נכנסת לחדר, מתיישבת עם מוש מניקה ובוכה, בוכה ומניקה. אבל עדיין משהו שם לא הולך.

זה היה הניסוי היחיד שאיכשהוא הצליח בתוך ים השאיבות והבקבוקים. מה עושים? אני מחפשת סיפורים דומים אבל כל הסיפורים נגמרים בכך שהתינוק מתחיל לינוק ישר אחרי ההתרה. ממשיכים לנסות ומקווים שטיפול הקרניו סקראל יעזור.

ובינתיים, כל בוקר השיש שלי נראה כמו פינת הדלקת הנרות אצל רבי שמעון. כל לילה בין השאיבות אני קמה, מדליקה נרות לכל הצדיקים שאני מכירה. בוכה ומתחננת לה' שמוש ינק. מתחננת לה' להיות הכלי שדרכו השפע יזרום למוש.

תודה על השיתוף

קשה לי לתאר במילים את תחושת הלחץ האטומי שאני חווה בימים שאחרי הלידה סביב ההנקה. אולי ההרגשה היא כמו של הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע. הייתי מעורערת והרגשתי שבכל רגע אני פשוט הולכת להתמוטט.

יום שני בצהריים, גסיקה מגיעה אלי הביתה ואני בסטרס רציני. אנחנו יושבות ומשוחחות על הלידה ואז מתחילות בניסיונות.

מנסים שוב ושוב לחבר אותו בשלל תנוחות ואמצעים ללא הצלחה.
גסיקה בודקת את המציצה שלו, מביטה לתוך פיו ומכריזה שכרגע פיזית מוש לא מסוגל לינוק. יש לו לשון קשורה ברמה גבוהה והיא מאוד קצרה.

(לשון קשורה היא כאשר הקרום המחבר בין רצפת הפה ללשון (פרנולום) מגיע כמעט עד לקצה הלשון. הדבר יכול לגרום להפרעה בדיבור, כאבים בהנקה או חוסר יכולת לינוק.)

אני מרגישה הקלה קטנטנה, לפחות עכשיו נדע מה הבעיה, נטפל בה ואז מוש יוכל לינוק.

גסיקה מנחה אותי כיצד לשאוב ביעילות ואני משכירה ממנה משאבת חלב דו צדדית טובה. ההנחיות הם לשאוב כל 3 שעות לפחות 20 דקות מכל צד ולעסות את השד תוך כדי השאיבה על מנת להגביר את יצור החלב.

הטיפול במוש:

1. להתיר את הלשון הקשורה.
2. לקחת את מוש לטיפול קרניו סקראל.

תודה לכן נשים יקרות

נשמע כמו התחלה קשה ממש ,
גמאני מחכה.

מחכה להמשך.

אוי. חיבוק ענק.

כפי שסיפרתי בסיפור הלידה בדף שלי, מוש נולד בלידה לא פשוטה בכלל ולא נשם. הוא היה מונח עלי שניות בודדות ואז נלקח לסקשיין. לאחר מכן הוא עלה עם בעלי למחלקה ואני נתפרתי.

ילדתי ביום חמישי בשבע בבוקר. במהלך היום ניסיתי להניק את מוש כמה פעמים ונעזרתי ביועצת הנקה אך מוש היה ישנוני ולא היה ממש בעניין.

במהלך הלילה ובבוקר שישי משהו שם לא הלך ואף אחד לא הצליח לעזור לי. בבוקר יום שישי היועצת הנקה בדקה את המציצה שלו ואמרה שהיא מצויינת. היא הביאה לי פטמת סיליקון וניסנו גם עם זה ללא הצלחה. פה ושם הוא נצמד אלי לאיזה דקה שתיים אבל לא מעבר.

השעות חולפות ולקראת חצות היום היועצת עוזבת. היא מנחה אותי לנסות לסחוט בכפית ולהביא לו, להיות הרבה גוף לגוף ומראה לי שוב איך להצמיד אותו.

אני מודאגת מהשבת, לא יודעת מי יוכל לעזור לי מכוון שלמרבה הצער אין יועצת הנקה בשבת, היא תחזור רק ביום ראשון. אני מתוסכלת , יושבת במשך שעות לסחוט טיפות בודדות לכפית. בינתיים מוש נכנס למעקב שתן מכוון שהוא לא עושה פיפי.

נכנסת שבת, האווירה משתנה, סוף סוף קצת רוגע. בלילה גסתי מגיעה למשמרת (היא אחות במחלקה) מנסה לעזור לי שוב ושוב, שלוחת אלי את חברותיה וכלום לא עוזר.

לקראת שבת בצהריים כבר מוש מתחיל להיות עצבני,בוכה הרבה ולא רגוע, הוא גם יורד בצורה מדאיגה במשקל וכבר עובר את ה 10%.הוא נולד 4 קילו ביום חמישי בבוקר ובשבת בצהריים הוא קרוב ל3.5 .

בשבת בצהריים אני הולכת לתינוקיה ומבקשת מהאחיות שם עזרה בהנקה. האחיות נותנות לי עצות ואחת מהם מחליטה לבוא ולבדוק את המקרה לעומק למרות שאני בביות מלא והיא לא אחראית עלינו.

היא מזדעזעת לשמוע שמוש, כמעט 60 שעות לאחר הלידה ניזון רק מכמה טיפות שסחטתי לו בכפית, מהירידה במשקל, מאי ההצלחה להצמיד אותו כמו שצריך ומזה שהוא בקושי עשה פיפי.

היא יושבת מולי ומנחיתה עלי פצצה. התינוק שלך במצוקה, הוא בסכנת התייבשות ואת חייבת להביא לו מנת תמל הצלה ולהתחיל לשאוב בשביל להגביר את יצור החלב.

העולם מתמוטט. זה מה שהרגשתי כשהיא אמרה לי שאני צריכה להביא לו תמל. פרצתי בבכי מר והתחננתי בפניה שתגיד לי משהו אחר, שאני לא רוצה בשום פנים להביא לו תמל. היא ניסתה להרגיע אותי והנחתה אותי כיצד לשאוב והלכה לתת לבעלי תמל להביא למוש.

ישבתי לשאוב ועל כל טיפת חלב שיצאה לי נשפך נהר של דמעות. לאחר חצי שעה של שאיבה יצא 10 סיסי.

היא הנחתה אותי שלפחות כל 3 שעות לנסות להניק את מוש, לאחר מכן להביא לו את מה ששאבתי ואז להשלים בתמל.

ככה משבת אחר הצהריים ניסיתי להניק, נתתי את מה ששאבתי והלכתי לשאוב בזמן שבעלי נתן לו את ההשלמת תמל. למזלי הרב בעלי היה איתי שם וכך בזמן שאני הלכתי לשאוב בתינוקייה הוא היה עם מוש. משאיבה לשאיבה הכמות גדלה ומוש החל לקבל יותר ויותר מהחלב שלי.

ביום ראשון בבוקר לפני השחרור פניתי ליועצת הנקה לקבלת עזרה בשנית. היא לא הצליחה לעזור לי ואמרה לי שכדאי לי לפנות ליועצת הנקה פרטית שתגיע אלי.

הגעתי הביתה למרתון שאיבות, ביום הראשון אפילו היה פעמים ששאבתי וישר שפכתי לבקבוק שבעלי היה באמצע להאכיל איתו את מוש.

ביום שני הגיעה אלי גסיקה בילוביץ ליעוץ.

החלטתי לספר את סיפור ההנקה של מוש בדף נפרד ואשמח אם מישהי שמבינה בעריכה תוכל לצרף אותו למדור הנקה.

בתקופה הקשה שלי אני הפכתי את האתר והאנטרנט בתקווה למצוא סיפורי הנקה עם לשון קשורה ולא מצאתי. שוועתי לקרוא סיפור שיפיח בי תקווה ויתן לי עצות.

לכן מעבר לרצון שלי לשתף בסיפור יש בי רצון מאוד חזק לחזק ולעודד נשים שיהיו במצבי. אם אפילו אישה אחת תקרא את מה שכתבתי על הלשון קשורה וזה יעודד אותה אז אני את שלי עשיתי.