על ידי גל_בר_ניסן* » 03 ינואר 2004, 16:02
השבוע התחלתי להרהר ברעיון המדינה הדו - לאומית ולהפסיק לחשוש ממנו. באותו הקשר, אני מאמין שיתכן שכבר הגענו לנקודת ה"אל-חזור" ואנחנו צועדים לעבר עתיד ישראלי דו-לאומי.
ברצוני לדון ברעיון מרתק זה, ואני מקווה שאנשים נוספים באתר ימצאו את הרעיון מעניין ויגיבו לדברי. מילת הקדמה נוספת - לאורך דברי אני משתמש בהכללות, שכדרכן, עשויות להיות לא נכונות לחלוטין. עמכם הסליחה.
ובכן, להערכתי (המבוססת, בראש ובראשונה על סמך תחושותי האישיות) יש ברעיון המדינה הדו לאומית דבר מאיים ומפחיד מאין כמוהו עבור ישראלים-יהודיים (יתכן שגם עבור ישראלים - ערביים, אולם, לצערי, אינני יודע את דעתם בעניין ואני מאמין שמטבע הדברים, היא שונה מדעתי).
ובכן, ממה נובע הפחד העמוק הזה? (שוב הדברים נאמרים מתוך הסתכלות אינטרספקטיבית) - להערכתי, משני "פחדים" :
הראשון, הוא פחד המצוי ברובד המודע של המחשבה הישראלית (הגם שהוא מוביל לדעתי לעבר מקומות ב"תת-מודע" של הזכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי), הוא פחד ממשי ופיזי לקיומם של היהודים בארץ ישראל. פחד ממשי, חזק, משתק, פחד נוראי!. הוא ניזון מחוויות עבר טראומטיות מאין כמוהן של היהודים כגון זיכרון השואה (ואולי אפילו לפני כן - "חורבן הבית" וסיפורי "השמדה" נוספים של עולם המקרא ותקופת התלמוד) ועד למלחמות ישראל, "מעטים מול רבים", מלחמת יום הכיפורים ואפילו "המלחמה על הבית" של תקופתנו. פחד זה ניזון גם מההיסטוריה של עמים אחרים בתקופתנו. כאשר אני מתייחס כמובן בראש ובראשונה לניסיונם המריר של הלבנים בדרא"פ של אחרי ה"אפרטהייד".
הפחד השני, שאינו נאמר מפורשות ואולי אפילו איננו מודעים אליו, אולם להערכתי מהווה גורם מרכזי לחשש היהודי - חילוני (ויתכן אפילו אשכנזי) מרעיון המדינה הדו-לאומית. זהו הפחד לזהותה התרבותית של המדינה. החשש שכבר לא נוכל לחשוב על עצמנו כמדינה "אירופאית" כפי שרבים מאיתנו היו רוצים להיות (ושוב, גם אני חלק מאותם אנשים וגם אני הייתי רוצה להאמין שאני חי באירופה). כלומר, באם נהיה מדינה דו-לאומית לא נוכל להכחיש לעצמנו שאנחנו שייכים למזרח התיכון. המשמעות הישירה של כך היא שתרבותנו תהפוך להיות תרבות "אוריינטלית" (על כל המשתמע מכך במחשבתנו) ולא מערבית (כפי שהיינו רוצים להאמין).
השבוע התחלתי להרהר ברעיון המדינה הדו - לאומית ולהפסיק לחשוש ממנו. באותו הקשר, אני מאמין שיתכן שכבר הגענו לנקודת ה"אל-חזור" ואנחנו צועדים לעבר עתיד ישראלי דו-לאומי.
ברצוני לדון ברעיון מרתק זה, ואני מקווה שאנשים נוספים באתר ימצאו את הרעיון מעניין ויגיבו לדברי. מילת הקדמה נוספת - לאורך דברי אני משתמש בהכללות, שכדרכן, עשויות להיות לא נכונות לחלוטין. עמכם הסליחה.
ובכן, להערכתי (המבוססת, בראש ובראשונה על סמך תחושותי האישיות) יש ברעיון המדינה הדו לאומית דבר [b]מאיים[/b] ומפחיד מאין כמוהו עבור ישראלים-יהודיים (יתכן שגם עבור ישראלים - ערביים, אולם, לצערי, אינני יודע את דעתם בעניין ואני מאמין שמטבע הדברים, היא שונה מדעתי).
ובכן, ממה נובע הפחד העמוק הזה? (שוב הדברים נאמרים מתוך הסתכלות אינטרספקטיבית) - להערכתי, משני "[b]פחדים[/b]" :
הראשון, הוא פחד המצוי ברובד המודע של המחשבה הישראלית (הגם שהוא מוביל לדעתי לעבר מקומות ב"תת-מודע" של הזכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי), הוא פחד ממשי ופיזי לקיומם של היהודים בארץ ישראל. פחד ממשי, חזק, משתק, פחד נוראי!. הוא ניזון מחוויות עבר טראומטיות מאין כמוהן של היהודים כגון זיכרון השואה (ואולי אפילו לפני כן - "חורבן הבית" וסיפורי "השמדה" נוספים של עולם המקרא ותקופת התלמוד) ועד למלחמות ישראל, "מעטים מול רבים", מלחמת יום הכיפורים ואפילו "המלחמה על הבית" של תקופתנו. פחד זה ניזון גם מההיסטוריה של עמים אחרים בתקופתנו. כאשר אני מתייחס כמובן בראש ובראשונה לניסיונם המריר של הלבנים בדרא"פ של אחרי ה"אפרטהייד".
הפחד השני, שאינו נאמר מפורשות ואולי אפילו איננו מודעים אליו, אולם להערכתי מהווה גורם מרכזי לחשש היהודי - חילוני (ויתכן אפילו אשכנזי) מרעיון המדינה הדו-לאומית. זהו הפחד לזהותה התרבותית של המדינה. החשש שכבר לא נוכל לחשוב על עצמנו כמדינה "אירופאית" כפי שרבים מאיתנו היו רוצים להיות (ושוב, גם אני חלק מאותם אנשים וגם אני הייתי רוצה להאמין שאני חי באירופה). כלומר, באם נהיה מדינה דו-לאומית לא נוכל להכחיש לעצמנו שאנחנו שייכים למזרח התיכון. המשמעות הישירה של כך היא שתרבותנו תהפוך להיות תרבות "אוריינטלית" (על כל המשתמע מכך במחשבתנו) ולא מערבית (כפי שהיינו רוצים להאמין).