אני בהתחלה הייתי במחנה של בשמת עם הלחכות עד גיל 18
אבל לא רחוק-עד-כדי-גיחוך
תראי, אני לא אומרת גיל 18 סתם. ולא מפני שזה "רחוק". זו לא "דחייה בכמה שנים" אלא ביטוי לקו המבדיל בין גחמה ילדותית להחלטה בוגרת מתוך שיקול דעת.
הרי אני החלטתי לא למול אותו. היתה לי סיבה מוצקה. ואני באמת ובתמים מאמינה שצריך בגרות ושיקול דעת לעניין הזה.
"גיל 18" הוא מבחינתי
סמל לגיל בגרות.
זהו גיל סמלי.
לא מדובר פה בכלל בגיל אמיתי.
עצם המחשבה מגוחכת בעיני, וכשכתבת
נראה לי שסביר להגיד לו לחכות עד שהוא בן 14, כשחצי שנה קודם תעלו את הנושא לדיון מחודש בכל הצדדים והאספקטים, ואז - שיחליט
הבנתי עד כמה זה אבסורדי.
כשילד בא עם איזה אישו בגיל 11, מה נראה לך? שהוא יושב עם סטופר ומחכה שיגיע הגיל שדובר בו? ואני אכניס את זה ללו"ז בסגנון "ב-11.4.18 לבדוק מחדש מה עמדתנו לגבי מילה לבן המרכזי"????
קודם כתבתי תשובה קצרצרה על רגל אחת, אבל התשובה האמיתית היא אף פעם לא קצרצרה על רגל אחת
כשמדברים עם הילד.
קודם כל בסוגיות כאלה, שבהן החלטתי מתוך שיקול דעת מעמיק (ובמחיר יקר מאוד ומול המון התנגדות) לפעול בצורה מסוימת, ושאני מאמינה שהחלטה מושכלת בעניין כזה בלתי הפיך דורשת חשיבה ובגרות - אני אמנם אשלוף את השורה "כשתהיה בן 18 תהיה לך הזכות להחליט בעצמך ועד אז, לא בא בחשבון".
אבל
ב-א-ר-ו-ר שתהיה שיחה מעמיקה לדיבוב הילד, מה באמת עובר לו בראש, מה קורה, וכו' וכו' וכו' ומתוך הדיאלוג ייצא משהו. הרי לא יעלה על הדעת לפטור פנייה כזאת באיזו הנחתה וסתימת פיות 0-:
(כרגיל אם אני לא כותבת אלף מלים לפחות אז צץ מישהו שמתחיל להתווכח ולהסביר לי לטובת זכויות הילד? אולי גם ינסו לשכנע אותי לא למול את בני או לגדל בלי חיתולים או לעשות חינוך ביתי או להניק...)
כלומר, כשבא ילד עם דבר כזה, יש לנו ערכת טיפול הורית שלמה. היא מורכבת מכמה וכמה חלקים מודולאריים.
מבחינתי, החלק הראשון הוא הצבת המשמעות והמחיר (נכנה אותה בקיצור "אוטונומיה בגיל 18"). החלק השני הוא דיאלוג מקיף עם הילד, שיכול ללבוש אלף צורות וצריך להיות רגיש ועדין ומדובב וקשוב ולעתים קרובות מתנהל בהמשכים, כי לעתים נדירות בלבד נקבל מהילד את מלוא התמונה בשיחה אחת. לאחר הדיאלוג המקיף נגיע לנקודה שונה מנקודת המוצא (נקודת המוצא היא הפנייה של הילד, במקרה שלפנינו "אני רוצה לעבור מילה").
לאן נגיע?
כל מקרה לגופו, כמובן. איך אפשר לדעת מראש.
לפעמים נגיע למצב שהילד בעצמו, כבר בגיל 11 ישנה את דעתו, או ישעה את בקשתו באופן זמני (משהו כמו "בעצם, אני עוד אחשוב על זה").
לפעמים נגיע למצב שבו הילד יפרוס בפנינו את כל רצונו, סיבותיו ומחשבותיו, אנחנו נבין אותו והוא יישאר בדעתו. גם פה יש כמה דרכים לפעול.
(יש מקרים שבהם דברים שהיו סגורים מבחינתי, השתנו אצלי אחרי שיחה עם הילד/ה לגבי איזה נושא. הקשבתי. נשמתי. והרחבתי את הגבולות
שלי לכלול גם את הרצונות החדשים של הילד/ה, שעד לפני רגע נראו לי לחלוטין לא אופציה. אבל הואיל והילד/ה בא/ה עם בקשה/יוזמה/פנייה/שינוי, הקשבתי, חשבתי, התרחבתי והרחבתי את האופציות של המשפחה לעבר המצב החדש. כלומר אי אפשר לדעת מראש. זה באמת, כל - מקרה - לגופו).
עכשיו נגיד, בתרשים הזרימה שלנו, שהילד בן ה-11 בא עם רצון להימול. ונגיד שאמרנו לו "כשתהיה בן 18". ונגיד שדיברנו. ונגיד שאנחנו והוא נשארנו בדעותינו השונות.
אז מה? עכשיו נשכח מזה עד גיל 18?
הרי זה תלוי!
יכול להיות שהילד לא ירפה ויחזור באופן פריודי להעלות את הנושא כל הזמן.
ובאותה מידה יכול להיות שהילד ישים את זה בצד ולמעשה ישכח מהרעיון של גיל 11 לחלוטין. אם יום אחד נזכיר לו שכשהיה בן 11 רצה להימול הוא לא יאמין לנו ויגיד "מה, התחלקתי על השכל? לא מאמין שביקשתי דבר כזה!"
וייתכנו כל האופציות שבין שתי האפשרויות האלה.
ולפי המקרה הפרטי עם הילד הפרטי וההורים הפרטיים, נמשיך ונהיה בהקשבה ובדיאלוג בכל רגע נתון, מה נכון לנו.
אז מה, לקבוע במסמרות "גיל 14" דווקא? טווח של 3.75 שנים בדיוק?
לגיל 18 יש משמעות חוקית, וזו הסיבה היחידה לציין אותו.
אבל הרי גם הוא שרירותי אם אנחנו, ההורים, נשנה מתישהו את דעתנו ואת החלטתנו לגבי
הילד הספציפי החד פעמי שלנו, לא משנה אם זה יקרה בגיל 13 ו-11 חודשים או 15 ועשרה ימים.
הכברתי מספיק מלים?