תודה לאמא של מוש!
האם חוץ מתפר היא עושה עוד משהו? שמירת היריון? לא להתאמץ? פרוגסטרון משבוע 16?
וכמה זמן היא חיכתה אחרי הארוע/ הרופאים המליצו לה לחכות עד שהיא ניסתה שוב להרות?
תודה מכל הלב.

אני משתתפת בצערך

לקרובת משפחה שלי זה קרה, הפלה מאוחרת בעקבות אי ספיקת צוואר הרחם בהריון שני לאחר הריון ראשון תקין.

מאז היא ילדה כבר 3 פעמים, בכל תחילת הריון היא עושה תפר ומוציאה אותו בתחילת תשיעי.

שיהיה לך בהצלחה רבה בהמשך @}

שלום יקירות,
אני לאחר הפלה מאוחרת/ לידה מוקדמת בשבוע 23, לאחר 3 הריונות תקינים...
לא מצאו זיהום...
לא היה חום...
לא יודעים למה הגוף נכנס ללידה פתאום.
חשד לאי ספיקה של צוואר הרחם.
תפר צווארי חירום לא עזר.
עצוב לי מאוד...
האם אתן מכירות מישהי שהרתה אחרי מצב כזה וללדת בזמן?
ומה היא עשתה? שמירה או תפר?
תודה רבה.

רוצה לשתף אותכם שגם לי קרה הפלה בדבוע 18 זה התחיל עם חום והיה לי דימום שבוע שלם הייתי בחול כל החופשה ישבתי בחדר שחזרתי לארץ טסתי במהירות לבית החולים היא בדקה אותי ולא ידעה מאיפה הדימום העובר היה עם דופק אבל ללא מים בכלל אחרי זה אישפזו אותי עם אנטיביוטיקה ויום אחרי בדקו אותו לצערי לא היה לו דופק כנראה בגלל שלא היה לו מים היה לי כל הריון בריא ובסדר עם צוור רחם ארוך וסגור עד הרגע האחרון גם יום לפני שהתחיל הדימום הלכתי למיון לבדיקה היה הכל בסדר גם אצלי לא ידעו ממה הסיבה זה היה הריון 2 שני שלי הבית יש לי בן בריא שנולד בשבוע 37.2

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקווה שטוב לכם יותר כמה שניתן כעת

שתהיה לכם שנה טובה ומבורכת בבריאות החלמה שמחה ואהבה!

תודה!

שתהיה לכם שנה טובה ומבורכת בבריאות החלמה שמחה ואהבה!

אין לי מושג מה "נכון", אבל נראה לי שזה סימן טוב של תהליך הבראה עצם זה שהתחלתם לחשוב בכיוון.
מצד אחד אנחנו רוצים עוד ילד, מצד שני לפעמים זה מרגיש לי מוקדם מדי אחרי האבדן. לא רוצה שהריון חדש יהיה "תחליף" לזה שאבד..


שתהיה שנה טובה!

אמן!

_קראתי ושמחתי שהקיץ הסוער הזה עבר והצלחתי לרדת מרכבת ההרים סוף סוף.
הזמן כן מקהה את הכאב._
טוב לשמוע. מקווה שימשיך בכיוון הזה.

ואפילו התחלנו לחשוב על לנסות שוב.
אין לי מושג מה "נכון", אבל נראה לי שזה סימן טוב של תהליך הבראה עצם זה שהתחלתם לחשוב בכיוון.
מאחלת לכם שתיקחו את הבחירה שהכי נכונה לכם, ושהיא תוביל לתוצאות טובות.

שניהם מאושרים ועסוקים עם חברים , חוגים , ושפע המסיבות שצצות לפני פרוץ החורף הקפוא. - טוב לשמוע

ביטוח לאומי זה גן עדן לעומת ביטוח רפואי אמריקאי - מקווה שתעברו את המהמורה המיותרת הזו...

שתהיה שנה טובה!

וואו. מלא זמן לא הייתי פה.
לפני כמה ימים קראתי שוב את כל הדף. סתם, מין סוג של התעללות עצמית
רציתי להיזכר שוב בחודשיים+ האחרונים. קראתי ושמחתי שהקיץ הסוער הזה עבר והצלחתי לרדת מרכבת ההרים סוף סוף.
הזמן כן מקהה את הכאב.

ואפילו התחלנו לחשוב על לנסות שוב.. לפעמים זה משמח אותי, ולפעמים ממלא אותי בפחד..
לא יודעת מה יהיה עם זה, אבל למדתי לא לתכנן יותר מדי קדימה (קשה לקונטרול פריק שכמוני).
כשדיברתי עם המיילדת שלי היא הציעה שנחכה עוד קצת כי בקיץ היא יוצאת לחופשה של חודש, וגם מיילדות אחרות עושות אותו הדבר וקשה להן לתת כיסוי הולם ללידות באזור.
גם התחלתי ללכת לטיפולים שבועיים אצל רופאה סינית לאקופונקטוריה, וגם היא אמרה שכדאי לחכות עוד חודשיים לפחות, מבחינה אנרגטית.
הילדים גם כן ירדו מרכבת ההרים הרגשית שלהם, הקטן הולך לגן חדש בתוך בית הספר של הגדולה, ושניהם מאושרים ועסוקים עם חברים , חוגים , ושפע המסיבות שצצות לפני פרוץ החורף הקפוא.
לפעמים הם שואלים שוב על התינוק, ואם יהיה לנו עוד אחד. אני לא יודעת, אני אומרת להם. אם יהיה אתם תדעו ראשונים
התמונות של התינוק נותרו בבית החולים. לא מסוגלת ללכת לשם ולאיש גם קשה עם זה.
ועוד לא גמרנו עם טירוף החשבונות של בית החולים ביטוח לאומי זה גן עדן לעומת ביטוח רפואי אמריקאי..

אני עדיין מעבדת את הלידה , הפרטים הקטנים עוד בזיכרון, מכאיבים וממלאים בעצב ומחשבות. מקווה שעם הזמן גם זה יתעמם לו..

מה שלומך?

נראה שהאיש שלך, כן מרגיש צורך לספר ושיידעו. ואולי בעצם הוא מספר בשביל להביע תמיכה בך?
כן, גם בשבילי וגם בשבילו, כי גם לו זה קשה , רק בדרך שונה כמובן.

תעשי מה שטוב לך!
אם רק הייתי יודעת מה טוב לי כרגע 2 האפשרויות לא משהו, וכנראה בגלל זה לא אכפת לי כל כך אם הוא כן מספר או לא. אני בברירת מחדל לא מספרת, כי זה יותר קל לא לומר כלום..


נדנדת העליות-נפילות
זה יותר רכבת הרים מאשר נדנדה ..אבל משתדלים לעלות יותר מאשר לרדת

לך ולמשפחה
תודה!

שולחת חיבוק.
ומצד שני למה שלא ידעו? מי ששואל מה נשמע לא יכול לצפות תמיד לתשובה אחת, לא?
כן תמיד כששואלים מישהו מה נשמע אנו מסתכנים שלפתע הוא יחליט -אויה, אויה - אכן לענות לנו!!
תעשי מה שטוב לך!

אה, את שואלת אם זה טוב או רע לך-
את בטח יודעת לבד שהקול הפנימי שלך, הוא היחיד שיכול לפסוק בעניין..
אולי בכלל מה שרצית, זה רק לשמוע את עצמך שואלת בקול רם..

נראה שהאיש שלך, כן מרגיש צורך לספר ושיידעו. ואולי בעצם הוא מספר בשביל להביע תמיכה בך?
פתאום עלתה בי מחשבה-
אין לי מושג אם את נראית בהריון או לא,
אבל אם כן,
אולי העובדה שהאיש שלך מספר,
היא בבחינת הקדמת תרופה למכה, כדי למנוע שאלות שעלולות להכאיב?

מקווה שעם כל נדנדת העליות-נפילות,
את כל פעם, עולה עוד קצת..
לך ולמשפחה

שיקום והחלמה של הגוף שלך, מבחינה פיזית ואנרגטית
כן, אנרגטית בעיקר.

בין השאר אני לא מרוכזת בעבודה, אפילו לא 10%.

עוד הבדל ביני לבין האיש - כשפוגשים אנשים שלא ידעו על ההריון ושואלים "מה נשמע?" אני אומרת "טוב",
ואילו הוא מספק שהיינו בהריון ואיננו יותר . לכולם כמעט. גם למי שמכיר אותנו יותר וגם מי שמכיר פחות.
לא אכפת לי שהוא מספר, אבל קשה לי להחליט עם זה טוב לי או לא. מצד אחד לא בא לי שכולם ירחמו עלי או לעורר כל מיני רגשות אצל אנשים שבד"כ אני לא יותר מדי בקשר (ולכל אחד יש סיפור, אם על עצמם או על הדודה מבנימינה),
ומצד שני למה שלא ידעו? מי ששואל מה נשמע לא יכול לצפות תמיד לתשובה אחת, לא?

מה זה משנה, גם ככה ב-50% מהמקרים לא מוצאים סיבה, ואני לא מתכוונת להפוך עולמות ולחפש בעיות רפואיות שבטח לא קיימות.
אני חושבת שאת צודקת... הדבר העיקרי שהייתי מתמקדת בו זה שיקום והחלמה של הגוף שלך, מבחינה פיזית ואנרגטית.
ובאמת נראה שעוד הריון בשלב הזה הוא מעמסה גדולה מדי, מכל הבחינות...

פגישה עם המיילדת שלי.
עברנו על תוצאות הפתולוגיה (הכל שלילי)
בדקה את הרחם והכל נראה יופי טופי.
דיברנו עוד קצת על חווית הבית חולים (מסקנה - לא מומלץ לאף אחת)
נשלחתי הבייתה לחכות שהמחזור יגמר (התחיל מחזור אמיתי וחזק הרבה יותר מהרגיל אחרי 4 שבועות) ולחזור לאולטראסאונד אם הדימום לא מפסיק לגמרי תוך שבועיים.
לפי כל הסיפור והתוצאות נראה לה שההפלה היתה אולי מאיזשהו זיהום שלא התגלה בפתולוגיה. מה זה משנה, גם ככה ב-50% מהמקרים לא מוצאים סיבה, ואני לא מתכוונת להפוך עולמות ולחפש בעיות רפואיות שבטח לא קיימות.
קיבלתי גם פרטים לקבוצת תמיכה, אבל באמת שאין לי כח לזה כרגע. אולי בהמשך.

ביקשה גם שנחכה עוד מחזור אחד לפני שמנסים שוב, אבל אני לא יכולה לחשוב על הריון נוסף. מרגישה שהגוף שלי השתגע, והילדים שלי עדיין מחורפנים.
הדבר האחרון שאני צריכה בזמן הזה זה עוד הריון. יש לי סחרחורת רק מלחשוב על העיפות, בחילות, הכבדות, והפחדים שילוו הריון אחרי חוויה שכזו.

יש לי 3 ימי חופש .. נסעתי לכנס מהעבודה (גם כן תוכנן לפני חצי שנה ) חוצמזה שיש לי מלא עבודה יהיה לי גם זמן לעצמי בלי ילדים שמתעקשים
להמשיך לנשק לי את הבטן ולדבר על התינוק.

אבל בנתיים נהייתי היפוכונדרית. בטיסה הקודמת הייתי משוכנעת שיהיו לי קרישי דם.
הפעם כל הטיסה פחדתי מצניחת רחם (יש לי רצפת אגן ושרירי בטן חזקים, אבל קראתי שזה לא אומר כלום..)
בדקתי איפה בית החולים הקרוב, שיהיה
לא מתאים לי.

גם עצבנו אותי מהמשרד של הרופאה, שאחרי שנפנפו אותי קיבלתי הביתה מכתב "לצערי ראיתי שביטלת את התור איתי" כוסססאמו, מי ביטל למי??
והמיילדת שלי חוזרת רק עוד יומיים. עוד טיסה אחת לעבור ואני אפגש איתה. נקווה רק שגם היא לא תחרפן אותי (ושסופת שלגים קיצית לא תבטל לי את הטיסה)

<הולכת לעשות קצת יוגה>

לעבור את הצירים בהכרה מלאה
אם הייתי יכולה לחזות את העתיד הייתי גם בוחרת בלי האפידורל. אני לא בטוחה שזו הייתה החלטה טובה מבחינתי, אבל במקום ההוא האיום בהרדמה מלאה הפחיד אותי יותר.

כתבת שהמקרה שלך נדיר
זה נדיר כי אין לי "היסטוריה" ויש לי 2 ילדים בריאים שנולדו אחרי 40+ שבועות בהריונות קלילים.
אני לא חושבת שאצלי זה קשור לצוואר הרחם כי שלושה ימים לפני באולטראסאונד צוואר הרחם היה ארוך וסגור (זה אחרי יומיים של דימומים והתכווצויות)
לא בדקתי אחרי זה שוב, אבל הלידה עצמה התפתחה רק אחרי יום שלם של צירים. בכל מקרה אני אשאל את המיילדת שלי כשניפגש בעוד כמה ימים.


שולחת לך כוחות גוף ונפש
תודה!

bi cycle יקרה

את נשמעת אישה כל כך חזקה, במודעות מלאה, עם שתי רגליים על הקרקע...
התיאור שכתבת על איך התינוק נולד, איך החזקת אותו... קורע את הלב
אני ממש מאמינה שעשית בחוכמה ומילאת צורך טבעי וחשוב בכך שהתעקשת לעבור את הצירים בהכרה מלאה, לדעת מה צפוי לקרות, לראות ולהחזיק את התינוק... שביקשת להיות חלק נוכח בתהליך הלידה והפרידה... אני חושבת שזו בחירה אמיצה שתומכת בריפוי שלם יותר בהמשך.

כתבת שהמקרה שלך נדיר... יש לי חברה שעברה משהו דומה, פעמיים
אצלה זה היה קשור לאי ספיקה של צוואר הרחם, הוא פשוט התקצר בשלב הזה (שבוע 22) והיו צירים ולידות מוקדמות מדי שאי אפשר היה לעצור.
אמנם אצלה זה קרה בהריונות הראשונים, וגם אלה שאחריהם היו בסיכון מתמיד והועברו בשמירה בשכיבה מלאה כדי למנוע חזרה של מצב כזה
(זה הצליח... ילדה אחת נולדה בשבוע 34 אחרי קימה אקראית מהשמירה, והשני נולד בשבוע 40 אחרי שמירה הדוקה יותר , היום שניהם בריאים ושלמים)
אני לא יודעת אם המידע הזה עוזר איכשהו, רק משתפת אולי זה ייתן לך איזה קצה חוט...

שולחת לך כוחות גוף ונפש, ושמרי על עצמך כפי ש שרה לה מציעה @}

לנוח בלי לספר לך סיפורי אימה

אפשר גם וגם לא מפחיד אותי לקרוא סיפורי אימה
<הולכת לתלות שלט מעל המחשב >

תכיני שלט ותתלי על הקיר
אפשר לשכנע אותך לנוח בלי לספר לך סיפורי אימה? (כי יש).

לא כדאי למהר לחזור לשיגרה, יש לזה מחיר
למרות התאורים אני אולי ב-10% פעילות גופנית מהשגרה.
אולי היה עדיף לנוח בבית ולא לסוע לגבהים, אבל המחיר הנפשי היה גבוה מדי. אני משתגעת בבית.

לקחתי סיכון כי הדימום מיד לאחר הלידה כמעט נפסק אחרי שבוע. גם המיילדת שלי אמרה שהסיכון בנסיעה מינימלי.
בהוראות השחרור מהבי"ח הרופאה רשמה בסעיף פעילות גופנית "as tolerated" אבל היא לא ידעה עם מי יש לה עסק..

היום בערב הדימום הנוכחי כמעט פסק, ולא היו לי במשך כל התקופה סימפטומים אחרים, אז כרגע לא נראה לי שיש שאריות שיליה.
אני מרגישה פיזית מעולה, אבל ברור לי שזה קצת פיקציה בעיקר לאור הדימום..
אני צריכה להשתדל לנוח מבלי להשתגע יותר מדי

את במשכב לידה
אני צריכה להזכיר את זה לעצמי לעתים יותר קרובות ..

הדימום שאת מספרת עליו נשמע יותר כמו הדימום אחרי לידה שהתחדש מכיון שחידשת מוקדם מדי פעילות גופנית מאומצת מדי לשלב שבו את נמצאת. את אחרי לידה, את במשכב לידה ואת צריכה להמנע מכל פעילות מאומצת או/ו מואצת. לא כדאי למהר לחזור לשיגרה, יש לזה מחיר. אם הדימום לא נפסק, כרוך בכאב/ חום/ ריח לא נעים, אולי נשאר חלק מהשליה ברחם, וזה כבר סיפור אחר.

יכול להיות שזה גל שני של הדימום. (לי היו שלושה גלים. זה היה בשבוע מוקדם יותר בהריון)

יכול להיות מחזור 3 שבועות אחרי הלידה?? אתמול , כבר שבוע אחרי שהדימום פסק ונותרו רק כתמים מעטים
התחיל שוב דימום טרי. היום זה נראה ומרגיש כמו מחזור. אוף.

תודה לכולן על התובנות!

יש פורום בתפוז שנקרא פורום אבדן הריון תמיכה
הייתי גם שם, אבל פחות התאים לי. לא יודעת להסביר למה, אולי יש שם יותר מדי התעסקויות עם הממסד הרפואי. אני מחפשת כיוונים יותר פנימיים והוליסטיים בשבילי
ודרכים לעזור לילדים שלי (הבת שלי כבר מספרת בשלוות נפש על התינוק שמת לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, והיום היא שאלה חברה בחודש תשיעי "אבל למה את לא מתכננת לידת בית??!!" . סימנים טובים נראה לי ) .
בקונפורמיזם חושבים ש"ילדים הם עמידים" . ואפילו בהלם הראשוני בבי"ח שאלנו את הרופאה איך מספרים דבר כזה לילדים, וזה בדיוק מה שהיא אמרה
אנחנו יודעים שזה לא נכון, וה"עמידות" זה רק wishful thinking של המבוגרים שקשה להם להתמודד בעצמם.

עצוב לשמוע על כל האבדנים וכמה שזה קורה הרבה מסביבנו

אישה יקרה, אני מבינה לליבך מאוד עברתי לידה שקטה בעצמי ביום רביעי בשבוע שעבר.
יש פורום בתפוז שנקרא פורום אבדן הריון תמיכה. אני כותבת שם ונתמכת יש שם הרבה ידע ומקום בלב.
אני קוראת אותך וכואבת אותך.
ומוסיפה שתי קלישאות משלל הקלישאות ששמעתי בשבוע האחרון.
הראשונה אלוהים הפחיד אותי אבל לא העניש אותי.
והיה רע רע לתפארת.
חיבוק ענק וזהיר על השדיים הרגישים.

קוראת אותך ושולחת חיבוק
כל-כך מבינה את מה שעובר עליך

אין לה תשובות
לפעמים דברים רעים קורים בלי שום סיבה.
אני זוכרת שכשהיתה לי הפלה בזמנו, חשבתי הרבה מה יכולה להיות הסיבה, וגם כמובן ששיחקתי ברעיון איך זו יכולה להיות אשמתי ומשהו שעשיתי :-\
אני חושבת שזה נבע מרצון להשיג קצת שליטה בסיטואציה העצובה הזו (כאילו כן היה אפשר למנוע את האובדן), אפילו במחיר של אשמה שלי...

קחי אויר ותני לעצמך זמן.

קוראת אותך בשקט כבר כמה ימים ושולחת לך חיבוקים. עכשיו גם חיבוק וירטואלי

קחי אויר ותני לעצמך זמן.
לא לשכוח לנשום

מבחינת הילדים - למרות כל ההסברים שלנו מתישהו הרגיש לי שהם סוחבים תחושה קשה של אשמה ושהשאלות החוזרות ונשנות שלהם לגבי למה זה קרה דורשות שאני אגיד בקול (ובעצם בעיקר לעצמי ואת זה לקח לי הכי הרבה זמן לעשות...) שאף אחד מאתנו לא אשם בזה שזה קרה. זה מה שאלוהים החליט ואנחנו, כבני אדם לא יכולים להחליט החלטות כאלה ושום דבר שעשינו או חשבנו לא גרם לזה...

אני אומרת לבן שלי כשהוא שואל שוב ושוב את אותה שאלה, שאנחנו לא יודעים למה, וזה קורה שתינוקות לא יכולים יותר לגדול בבטן של אמא.
לא חשבתי על כיוון של תחושות אשמה. אני אשתדל לשים לב לזה בפעם הבאה (שבטח תהיה מחר)


אולי יעזור לאיש שלך לקרוא גם הוא כמה סיפורים כאלה כדי להבין למה את צריכה את המסע האישי שלך מול זה ועם זה.
אני אנסה לתת לו לקרוא, למרות שאני הקוראת הסדרתית בבית, והוא כבר מייאוש מסכים כל המסקנות שלי כי אני כבר עשיתי את ה"מחקר" ..

הייתי רוצה לדעת מה הסיבה מהצד הרפואי, אבל גם אין לי יותר מדי כח לחפור ולהתחיל בסשנים של בדיקות.
בדיוק הלילה חזרנו הביתה וחיכה לי בדואר מכתב מהרופאה שמפרט את כל הבדיקות שעשו לזיהומים ופתולוגיה של השיליה וחבל הטבור, ואיך לא מצאו כלום והיא מצטערת שאין לה תשובות

מהנסיון שלנו (אובדן הריון בשבוע 40+) :
עשיתי כמה בדיקות דם אחרי, משהו די כללי שרופא הנשים בקופת החולים נתן לי לעשות. לא משוכנעת שזה כלל גם קרישיות. אצלנו דווקא כן הסכמנו לנתיחה ולא ממש מצאו משהו (חשד לאי ספיקה של השיליה שלא ממש הסתדר עם הגודל של העוברית והשבוע שהגענו אליו). לאחרונה חברה שיתפה אותי בכך שיש ערך מסויים בבדיקת החלבון העוברי שיכול להוות סממן ללידות מוקדמות ועוד כל מיני מרעין בישין. אולי יש טעם לתהות לגבי זה (אני אישית נטשתי את הבדיקה הספציפית הזו לגמרי בכל ההריונות שבאו אחרי).

באופן אישי, אני די נטשתי את הבירור הרפואי והלכתי לכיוונים שתמכו בי מבחינה נפשית ורוחנית. המסע היה ארוך ומטלטל וכמובן כמובן ששינה את חיי ואת חיינו כמשפחה.

מבחינת הילדים - למרות כל ההסברים שלנו מתישהו הרגיש לי שהם סוחבים תחושה קשה של אשמה ושהשאלות החוזרות ונשנות שלהם לגבי למה זה קרה דורשות שאני אגיד בקול (ובעצם בעיקר לעצמי ואת זה לקח לי הכי הרבה זמן לעשות...) שאף אחד מאתנו לא אשם בזה שזה קרה. זה מה שאלוהים החליט ואנחנו, כבני אדם לא יכולים להחליט החלטות כאלה ושום דבר שעשינו או חשבנו לא גרם לזה...

אולי יעזור לאיש שלך לקרוא גם הוא כמה סיפורים כאלה כדי להבין למה את צריכה את המסע האישי שלך מול זה ועם זה.

קחי אויר, קחי את הזמן

מה זה אומר אם יש מחיצה?
אולי יש רקמה איפשהו ברחם, שאם העובר משתרש בקרבתה, לא נותנת לו מספיק מקום לגדול.

ואם כן, מה יש לעשות?
מסירים אותה בהליך כירורגי פשוט יחסית (בגישה וגינלית). בניגוד לקרישיות, זה רלוונטי רק אם אכן תרצי עוד ילד.

קריוטיפ לא בטוח (וגם לא נראה לי הכיוון הנכון אצלנו)
באמת לא סביר על רקע ההיסטוריה הטובה, אבל עדיין אפשרי. לא הייתי בודקת אם אין כיסוי.

היתה לך עוד איזושהי הפלה טבעית אי פעם?
לא, כלום. 2 ההריונות הראשונים היו קלילים ונכנסתי להריון בנסיון הראשון. הפעם זה לקח יותר זמן.

ביטוח הבריאות מכסה את הבדיקות האלה?
עוד לא בדקתי. זה תלוי בד"כ בהפניה מרופא . אני אצטרך לדבר איתם אם נחליט שכן. קרישיות אני די בטוחה שמכוסה, קריוטיפ לא בטוח (וגם לא נראה לי הכיוון הנכון אצלנו)

בעצם, אולי כן כדאי לבדוק את האנטומיה
מה זה אומר אם יש מחיצה? ואם כן, מה יש לעשות?

כל כך עצוב ...
קחי זמן זמן זמן זמן זמן להתאבל

שאפי נחמה מהטבע מסביב
אני מצטערת מאד מאד על האובדן שלכם, תודה שאת משתפת

כמה כדאי לחפור ולנסות לבדוק סיבות אפשריות ללידה המוקדמת?
היתה לך עוד איזושהי הפלה טבעית אי פעם?
ושאלה נוספת שאולי רלוונטית לכם - ביטוח הבריאות מכסה את הבדיקות האלה? (בארץ רק אחרי 3 אובדנים בשליש ראשון, 2 בשני או 1 בשלישי, ופרטי זה יקר).
זה בהחלט יכול להיות מקרי לגמרי ואקראי לגמרי וחסר סיבה. זה קורה.
זה יכול להיות קשור ל{{}}קרישיות יתר (שיכולה להיות מצב נרכש), ואני הייתי שוקלת ברצינות לבדוק, גם כי קרישיות יתר זה מצב בריאותי שצריך להתייחס אליו גם בלי קשר להריונות (בטיסות למשל).
דברים אחרים שאפשר לבדוק הם קריוטיפ הורי ואנטומיה של הרחם (מחיצות וכד'). על רקע 2 ילדים בריאים ש"הושגו" בקלות (?), אני לא יודעת כמה זה רלוונטי.
בעצם, אולי כן כדאי לבדוק את האנטומיה (באמצעות היסטרוסקופיה אבחנתית - בדיקה קצרה ודי קלה). מכיוון שהעובר היה חי עד הרגע האחרון, יותר סביר לחשוד שאם יש בעיה היא ברחם. אולי 2 הילדים האחרים השתרשו רחוק מהמחיצה, והוא עליה או קרוב אליה.


הקטן לעומת זאת יותר מחורפן. התחיל להרביץ לכולם, כולל לנו , משתולל וצורח.
גם הבן שלי היה בן 4 וקצת כשאיבדנו הריון מתקדם. זה בהחלט השפיע לו על ההתנהגות לתקופה ארוכה, למעשה עד עכשיו מבחינות מסוימות. לא רק על ההתנהגות כמובן, הוא גם מדבר עליה, חושב עליה ומתגעגע אליה למרות שהכיר אותה רק דרך הבעיטות. אבל כן, גם חרדות, תוקפנות לפעמים, היצמדות יתר, רגרסיה להתנהגות תינוקית לתקופה. אין לי כל כך עצות בעניין הזה, אולי חוץ מלתת לזה מקום. בוודאי עכשיו, כשזה כל כך טרי.

ולגבי הילדים, נראה לי שהגדולה יכולה להתמודד. דיברתי איתה הרבה.

הקטן לעומת זאת יותר מחורפן. התחיל להרביץ לכולם, כולל לנו , משתולל וצורח.
כמה פעמים הוא שאל אותי למה התינוק היה צריך למות..

שמעתי אותו לפני כמה ימים אומר לחברה שלנו "I'm going to be a big brother"
הוא בן ארבע. לא יודעת מה עוד לעשות לעזור לו חוץ מזמן ותשומת לב..

ולשלב השאלות..

בשבילי, כמה כדאי לחפור ולנסות לבדוק סיבות אפשריות ללידה המוקדמת?
כאמור, בפתולוגיה לא מצאו כלום, לא זיהום ולא בעיות בשיליה.
הרופא הממומחה שראיתי אמר שבהרבה מקרים יש זיהום ולא מוצאים את המקור. נראה לי שזה היה משהו זיהומי בגלל שהדימום התחיל עם חום גבוה והיתה עליה קטנה בלויקוציטים (אם כי ע"פ הרופא לא מספיק כדי להראות שיש זיהום ברחם)
בחרנו לא לעשות נתיחה של התינוק, כי רוב הסיכויים שלא ימצאו כלום. גם לא קריוטיפ מאותה סיבה.

עכשיו אני יכולה להחליט שלא בודקים עוד כלום או להתעקש על בדיקות כמו קרישיות דם.
נראה לי שאני לא אתעקש. גם ככה התעסקות עם רופאים לא עושה לי טוב. יש סיבות טובות כן להמשיך ולבדוק? דברים אחרים שכדאי לבדוק?

השבוע שביליתי בבית בין הלידה לנסיעה לחופש היה יותר גרוע מהשבוע הקודם שהייתי בו חולה וצמודה למיטה.
אני לא יכולה להיות עם עצמי. יש 2 ילדים אנרגטיים לטפל בהם, יש סבא וסבתא שמסתובבים סביבנו, יש את בן הזוג שלא מבין כל כך למה בא לי להישאר בבית, וגם לי לא בא לדבר איתו יותר מדי.
בלילה לפני הטיסה הכל התפרץ בשיא הסידורים והאריזה לטיול. הוא לא מבין למה אני לא מדברת איתו ולמה אני לא שמה הכל מאחורי, ואני צורחת עליו שיסתום אם אין לו משהו טוב לומר.
הוא צועק עלי בחזרה שהמיילדת שלי הכניסה לי שטויות לראש עם "להיפרד מהתינוק" ובגלל זה קשה לי יותר.
אחרי שקצת צרחנו התחלתי להסביר לו. הייתי צריכה לעבור את הצירים לבד יום שלם עד שהלכתי לבי"ח בלילה.
הייתי צריכה להחזיק את התינוק ולראות אותו.
המיילדת שלי היא היחידה מכל מי שראיתי בבי"ח שהסבירה לי מה הולך לקרות. אם היא לא הייתה שם לא הייתי יודעת מה לעשות אחרי שהתינוק נולד ואחר כך הייתי מצטערת על מה שלא עשיתי.

אני מבינה אותו שהוא חווה את ההריון אחרת, שמבחינתו זה היה עובר, ומשהו לא מוחשי. אני גם מקנאה בו קצת..

הילדים באים ושואלים "למה את בוכה?"
אני אומרת להם אמא עצובה. "בגלל התינוק?" כן.
הם פוחדים שאני הולכת לחזור לבית חולים..
אנחנו מרגיעים אותם שסאגת הבית חולים חלפה, והם הולכים לחדר.
אחרי 10 דקות הם חוזרים לבושים מוכנים לישון. אני כבר באה לקרוא לכם סיפור.
"לא צריך" אומרת הגדולה, " קראתי כבר סיפור לשנינו , אנחנו מוכנים ללכת לישון"
הם מתרגשים לקראת הטיול, השינה באוהל ולהיפגש עם החברים

למחרת בחמש בבוקר אנחנו בשדה תעופה. הקלה.
החופש מתחיל.

מקווה שתקחי קצת זמן לנוח. לעכל אפשר גם על ההר אבל הגוף צריך את המנוחה שלו (את אחרי לידה).

יש לי עוד כמה שאלות על ההתמודדות שלנו ושל הילדים.
יש פה בעלות ניסיון באבדן עוברים ותינוקות (למרבה הצער) שבטח יוכלו לתת מענה.

מתי כל זה קרה?
שלושה שבועות.
יצאנו לחופש לפני שבועיים. עיתוי מעולה יצא לי.
טוב לכולנו להיות מחוץ לבית. היינו אצל חברים שבוע. קמפינג ואופני הרים. הילדים משחקים עם הילדים שלהם ומבסוטים.
מדי פעם צפים להם דברים. הגדולה בנסיעה מסתכלת בעננים ומתחילה למצוא צורות ואז מונה את כל מי שמכירה שמת -
סבתא שלי, של בן הזוג, הדוד שמעולם לא הכירה חי, הכלב שלנו, ו.. " אני רואה גם תינוק"

הקטן בוקר אחד בא אלי ופתאום שואל "למה התינוק מת? "
או אומר לחברים שלנו "When I'll be a big brother .. "

קשה להם, אני יודעת.
גם לנו קשה, אבל אנחנו ילדים גדולים.
אני דואגת לילדים שלי, בעיקר כשנחזור הביתה עוד כמה ימים. ברור לי שתבוא עוד נפילה שלהם.
הקטן כבר מחורפן, עם התקפי זעם (אפילו יותר מהרגיל) , וגם הרביץ לילדים של החברים.
הגדולה שלי שלא יודעת לסתום את הפה סיפרה לבחורה בהריון שראינו בעליה לאיזה הר "גם לאמא שלי היה תינוק והוא מת .. "


מאחלת לך הריון חדש בריא כשיתאים והתאוששות טובה רכה שלמה.
תודה!
כרגע שנינו צריכים עוד זמן.
אולי מספיק לי שני ילדים, גם ככה קשה לנו איתם והם די high maintenance..
הייתי רוצה עוד ילד, אבל אחרי ההריון שאבד אני לא מוכנה כרגע לעבור עוד אחד.
גם די משגע אותי שלא מצאו שום סיבה.

אני לא חושבת שאפשר להתאושש לגמרי מדבר כזה, זה תמיד ישאר חלק מאיתנו. בטח עוד כמה חודשים דברים יראו לי אחרת אני מקווה.

שבוע הבא יש לי פגישה עם המיילדת שלי, ונשמע מה יש לה לומר על מה שהיה.
חייבת לזוז עכשיו.. יוצאים שוב לטייל בהרים.
אעדכן בהמשך, יש לי עוד כמה שאלות על ההתמודדות שלנו ושל הילדים.

מאחלת לך הריון חדש בריא כשיתאים והתאוששות טובה רכה שלמה.

מתי כל זה קרה?

שלושה ימים אחרי כמו שעון מגיע החלב.
הגב שלי כואב בנקודה שכאב כשקיבלתי אפידורל, ועכשיו גם על הבטן אני לא יכולה לישון. מסתובבת בבית עם עלי כרוב בחזיה ושקיות קרח.
אני יודעת שזה יעבור תוך 3 ימים, אבל התחושה המוכרת של חזה מלא אחרי לידה מטריפה אותי.

אנחנו יוצאים כל יום בערב לאנשהו. גם ככה אני לא יכולה לישון, ויש לנו עדיין בייביסיטר צמוד בבית.
יוצאים גם עם הילדים. בקיץ יש מוזיקה בחוץ בערב, ופוגשים שם את כל העולם.
לחצי הייתה עוד הברקה להודיע על האבדן באימייל. גם לחברים קרובים, וגם למי שסתם מכיר. כל העיר כבר ידעה, בכל זאת חודש חמישי.
ככה לפחות לא צריך לספר שוב ושוב כשפוגשים מכרים.
יושבים בפארק בערב , יש מוזיקה, חברים הביאו אוכל, מציעים עזרה עם הילדים ובכלל, רק שנגיד מה . הילדים מאושרים, משחקים בדשא עם חברים.
אולי היום בלילה אני אצליח לישון סוף סוף?
אני לא ישנה. לא מתכוונת לקחת כדורי שינה. אם הגוף לא נרדם כנראה שיש סיבה טובה.
בצד הפיזי כבר אין לי גודש כמעט, ודימום מינימלי. הרחם מכווצת כמעט לגמרי.
בצד הנפשי יש עוד הרבה יותר. להיזכר ולעבד את "החוויה". אני עוד עמוק בשלב הכאב, ומוקדם לי מדי לעבור הלאה. רבאק, בקושי שבוע עבר.

הילדים שלי מתחרפנים. לא יודעת אם זה יותר בגלל שקשה להם או בגלל שאין לי סבלנות אליהם.
אני עצבנית על כולם.
על החצי שבוחר לא להתמודד וממשיך בחייו כרגיל (זכותו, אבל בכל זאת מעצבן )
על ההורים שלו שיהיו אצלנו בבית עוד שבוע ולא יודעים איך לאכול אותי,
על ההורים שלי שלא יודעים מה לומר לי בטלפון מעבר לאוקיאנוס, ומצליחים איכשהו לומר את כל הדברים הלא נכונים ,

והילדים שלי משגעים אותי. הקטן לא מפסיק לנשק לי את הבטן, והגדולה ממשיכה לבקש לראות סרטי לידות מים
ושניהם משתגעים מהקיץ, החופש, והאטרף של השבוע שעבר.

יום אחרי אני לוקחת את הילדים לבריכה. בזמן שהם בשיעור שחיה מתקשרת אלי המיילדת גיבוי לשאול מה שלומי ולקבוע לי פגישה. שיט, המיילדת שלי לא עידכנה אותה מאיפה שהיא נמצאת עכשיו.

אחרי שלושה ימים אני עדיין לא מצליחה לישון יותר מ3-4 שעות בלילה.
ממשיכה להתעורר בשלוש בבוקר , השעה שבה התחילה ונגמרה הלידה

אני מחליטה ללכת לעבודה רק כדי לעוף קצת מהבית. מתקשרת לנייד של המיילדת שלי לשאול איך אני מקבלת את תוצאות הפתולוגיה לפני שהיא חוזרת בחודש הבא.
היא מבקשת לשמוע איך היה בבית חולים, ואומרת שבמצבי לא נראה לה שיש בעיה לטוס לחופשה שלנו בעוד כמה ימים לפחות משהו אחד טוב.
קבענו פגישה לעוד חודש כשתחזור.

מבקשת מהחצי שיתקשר למשרד של הרופאים/מיילדות לקבל את תוצאות הפתולוגיה כי אני לא מסוגלת לעשות את זה (וגם לא בא לי לדבר איתם, גם הם עיצבנו אותי כמובן כשהתקשרתי לקבוע תור לרופאה ונתנו לי רק תאריכים שאני לא נמצאת בהם ובסוף נפנפו אותי עם "תלכי למיילדת שלך ותעזבי אותנו בשקט" . בארה"ב תוצאות בדיקות רפואיות שייכות לרופא. בבית חולים לא מוכנים לתת לי ישירות. רק לתיבה של הרופאה שראתה אותי. עוד חוק מדינה, אל תשאלו).
אחת המיילדות מחזירה סןף סוף טלפון לבן הזוג. כל התוצאות שליליות. אין להם מושג מה קרה.
לא יודעת אם זה יותר טוב או פחות.

החצי שמח שנגמר יחסית בקלות, אני עוד עצבנית על האפידורל שהפך אותי לחצי משותקת לשעתיים, אבל חוכמה גדולה בדיעבד.

לי ברור שהחלק הקשה מתחיל עכשיו.
לעומת החמישה ימים האחרונים אני מרגישה פיזית מעולה. לא יכלתי לזוז מהמיטה, ועכשיו חוץ מהעייפות אני מרגישה אחלה.

בבית אני אוכלת משהו, ומתקלחת. מתה לישון, אבל לא מצליחה.
הקטן שלי חוזר ממגרש המשחקים עם סבא וסבתא. אני מחבקת אותו, ומחליטה לספר לו כשהגדולה תחזור בצהרים מהקייטנה. הוא לא שואל כלום עדיין..

ב-12 הגדולה חוזרת. שמחה לראות אותי ואת אבא שלה. אני מחבקת אותה, והקטן יושב לידנו.
מתחילה לספר להם שהייתי חולה, ועכשיו אני בסדר. הבראתי. לפני שהספקתי להגיע לחלק הרע היא שואלת "התינוק מת?"
"כן חמודה, הוא לא יכל לגדול יותר ובבית חולים לא יכלו לעזור לו, הוא היה קטן מדי".

היא בוכה ואני איתה. אחיה הקטן גם מתחיל לבכות
אני אומרת להם שזה בסדר להיות עצובים. גם אני ואבא עצובים מאוד, אבל ניסינו ולא יכלנו לעשות כלום, בשביל זה הלכנו לבית חולים והם יכלו לעזור רק לי.
והיא אומרת לי בקול חנוק "אבל אם התינוק מת, איך זה שיש לך עוד בטן גדולה"

אוף כמה עצוב

אחות ראשית חוזרת. בית החולים האוניברסיטאי בעיר הקרובה לא מעוניין בתרומות שכאלה.
הם מבינים שלא יצא להם הרבה מאיתנו, ומציעים אפשרות שנשאיר את התינוק המת שלנו בבי"ח, רק צריך שעורכי הדין שלהם ינסחו משהו.
יש לי כבר סחרחורת מהבלבולי מח שלהם, וכבר לא אכפת לי מה יעשו, העיקר שנעוף כבר מפה.
לא נגעתי בארוחת הבוקר בטעם פלסטיק שקיבלנו, ואני כבר מתה מרעב. אני אוכל כבר בבית, הודעתי לאחות .

בסוף לקראת 10 בבוקר גמרתי עם האינפוזיות, חתמנו על טפסים משפטיים שלא נבוא בטענות אחרי זה לבית חולים ושהם יכולים לעשות מה שבא להם עם התינוק.
האחראית, לפני שנעלמת, אומרת משהו שהמיילדת שלי תוכל לעזור לי לאן לפנות לעזרה ותמיכה נפשית להתמודד עם האבדן. היא כבר התיאשה ממני. אחלה יועצת.

אני מתלבשת. הקטטר של האינפוזיה יוצא סוף סוף אחרי 12 שעות של נצח.
מגיעה המיילדת התורנית עם טפסי השחרור. אני מכירה אותה מהסיבוב הקודם עם הבן שלי שנולד פה.
נותנת לי מרשם לאנטיביוטיקה. את המרשם למשככי כאבים אני לא צריכה. לא מרגישה שום כאבים או התכווצויות (נראה שהמיילדת לא מאמינה לי).
אני צריכה להתקשר למשרד שלהם לקבוע תור ביקורת לעוד שבועיים (לא אמרתי לה שכנראה נהיה עוד שבועיים אי שם בהרים, כנראה עוד פחדתי ששוב יקרה משהו ולא נוכל לטוס)
ולהתקשר אם אני בדיכאון, מדממת, חום עולה, וכו'.
אומרת לי "I'm sorry" והולכת.
יאללה, סלמאת.
יצאתי מהמחלקה והבית חולים ברגל. "ויתרו" לי על כסא הגלגלים (הסטנדרט פה ביציאה מבי"ח, שאני לא אפול ואתבע את האמאשלם).

אנחנו באוטו, נוסעים הביתה.
עכשיו צריך לספר לילדים

בן הזוג מתעצבן גם, נראה לו הזוי לקבור . מעדיף להישאר עם הגדרות של "עובר" ו"הפלה" ולא תינוק ולידה שקטה (אחרי כמה ימים דיברנו על ההבדלים גם הטכניים וגם הרגשיים)
לי באמת לא משנה. אני לא צריכה קבר פיזי לבכות עליו, ומה עוד שגברת יועצת באה עם הקטע של המדינה מחייבת אמרתי לה בעצבים שמבחינתי
אנחנו הולכים הביתה ושהמדינה תבוא ותבחר בית לוויות בעצמה.
הוא מבהיר לאחות, שמחליפה צבעים, שאנחנו אתאיסטים ולא מאמינים באלוהים.
היא והאחות המסכנה שנבחרה לטפל בי בבוקר יוצאות לתת לנו לדבר.
בן הזוג בהברקה מציע שנתרום את התינוק המת למחקר.
קורא לאחות. היא אומרת שצריך להתקשר לאנשהו לברר. עכשיו גם צריך לערב עורכי דין

לפחות היא מבינה שאנחנו רוצים לחזור הביתה, לילדים ולמקום שלנו, ומביאה את אנטיביוטיקה מספר 2.

אני יושבת שם עם האינפוזיה ומחכה לגזר הדין המשפטי.
בינתיים אנחנו קוראים מהחוברות שהשאירו לנו על לידה שקטה. אני בוכה, ושנינו ביחד מריצים דחקות על קטעים נבחרים מהחוברת בנושאי תפילות וכעס על אלוהים (וסליחה מקוראים דתיים, אנחנו אתאיסטים מוחלטים...) .

שנינו הולכים לישון ביחד על מיטת הלידה. שנת לילה של שעתיים.
לפחות האחות לא מציקה לי עם בדיקת vitals עד שאני מתעוררת בשבע בבוקר.
שוב אנטיביוטיקה.
מתקשרים להורים לעדכן, ולחברים שיבואו לקחת את הגדולה לקייטנה. הקטן נשאר בבית עם סבא וסבתא.

אני יושבת בכסא עם הקטטר של האינפוזיה מחכה שכבר יגיע 9 בבוקר לקבל את מנת האנטיביוטיקה האחרונה.

חילוף משמרות , מגיעה אחות חדשה. עוד מעט יגיע רופא מספר 2 עם מסמכי שחרור . אני מבקשת שהמילדת "תשחרר" אותי במקום. יותר סימפטי..
בשלב הזה יסכימו כמעט לכל מה שאני אבקש
מגיעה גם האחות הראשית שמתגאה גם בתואר "grief consultant"
כל מה שיש לה לומר זה שאנחנו צריכים להחליט לאיזה בית לוויות שולחים את התינוק, כי על פי חוקי המדינה אחרי שבוע 20 חייבים לקבור עם דרך בית לוויות רשמי.
זו רק פיקציה שבאמריקע יש בחירה חופשית. המדינה מתערבת בכל דבר ..

אני מתעצבנת. נראה לה ששלוש שעות אחרי לידה שקטה אני יכולה לקבל החלטות? בית לוויות? מאיפה אני יכולה לדעת? אולי שאני אצא לעשות שופינג? (ה-כ-ל עולה כסף )

לפי ההנחיות של ה- ACOG אני צריכה לקבל עוד 2 מנות של אנטיביוטיקה כל 6 ו-8 שעות.
כלומר מנה הבאה ב- 7 וב-9 בבוקר (קיבלתי 2 סוגים של אנטיביוטיקה באחת בלילה לכסתח הכל)

לפי הפרצוף שלי ברור לרופאה שאני לא אשאר למנה מספר שלוש בחמש בערב. היא מציעה לי חלפה כדורי דוקסיצלין לחמישה ימים.
והיא ממשיכה:
"בבוקר תגיע האחות הראשית ותסביר לכם מה הלאה"
היא גם אוטומטית נותנת מרשם לכדורים לכאבים בגלל "התכווצות של הרחם" בערך פי שתיים יותר חזקים מאיבופרופן (אדוויל ודומיו)
לא נראה לי שנשאר לרחם שלי מה להתכווץ, וגם לא כואב לי בכלל גם כשפגה השפעת האפידורל.
האמריקאים האלה לא נורמלים, היסטרים לגמרי מכאב.

מזכירה שתוך כמה ימים יגיע החלב. מזל שלזה היא לא מציעה כדורים .. " ללבוש חזית ספורט, לא לגרות את הפטמות"
עם החלק הפיזי של החלב אני כבר אדע להתמודד אחרי 7 שנים של הנקה ברציפות..

הרופאה יוצאת החוצה עם הבן המת שלי.
אחרי 2 דקות היא מחזירה פנימה את בן הזוג.
לא אכפת לי שהוא לא היה שם איתי, אני רק מקנאה בו שיש לו את האפשרות לבחור לא להתמודד עם מצב כזה.
הוא שואל אותי איך היה.. אני אומרת לו בסדר, היה עובר קטן ומושלם. הבעיה היחידה שלו היא שהוא מת
אני שמחה שראיתי אותו והחזקתי אותו. איך יכלתי בלי?

כבר בטח 4 בבוקר, והרופאה שנראית עייפה מתה, חוזרת עם מלא הוראות לקרא השחרור הביתה.

אז הוא נולד לא חי?

השיליה נפרדה לגמרי לפני שהוא נולד, כלומר אספקת החמצן נפסקה.
אני לא יודעת כמה זמן לפני הלידה זה קרה, אבל מהרגע שהשיליה נפרדת יש בערך דקה לחיות בלי לנשום חמצן.
הוא נולד בתוך הקרומים, עם שק הריון שלם עם מי השפיר והכל.

אוף אוף אוף איזה נאחס
רוצה לזכור
נזכור איתך

אז הוא נולד לא חי?

אני מחזיקה את הבן שלי. קטן וסגול מחוסר החמצן.
נראה לי שהוא דומה לשני אחיו הגדולים, או אולי זה רק נדמה לי.
אני מסדרת אותו חזרה בתוך השמיכה. אני עוד בשלב ההלם. העיניים מתמלאות בדמעות אבל הבכי עוד לא מגיע.
הבן שלי נראה מושלם, רק קטן מדי ושוקל כלום .

הרופאה מסדרת משהו, נראה שהיא משתדלת לא להסתכל לי בעיניים.
מסמנת מבחנות עם דגימות מהמי שפיר והשיליה שישלחו לפתולוגיה, ואז שואלת אם אני רוצה שהיא תצא ותחכה בחוץ.
לא צריך, אני אומרת לה, את יכולה לקחת אותו.
"הוא יהיה בחדר השני אם תרצו לראות אותו שוב"

מקשיבה וכואבת איתך, עברתי משהו דומה לפני כמה שנים
אבל הייתי אז הרבה פחות חכמה ממך וממה שאני היום.. (זה היה הריון ראשון שלי).
ממשיכה להקשיב לך ודמעותיי עליך ועל מה שאת עברת ועוברת
מתערבבות בדמעותיי עליי..
שיהיה לך עוד הרבה הרבה טוב

נשארתי לחכות שיקרה משהו.
בן הזוג פותח את הספה ונשכב לישון. האחות מקימה אותו שיקח סדין נקי לפחות
תוך שניה הוא נרדם, ואני יושבת שם בחושך ומחכה. כבר כמעט 3 בבוקר, אני לא יכולה להרדם עדיין. ביקשתי מהאחות טיילנול לכאב ראש,
ואולי אני גם אוכל להרדם אחרי כמעט 24 שעות. לא עוזר.
אני בוהה בקיר, לא מרגישה כלום, לא צירים ולא לחץ. יאללה שיגמר כבר ונוכל לחזור הביתה, ואולי אם אני לא אאבד הרבה דם נוכל לטוס להרים בשבוע הבא.
אחרי שעה אולי שעתיים הרופאה נכנסת ובודקת. פתיחה מלאה. יש מלא דם. "תקראי לי כשתרגישי לחץ" . אני לא מרגישה כלום.
נתנו לי אפידורל במינון שיכול להרוג סוס אני אומרת לה. היא בורחת החוצה.
אני מעירה את בן הזוג שלא מבין מה אני רוצה ממנו.
אני בלחץ מזה שאני לא מרגישה כלום. בקושי יכולה להזיז את האצבעות של רגל ימין.
הוא הולך החוצה לקרוא לרופאה, שנכנסת ומבקשת מהאחות ערכת לידה.
שניה אחרי זה נראה לי זה נגמר.

התינוק נולד בתוך שק ההריון כשהשיליה מחוברת בשלמותה. הרופאה אומרת שזה התוצאה הכי טובה שאפשר במצב כזה. יופי.
"He looks very peaceful"
שנינו מסתכלים על הפלא. עובר קטן בשק הריון מושלם.

אני מבקשת שיסגרו את האפידורל והפיטוצין.
היא לוקחת את שק ההריון לשולחן. החצי יוצא החוצה, לא יכול להתמודד עם זה.
אני רואה אותה חותכת את השק ואת חבל הטבור. "זה בן". כן, אנחנו יודעים כבר.
"הוא נראה מושלם". אההם.. אוקיי..

שמה אותו בשמיכה ומביאה אותו אלי.

מכינים אותי לרופא המרדים, אינפוזיה ואנטיביוטיקה (בגלל הסיכוי הסביר שיש לי זיהום איפשהו).
אני יושבת במיטה עם צירים שבאים והולכים. יותר מפריע לי המחטים והצינורות.

אני מתעצבנת על החצי, הוא חושב שהמיילדת שלי הכניסה לי שטויות לראש עם להחזיק את התינוק אחרי.
אני אומרת לו שיעשה מה שבא לו, אם הוא לא רוצה לראות את התינוק הוא יכול מצידי לצאת החוצה. אני אעשה מה שמתאים לי.
הוא לא מבין שזה בשבילי חלק מהפרדה מההריון, מהתינוק. מבחינתו הוא בקושי התחיל להתחבר להריון ולרעיון שזה יגמר עם תינוק, וכבר זה נגמר.
אני מבקשת ממנו שישתוק אם אין לו משהו מועיל לומר. גם ככה קשה לי עם כל הסיטואציה ועם האפידורל שיגיע בקרוב.
הוא גם לא מבין למה אני מעדיפה ללדת תינוק מת בלי אפידורל, הוא חושב שאני סובלת וצריך לגמור עם זה מהר.

נראה לי שעברה שעה, ומגיע המרדים. יש לו משקפיים כמו תחתיות של בקבוק בירה.. והוא אמור להכניס לי מחט לגב בדיוק של 2 מ"מ.
אני צריכה לחתום על טפסי הסכמה. אני קוראת כל מילה ושואלת אותו על תופעות לואי, מה קורה אם זה לא משפיע, מה אם זה משפיע רק על צד אחד.
הביטחון העצמי שלו מפחיד אותי עוד יותר. הוא אומר שאפידורל לא גורם לכאבי גב, שזו תופעת לואי מהמשקל של ההריון (בטח עוד לא סיפרו לו שאני רק בשבוע 22)
אני מסתכלת עליו ולא אומרת לו כלום (וכאבי הגב שהיו לי למחרת בדיוק בצד שכאב עם הקטטר מוכיחים אחרת..)
אני מתישבת והוא מתחיל עם המחט. דקירה וצריבה, ואז הוא אומר שאני ארגיש לחץ. אני מרגישה שתוקעים לי סכין בצד ימין של הגב. מהפחד שתזוז לו המחט אני משתדלת לא לזוז.
שיט, אני מרגישה את ההרדמה רק ברגל אחת.
מחכים עוד 5 דקות. צד שמאל מרגיש כרגיל וצד ימין שלי רדום.
קוראים לאדון אפידורל לא עושה כאב גב, הוא מזיז משהו מאחור בגב שלי, ואני מתאפקת לו לצעוק עליו שיוציא ממני את הדבר הזה ולא צריך טובות.
אומר לי שאם הפעם זה לא יעבוד צריך לעשות הכל מהתחלה. אני מחליטה בלב שאין סיכוי שאני אתן לו לנסות שוב , במחיר הסיכון של הרדמה מלאה אחרי הלידה,
אבל איך שהוא מזריק עוד חומר אני מרגישה את צד ימין נרדם.
אחרי 10 דקות רגל ימין שלי משותקת לגמרי. אני חושבת לעצמי שכבר עדיף לי צירים.
מאוחר מדי.

_הלב מתכווץ, הגרון חנוק.
חיבוק גדול_

_וואו, איזה סיפור קשה.
אני בערך באותו שבוע עכשו, המומה מכל מה שאת מספרת._

האמת? אחרי חרשתי את כל האינטרנט לקרוא על לידה שקטה ואבדני הריון מאוחרים, ומצאתי המון סיפורים על תינוקות שנולדו אחרי שבוע 24, שזה בערך השלב שבו אפשר לחיות מחוץ לרחם,
ש"בילו" חודשים בפגיה ומתו בסוף, או אבדני הריון פתאומיים ממש בסוף חודש תשיעי לפני או מיד לאחר הלידה.
כל הסיפורים האלה הפכו את האבדן שלי בעיני לרע במיעוטו.. לא שזה עושה לי טוב לחשוב שיכל להיות הרבה יותר גרוע, אז שאני אגיד תודה, אבל זה שם דברים קצת בפרופורציה.

המקרה שלי הוא נדיר ולא צפוי. כנראה שזה מה שנקרא ליפול בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. גם לא מצאו שום סיבה להפלה.
בן זוגי שאל את הרופאה שניה אחרי כמה מקרים כאלה שכיחים, והיא אמרה שזה מאוד נדיר, בעיקר בגיל צעיר אחרי 2 הריונות וילדים בריאים וללא שום היסטוריה של הפלות.
מנחם? בטח לא.
זה מזכיר לי שהייתי בהריון עם הבן שלי והודענו להורים שאנחנו לא חותכים אברי מין של תינוקות . אמא שלי אמרה "למה להיות שליליים ולחשוב שיקרה משהו?"
אז זהו, אנחנו לא שליליים ולא חרדתיים, אבל דברים כן קורים גם אם הם נדירים. אני יצאתי האחת מאלף שכן קרה משהו.

וואו, איזה סיפור קשה.
אני בערך באותו שבוע עכשו, המומה מכל מה שאת מספרת.

מקשיבה לך ומחבקת אותך.

_"התינוק יהיה קטן, בערך חצי קילו" והיא מראה לי עם 2 הידיים את הגודל.
"אחר כך תוכלי להחזיק אותו כמה שתרצי, ואז גם תוכלו לחשוב על טקס פרידה". אני חושבת שהיא גם אומרת משהו על קבורה. לזה כבר לא הייתי מוכנה. אפילו על שם עוד לא חשבנו._
הלב מתכווץ, הגרון חנוק.
חיבוק גדול

"התינוק יהיה קטן, בערך חצי קילו" והיא מראה לי עם 2 הידיים את הגודל.
"אחר כך תוכלי להחזיק אותו כמה שתרצי, ואז גם תוכלו לחשוב על טקס פרידה". אני חושבת שהיא גם אומרת משהו על קבורה. לזה כבר לא הייתי מוכנה. אפילו על שם עוד לא חשבנו.
אני שמחה שמישהו טרח לספר לי את כל זה למרות ההלם והפחד אני מעדיפה לדעת את האמת הקרה ושלא יסבנו אותי ויספרו לי רק את מה ששאלתי (או שידעתי מה לשאול) .

המיילדת שלי מוסיפה שניפגש בעוד חודש כשהיא תחזור מהחופשה ל- follow up
אני אומרת לה שנהיה בסדר ונדבר, ומאחלת לה חופשה יותר מוצלחת מהלילה הזה.

הרופאה מוציאה ממני את היד שלה והיא מלאה בדם.
בנתיים המיילדת שלי הגיעה ונכנסת לחדר. השעה בערך 11 בלילה, אני עייפה מתה ומפחדת. לא בטוחה מה לעשות עכשיו.
הרופאה אומרת שאפשר לחכות, והלידה יכולה להיות עוד כמה שעות טובות, אפשר לפקוע את המים שיקרה יותר מהר.
מציעה לי אפידורל ופיטוצין כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר, וגם מוסיפה שבשלב כזה מוקדם יש סיכוי לא קטן שהשיליה לא תצא שלמה
ואז היא יכולה להכניס את היד ולקלף את מה שנשאר .
אם אני בלי אפידורל מצב כזה יביא אותי לחדר ניתוח בהרדמה מלאה

אני לא יכולה להחליט, לא רוצה אפידורל, אבל האיום בהרדמה מלאה מפחיד אותי.
אני ערה כבר יותר מ 20 שעות רצוף, וכבר מחוברת לאינפוזיה ואנטיביוטיקה.
אני לא מפחדת מהכאב של הצירים והלידה, רק ממה שיהיה אחר כך, ואני כבר מתה שהסרט הרע הזה יגמר ואני אחזור הביתה לילדים שלי.

הרופאה יוצאת לתת לנו לדבר.
בן הזוג חושב שצריך לגמור עם זה כמה שיותר מהר. מבחינתו אני סובלת ואפשר להפסיק את זה מהר.
(אחרי כמה ימים בבית הסברתי לו כמה היה לי חשוב לעבור 18 שעות של צירים בבית. הקשר בין הגוף לנפש חשוב כדי לעכל שעברתי לידה, שלא יכלתי לעצור את זה, שצירים כאלה לא משאירים מקום לספקות שאולי היה יכול להיות אחרת)

המיילדת שלי, שהיא גרנולה סופר קרנצ'י , גם אומרת לי שאפידורל זה בחירה טובה במצבי. שהצירים עוזרים להרגיש את התינוק, וזו לא המטרה עכשיו.
אני חושבת לעצמי שלפחות אני כנראה לא אמות, וגם לא יהיה ניתוח קיסרי. אני גם מפחדת להישאר שעות בבית חולים. מי יודע איזה רופא דפוק יופיע בבוקר להחליף משמרת.

מישהו, לא זוכרת מי, קורא לרופאה שתחזור. אני מסכימה לרע במיעוטו.
שואלת מתי התינוק ימות, כי כל הזמן הזה הוא זז כרגיל והמוניטור לא חורג במילימטר
הוא ימות במהלך הלידה אם השיליה תיפרד לגמרי, או תוך דקות בודדות מהלידה. ריאות של עובר בן 22 שבועות לא יכולות לנשום..

המוניטור מכובה, והמיילדת שלי מתחילה להסביר לנו קצת יותר מה הולך לקרות בלידה ומיד אחרי.

תודה על ההקשבה!
עברו כבר שבועיים וחצי, והסיבה היחידה שאני מצליחה לכתוב עכשיו זה בזכות שאנחנו עכשיו בחופשה (שכמעט בוטלה).
רוצה לזכור את כל הפרטים הקטנים והמעצבנים, בעיקר בבית חולים מהשלב של הלידה כשהייתי מסטולית מההורמונים, התרופות, והפחד.
אמשיך בקרוב את סוף הסיפור וכל מה שבא (ועוד יבוא, הכל עוד טרי) אחר כך.

מקשיבה גם.

מקשיבה גם.

טוב שאת כותבת

שוב נכנסים לבית חולים.
אני ישר עולה למחלקת יולדות. דבר ראשון שואלים מי הרופא/ה התורן. יופי, זו לא המעפנה שפגשנו ביום חמישי.
האחות מכניסה אותי לחדר ומתקשרת לרופאה, וחוזרת עם מלא שאלות על הדימום, הצירים, החום.
אני מחוברת למוניטור, וכרגיל התינוק נשמע מצוין. אני על 4 עם כל ציר.

שוב בדיקות דם ואינפוזיה. כבר לא נשארו לי ורידים בידיים בלי סימנים כחולים.
הרופאה מגיעה לבית החולים ונכנסת לחדר עם האולטראסאונד הטרנטע. הוא לא עובד. אני אומרת לה שיותר טוב ככה כי לפני 4 ימים הרופאה האחרת ראתה בו את השיליה במיקום דמיוני..
מביאים מכשיר אחר שנראה כמו ענתיקה משנות השבעים, אבל עובד. התינוק אחלה, וגם השיליה, אבל אני לא.
אני לא יודעת לומר אם היתה ירידת מים, אולי, לא בטוחה, כל מה שיצא היה עם מלא דם.

נראה לי שהרופאה בודקת לאט ובהדרגה בכוונה כדי להכין אותי לבלתי נמנע.
מספרת לנו סיפורים. גילתה שאנחנו מישראל ומספרת שבילתה בהתמחות תקופה בהדסה ואיזה בית חולים מרשים זה. ממש מעניין אותי עכשיו, אבל לפחות היא
בן אדם ואמפטית, ובטוח יותר מקצועית מכמה מהרופאים המעפנים שפגשתי פה.

עכשיו היא רוצה לבדוק את צוואר הרחם. זה כואב.. היא מרגישה את הראש
מתנצלת שהיא מכאיבה ואומרת בקול נכאים " 4 ס"מ ו- 90%" . שיט שיט שיט. זהו, זה הסוף רשמית.
"אני מצטערת, את בלידה"

@}

אני מנסה להעביר את הזמן.
הודעתי בעבודה שאני עדיין חולה, ביטלתי פגישות,
ואני מנסה לעבוד מהבית קצת. חוץ מלענות על כמה אימיילים אני לא מצליחה להתרכז בכלום.
לא מצליחה לישון. לפחות אני יכולה לאכול קצת.
בעוד שבוע אנחנו אמורים לסוע לחופשה של שבועיים קמפינג בהרים ורכיבות אופניים עם חברים. קניתי כרטיסי טיסה לפני 5 חודשים, בערך שבוע לפני שגיליתי שאני בהריון.
זה היה אמור להיות תזמון מושלם לסוע באמצע טרימסטר שני.
אני מתקשרת לחברת התעופה לברר על ביטול הכרטיסים. אני לא יכולה לטוס לשום מקום במצבי.
עוד לא ביטלתי. אפשר לבטל עד לבוקר הטיסה.

אחר הצהרים הילדים עם אבא שלהם בבריכה, הם יחזרו רק לארוחת ערב,
ואני? בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי על 4 במיטה עם צירים חזקים מהגב.
הכאב רק הולך ומתגבר. אני מכינה לי גרב חמה לשים על הגב התחתון. לא יכולה יותר להישאר במיטה, בשכיבה הכאב בלתי נסבל,
ואני חייבת לזוז, ללכת יחפה בחוץ על הדשא, להחזיק באדן החלון עם כל ציר.
אני עדיין בהדחקה. מבפנים אני יודעת למה הצירים האלה מובילים. זה לא יגמר בטוב.

שש וחצי, כולם חוזרים צווחים מהבריכה. אני יושבת בחצר עם צירים כל 2 דקות שמכווצים לי את הגב התחתון, וכמו גל מתפשטים לירכיים ולאט מתפוגגים.
אני יכולה אפילו להרגיש את צוואר הרחם נפתח ;-(
אני מהר אוכלת משהו. לא יכולה לדבר עם אף אחד ולא לקבל שום החלטות.
בן הזוג מתקשר לרופא שאומר סעו לכאן- שעה נסיעה. בטח.
הוא מתחקר אותו עוד קצת ומוציא ממנו שזה לא משנה לאן אני אסע. אם אני בלידה התוצאה תהיה זהה בבית החולים הקטן או בגדול.

שבע וחצי, אני זורקת כמה בגדים לתיק, נפרדים מהילדים (ברגעים האלה אני שמחה שסבא וסבתא אצלנו.. )
בדרך לבית חולים אני מספיקה לעדכן את המיילדת שלי. היא בדיוק בלידה, ותגיע לבי"ח תוך שעה-שעתיים. למחרת בשש בבוקר היא נוסעת לחופש. יופי של תזמון יש לי.

איתך

מקשיבה

ראשון בערב. אני מתחילה להרגיש יותר טוב. הדימום הפך לכתמים חלשים, אני מצליחה לאכול ולהתקלח. אפילו כאב הראש נעלם.
רק להרדם אני לא מצליחה.
זה השקט שלפני הסערה..
אני מתחילה שבוע 22.

שוב נרדמת בחצות.
3 בבוקר אני מתעוררת, הפעם מהבן הקטן שלי שבא אלינו למיטה, אני מחבקת אותו, ומרגישה רטוב.
הדימום חזר. התחתונית הסמלית ששמתי ספוגה לגמרי וגם התחתונים.
אני קמה לשרותים. הדם לא ממשיך לזרום. יופי.
אני מנסה להחליט אם הדימום זה גם מי שפיר. לא מצליחה להריח כלום.
אני חוזרת למיטה. מרגישה תנועות כרגיל. מנסה לשכנע את עצמי שזה כלום, אבל מהר מאוד הצירים חוזרים, שוב מהגב וכואבים ולא נותנים לישון.

אני מעירה את החצי שמחזיר את הקטן לחדר השני, ומתחיל לבדוק כל כמה זמן יש לי ציר.. 2-3 דקות
הוא רוצה להתקשר לרופא, אבל אני לא מוכנה לסוע באמצע הלילה לבי"ח.
אני משכנעת אותו שיחזור לישון, ואני נרדמת רק בשש בבוקר לשעה אולי.
בשמונה בבוקר אנחנו חוזרים למיילדת שלי. כבר בטלפון נשמע שהיא לא אופטימית מדי.
היא בודקת בדופלר, והדופק נשמע מעולה, אבל לי יש עוד צירים והבטן שלי מרגישה קשה.
היא נותנת לי תמציות צמחים להקל על ההתכווצויות למקרה שזה "רק" דימום מהשיליה שמגרה את דופן הרחם,
ואומרת לי שאם זה מתפתח להפלה שאני אגיע לבית החולים. הדימום מהשיליה יכול להיות מסוכן בהפלה בשלב כזה.
היא לא בודקת את צואר הרחם. אין בשביל מה. אם יש פתיחה אז אין מה לעשות בשלב הזה. כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בארבעת הימים האחרונים..

בן הזוג הלך לעבודה, חברים לקחו את הגדולה לקייטנה, ואני לוקחת את הקטן לגן שיצא קצת מהבית לכמה שעות, וגם שאני קצת אצא מהמיטה.
אני שוב בבית. לבד במיטה, לא מצליחה לישון, ומנסה לשכנע את הצירים שיפסקו קצת.

יום שישי בערב, אני מבלה במיטה, מדי פעם אוכלת משהו, ולא מצליחה לישון.
כולם הלכו לארוחת ערב אצל חברים, אז לפחות יש לי שקט בבית לשכב ולא לעשות כלום.
שוב נרדמת רק בחצות, וקמה ב-4 בבוקר. כבר בהיתי בקירות שעות, וגלשתי בכל האתרים בעולם בנושא "דימום בטרימסטר שני" .
כמו שהרופא אמר, או שזה כלום ויפסק מתישהו בין כמה ימים ועד ללידה.. או שהשיליה תמשיך להיפרד מסיבה כלשהי ותהיה לידה מוקדמת.
צריך לחכות, ואני שונאת לחכות. משעמם לי, כואב לי, אני חלשה כמו שבחיים לא הייתי. אווףףף אני כל כך עיפה ולא יכולה לישון.
ככה העברתי את כל סוף השבוע. שבת וראשון ואני במיטה מעולפת.
בבית כל הקולות משגעים אותי, הילדים נכנסים ויוצאים. אבא שלהם וסבא וסבתא מעסיקים אותם, מבשלים, מסדרים ומטריפים אותי בנוכחות שלהם.
שכולם יעופו מהבית ויתנו לי לשכב במיטה ולרחם על עצמי.