בגלל שאם הוא מרגיש ככה זה כבר לגיטימי. ויפה שאת רגישה אליו.
מדוייק

תודה, נועה בר, על הרעיון! זה לא שרע לה בבית, יש לה המון מה לעשות וגם להפעיל את אבא-לונה-פארק וללכת לגן שעשועים ולהביא חברים - אבל היא מעדיפה ללכת אליהם כמובן. העניין הוא שאני לא מרבה לשחק איתה, חסרת סבלנות שכמוני. אני בטוחה שאם הייתי מתפנה לשחק איתה בפלסטלינה שהיא אוהבת ולעשות פעילויות ומשחקים היא הייתה הרבה יותר שמחה לבוא הביתה.


_מציעה לך לשאול את עצמך האם לך טוב בבית?
האם לך משעמם בבית?
מה ההתייחסות שלך לשיעמום?
זה משהו שלילי שצריך לברוח ממנו ולחפש אחר הבילווים כי שם יותר טוב?_
חה-חה-חה - אני מאלה שאף פעם לא משעמם להם בילויים בגיל 45 בשבילי זה בעיקר להינות מהילדות. העיסוק שלי זה גם בילוי בשבילי (יצירת חרוזי זכוכית), שלא לדבר על סידור וניקיון בזמן האחרון והתכוננות לקטנה נוספת שתגיע.
לי הכי טוב בבית שלי. אני מאוד לא אוהבת לצאת ממנו - כמה שיותר בבית יותר טוב.
אבל גם אני כשהייתי צעירה לא אהבתי אחה"צ להשאר בבית ורק חיפשתי לצאת, ללכת לחברות - חוסר מנוחה כזה.
בבוקר דווקא נשארתי הרבה בבית וויתרתי על גן וביה"ס והייתי מאוד עסוקה בענייני.
אבל היא הרבה הרבה יותר חברותית ממני ו"נאלצה" להשאר בבית עד גיל 3, למרות שכבר בגיל שנה וחצי רצתה חברה. אולי בגלל זה?

יכול להיות שאם תבואי לקחת אותו אחרי הארוחה, הוא יסכים לבוא בלי בלגנים. מבחינתך זה רק לבוא חצי שעה מאוחר יותר.

יכול להיות שהוא אוהב להיות בצהרון כי רואים טלוויזיה. בבית מותר לו לראות טלוויזיה?

בכל מקרה, לי נראה ששבוע שבוע זה סתם לשגע את הילד. אני הייתי חוזרת ליומיים בשבוע כמו שהיה בהתחלה. כשאמא עובדת אתה בצהרון וכשאמא לא עובדת, אתה בבית. וזהו. הרי את מעדיפה שיהיה איתך, נכון?

אני מכירה ילד שרצה להשאר בצהרון בגלל האוכל שהגישו שם. צ'יפס, פיצה, אורז לבן וכדומה.

זה מדאיג אותי שמשהו לא בסדר בבית שלנו מבחינתה
השלישית נולדה כשלא עבדתי. תכננתי להישאר איתה בבית לפחות שנה וחצי - עד סוף החורף של גיל שנה. (זה היה הרבה לפני ששמעתי על חינוך ביתי ו'באופן' - פשוט הרגיש לי נכון). כשהייתה בת כמעט שנה הרגשתי שפשוט משעמם לה בבית ובצהריים, כשהבית מתמלא המולה של ילדים והמון 'אקשן', הקטנה פשוט פורחת. הכנסתי אותה למעון בגיל כמעט שנה, תחילה ל-3 שעות ובהדרגה הזמן עלה והילדה פשוט פרחה. קצת מעליב? -כן. לה היה יותר טוב? - כן וזה מה שהיה חשוב לי. לפעמים דילגנו על יום ונשארנו בבית אבל גם בלהיות קצת לבד עם עצמי היה יתרון כי כשנפגשנו הייתי הרבה יותר עבורה וגם הגדולים 'הרוויחו' קצת זמן לבד עם אמא.

עם כל הכבוד לכבוד של הילד מי שאחראי על על חייו ומחליט בסופו של דבר הם ההורים אם את מעדיפה שיהיו ימים שבהם הוא יחזור הביתה אז לדעתי זה מה שצריך להיות יש דברים שילדים לא מודעים להם כמו צהרון עולה כסף הגוף צריך מנוחה ולא פעילות רצופה כל זמן ולכן חלק ממהחלטות צריכות להשאר אצל ההורים צריך לעשות הפרדה בין מה הילד רוצה ובין מה הוא צריך או מה הוריו צריכים או בקיצור גבולות

חגית ל,
מציעה לך לשאול את עצמך האם לך טוב בבית?
האם לך משעמם בבית?
מה ההתייחסות שלך לשיעמום?
זה משהו שלילי שצריך לברוח ממנו ולחפש אחר הבילווים כי שם יותר טוב?

אוי, חגית
זה לא קל בכלל.

חשבתי שאין לי שום דבר לתת לך חוץ מתמיכה וחיבוק, אבל פתאום צץ לו השיתוף עם משהו שעובד אצלנו כשיש קושי לקבל את "מה יהיה היום" או התרגשות, ציפיה, פחד לקראת...
אני מציירת שעון עם שעות היום וכותבת מה יקרה במשך היום ומתי. זה יוצר סדר, בהירות, וודאות, בטחון. (הילדה מציירת ומקשטת)
איפה שמגיע הזמן שם יש "תקיעות" או קושי, אני מתעכבת ומנסה לדבר ובעיקר לשמוע ויחד אנחנו מתכוננות לארוע (אני איתה במשך היום אז קל לי גם לבנות את זה כך שאני גם מדברת איתה על הדברים שוב ושוב במשך היום.. לקראת...)
אם אצלכם זו החזרה הביתה - אפשר לסמן את השעה הזו, וכמובן את מה שבא אחריה, ולמלא שם בדברים שטוב לה איתם. אבל השעה והזמן עושים סדר ראשוני.

נדמה לי שכדאי לך קודם לעשות עם עצמך סדר, מה את מסכימה, מתי, באיזה ימים.
(אפשר גם לעשות לוח שבועי, את זה אני גם עושה כשיש שבוע עמוס או נוצר מצב של חוסר סדר והבית מתחיל להתבלבל.)
הסדר חשוב גם לילדה, מתי היא אצל חברים, מתי חוזרים הביתה, איזה כייפים יש בבית ואיזה דברים עושים יחד (גם אם הם לא הכייף הכי גדול, אבל בכל משפחה זה קיים..)

בכוונה לא נכנסתי כאן לסיבות עומק ולצרכים של הילדה, נדמה לי שסדר (לפחות בשלב ראשון) יכול לעזור, אח"כ בטח יצוצו גם עיניינים פנימיים. ובוודאי שלא תמיד תמלאו את הזמן יחד רק בכייף, אבל בשלב ההתחלתי זה יכול לעזור לה לעשות את הסוויץ והמעבר "מהבילוי" (כדברייך) לחיי הבית והמשפחה. וודאי שיש גם כייף בבית ושווה מאוד לגלות אותו

<לא בטוח שהדף הזה הכי מתאים למצב הנ"ל>

האין זה נפלא ש'הצלחנו' לגדל ילדים עצמאיים, בעלי דיעה משל עצמם ומספיק בטוחים כדי לעמוד עליה?
מצד אחד - בהחלט!!!!
אבל מצד שני, כשהקטנה - רק ביוני תהיה בת 4 - מגיעה בערב בצרחות שהיא לא רוצה הביתה, שהיא שונאת את הבית, שהיא רוצה ללכת מפה - זה מדאיג אותי שמשהו לא בסדר בבית שלנו מבחינתה, שלא טוב לה בבית מאיזו שהיא סיבה (טיפשית מבחינתי ככל שתהיה, שאצל החברים שלה הבית יותר 'יפה ומסודר' וזה עוד אחרי שאני טורחת שייראה יפה ומסודר בגלל זה).
האם זו העצמאות שלה, העובדה שבאמת כולם מחבבים אותה כ"כ בכל מקום - או משהו בעייתי בבית? והתשובה שלי היא שאין משהו בעייתי בבית (גם לא עניין הציצי שבגמילה עכשיו, מפני שהיא נהגה כך עוד לפני הגמילה) אלא שאולי קשה לה לעשות את המעבר בין המצב הבילויי לשיעמומי הביתי. טוב, זו המסקנה שהמח שקטן שלי יכול להגיע אליה. אולי יש עוד.

אני עם יונת - תוכלי להישאר שם קצת, לראות על מה ההתלהבות, לתת לילד שלך מקום ואפשרות להיות עם החבר'ה ולא להפסיד את האקשן, ואז ללכת הביתה כשהוא מוכן, כשההתלהבות שוכחת (אולי זה רק ברגעים שהיא מגיעה שיש כזה הי ?)
יתן לך אפשרות להכיר טוב יותר את הילד שלך, את חבריו...
מה דעתך?
גם ביתי, שלא הולכת לגן, לפעמים עושה כייף עם הבייביסיטר וכשאני חוזרת אני מקבלת "אוף אימא, כבר באת.. "

מנסיוני בעבודה בגן הילדים, רוב הילדים שמתחילים כנשארים עד הצהריים בשלב מסויים "דורשים" עוד. הם לא רוצים להפסיד משהו, נשארים על המשמרת...
הבית ואימא יכולים להידחק הצידה כשיש צורך מאוד גדול להיות חלק ממשהו גדול וסוחף.

הצורך שאני מדברת עליו הוא לא זה ש במבי ק כותבת עליו.

זאת הרגשה מוזרה, שלא לומר "מעליבה" שהיא מעדיפה לא להיות בבית כל היום ורק לראות אותנו בבוקר ובערב לפני השינה. מאוד מוזר!

האין זה נפלא ש'הצלחנו' לגדל ילדים עצמאיים, בעלי דיעה משל עצמם ומספיק בטוחים כדי לעמוד עליה?

הי שירה
יש לי ההרגשה שאת נקרעת כאן לא פחות מבנך. ואולי בכלל צריך לדון בקונפליקט העמוק שלך. ספרי לנו מה היה קורה בשבילך, איך היית מרגישה לו הלך כל יום לצהרון? איך את היית מרגישה עם זה?האם בעיני עצמך היית אמא פחות "טובה"?
האם היה לך זמן פנוי גדול יותר?האם את זקוקה לזמן הזה לעצמך?


המסר(המבלבל?) שלי זה:ההחלטות הללו הן לא סוף העולם, וזה נותן את הפריוויליגיה להתנסות, לנסות, לבדוק, להתעמק ולשנות שוב בהתאם לצרכים.

מוקד המשיכה הוא לא הגננת אלא זה שכל הילדים מחבבים אותה כל כך . מתערבת איתך שאם יציעו לו את הגננת הזאת באופן אישי נגיד בתור ביביסיטר בערב די בטוח שזה לא יפתה אותו . יש איזה ווייב בגן של "זאת הגננת החמודה"והוא רוצה להיות חלק ממנו.
אני זוכרת שבתור ילדה נורא היתבאסתי שכולם ממשיכים לראות טלוזיה ורק אני צריכה ללכת לישון
אז הייתי אומרת לאימי רק עד סוף התוכנית הזאת או התוכנית ההיא את התוכניות איני זוכרת אבל את ההרגשה של כולם כן ואני לא מאוד .

והצורך בכל יום להיקרע בין שתי אופציות טובות אמא והצהרון... שהוא לא קל וייתכן שבתקופה זו ובכלל בימים מסויימים זה באמת הופך לדילמה
אבל הלא זו הבעיה מלכתחילה - הוא לא נקרע בין אמא לצהרון. הצהרון טוב בעיניו בדיוק כמו אמא ואף יותר, עד כדי מחאה קולנית.

מצד שני, כאן מוקד המשיכה הוא אותה גננת צעירה ולא החברים דווקא.

אצלנו מקרה דומה. אבל דינמי ומשתנה. הגילוי שלי:

יש מה שהילדה (חושבת שהיא) רוצה (חשק אמיתי, הכי אמיתי שיש!) ויש מה שהיא צריכה (צורך אמיתי, הכי אמיתי שיש!).

שניהם חשובים, אבל הצורך בעיניי יותר. זה לא שחור ולבן ואפשר לעשות הרבה כדי לענות על שניהם. בלי הרבה אג'נדות, עם הרבה אינטואיציה.

יש סימינים שמראים על ההתנגשות הזאת בין חשק לצורך* (כמו שאוכלים משהו נורא טעים, אבל הגוף מרגיש בחילה).

(* צורך - יותר במובן של מה הכי נכון לי).

אני אספר עוד מאוחר יותר, כי אני צריכה לצאת...

היבט נוסף של שונות מתבטא בצורך להסתגל מחדש יום אחד לאמא יום אחד לצהרון.
אני מוצאת שבאמת לקטנה יש העדפה ברורה לשיגרה וסדר בחייה וכנראה באמת שזה חלק מזה, וגם העניין של 'החגיגה שממשיכה בלעדיה'.
אבל בתור אמא שגם מאמינה שהכי טוב לילד עם ההורים שלו זאת הרגשה מוזרה, שלא לומר "מעליבה" שהיא מעדיפה לא להיות בבית כל היום ורק לראות אותנו בבוקר ובערב לפני השינה. מאוד מוזר!
למרות שאני מודה שאנחנו הרבה יותר משעממים.
אבל עם הבכורה זה הפוך לגמרי. היא מעדיפה להיות בבית איתנו כמה שיותר.

אני חשבתי על אספקט אחר בסיפור הזה. יש משהו מאוד בסיסי בדרישה של הילד להיות בצהרון בצורה יותר אינטנסיבית - הרבה יותר מרק תחושת הכיף. החברים שלו הרי נמצאים שם יום יום - יכול להיות שהוא מרגיש אאוטסיידר שכשלוקחים אותו - כשהחגיגה נמשכת.אבל יורת מזה, לא רק שהוא מפסיד בו ברגע משהו, אלא שנוצר פער תמידי בינו לבינם. הם אלו שנארים מהתחלה ועד הסוף יום יום על כל הדינמיקה המיוחדת להם כקליקה (:-)) כולל אגב עם הגננות - ואילו הוא אחר, שונה. בעניין הזה אני נזכרת במה שפסיכולוגית חכמה אמרה פעם כשאמא מסויימת שאלה מה עושים כשהיא לא רוצה לחנך את בנה להוציא הון תועפות ולהתמכר לקלפי המשחק השכיחים בקרב החברים שלו (פוקימון ושות') כשלכל החברים שלו יש. הפסיכולוגית אמרה שאם את רוצה לחנך למשהו - שזה לא יהיה על הגב של הילד. היא ייעצה לה במקרה הזה לפנות להורים של ילדים אחרים ולדבר על זה, אולי להחליט ביחד כמה מקציבים לעניין וכמה לא. אבל לשלוח את הילד למקום שבו 6-8 שעות ביום הוא מסתובב עם ילדים אחרים שמהווים כמעט את רוב עולמו - בטח באותם שעות ובטח בנוגע להתפתחות החברתית שלו ומעמדו שם - ואחכ לנגוס באחד מסממני הפופלריות בקבוצה הזו - זה עוול.

המקרה שהוצג בדף הזה דומה בכך שהדבר הראשון שקפץ לי לעין זה עצם השונות הזו, הקריעה שלו משאר קבוצת הילדים המשמעותית לו, הם כולם ממשיכים לעשות את הדבר הזה והוא לא. יש שונויות שילדים נהנים מהם, להגיע עם אביזר מעניין שלהם אין, להשוויץ באח גדול ועוד, אבל יש שונויות שגורמות לצער ופגיעות גדולה. בייחוד כשלא מדובר על קבוצה של ילדים שנפגשת אחת לשבוע, אלא בקבוצה מלוכדת ודומיננטית בחייו.

היבט נוסף של שונות מתבטא בצורך להסתגל מחדש יום אחד לאמא יום אחד לצהרון. אולי יש ימים שזה בסדר, יש ימים שזה נחמד, אבל יש משהו בשיגרה המופרת הזו, והצורך בכל יום להיקרע בין שתי אופציות טובות אמא והצהרון... שהוא לא קל וייתכן שבתקופהה זו ובכלל בימים מסויימים זה באמת הופך לדילמה - כי הרי העובדה שאת קבעת (מבחינתו שרירותית) שהיום הוא איתך - אינה מתקבלת על הדעת באותו רגע ולכן הבכי.

בהנחה שהכסף אינו שיקול קריטי (לפי מה שהבנתי) אני הייתי לחלוטין משאירה אותו לבקשתו אפילו יום יום בצהרון תוך מתן תזכורת לכך שהוא יכול תמיד לשנות זאת. גם הרעיון של יונת נשמע לי מצויין - אם לקשור את זה לשונויות שכן עושות טוב לילדים, נדמה לי שאמא והוא בצהרון יום, יומיים בשבוע - תהיה סיבה לגאווה ושמחה בשבילו. או במילים אחרות - גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה (והמהדרין היו מוסיפים - וגם בלי חורים בשיניים).

יש אפשרות שתהיי יחד איתו בצהרון? אולי תעזרי שם לבחורה הנחמדה? ככה תרוויחי גם את הזמן איתו וגם את ההכרות עם סביבתו.

כן זה לא שאין סיבה
אבל אם הוא בכל מקרה נשאר שם לפעמים אז צריך לתמרן אתזה כך שלא רק הצרכים של ההורים יקבלו מענה אלא גם הרצונות שלו .
לכן אני חושבת שצריך לבדוק טוב אם אפשר להחליף יום
ואולי להחליף את היום של הפעם כן פעם לא ביום אחר בקיצור למצוא פתרון גמיש שיספק את כולם

לדעתי , ילד פשוט נהנה מחברת הילדים ופעילויות שהמטפלת החמודה מעבירה ואין שום סיבה למנוע ממנו את זה
סתם ככה, בקול קטן: אני לא חושבת ש אין שום סיבה_ . בהחלט יש סיבה, והסיבה היא שאם הילד סבורה ש _להיות עם ההורים זה הכי טוב לילדים . זו חתיכת סיבה.
אני לא חושבת שהתחושה/שאיפה הזו של האם צריכה לבוא בכל מחיר, או לדחוק את רצון הילד בכל צורה ואופן, אבל בהחלט יש לתת לה מקום כאן.

הבעיה היא שבשבוע בו אני באה לקחת אותו אני מתקבלת באכזבה, בכי ורקיעות רגליים.
גם תחושת התסכול והמבוכה של האם ברגע הזה (כי הרי התכוונה לטוב כשבאה לקחת את הילד) היא גורם במשוואה.
הרבה אמהות מספרות ש"הילד כבר לא רוצה להסתכל עלי" בתחילת היום או בסוף היום בגן. יש כאלה שזה משמח אותן, יש כאלה שקצת נעלבות מזה. בכל אופן, התחושה הזו ודאי אמביוולנטית וראויה לשימת לב.

אי אפשר להחליף לו את הימים ליום אחד שעכשיו ועוד יום שהצעירה החמודה באה?
לא.
זה אילוץ לפי ימי העבודה שלי.
_אני חושדת (בגלל הבמה שבחרת) שאת מאמינה ב:

כבד את ילדיך ורצונותיהם
להיות עם ההורים זה הכי טוב לילדים
והרצון שלו יותר התנגשות בין שני הערכים הללו._
נכון!

כמובן שאם השאלה היא "אין לנו תקציב ליותר"
וגם זה קצת שיקול...

אני מסכימה אם אילה א, אפשר להשאיר אותו ביום הזה בצהרון
תודה!
תודה לכל מי שהתייחסה אתן עוזרות לי להבין את עצמי...

לדעתי , ילד פשוט נהנה מחברת הילדים ופעילויות שהמטפלת החמודה מעבירה ואין שום סיבה למנוע ממנו את זה. אני מסכימה אם אילה א, אפשר להשאיר אותו ביום הזה בצהרון (ואפילו אם הוא רוצה גם בימים האחרים כי כנראה כיף לו שם עם כל החברה, גמאני אהבתי צהרון).

טכני לגמרי
אי אפשר להחליף לו את הימים ליום אחד שעכשיו ועוד יום שהצעירה החמודה באה?

לדעתי הילד שלך צודק.
ראשית, בגלל שאם הוא מרגיש ככה זה כבר לגיטימי. ויפה שאת רגישה אליו.

שנית, נשאלת השאלה מדוע את מעדיפה להוציא אותו מוקדם יותר בחלק מהימים?
אם זה בגלל שאת רוצה ויכולה להיות איתו אז תחשבי איזה שדר מבלבל זה:

מצד אחד, בבוקר משאירים אותי ומצפים ממני להישאר בגן כמו כל הילדים. אני משתלב ומסתגל.
מצד שני, אמא בעצם משדרת לי שהיא רוצה להיות איתי והיא חושבת שזה עדיף לי מאשר להישאר בגן עד 3:30.

אי-אפשר לצפות ממנו, שברגע שאמא יכולה להיות איתי אז בין רגע אתנתק מהמקום שהוא בעצם הבית שלי להרבה שעות. זה בית שהסתגלתי לחוקים שלום. אני רוצה להיות כמו כולם ולהישאר עד סוף היום בדיוק כמו שביתר הדברים שקורים לי במהלך היום אני משתלב כמו כולם.
ולכן את יכולה להחליט בכל זאת להוציא אותו כי את מאמינה שזה יותר טוב לו ולך להיות ביחד, כשזה מתאפשר, אבל לא לצפות ממנו לא להיות מאוכזב שהוא עוזב את הבית שלו לחלק לא מבוטל של היום ואת החברים שלו, שאת בחרת בשבילו.

זה עולה לנו הרבה כסף אבל אנחנו חושבים שהיא ממש זקוקה לחברה וחוגים גם עולים כסף והחוג שלה זה חברים כנראה

בדיוק אותו דבר אצלינו! הקטנה שלי, עוד מעט 4, פשוט מסרבת לחזור הביתה. בשום אופן לא מוכנה, רק צהרון, ואחרי הצהרון ישר לחברים - היא כבר מתכננת שם לאן היא תלך - ומגיעה בערב, וגם אז היא לא מרוצה ובכלל היא רוצה לנסוע לאמריקה

למה לא להשאירו?

אני חושדת (בגלל הבמה שבחרת) שאת מאמינה ב:

1. כבד את ילדיך ורצונותיהם
2. להיות עם ההורים זה הכי טוב לילדים

והרצון שלו יותר התנגשות בין שני הערכים הללו.

במקרה זה בעיני עדיף לכבד את רצונו (אבל אני די בטוחה שיהיו מי שחושבים אחרת ממני)

כמובן שאם השאלה היא "אין לנו תקציב ליותר" אז התשובה היא אחרת

בכל מקרה - בהצלחה

הבן שלי (גן חובה) נמצא בגן עד השעה 1:20 . פעמיים בשבוע הוא בצהרון עד 3:30 .
בימי שני, בהם הוא לא נשאר בצהרון, עובדת בצהרון צעירה חמודה ואנרגטית המתקבלת בקריאות שמחה ע"י הילדים.
הבן שלי מאוד רצה להשאר איתה והחלטנו על "שבוע-שבוע". הבעיה היא שבשבוע בו אני באה לקחת אותו אני מתקבלת באכזבה, בכי ורקיעות רגליים.
הוא ממש רוצה להשאר.
חשוב לציין שכמעט כל ילדי הגן נשארים גם בצהרון.
ההסדר הנ"ל (שבוע-שבוע) עבד יפה תקופה קצרה, השאלה מה כדאי לעשות עכשיו???