לפי דעתי יש לך כמה דרכים לפעול בנושא.
[list=1]
[*] אם את כותבת שדיברת עם האמא של הילד שנהג בצורה אלימה ופגע בבנך ,האם ציינת לפניה שהבן שלה פגע בבנך ואמרת בפירוש את הבקשה שלך ,(שהאלימות הזו תופסק )?
[/list]
חשוב מאוד לברר אם אכן אמרת את זה או שלא .
אם כן אמרת וראית שהיא לא עושה שום דבר , אין לך באמת פרטנרית .מהטעמים שלה היא בוחרת להזניח את החינוך של הילד שלה .מסיבותיה שלה היא בוחרת להתעלם מהסבל של ילד קטן .
אני יכולה לומר לך שאני בוחרת להדיר רגליי ממקום שיש בו אלימות ובטח שבטח אני לא אחזור למקום שבו אין שום טיפול בעינין .
מבחינתי זה קו אדום.
הביטחון של הילדים שלי הוא לא עינין שאני מתכונת להתפשר עליו.
אני לא טורחת ונוסעת למקומות מפגש כדי שיסבלו שם.
אם לא דיברת איתה , הרי שטוב לחשוב איך לארגן מפגש שכזה ,לחשוב על הדברים שאת בוחרת לומר וגם לתת מרווח לדברים שלה ולרגשות והצרכים שלה.
לרוב האמא תעדיף לכעוס על מי שאמר משהו לא יפה על הילד הנערץ שלה .
במקרה כזה ,תני לכעס להחליק מעליך ,כאילו יש לך מטריה מעל הראש.
אם היא לא תגיב בצורה רגשית כזו , היא תהיה אולי בהכחשה ,בהתעלמות ובשאר 'עוקפי בעיה '.

עד כאן דיבור עם האמא .
ישנן עוד אמהות ?,איך הילד מתנהג כלפי ילדים אחרים? שמת לב לעוד אלימות במפגשים .?איך מגיבים לזה ?
והכי חשוב: האם יש תקשורת בין האמהות ? האם כל אחת לעצמה או שאתן קבוצה ?


אני חושבת שהציפיה שלך מבעלת המקום היא אולי במקום ,כי את כותבת שיש גננת , כלומר שיש דמות שעוסקת ומוסמכת לעסוק בעיניני חינוך.
מצד שני ,אולי הגננת הזו באה כדי לשיר על פרפר נחמד ולעשות שעת סיפור וזה הכל..
ובעינין הכסף : אם שילמת מראש ואין דרך לקבל בחזרה את הכסף , זה מזכיר קצת מצב שבו נכנסת לסרט גרוע ועכשיו ההתלבטות : אם כבר שילמתי , אז להשאר ,לא ?
מצד שני :גם לשלם וגם לסבול ?

תלוי בסכום הכסף ששילמת ,לפי זה נראה מה כדאי לעשות.

שלום, יש לי שאלה כללית על התנהגות של ילד מסוים + שאלה משפטית בנושא.
אז ככה:
ענבר (בן 3 וקצת) בחינוך ביתי.
פעם בשבוע אנחנו הולכים למן משחקיה שמתנהלת כגן (עם גננת, מפגש, יצירה, ארוחת צהריים וכו'..) אך כמובן שהכל עם ההורים.
אחד הילדים מאוד כוחני, שתלטן ובלתי צפוי וכ-ל פעם מחטיף לענבר (כולל נשיכות קשות, זריקת חפצים וכו'..)
האמא אדישה לגמרי, לא מעמידה אותו במקום ולא עושה שום פעולה למניעת אלימות של הבן שלה.
את האמא אני מכירה כבר תקופה ארוכה ויש הסטוריה של אי הקשבה מצידה גם בעבר במקום אחר שהיינו בו.
בפעם האחרונה לאחר שהילד ההוא העיף קובית עץ על הראש של ענבר וגרם לדם וכאבים פניתי אל מנהלת הגן ואמרתי לה שתתן לי פתרון לבעיה אחרת לא נוכל להגיע יותר למקום. דרשתי ממנה שתציב חוקים לאלימות (למשל להוציא את הילד המרביץ באותו היום) כמו שיש לה חוקים לכל דבר אחר (נקיון במקום, שמירה על חפצים וכו'..)
היא מסירה מעצמה אחריות ואומרת שאנחנו האמהות צריכות להתארגן ולדבר עם האמא.
לי אין כל כוונה לדבר עם האמא (מה גם שבפעם האחרונה שקרה משהו היא אמרה לי "תסתכלי על הדברים החיוביים ולא על השליליים", הבנתי שאין עם מי לדבר...).
מנהלת המקום לא מוכנה להחזיר לנו כסף או להתערב בנושא. מה אפשר לעשות? האם זה חוקי?

_הבנתי את המסר שלך, (קשה לי להסביר את עצמי) אבל משום מה אני פשוט רוצה שהוא כבר יפסיק עם ההתנהגות הזו, במקום לעשות כל מיני מניפולציות למיניהן.
לא יודעת למה אבל [b]מאוד מאוד חשוב[/b] שהוא יפסיק עם ההתנהגות הזו._ ([po]אמא לשלושה[/po])

[u][b]כדאי לך לבדוק למה. סביר שזה אחד המפתחות להתנהגות.[/b] הסנסור (רגש בעברית) הרגיש שלו מזהה שיש כאן נקודה לוחצת, ועד שהוא לא ינטרל אותה, הוא ימשיך ללחוץ.[/u] ([po]אם פי 3[/po])

מסכימה לגמרי עם כרמית.
תשובה לשאלה הזאת תיצור לך בעצם גישה לנקודה הרגישה מהעבר אליה התכוונתי.
הצורך המאוד חזק שלך שההתנהגות הזאת תיפסק - עשוי להיות סימן לכך שבנך לוחץ לך על משהו אצלך.

[u]לא יודעת למה אבל מאוד מאוד חשוב שהוא יפסיק עם ההתנהגות הזו.[/u]
כדאי לך לבדוק למה. סביר שזה אחד המפתחות להתנהגות. הסנסור (רגש בעברית) הרגיש שלו מזהה שיש כאן נקודה לוחצת, ועד שהוא לא ינטרל אותה, הוא ימשיך ללחוץ.

לגבי פרטיות: עוד מוקדם מכדי מסקנות, אבל העברנו את אחד הילדים לחדר אחר. כמות ההתפרצויות פחתה, לא רק סביב השינה (שם זיהינו שיש בעיה, וזו היתה אחת ממטרות ההעברה) אלא גם בשאר הזמן. זאת, למרות שהוא העדיף להשאר עם השאר, לדעתי קצת פחד (למרות שזה חדר צמוד). אז עשינו פעולות להקטנת הפחד (אור, דלת פתוחה בין החדרים). זה לא חדרים לגמרי פרטיים כי פונקציונלית, שני החדרים משמשים את כולם, ועדיין.

[po]דגנית ב[/po] כתבנו ביחד.
היום כבר אתחיל לחשוב על רעיונות כדי לתת לו זמן לבדו (וגם לי ולו בלי הפרעות של הקטנים).

[u]אם מדבר אלייך הרעיון של ריפוי פצעי הילדות שלך וצמיחה אישית כחלק מההורות, את יכולה לשאול את עצמך על מה ההתנהגות שלו דורכת לך? מה הוא מעורר אצלך?[/u] [po]עירית לוי[/po]
דווקא במקרה הזה אני לא חושבת שזה קשור לפצעי ילדות.
אני מגיבה כך כי אני פשוט מתוסכלת, הילד הזה מקבל את הכל מאתנו (משנינו) היחידי משלושתם שאין לו
"על מה להתלונן" מרגיש לי שהוא בור בלי תחתית וזה מתסכל.

_בלי יותר מדי מילים, בלי הטפות, בלי עימותים, אבל עם מסר ברור ובהיר שמועבר בצורה שמותירה את בנך מכובד. לא "אשם", לא עם תחושה שיש בו משהו לא בסדר.
מאמינה שזה בעצמו יעשה חלק מהשינוי._
עם זה כבר התחלתי.

[u]כיוון אחד שהייתי בודקת, הוא שהמכות מביאות להפסקה של תחושה בלתי נסבלת של זעם וחוסר אונים (או שכך לפחות זה היה בהתחלה, ואחר כך הפך להרגל).[/u]
תיארת בדיוק את הילד שלי במיוחד הקטע עם "הפיוז הקצר"
_כותבת בזהירות: מה החור הקטן שאפשר היה לעשות בקופסה כדי למנוע את ההתפוצצות?
לפעמים: פרטיות_
[po]אם פי 3[/po]
פתחת את עיניי, עכשיו כשאני חושבת על זה, בכל פעם כשהגדול רוצה את תשומת הלב שלי
האמצעית תמיד בסביבה, מברברת מפטפטת שואלת, עד שגם אני מתעצבנת ונושמת עמוק עמוק.
בקיצור אין לו רגע דל ממנה.

[u]רעיון: עזבי את הגדול. עזבי את זה שהוא מרביץ ואת איך שהוא מתנהג. במקום זה תתיחסי לקטנים: כל פעם שיש עימות (או אפילו לפני זה) תדאגי להם את. תעזרי להם, תעשי איתם את מה שהם רוצים ממנו, או תזמיני אותם להיות איתך[/u] [po]יונת שרון[/po]
הבנתי את המסר שלך, (קשה לי להסביר את עצמי) אבל משום מה אני פשוט רוצה שהוא כבר יפסיק עם ההתנהגות הזו, במקום לעשות כל מיני מניפולציות למיניהן.
לא יודעת למה אבל מאוד מאוד חשוב שהוא יפסיק עם ההתנהגות הזו.
האמהות שלי זה הדבר שאני הכי גאה בו, ונורא קשה לי עם זה שככל שאני משתדלת ומתאמצת, עדיין יש בעיות,
אני יודעת שאין דבר כזה ילדים מושלמים, אבל כנראה עוד לא הפנמתי את זה.

בקיצור נתתן לי המון חומר למחשבה ורעיונות נהדרים.

[u]כותבת בזהירות: מה החור הקטן שאפשר היה לעשות בקופסה כדי למנוע את ההתפוצצות?[/u]
[po]אם פי 3[/po] [u]לפעמים: פרטיות.[/u]
מה שהיא אמרה!
שולחן או חדר או פינה וזמן רק שלו. ובזמן הזה [u]תתיחסי לקטנים[/u] אם את יכולה.
רואה את הבן שלי: כמה הוא צריך את זה וכמה זה מרגיע את הרוחות שמבהירים את הצורך הזה (לא ביום אחד).

כותבת בזהירות: [u]מה החור הקטן שאפשר היה לעשות בקופסה כדי למנוע את ההתפוצצות?[/u]

לפעמים: פרטיות.

[po]אמא לשלושה[/po],
בהשראת ההודעה האחרונה של יונת, אני רוצה להציע לך לבדוק את האפשרות שהבכור שלך מרביץ לאו דווקא כמסר אליך, אלא כי יש משהו חשוב שהוא מצליח להשיג [b]רק[/b] באמצעות המכות. את חושבת שהוא בוחר [u]בדרך הקלה,[/u] אבל זה לא מדויק: הוא בוחר בדרך היחידה שעובדת עבורו כרגע, כדי להשיג את אותו דבר חשוב. כמשפחה, עדיין לא גיבשתם את הדרך לאפשר לו להשיג את הדבר החשוב הזה ללא מכות.
מה הדבר הזה, ואיך מספקים לו תחליף או מונעים את היווצרות הצורך בו - את זה עוד צריך לברר (בהתבוננות, בשיחות, בניסוי ותעייה).

כיוון אחד שהייתי בודקת, הוא שהמכות מביאות להפסקה של תחושה בלתי נסבלת של זעם וחוסר אונים (או שכך לפחות זה היה בהתחלה, ואחר כך הפך להרגל).
אם זה כך, נדמה לי שאת מתארת תופעה כל-כך נפוצה שאפילו המציאו לה מונח בשפה: "פיוז קצר". נזכרתי בתיאור ששמעתי, על טיפול פסיכולוגי בילד עם התקפים קשים של אלימות וזעם. הילד הזה חזר פעם מקומזיץ וסיפר למטפל איך הניחו על המדורה קופסת שימורים של תירס, ובשלב כלשהו הקופסה התפוצצה והתירס עף והתפזר לכל עבר. התפתחה שיחה פסאודו-מדעית בנושא, והמטפל הסביר לילד שהחום יצר לחץ בקופסה, ללחץ הזה לא היה מוצא, ולכן בסוף אירעה ההתפוצצות. אילו היה בקופסה חור קטן שהיה מאפשר למעט לחץ להשתחרר, הקופסה לא הייתה מתפוצצת. הסיפור הזה הפך למטאפורה מרכזית בטיפול המוצלח של הילד. בעקבות כל התקף אלימות, המטפל והילד שאלו את עצמם: מה החור הקטן שאפשר היה לעשות בקופסה כדי למנוע את ההתפוצצות?

ברוח זו, אפשר לחפש יחד עם הבכור את החור הקטן בקופסה.

[u]בכל פעם צצה בעיה חדשה עם הילדים, כל פעם אחרי שאני פותרת בעיה אחת צצה לה אחת חדשה.[/u]
הדרך שלי להתמודד עם היבט זה של ההורות היא לאמץ את ההצעה של [po]עירית לוי[/po], ולנסות לראות בבעיות כאלה אתגר והזדמנות להתפתחות. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח זה עוזר לי מאוד @}.

יונת, אני מאד מסכימה עם כל מה שאמרת ובמיוחד עם 3.

להרגשתי, כבכורה, הרבה פעמים הילד ה"גדול" יעשה הכל כדי לקבל איזשהו יחס.
כמה צרות עין היתה לי לכל מבט חיבה לאחיי הקטנים. כמה זעם הצטבר בתור ילדה, ולפעמים הידיים התנופפנה. אני לא חושבת שיש מתכונים לטיפול בכל סיטואציה שבה ילד מרביץ ו/או מקלל. אבל חשתי אי נוחות מסויימת עם העצה החוזרת לחבק אותו. כי לא זו בלבד שהוא מקבל ערימות יחס כשהוא מכה, הוא מקבל יחס חיובי בעוד שהילד שהוכה לא מקבל את הנחמה של אמא.

לי, למשל, אין ספק שהוא ילד קטן. האם אנחנו בגיל תשע היינו האנשים הבוגרים שאנחנו היום? הוא ילד קטן שזקוק ליחס של אמא, לחום, להכוונה ולהבנה. אבל אולי לא ישירות בתוך הסיטואציה שבה הוא לא בסדר.

אין לי ילדים, אני מדברת קצת מפרספקטיבה של ילד, קצת מפרספקטיבה של לומדת ומתבוננת בילדים של אנשים אחרים, קצת מפרספקטיבה של דודה ושל ביייביסיטר... אבל נראה לי שבהתנהגות שלו יש משום איתות חשוב שחובה להתייחס אליו, אבל לא בתוך הסיטואציה עצמה. בתוך הסיטואציה עצמה מי שמאבד את תשומת הלב זה הקטנים, ומי שזוכה בה הוא הגדול. אין כאן מוטיבציה להפסקה של ההתנהגות הבעייתית אולי אפילו להיפך.

רעיון: עזבי את הגדול. עזבי את זה שהוא מרביץ ואת איך שהוא מתנהג. במקום זה תתיחסי [b]לקטנים[/b]: כל פעם שיש עימות (או אפילו לפני זה) תדאגי להם את. תעזרי להם, תעשי איתם את מה שהם רוצים ממנו, או תזמיני אותם להיות איתך. ככה תוכלי להשיג כמה דברים:
[list=1]
[*] תורידי ממנו את הלחץ. אני בטוחה שהם יודעים לגרום ללחץ כזה שהוא לא יצליח לעמוד בו.
[*] תלמדי אותו איך להתמודד איתם, ותלמדי את זה בדרך הכי אפקטיבית: דוגמא אישית.
[*] הוא לא יקבל תשומת לב מרוכזת (=כעס) בכל פעם שהוא מרביץ.
[*] הם יראו שהם יכולים להשיג את תשומת הלב שלך גם בלי שהוא ירביץ להם.
[/list]

אני יודעת שזה נשמע מוזר, כאילו מתעלמים מהבעיה במקום לטפל בה, אבל אני חושבת שבמקרה הזה הטיפול שנראה עקיף הוא דווקא יותר יעיל.

_לא ידעתי איך להגיב
לא רציתי להיכנס לעימותים אז עזבתי את העניין ככה._
נראה לי מצויין להמנע מלהכנס לעימותים.
לפני החיפושים ה'עמוקים' ( :-) ) של מה [u]מוביל אותו להתנהגות הזו[/u] הייתי משתדלת להפסיק את המכות בצורה הכי עניינית שאפשר.
בלי יותר מדי מילים, בלי הטפות, בלי עימותים, אבל עם מסר ברור ובהיר שמועבר בצורה שמותירה את בנך מכובד. לא "אשם", לא עם תחושה שיש [b]בו[/b] משהו לא בסדר.
מאמינה שזה בעצמו יעשה חלק מהשינוי.

[u]לא מצליחה להבין את המהלך הזה שמוביל אותו להתנהגות הזו. שוברת את הראש ולא מצליחה להבין.[/u]
הזכרת קודם את הספר 'הורות מודעת' של הנדריקס, נכון?
אם מדבר אלייך הרעיון של ריפוי פצעי הילדות שלך וצמיחה אישית כחלק מההורות, את יכולה לשאול את עצמך על מה ההתנהגות שלו דורכת לך? מה הוא מעורר אצלך? (אני מתכוונת ברובד העמוק, מעבר למחשבה ש"יש פה משהו לא בסדר" שבוודאי עוברת לכל אחד כאשר הוא רואה ילד מכה ילד אחר).

כשתצליחי לשים את האצבע על אותו פצע, תהיה לך תמונה ברורה יותר של [u]המהלך[/u] :
את תראי ותביני, קודם כל מדוע את כל כך כועסת, מדוע את קופצת, מדוע כל כך קשה לך להגיב אליו באופן ענייני, ולאחר מכן - כיצד הוא מגיב לתגובה שלך.
זה לופ כזה: יש לך "פצע", הוא עושה משהו שדורך לך עליו, את מגיבה וזו לא סתם תגובה אלא תגובה טעונה מתוך ה"פצע", הוא מגיב בהתאם לתגובה הטעונה שלך, את מגיבה שוב חזק יותר וכו' וכו'.

[u]מוזר לי שבשמת כתבה בן 9 וקטן באותו משפט.[/u]
עניין של נקודת השקפה.
בכוונה כתבתי בן תשע וקטן.
הוא ילד קטן. באמת.
אני מאמינה בכנות שיעזור לך מאוד לראות אותו כילד קטן.
יעזור לך לא לכעוס עליו כל כך.
תבדקי גם איפה את כועסת על עצמך פה. ותסלחי גם לעצמך. גם את רק בן אדם. לא אדון עולם.
(())

<שלי בת 8 וחצי, וזה מאוד מכשיל אותי כל פעם שאני חושבת עליה כעל "ילדה גדולה". רק למקומות רעים זה מוביל. אח, אח, הציפיות רק לכריות>

היום הוא שוב הרביץ לאמצעית בגלל שהוא ניסה לעזור לה עם המחשב, היא טענה שהוא לא עוזר לה
אז הוא הרביץ לה.
לא ידעתי איך לגשת לעניין הזה, אמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא ירביץ לה, שאצלנו בבית לא מרביצים (הרגשתי כאילו אני מדברת עם ילד בן שנתיים) הוא בתגובה צעק "אני [b]כן[/b] ארביץ לה", לא ידעתי איך להגיב
לא רציתי להיכנס לעימותים אז עזבתי את העניין ככה.

[u]אינה לוקחת בחשבון את מהלך העניינים שמוביל אותו לשם.[/u]
לא מצליחה להבין את המהלך הזה שמוביל אותו להתנהגות הזו. שוברת את הראש ולא מצליחה להבין.

_האחריות להכאה עצמה - כן שלו. ללא ספק.
האחריות למהלך הדברים שהוביל אותו להשתמש בדפוס - לא שלו. האחריות ליצור את השינוי הראשוני - לא שלו._
או, עכשיו אני מבינה (וגם מקבלת).

[u]את זה אני לא מבינה, האחריות כן שלו ואצלו.[/u]
לתפיסתי האישית:
האחריות להכאה עצמה - כן שלו. ללא ספק.
האחריות למהלך הדברים שהוביל אותו להשתמש בדפוס - לא שלו. האחריות ליצור את השינוי הראשוני - לא שלו.

המסקנה שלך שאי האכפתיות שלו לרגשותיהם של אחרים אלא רק לשלו - היא זו שמובילה אותו להרביץ, אינה לוקחת בחשבון את מהלך העניינים שמוביל אותו לשם. כנ"ל לגבי הציפייה ששיחה נוקבת איתו תפסיק את ההתנהגות האלימה.

{@

[u]אם את, המבוגרת, האמא, מתקשה "לא להגיב באופן אוטומטי" - איך יהיה קל לילד קטן בן 9 בסך הכל "לא להגיב באופן אוטומטי"?[/u]
וואו בשמת, משפט קצר קולע ומשאיר המון חומר למחשבה.


[u]להעצים מחשבות שמחפשות את האחריות אצלו,[/u]

[u]לא מקדם אותך.[/u]
את זה אני לא מבינה, האחריות כן שלו ואצלו.
הוא בעל כישורי חיים וכישורי שפה, לא מדובר כאן על ילד בן שנה שלא יודע לדבר ולבטא את עצמו
אז הוא מגיב באלימות.
מדובר כאן בילד בן 9 (מוזר לי שבשמת כתבה בן 9 וקטן באותו משפט) בעל כושר ביטוי יוצא מן הכלל
והוא פשוט בוחר בדרך הקלה=אלימות.
ומה עוד, שרק לאחים שלו הוא מרשה לעצמו להתנהג כך, כאשר מישהוא אחר מרגיז אותו הוא יודע
להשתמש במילים או לחלופין מתרחק.

טוב, בזמן שאני כותבת עולות לי כל מיני מחשבות בעקבות הדף על אלימות במפגשים, קשה לי להסביר
את זה אבל אנסה בכל זאת.
אני יותר כועסת על אופן ההתנהגות שלו מאשר על הפגיעה באחיו. אופס, אני שומעת את האסימון
נופל.
צריכה לסדר קצת את המחשבות שלי.

את כותבת:
[u]אני ממש מודאגת, כי לא חושבת שנשאר לי עוד מה לעשות בקשר אליו, בכל פעם צצה בעיה חדשה עם הילדים, כל פעם אחרי שאני פותרת בעיה אחת צצה לה אחת חדשה.[/u]

אפרופו מה שבשמת כתבה, תראי אם מדבר אלייך ליצור הֶקְשֵר חדש לכל הסיטואציה ולראות בה הזדמנות לצמיחה שלך.
במקום 'בעיה קשה עם הבן הבכור' להסתכל על כל מה שקורה מתוך המשקפיים של 'הזדמנות בשבילי לצמוח'.

לדעתי זה עשוי:
[list=1]
[*] להקל עלייך מעוצמת החוויה הקשה. במקום חוויה מתסכלת של כיבוי שריפות בזו אחר זו, תהיה לך חוויה אחרת - של התפתחות אישית שלך. גם אם במציאות יהיו קשיים, אולי אפילו אותם קשיים, יש סיכוי שתחווי אותם בצורה אחרת.
[*] לפתוח פתח לשינוי במצב התקוע. נראה לי שאם תוותרי על הציפייה שהשינוי יבוא ממנו ותראי מה את יכולה לעשות בעניין, ואיזה שינוי את יכולה לעשות אצלך, הדברים יתחילו לאט לאט להשתנות. כמו שאמרתי, לתפיסתי, האחריות ליצירת השינוי בדינמיקה כזאת היא אצל ההורה. להעצים מחשבות שמחפשות את האחריות אצלו, כמו [u]מה שאני חושדת הוא שפשוט לא אכפת לו וזהו! לא אכפת לו שהוא פוגע בה, אכפת לו רק מעצמו ומהרגשות שלו כאן עכשיו וכרגע זהו![/u] לא מקדם אותך.
[/list]

בשביל לעשות כזה סוויץ' במחשבה צריך לעצור לרגע ולהרפות מהכעס. אני יודעת על עצמי שמתוך תסכול ומרירות גדולים קשה לי יותר לעשות את זה. מה שאני מנסה לומר זה - לאט לאט :-)

[u]לוחץ לי מאוד על האוטומט, קשה לי לא להגיב באופן אוטומטי[/u]
תתבונני במה שכתבת.
רק תתבונני ותחשבי על זה:
אם את, המבוגרת, האמא, מתקשה "לא להגיב באופן אוטומטי" - איך יהיה קל לילד קטן בן 9 בסך הכל "לא להגיב באופן אוטומטי"?

[u]הייתי מפנה את הפוקוס שלי למקום אחר: עוזבת לרגע את התעסקות והחשיבה באיך להפסיק את המכות, ועוברת לבחון מהי הסיבה העמוקה להן. במילים אחרות – מתמקדת בגורם ולא בסימפטום.[/u]
זה מה שאני מנסה לעשות ולא מצליחה, מנסה להבין מה עוד הוא רוצה?


[u]את יכולה לבדוק בזמן אמת, עד כמה את נוכחת בסיטואציות של המכות, לעומת עד כמה את מגיבה באופן אוטומטי. עד כמה מה שקורה זה שהוא "לוחץ" לך על כפתור ואת מגיבה בהתאם.[/u]
כשילד גדול כמוהו שיודע כבר שאלימות לא מקובלת אצלנו, ועדיין משתמש באלימות (ואני לא מדברת
על סערת רגשות רצינית) לוחץ לי מאוד על האוטומט, קשה לי לא להגיב באופן אוטומטי, הוא גדול
הוא יודע כבר מה מותר ומה אסור אין לו שום תירוץ או הצדקה.

ת'אמת, כבר אין לי כוח, רוצה מן פתרון קסם שיגרום לו להפסיק להרביץ וזהו.
מה שאני חושדת הוא שפשוט לא אכפת לו וזהו! לא אכפת לו שהוא פוגע בה, אכפת לו רק מעצמו
ומהרגשות שלו כאן עכשיו וכרגע זהו!

הי [po]אמא לשלושה[/po]. קראת לי אז באתי :-)
אני יכולה רק לתאר לי כמה קשה הסיטואציה הזאת.

הנה מה שהייתי עושה:

[list=1]
[*] ראשית, כמובן, ממשיכה לא לאפשר את האלימות, אבל מבלי לשדר לו [b]שהוא[/b] לא בסדר. אוקיי, אני יודעת איך זה עשוי להישמע :-) . אז כדי להבהיר: אני לא מתכוונת שתשדרי לו שזה [b]כן[/b] בסדר להרביץ, אלא רק שלא תשדרי לו שהוא "ילד רע". אני מאמינה שיש חשיבות רבה בלהעביר לו את המסר בענייניות ומבלי לשפוט אותו. את יכולה לעצור את המכות על ידי חיבוק שלו (עד כמה שזה יכול להראות לך מוזר :-)), בזמן שאולי בן זוגך, אם הוא נמצא, יחבק וינחם את האח שנפגע. זה יכול להיות אפילו בלי להוסיף אף מילה (הרי הוא כבר יודע ש"לא מרביצים"). מה שחשוב זה שהמסר יהיה ענייני ונטול שיפוטיות. המסר עבורו ש [b]הוא[/b] בסדר כפי שהוא עשוי כבר בעצמו לרכך את התופעה, שלא לומר למנוע את הנזק הרב הכרוך, לדעתי, בהעברת מסר שיפוטי. אין לי ספק שזה לא פשוט לראות ילד מכה ילד אחר ורק לחבק אותו או להישאר עניינית מולו, אבל אני משוכנעת שזה מה שהוא צריך ממך.
[/list]

[list=1]
[*] הייתי מפנה את הפוקוס שלי למקום אחר: עוזבת לרגע את התעסקות והחשיבה באיך להפסיק את המכות, ועוברת לבחון מהי הסיבה העמוקה להן. במילים אחרות – מתמקדת בגורם ולא בסימפטום. נסי לשאול את עצמך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם - מה הוא מנסה לומר לך, לכם? מה הוא מנסה להגיד ולא מצליח. אם, החל מרגע זה, תנסי להסתכל על ההתרחשויות מבעד למשקפיים של "מה הוא מנסה לומר לי", יש סיכוי טוב שתגלי מה. עזבי את הדיבורים, השיחות וההטפות, והקשיבי בין השורות. מצטרפת ל-[po]דגנית ב[/po] שהציעה לבדוק השפעה של מתח, מחלה וכו', אבל מאחר וההתנהגות לא חדשה, אלא רק החמירה, כדברייך, הייתי מחפשת בעוד כיוונים.
[/list]

[list=1]
[*] את יכולה לבדוק בזמן אמת, עד כמה את נוכחת בסיטואציות של המכות, לעומת עד כמה את מגיבה באופן אוטומטי. עד כמה מה שקורה זה שהוא "לוחץ" לך על כפתור ואת מגיבה בהתאם. מנסיוני עם התנהגויות אחרות, נוכחות אמיתית שלי מספקת את המענה לו בתי זקוקה מתחת לפני השטח. הייתי מנסה את זה גם פה. את יכולה למשל לנשום עמוק לפני שאת מגיבה - אותי זה טריק שמוציא אותי ממצב של "טייס אוטומטי", מחזיר אותי לכאן ועכשיו, ואז גם ההתנהלות של בתי משתנה בהתאם.
[/list]

[list=1]
[*] הנקודה הקודמת מובילה לתפיסה שמציעה לבדוק מה בהורות שלי יוצר את ההתנהגות אצל הילד. זה משהו שאני תמיד בודקת עם עצמי, אפרופו הספר 'הורות מודעת' שהזכרת.
[/list]

זה מדבר אלייך?

וואו דגנית איזה שאלות נהדרות, אנסה לענות בצורה ברורה.
[u]יש אפשרות לבלות איתו לבד מידי פעם? רק כיף,[/u]
דווקא איתו יש לי הרבה זמן איכות, יש לנו תחומי עניין משותפים (כמו החלל ומערכת השמש) כאשר
הוא רוצה לשתף אותי אני תמיד נענית לו (אם לא עכשיו אז עוד רבע שעה), מבחינת יחס ותשומת לב
אחד על אחד, הוא היחיד שמקבל גם ממני וגם מאבא.


[u]ככה זה מאז ומתמיד או שהיו תקופות אחרות?[/u]
זה תמיד היה ככה, אבל בזמן האחרון התדירות ממש גבוהה.


[u]את יכולה לזהות קשר בין ההתנהגות שלו למשל למתח אצל אחד ההורים או מחלה, או בית ספר?[/u]
לא הקדשתי לזה מחשבה, בימים הקרובים אבחן את הנושא הזה.


_הם מרגיזים אותו הרבה? בכוונה? מפריעים לו ?
איך אתם עובדים איתם, עם הצעירים?_
הקטנצ'יק (3) לא.
לאמצעית יש את הנטיה להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ותמיד יש לה משהו דחוף דחוף לספר
בזמן שאנחנו מנהלים שיחה.


[u]איך אתם עובדים איתם[/u]
אחרי שהאמצעית כבר חטפה ממנו מכות לא נשאר מקום לכעוס עליה.
יש לה בכלל בעיה בדחיית סיפוקים, אם היא רוצה לומר משהו היא תגיד אותם לא משנה מה!
גם כשהפה שלה מלא באוכל.


[u]אחרי כל הנסיונות וכל ספרים, מה את מרגישה/ חושבת שעובד? ככה, מהבטן. ומה מוסיף שמן?[/u]
ת'אמת אני מבינה את הגדול, האמצעית יכולה פשוט לשגע עדר של פילים ב 3 דקות, אני בעצמי
לפעמים מתפוצצת ממנה תוך 3 שניות.
אבל שוב אני מסבירה לו שאין שום צידוק לאלימות שכזו.
מנסה להסביר לאמצעית שכשהגדול מבקש ממנה להפסיק לדבר אז שתכבד את הרצון שלו
ותבוא לדבר איתי, אבל זה לא עוזר.
עוד דבר שמרגיז אותי הוא שהגדול לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע מה יש לאמצעית לומר, בשום
נושא בשום זמן בשום תנאי.

[po]אמא לשלושה[/po] הי,

קודם כל גם אצלי יש גדול (+10) שמרביץ לפעמים לקטנה (9).
והיא מחזירה לו. הוא יותר חזק ועושה את זה קצת בצחוק. היא פורצת בצווחות מעצבנות וקשה לי.
די הרבה אני מתאמצת להתאפק או לעמוד ולהסתכל בלי הבעה של כעס ויאוש (קשה קשה) וזה עובר לצחוק.
מפרידה עם הומור או חיבוק. ולפעמים כל כך נמאס לי שדייייי!

מחשבות לא מסודרות -
[list]
[*] בן 9 הוא הבוגר אבל אם היו לו אחים גדולים, הייה התינוק של המשפחה. לא קשור לכלום, סתם מחשבה.
[/list]

[list]
[*] יש אפשרות לבלות איתו לבד מידי פעם? רק כיף, בלי שיחות נפש על התנהגות (אלא אם זה בא ממנו)?
[/list]

[list]
[*] ככה זה מאז ומתמיד או שהיו תקופות אחרות? את יכולה לזהות קשר בין ההתנהגות שלו למשל למתח אצל אחד ההורים או מחלה, או בית ספר? (אצלנו מצבי רוח שלי אפילו שלא מתבטאים חזק כלפי חוץ מאד מגבירים. גם מחלה שלו אפילו קלה. אבל לא תמיד. ויש תקופות ארוכות שקטות מאד).
[/list]

[u]בכל פעם שאחותו (7) או אחיו(3) מרגיזים אותו[/u] הם מרגיזים אותו הרבה? בכוונה? מפריעים לו ?
איך אתם עובדים איתם, עם הצעירים?



[list]
[*] אחרי כל הנסיונות וכל ספרים, מה את מרגישה/ חושבת שעובד? ככה, מהבטן. ומה מוסיף שמן?
[/list]

תעני אם את יכולה כי גם אני מתלבטת והפתיחות שלך מאד מאד עוזרת.

היי ליאת,
גם אני מחכה בקוצר רוח לעצות שיבואו.
בית ספר להורים כבר עשיתי (כשהיו יותר קטנים) אבל אני באמת צריכה עוד אחד, אני מעדיפה את הדרך של אדלר,
ופר"ח רחוק לי.
אני ממש מודאגת, כי לא חושבת שנשאר לי עוד מה לעשות בקשר אליו, בכל פעם צצה בעיה חדשה עם הילדים, כל פעם
אחרי שאני פותרת בעיה אחת צצה לה אחת חדשה.
מבחינת תשומת-לב, הוא מקבל בלי בעיה, אני פשוט לא יודעת מה הוא עוד רוצה???

אמא לשלושה,
נשמע קשה מאד מאד.
אין לי רעיונות פרקטיים מלבד לחכות איתך להצעות שיעלו פה.
אולי עזרה אישית מקצועית, כמו טיפול מאיזה שהוא סוג או בי"ס להורים?
אה כן, שי אור פותח עכשיו סדנא באזור פר"ח. אם תרצי פרטים, שלחי לי מייל.

הגדול שלי בן 9, סף העצבים שלו מאוד נמוך, בכל פעם שאחותו (7) או אחיו(3) מרגיזים אותו
הוא ישר מתחיל להרביץ.
מה לא ניסינו ומה לא עשינו, בהתחלה דיבורים והסברים, אחר כך הצעתי לו פתרונות (כשהם מעצבנים
אותך תפנה אלינו ונעזור לך) הכל כדי שלא ירים ידיים, גם הענשו צעקנו התרגזנו.
כן כן גם קראתי, את איך לדבר כשילדים.... ואת הורות מודעת ועוד שני ספרים לפחות.
אבל כלום כלום לא עוזר (אפילו לא באופן רגעי, אני יכולה רגע אחד לכעוס עליו כי הרביץ לאחותו
ואחרי חמש דקות הוא ירביץ שוב).
כבר ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות, אני גם מנסה לדבר איתו כאשר כולנו רגועים (ולא בסערת רגשות)
הוא פשוט מתעצבן ופשוט לא רוצה להקשיב, צועק "לא בא לי" "מה אכפת לי" "תעזבי אותו" |אוף|
חייבת עזרה דחוף.

דגנית
תודה על התגובה.
היא באמת נירדמה רק עם ציצי, ולכן אני גם חושבת שהתקפי הזעם האלה החלו בערב.
בסה"כ הכול אני חושבת שזה היה דבר נכון לעשות.
הפסקתי עם הנקות יום, ואחרי ארבעה חודשים הפסקתי גם עם הלילה.
אני שלימה לגמרי, אפילו שאני רואה שקשה לה.
כי לאמיתו של דבר, לי היה הרבה יותר קשה.
ההנקה עבורי הייתה הדבר הכי מדהים בעולם, אבל באיזה שהוא שלב זה התחיל לעשות לי רע בגוף.
ואז לקחתי את ההחלטה שמפסיקים, עם כל הקושי שבדבר.

אני אנסה לקחת נשימה עמוקה וכמה שפחות מלחמות.
אנחנו חייבות הפסקת אש, פשוט חייבות.

הי שירה,
גם לי נראה שהמכות קשורות בהפסקת ההנקה. ברור שהיא מאד כועסת.
איך הופסקה ההנקה? האם היא היתה נרדמת בהנקה?
איך את מרגישה עכשיו לגבי זה?

דברים שנראים לי לא מדאיגים:
היא מרביצה להוריה ולא לילדים בגן - "מטפלת" בשורש הבעיה ולא בסימפטומים(-;
שהיא מרביצה - הרי היא קצת |תינוק| ועוד לא מדברת ברור
שהיא כועסת על הפסקת ההנקה
ש [u]היא פשוט לא מוותרת לי.[/u]

מה שכן [u]אני מסתובבת עם בטן מלאה כבר שבוע ועם אוטוטו בכי.[/u] אפשר לבכות.
להתאבל על הפרידה מהחיבור האולטימטיבי יכול לעזור לכולם.

אני מבינה קטנה מאד בהנקה. הנקתי עד גילאי שנה. ההנקה התדלדלה לה בעיקר
כי חשבתי שזה מספיק ולא היתה התנגדות (אולי כי הם היו קטנים מידי).
אבל אני מעיזה לומר שאולי שינוי כזה בחייה מצריך התגמשות מקסימלית מבחינתכם.

פחות מלחמות = יותר כוח נפשי להכיל את הכעס שלה ושלך.
צריך הפסקת אש ובכזו - כולם צריכים לוותר.
להושיט |#| של זית לזכור את ה |L|

קראת בעיון את כל הדף. אני מתמודדת כרגע עם בעיה דומה ואני דיי סחוטה, לומר את אמת.
אני אימא לידה בת שנתיים ושלושה חודשים, עקשנית רצח. ילדה יחידה.
הפסקתי להניק לפני שבועיים ומאז היא התחילה להרביץ לי ולבעלי.
בגן היא לא מרביצה בכלל. לפעמים היא דוחפת יד לפניו של איזה ילד אחה"צ אבל בסה"כ היא ילדה מאוד עדינה ורגישה.
זה משהו שקשור אליי, אני בטוחה.
היא כועסת עליי בעיקר בערב כשאני מנסה להרדים אותה, אבל זה הולך ומתפשט למקרים נוספים.
אני מוציאה אותה מהמחשב, מכות.
אני לא נותנת לאכול משהו שהיא רוצה(שוקולד), מכות.
המכות הם רק לפנים. היא בעיקר מורידה לי את המשקפיים ומעיפה אותם.
זה פשוט מטריף אותי. אני כועסת וכועסת ואחרי זה מרגישה אשימה.
אני מגיבה מאוד בחומרה.
אני פשוט לא מוכנה שהיא תרביץ לי.
לדבר איתה אפשר, אבל לענות היא עוד לא ממש מסוגלת.
לגבי החיבוק, אין על מה לדבר. היא פשוט מכסחת אותי. ממש מכאיבה לי. דופקת צלי בעיטות לפרצוף.
מישהי אמרה לי שאולי זה קשור להפסקה של ההנקה, שהיא מנתקת את עצמה ממני.
אני מוכנה לקבל ולהבין, אבל מה עושים?
אני נמנעת כמה שיותר מעימותים, אבל יש דברים שאני לא מוכנה אליהם ובקטעים האלה היא פשוט לא מוותרת לי.
אני מסתובבת עם בטן מלאה כבר שבוע ועם אוטוטו בכי.
אני בעיקר כועסת על עצמי. על התגובות שלי.
מה עושים?

[u]הנטיה של ילד הינה לפרוק את רגשותיו בצורה מיידית מבלי להשתהות , מבלי שתקדים המחשבה למעשה .[/u]
ישנם מיקרים שמדובר בבעיות נוירולוגיות ולילד קשה לשלוט בדחפים.
כשרואים שמדובר גם במצבים נוספים בחיי היומיום וכי יש החמרה עם הזמן,חשוב לעשות איבחון ולטפל בהתאם.

אני מתרגמת התנהגויות אלו של ילדים ככעס .
הילדים כועסים וזועמים . הנטיה של ילד הינה לפרוק את רגשותיו בצורה מיידית מבלי להשתהות , מבלי שתקדים המחשבה למעשה .
צריך לבדוק למה הילד כועס .

אמרו כאן שייתכן כי המקור מתוך המשפחה , אך כנגד בהחלט אפשרות סבירה שזה נובע מהגן .
יש לבדוק מה קורה בגן , מה היחסים המתנהלים אל מול הגננת , הילדים , מה דרישות לוח הזמנים ועד כמה נותנים מרחב וביטוי אישי לילד כיישות עצמית .

ניקול,
אני מכירה ילדים שמתנהגים בצורה שנשמעת כדומה לדרך ההתנהגות של בנך.
זה ממשלא דבר קל.
אין לי הצעות ואין לי פתרונות של ממש.
שמעתי גם על גישה שטוענת שהמקור עשוי (עלול) להיות מתוך המשפחה. משהו שקשר להתנהלות ההורים והמשפחה, לאנרגיות ולתקשורת.
אם יש אפשרות שזה הענין, אז אולי "תקשורת מקרבת" (NVC) יכולה לעזור.
אפשר גם להתייעץ עם הומיאופת, להיעזר בפרחי באך ודברים דומים (למשל על ידי [po]צפריר שפרון[/po], שאולי יוכל להציע פתרונות נוספים?).
(לנו, אמנם עם תופעות קלות בהרבה, היו תוצאות נראות לעין עם חותממרפא של צפריר. נראה לי שלפחות כדאי להתייעץ טלפונית איתו)

[u]ובקשר לכך שאמהות אחרות גוערות בו- אותי באופן אישי זה מעצבן כשעושים את זה לבנות שלי (אני לא מתכוונת למצב בו אחת הולכת להוריד כסא למישהו על הראש ואמא אחרת מתערבת, אלא דווקא על התבטאויות - אל תדברי אליו ככה, זה לא נעים לו וכאלה - ומנסיון, את הילדות זה ממש מעליב וממש מלחיץ אם אמא אחרת גוערת בהן. ברוך השם יש להן אמא אחת על הראש שיודעת לגעור יופי.)[/u]

לא מסכימה. אני אחת מאלה שמתערבות. אם אמא של הילד השני לא נוכחת באותו רגע, או לחילופין לא אומרת לו כלום, אני אומרת. ועוד איך. לא תמיד האמא השנייה "יודעת לגעור יופי" או יותר נכון, לפעמים מה שנראה לה סביר (שהילד שלה עושה לשלי) לא נראה לי סביר או מקובל. אני כמובן לא צועקת,אלא מדברת בטון רגוע, אבל אני כן אומרת שלא דוחפים, ושזה כואב.

רק רציתי להוסיף שמישהו להתייעץ איתו יכול להיות גם מטפל אלטרנטיבי או פסיכולוג או יועץ משפחתי. ריפוי בעיסוק זה סוג של פתרון בלי שבאמת (ממה שהבנתי..) נמצאה הבעיה. אולי פרחי באך?

ניקול, העניין נשמע לי מורכב באמת וקשה. מצבים כאלה מתישים גם את ההורים וגם את הילד. מעגל שצריך למצוא דרך לצאת ממנו.
אולי עדיף במקרה הזה להתייעץ באופן אישי ולא דרך האינטרנט.
אני ממש לא מומחית בתחום אבל מניסיוני האישי למדתי שהתנהגות מסויימת של ילד קשורה הרבה פעמים (אם לא תמיד..) להתנהלות הדברים בתוך המשפחה וכדי לפתור את הבעיה כדאי להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על הילד. ההתנהגות שלו היא תוצאה של בעיה אחרת שקשה לכם לראות כרגע.
בכל מקרה, הייתי מנסה לשים לב לתזונה של הילד. אצלנו למשל, שוקולד ומיץ פטל הם הם גורם ברור להשתוללות.

יוליה אין לו עדיין אחים נוספים, הוא בבוקר נכנס לגן כמו מלאך מחייך והולך ישר לשחק, עד שעה 11 ואז נגמרת לו הסבלנות ומתחילות הבעיות, לפעמים כשיש לי אפשרות אני מוציאה אותו ב-2 במקום 3, מעניין אותו רק לטפס לקפוץ ולהשתולל בכל מקום בכל הזדמנות והבעיה היא מגיל הרבה יותר קטן גן המטפלת במעון היתה מתלוננת, ועכשיו בגן אם הגננת שוכחת להחליף לו תעסוקה כל חמש דקות כי זה מה שהוא מסוגל לשבת במקום, הוא זורק דברים על ילדים ומרביץ פתאום בלי התרעה ובלי סיבה, וזה קשה בגן שיש עוד ילדים חוץ ממנו, אם מדברים אליו יפה הוא צוחק בפנים ועושה דווקא אם כועסים עליו הוא מתחיל להרביץ ולהשתולל אפילו אתמול לסבתא שלו הוא נתן סטירה כי היא העירה לו על משהו אנחנו ניסינו ריפוי בעיסוק אבל זה לא עזר המליצו לנו המשך טיפול אולי פסיכולוגי, נוירולוגי אנחנו כבר נואשים ועייפים. כי פסיכולוג יקח זמן בגלל פסח עד שנותנים תור ונוירולוג בבי"ח יש פעם בשלושה חודשים?! זה מה שנאמר לי לנו אין את הזמן הזהץ

ניקול, כמה שאלות שאולי יוכלו לעזור לענות לך, או להפנות אותך לדפים מתאימים.
האם שיש עוד אחים ואחיות? הוא הולך בבוקר לגן בשמחה? עד איזו שעה הוא נמצא בגן?
איזה דברים הוא אוהב לעשות, מה מעניין אותו? האם היו שינויים משמעותיים בזמן האחרון בהתנהגות שלו או/ו בחייכם?

חיזוקים חיוביים. להתייחס הרבה יותר כשיש דברים חיוביים, פחות להתייחס לדברים שליליים. לא להתעלם, אבל שילמד שתשומת לב מקבלים בצורה יפה. נשמע שהוא רוצה התייחסות ואכן מקבל אותה.

אני רואה שמזמן אף אחת לא כתבה שם הערה ואני מקווה שמישהי תקרא ותוכל לייעץ לי אני אמא לבן שלוש הבן שלי שובב בצורה שלא נראתה והוא גם לא מקשיב לאף אחד לא עושה מה שמבקשים ממנו לא מפחד מעונשים כמו חדר ולא תקבל הוא בשלו, הורס דברים בגן מרביץ בלי סיבה וזורק חפצים על ילדים ולפעמים גם להורים שלו הוא מרביץ ניסינו לדבר איתו יפה ניסינו לכעוס עליו ניסינו ריפוי בעיסוק ואנחנו כבר צועקים הצילו יש לי ימים שהוא מרגיז אותי אני פשוט לא יכולה להתייחס אליו מרוב שאני עצבנית אני אומרת לו הרגזת אותי כשעשית ככה וככה אני לא משחקת איתך הוא אומר סליחה ושוב מרביץ לי מה עושים? דחוף

זה הוזכר ב-[po]השתלבות במפגשי חינוך ביתי[/po], החל מההודעה של "אמא" מתאריך 19.10.2002 11:45 ועד סוף הדף פחות-או-יותר.

הנושא שרונה העלתה נראה לי ראוי לדף נפרד, לא ? האם יש כבר דף בנושא ?

אפשר להרחיב את הנושא?
איך להגיב כשאני "נעלבת" בשם בתי? אני לא מדברת על מכות, כי במקרה שהיא חוטפת מכה , אני מסבירה לה ש"זה באמת לא נעים ובואי נלך לשחק במקום אחר".
אני מדברת על העלבה מילולית" "לכי מפה" "לא רוצה לשחק איתך" וכו'. שאני רואה כ[b]שהיא[/b] מדברת כך אני מסבירה לה שזה לא נעים ואפשר לשחק עם כולם. אבל כשמדברים אליה ככה? איך אני אמורה להגיב? אני לא חושבת שאני יכולה להתערב ולומר לילדים אחרים איך לדבר ולהתנהג, אבל אני כן יכולה לדבר עם בתי, מה אני אמורה להגיד לה?
בד"כ כלל אני אומרת לה "בואי נלך לשחק במקום אחר", הוא לא רוצה לשחק עכשיו" וכו' אבל אני מרגישה שזה לא מספיק, אני ממש מרגישה נעלבת במקומה כשצועקים עליה ילדים, הפרצוף שלה, המופתע, שלא מבין למה מתנהגים אליה ככה...

[u]כי אני נעשיתי כבר עצבנית מדי, חסרת סבלנות מדי, עייפה מדי - מכדי שאחשוב על כל הדברים העדיפים.[/u]
אני מאוד מזדהה עם זה, במיוחד כשהגדול נפגע מ"המכה" ומתחיל לבכות נורא ולהרביץ בחזרה ואז יש לי שני ילדים צורחים לנחם.
אני מאוד מנסה להפוך את המגע שלו ללטיפות, למגע עדין אזל גם אם הוא משתף פעלוה זה תמיד מתחיל במגע חזק.
דרך אגב בניגוד לגדול הקטן לא אהב מסאג' כשהיה תינוק, אתן חושבות שזה קשור?

גם לדעתי כדאי להגיד יותר מה [b]כן[/b] ופחות מה [b]לא[/b] , רק שבפועל, זה לא תמיד עובד. לרוב, כי אני נעשיתי כבר עצבנית מדי, חסרת סבלנות מדי, עייפה מדי - מכדי שאחשוב על כל הדברים העדיפים.

לגבי מגע חזק יותר - אפשר לעשות להם עיסוי תינוקות, או [u]פיסול תינוקות[/u] (לפי שי זילברבוש). אולי אם הם יכירו מגע שהוא גם נעים וגם בעל עוצמה, הם יוכלו לעשות אותו הדבר בתור מענה על הצורך שלהם, במקום להכאיב לנו?

אמא נוגי,

גם אני מזדהה עם הקושי,
הקטנה שלי בת שנה ושמונה ויש לה מאז שהיא נולדה, לא יודעת אם להגדיר זאת כמתח גבוה, אבל בהחלט סוג של מגע-מחוספס, מצד אחד היא מרעיפה חיבוקים ונישוקים עדינים וממיסים ושניה לאחר מכן היא עלולה לתלוש שערות ולמעוך אפים בעוצמה ממש מפתיעה ובאותה שמחה. זה החל מגיל אפס, בעוצמה בה ינקה ובה נאחזה בנו, ואף בלידה היא פרצה במהירות עצומה ובקולניות החוצה. בזמן ההנקה היא מלטפת ופתאום צובטת ובועטת, שורטת, ועוד כהנה וכהנה.
מה שאני עושה(זה מקביל לדבריה של בשמת) : תוך כדי הנקה נהגתי ללטף את שיערה בעדינות וללחוש "טובה טובה". כשהיא מתחילה להכאיב אני אומרת לה "זה כואב לאמא, תעשי טובה טובה". בהתחלה זה היה מצחיק כי מייד נהגה לעבור וללטף את עצמה בשיער ולומר "בה, בה" כיום, היא קודם מלטפת את עצמה ואז עוברת ללטף את שיערי. הרושם שלי הוא שאצל ילדים מסויימים יש גלים של צורך במגע חזק, ואת האמירה "זה כואב" או "אצלנו לא מרביצים" כדאי ללוות באמירה/דוגמא מה כן לעשות.

טוב,
אז גם כש'מחזירים לי שאלה בשאלה', זה לא עובד...

[po]אמא נוגי[/po],
אני מזדהה עם הקושי, ולא יודעת מה באמת להציע...
לי עוזר כשנזכרת שזה עובר, שזה רק שלב.
כן להמשיך ולהגיד את הדברים שאת אומרת, לא לצפות לשינוי מיידי, אלא להאמין שזה נכנס, ושכשהשלב הזה יעבור, מה שאמרת ואיך שהגבת יישארו.

גם לי כמו לשרה, נשאר המשפט הזה:
[u]אני זוכרת שראיתי פעם ילדה בת 3-4 פונה לאמא שלה: בהתחלה היא אמרה "אמא".... ...[/u]
ובאמת מאז שמגיבה כליו יותר מהר, ומתמללת אותו מיד ("אתה כועס עלי" בעיקר), זה עושה את שלו. הוא לא הרביץ לי יותר. (בינתיים...)
ובכלל, מה שלקחתי מהדברים לעיל, בהחלט השפיע וכבר שלושה ימים עברו עם אוירה טובה בבית :-)

לי יש את הבעיה הזו משתי זוויות שונות.
[list=1]
[*] הגדול שלי הוא ילד עדין ולא אלים. "חברו" הטוב ביותר הוא ילד אלים שמרביץ כל הזמן ואף הפך את בני ל"שק חבטות", ניסיתי להתמודד עם זה בדיבורים, להסביר לבני שהחבר מתסוכל, מרגיש רע ועוד. כנראה שזה לא ממש מובן לילד בן 4 שכל הזמן חוטף מכות. בשלב מסויים הרשיתי לו להחזיר, אמנם מכה קטנה (הוא לא מסוגל ליותר מזה) שבדר"כ גרמה להעלבות גדולה בצד השני, אבל לפחות כך הגדול שלי הרגיש שהוא עושה משהו, שהוא לא כל הזמן הקורבן. כמובן שבמידה והוא מתחיל מיוזמתו (וזה התחיל לקרות אחרי שהוא הבין שהוא יכול להחזיר) מיד קטעתי את זה ואמרתי לו "שאנחנו לא מרביצים, אתה יכול להחזיר אם מרביצים לך אבל אם תרביץ אז יחזירו גם לך".
[/list]
ברור לי שזו לא התמודדות טובה, אבל באמת הגענו למצב שבו לא ידעתי איך להתמודד, והיום למרבה הפלא (למרות שציפיתי שהאלימות תגבר) האלימות דווקא ירדה.
[list=1]
[*] לקטן שלי "מתח עצבים" גבוה, מאז שהיה תינוק היו לו קטעים בהם הוא היה עושה תנועה של הידיים והפנים שמצביעה על מתח גדול. וגם היום הוא צובט המון, ובעיקר מחזיק חזק את היד תוך הפעלת כוח והשמעת קול של "מוציא עצבים". לא מפריע לי שהוא עושה את זה לי, אבל כשהוא עושה את זה לגדול זה נתפס כאלימות ואז הגדול מרביץ בחזרה. זה גם קורה המון בגן. לאחרונה הוא גם אומר המון "אני ארביץ לך, תבכה..." אני מנסה להסביר לו שכשהוא עושה את זה זה כואב, ולא נעים. שאצלנו לא מרביצים. זה לא ממש עוזר.
[/list]
הוא עכשיו בן שנתיים , מתרגז המון, בוכה על כל דבר ומוציא המון אגרסיות. אני לא ממש מצליחה להשתלט על זה...

[u]אני זוכרת שראיתי פעם ילדה בת 3-4 פונה לאמא שלה: בהתחלה היא אמרה "אמא" והאם לא התייחסה, אז היא אמרה חזק יותר "אמא!" והאם עדיין לא התייחסה. היא המשיכה לקרוא לאמא שלה, כל פעם קצת יותר חזק, עד שבסוף היא ממש צעקה "אמא!!!" ואז האם הסתובבה אליה ואמרה בכעס "למה את צועקת?!?"[/u]
נזכרתי באמא שלי ואני משתדלת כן לשים לב לילד שלי וגם דורשת מבעלי שיש לו נטיה כמו אמא שלי - להתעלם במקרים של התעלמות שלום מרביץ!

השמועה אומרת שאצל בנות זה לא ככה, אבל מה אם הבכור/ה מכה את הקטן/ה?
אני יודעת שמצב ממש מקפיץ הורים.

גרמת לי לחשוב. אוף.
מה אני עושה כשהקטן מכה או דוחף מישהו (בן שנה ותשע, בגודל פיזי של בן תשעה חודשים):
אני חוצצת בידי בין ידו לבין הגוף של הילד השני, או - אם זה כבר אחרי - מלטפת את הילד השני, ואומרת לו משהו כמו "ככה, ללטף" ומדגימה.
מין צורה כזאת להראות את המגע ה"מתאים", כאילו לדייק בתנועה. לפעמים אגיד "לא לדחוף, ללטף", "לא להכות, זה לא נעים ללילך, הנה, ללטף, ככה".
ואם דוחפים או מכים אותו - אחבק ואתמלל. זה לא היה נעים. זה לא היה בכוונה. כאלה דברים.

[u]אבל אני רושמת לי את ההזמנה, ואלי פעם אבקש לפדות אותה. ראי הוזהרת![/u]
יש!!!

[list=1]
[*] איזי פיזי. ככה עושה. מתייחסת גם לעלבון לפעמים. נראה לך מתאים? שכן, גם אם הוא נתקל בפינת שולחן (מספיק דומה לענף שנופל לדעתי ולצערי) ובוכה, לעלבון יש חלק ניכר בבכיו.
[*] אחד הקושיים שהיו לי עד כה הוא ש-[b]עבורי[/b] זה לא נתפס כ-[b]רק[/b] להעליב. [u]להעליב[/u] היה בשבילי משהו גדול. כמו גם לפגוע פיזית וכמו גם לא לשתף. אלה שלושת המקומות הבעייתים [b]עבורי.[/b]
[/list]
מרגע שהבנתי שזה שאני הופכת אותם לדברים גדולים, הם נשארים גדולים, ואולי אף גדלים עוד יותר, ושלמעשה - זה אכן [b][u]רק[/b][/u] XYZ, וזה פשוט עוד שלב בהתפתחות ילדים (בעיקר בנים?), הרבה יותר פשוט לי להגיב בפרופורציות אחרות.
ולפחות בבית, עם הדר, זה גם הספיק כבר להוכיח את עצמו. יומיים רצוף עם תוצאות מיידיות.

< ליאת מתקשה לדחות סיפוקים; זו אחת הסיבות העיקריות בשלן ליאת בוחרת לעבוד בלגדל את ילדיה - סיפוק מיידי :-) >

לבוא לתל אביב יותר מפעם בשנה??? אני לא בטוחה שאוכל לשרוד את זה... :-)
אבל אני רושמת לי את ההזמנה, ואלי פעם אבקש לפדות אותה. ראי הוזהרת!

ולענייננו:
איך היית מגיבה אם ילד אחר היה מעליב את בנך? לא עולה בדעתי מרשם של מה להגיד כי זה נראה לי תלוי בהמון דברים, אבל אולי המרשם הבא יעזור:
[list=1]
[*] להתייחס לכאב הפיזי, כמו שהיית מתייחסת למכה ממקל שנפל.
[*] אחרי שגמרתם את הקטע הפיסי, לדמיין שהילד השני רק העליב את הבן שלך במלים, ולטפל במצב כאילו זה כל מה שקרה.
[/list]
אבל אלה עצות לך כשהילד שלך הוא הנפגע. הטיפול באלימות של מי שפגע בו הוא לא באחריותך (ולא בכוחך) ולכן אני כאילו מתעלמת ממנו כאן.

[u]אחיו בנדיט לא קטן בעצמו, כך ששבע עיניים של האמא כבר שם. שתשים עוד שבע על הבכור ושתיעזר בנו עם הקטן כשצריך?[/u]
וואו, נשמע קשה! לא נראה לי שזה משנה מי מגן על החפים מפשע, כל עוד זה נעשה בלי כעס ונסיונות לחינוך. את החינוך כדאי לדעתי לעשות כשאין כזה לחץ.

ועד משהו חשוב לשים לב כשהילד שלך מכה: להסתכל על הבעות הפנים והגוף שלו. מה הן מביעות? כעס? סקרנות? הנאה? חוסר סבלנות? משהו אחר? לכל אחד מהמקרים מתאימה תגובה שונה.

בשמת,
האמת, הייתי מעדיפה שתתרשמי מראייה וחוויה פעילה.
גם הייתי [b]מאד שמחה[/b] אם [b]יונת[/b] היתה, אבל כדאי שאהיה טיפטיפונת יותר ריאלית ולא אטפח ציפיות שוא.
חוץ מזה, ילדתך היתה בגן. גם שם אפשר ללמוד דברים טובים לפעמים. אולי היא תוכל להציע פתרונים?

גילה,
מתחילה מהסוף.
חולקת עליך ששתי אמהות רצות לזירה זה בהכרח רע.
אצלנו, לא פעם ולא פעמיים זה קרה. שתינו ניחמנו (אני את שלי הפוגע, והיא את שלה הנפגע), שתינו דיברנו, שתינו חיבקנו. היינו אמפתיות למצוקה של שני הילדים, ובסוף הסברנו אותו הדבר לשניהם. את מה השני מרגיש, איך אפשר היה לנהוג וכו'.
או בהזדמנות אחרת, רק אמא אחת דיברה אל ועם שני הילדים, על מה קרה, והשניה רק היתה שם, אישרה, חיבקה ולא אמרה דבר.
במצב בו שתי האמהות רצות לזירה ונהיית מזה הילולה רבתי, נזיפות, טענות, האשמות - או אז מסכימה איתך - עלול להזיק.

לגבי התגוששויות - אולי אפשר ללמד אותו שזה בסדר להתגושש עם ילדים שזה בסדר מבחינתם, כאלה שנמצאים גם כן בשלב הזה ושהם באותו סדר גודל של גודל וכוח?
אצלנו זה עובד לא רע, ובעבר היכרתי שני בנים שהיה בינהים קשר מצוין שבחלקו הגדול היה התגוששויות.
אולי אם יש אצלכם ילדים עםפוטנציאל התאמה כזה, תדברי על זה עם אמותיהם, תתחילו במפגשים פרטיים, בהם הם יוכלו להתנסות בבנית קשר ביניהם עם פחות הסחות, ויוכלו ללמוד האחד את השני?
(המצב היותר טבעי בעיני, זה כשהם פשוט מתחברים לבד עם ילד שנמצא במצב דומה מכל הבחינות הללו, ובפרט מבחינת הצורך בהתגוששויות, ואז גם האמא השניה נאלצת לקבל את זה שהילד טוב ירושלים שלה נהיה פתאום קצת אלים... אבל בשביל צריך גם קצת מזל)

בענין הצמד,
אצלנו הבת חוטפת (ז"א נפגעת) מאחיה לא פעם. היא פורצת בבכי ולא נתקלתי במצב שזה קורה והיא לא פורצת בבכי וזקוקה לאמא שלה.
כנראה שהדינמיקות בין זוגות כאלה שונה ממשפחה אחת לרעותה.
נראה לי קשה בטירוף לא להתערב, למרות שזה נשמע לי נכון. אולי אפשר למצוא דרך שהיא תסמן לך באופן ברור אם היא אכן זקוקה לעזרתך?

_מה אני עושה?
משתדלת_
זה המקסימום שביכולתינו לעשות: להשתדל...
לי אישית נראה שאת משתדלת ממש טוב (ודעתי בענין מתקבלת גם לנוכח סיפורים אודותיכם מכאלה שהיו איתכם כמה ימים לאחרונה) :-)

אחד הדברים הבולטים ביותר שמתכוונת לנסות ליישם אצלנו, זה להתייחס למכות וקללות כעוד שלב שעוברים ולא כאל ענין מרכזי וגדול.
פחות להתרגש מזה, להמשיך ולדבר על איך כן, לנסות לקבל ממנו אפשרויות של איך כן, לתמלל אותו - כאילו זה עוד שלב ולא איזה משהו גדול ונורא.

< מסתמן לי שיכול לעבוד לא רע, להתקיל אותי בחזרה בשאלה ששאלתי, רק בצורה מסובבת, ואז אולי יהיו לי רעיונות טובים... >
< אז גילה, תודה שנענית לבקשתי |Y| >

[u]אני מחכה להוראות בימוי מיונת[/u] - [po]בשמת א[/po]
מזל שהיא נתנה כמה. עכשיו אעבוד קצת, ואחר כך נחכה לעוד.

<יונת, אם כבר הוראות בימוי, אז בשיטת מצליח אשאל: אפשר בחי? ז"א אצלנו, שתבואו? אפשר לארגן [u]מפגש-ליד-הנחל-הירקון_ או _מפגש-ליד-הנחל-אילון_ או _מפגש-ליד-מרכז-אילון...[/u] >

ליאת, לבקשתך - אני פה.
אבל לשאול, לא לענות.

מה יש לנו? ילד אנרגטי מאוד, פיזי מאוד, תובעני מאוד.

כשאני לבד עם הילדים -
אני כמעט לא מתערבת בין הגדולים, ובמרבית הפעמים בהן אני מתערבת, אני קולטת שזו היתה שטות גמורה (הוא מכה, אני עוצרת, והיא מגכחת נוסח - "מה את מפריעה לנו לשחק?").
עם הקטנה זה מורכב יותר: מחד - אני נוטה להתערב הרבה יותר (כי היא קטנה - אבל היא גדלה ונאי מנסה להגמל), מאידך, גם פה חלק מההתערבות מיותרת. תרחיש סטנדרטי: הוא מועך אותה לגמרי (מחבק, מרים, מושך), אני מתכוצת, היא צועקת, (אני לפעמים מפרידה או צועקת) הוא עוזב, היא מחיכת אליו באושר. כאן, לפעמים אני לא מעיזה להפריד ביניהם ממש (למשל ללכת לחדר אחר) - היא נהנת לשחק אתו. (הדינמיקה של הגדולה עם הקטנה קצת שונה. לפעמים זה רק חיקוי מסורבל של (ההתנהגות שתיאורתי של) אחיה).

כשיש ילדים נוספים בתמונה, הענין נהיה בעיתי -
דבר אחד: שלות נפשי אליה התרגלתי מהריבים בין הגדולים אינה מתקבלת בברכה ע"י אמהות אחרות.
דבר אחר: אם בין הילידם שלי הריבים הם רק חלק ממערכת יחסים מורכבת ומגוונת, עם ילד אחר זה עלול להפוך לדפוס דומיננטי ביניהם, ללא הרקע של תיאום-קבלה-הבנה-וכו' שיש בין ילדי.
מתי הוא מכה?
לפעמים זו פשוט התגוששות (שלא תמיד מתקבלת בברכה, והוא אינו מספיק רגיש לרצונות של הילד השני).
לפעמים אלה פרצי אנרגיה שיוצאים למקום הלא נכון.
ולפעמים זו דרכו לומר דברים ("שלי!", "זוז!", "אני עכשיו!").
מה אני עושה?
משתדלת לא להפריד בכח, לא לחטוף את צעצוע-המריבה, לחבק (עד כמה שאפשר עם תינוקת), לדבר.
אם אני מצליחה לעשות "פוס משחק" אפשר בד"כ למצוא פשרה. לא תמיד זה עובד.
מה אני יודעת שמזיק, אבל לא מצליחים להמנע?
שתי אמהות רצות במהירות ל"זירה" /-:

[u]תני הוראות בימוי, ונחזור עם פידבקים מהשטח.[/u]
אני? קטונתי! אני מחכה להוראות בימוי מיונת... (את יודעת שאילו היה לי משהו לתרום הייתי כבר ממלאה לך חצי דף...).

בשמת,
בדיוק בשביל זה אני מנסה לתאר סצינות אמיתיות.
תני הוראות בימוי, ונחזור עם פידבקים מהשטח.

מאיה,
תודה. - קראתי שוה והבנתי שנראה כאילו שאלתי רק את יונת, אבל התכוונתי שכל בעל דיעה מוזמן לתרום אותה.

לרוב, ואומרת לרוב רק כי אולי קרה מקרה שאני לא זוכרת ולכן לא אשתמש ב"תמיד", התגובה של אמא אחרת כלפי הילד הפוגע היא מאד עדינה. הרבה יותר עדינה מאשר לילד האישי של האמא.
למשל, באחת הפעמים הדר השתלט על איזה מתקן (כזה שקופצים בו ומוציאים אנרגיה), ולא רצה להיפרד ממנו. נוצר שם תור ארוך של ילדים שחיכו למתקן. מישהי שבאה עם אחד הילדים במקום אמו, ושלא מכירה את הדינמקות שלנו, חשבה שכדאי פשוט להוציא משם את הדר, במקום לנהל איתו שיחות על זה. היה שם הורה אחד, שהסביר לה שכנראה זה מה שהילד צריך עכשיו, ושאם לא פה, אז איפה הוא יוכל לקבל כזו אפשרות בריאה לפרוק את האנרגיות שלו? והסביר לה עוד אי אילו דברים, והיא קיבלה את דבריו, ובינתיים הדר סיים והילד 'שלה' קיבל את זכות השימוש.
אני הייתי בחוץ עם שוני ועם אחרים ועל כל זה שמעתי רק בדיעבד. אבל ידעתי שיכולה להשאיר שם את הדר ושמישהו ידאג לו, יכבד אותו, יקבל אותו, וגם ישים לו גבולות בצורה מתאימה.
וכך היה.
יש דינמיקה, שבעיני היא מאד נעימה, מפרה וחיובית, בין האמהות לבין עצמן, לבין הילדים לעיתים, ובין הילדים לבינם.
המצבים הלא נעימים קורים אמנן בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל תופסים חלק מאד קטן מהיום שלנו ביחד.
זה לא מורגש פה, כי אנחנו מנסים לפתור ולהתגבר על הקושיים שכן קיימים, ולא זה המקום לספר כמה נעים לנו המפגש בכללותו.

[u]ואם זה נראה קטנוניות לפעמים[/u]
סתם מבט מהצד, של מאזינה:
לא קטנוניות בכלל.
אני חושבת שאנחנו צריכות להיות מודעות כל הזמן לזה שאנחנו לא גדלנו ככה. זאת הסיבה שאנחנו מתייעצות ושואלות כאן באתר. אנחנו מנסות לעשות אחרת. אנחנו יודעות טוב מאוד מה זה האחרת.
אבל השאלות שאת מעלה -
אין לנו תסריט כתוב בשבילן.
אנחנו לא זוכרים את השורות בעל פה.
דרושות הוראות בימוי מדויקות.

[u]לגבי: גם אם אמא שלי הלכה לרגע, עדין רואים אותי זה בדרך כלל בא ממקום של לדאוג לרווחת הילד ולא התייחסות אל ילד בעייתי[/u]
אז לא הבנתי נכון את המשפט, וזה באמת מקסים הדאגה ההדדית ביניכן לילדים.
[u]האם אמו צריכה להיות שם פיזית לדעתך, או שאמא אחרת זה גם בסדר?[/u]
למרות שהשאלה לא מיועדת אלי, לדעתי האמא צריכה להיות שם פיזית, כי קודם כל יכול להיות שההתנהגות הזו מיועדת עבורה כלומר זה משהו שיש ביניהם והוא זקוק לה שתראה את איתותיו, וגם לפעמים אמא אחרת כל כך נפגעת שחטפו לבנה\הרביצו\קיללו והיא מגיבה בזעם מוגזם ומזיק כלפיו.
[u]כמו כן, אחיו בנדיט לא קטן בעצמו, כך ששבע עיניים של האמא כבר שם. שתשים עוד שבע על הבכור ושתיעזר בנו עם הקטן כשצריך?[/u]
רעיון טוב.
נזכרתי אז אני מוסיפה, לא קטנוני בכלל. זה חשוב.

אז זהו, שאני לא יודעת איך להגיב אחרת, ואני לא מבינה למה כוונתך.
עד כה, כן הייתי אומרת לדני לא להרביץ להדר, למשל.
אשמח לדוגמאות ספציפיות אם יש לך.

< ענף, לא יפה שנפלת על הדר. לך תיפול במקום אחר בבקשה! - מי לא מכיר הורים שאומרים לשולחן או לרצפה את הדברים האלה... ;-) >
< אם זה יבוא כקריקטורות בדומה ל"איך לדבר"... - אדרבא ;-) >

[u]להיות ליד הילד המכה כדי להגן פיזית על ילדים אחרים.[/u]
האם אמו צריכה להיות שם פיזית לדעתך, או שאמא אחרת זה גם בסדר?
שוב, לפחות במקרה הזה, הילד מכיר את כל האמהות, ועל פני השטח לא נראה שמפריע לו שאמא אחרת מדברת איתו, או מעירה לו, אם כי כמובן שאין לי מושג מה באמת עובר לו בראש.
כמו כן, אחיו בנדיט לא קטן בעצמו, כך ששבע עיניים של האמא כבר שם. שתשים עוד שבע על הבכור ושתיעזר בנו עם הקטן כשצריך?

אני יודעת שאני נכנסת פה לדקויות ואין מתכונים לכל דבר, אבל כן עוזר לי לקבל תשובות בית מרקחת, ואז אח"כ להשתמש במה שעבד גם בדברים אחרים.

<ואם זה נראה קטנוניות לפעמים, אז אולי זה כי אני באמת ניג'סית וקטנונית? - המממ, וכך הרווחתי לי עוד שיעור לעבודה עצמית...>

[u]אם הוא בא אלי בבכי, או נשאר שם בבכי, כי דני קפץ לו על היד בכוונה, והוא פגוע ריגשית ופיזית, איך בדיוק אני אמורה להסביר לו שיתייחס לזה כאל ענף שנופל?[/u]
אם הוא בא אליך בבכי כי נפל לו ענף על היד, מה תעשי? על זה מדברת לידלוף (למיטב הבנתי).
ומצד שני, אם הוא בא אליך בבכי, כי דני העליב אותו, מה תעשי? אין לי מרשם, אבל סביר שלא תגידי לדני "אנחנו לא מעליבים" אן משהו דומה.
אז מה שאת סיפרת זה שילוב של שני הדברים האלה, ונראה לי סביר שהתגובה שלך צריכה לשלב את התגובות לשני המקרים שהצגתי.

אני גם רוצה להצטרף להצעה של מישהי קודם, להיות ליד הילד המכה כדי להגן פיזית על ילדים אחרים. אפשר לעשות את זה גם בלי לחנך או להסביר, כי סביר שהוא יקלוט לבד את עקרונות ההתנהגות המקובלים (או שהוא ממילא כבר יודע אותם). מספיק לעצור את המכה כשהיא מגיעה, ואולי להזמין אותו לפעילות אחרת אם הוא מתעקש להמשיך לפגוע.

לא מצליחה להירדם אז חזרתי...
לגבי: [u]גם אם אמא שלי הלכה לרגע, עדין רואים אותי_ זה בדרך כלל בא ממקום של לדאוג לרווחת הילד ולא התייחסות אל ילד _בעייתי[/u]
למשל, אם אמא של דני הלכה לשירותים, היא יודעת ודני יודע, שזה לא אומר שהוא לבד וחשוף עכשיו לפגיעה.
הם יודעים שהאמהות האחרות ידאגו לו. וזה לא בתיאוריה. זה קרה וקורה, וזה מאד נעים לכולנו.
ברור שאם ההתייחסות היתה רק אל ילד בעייתי, זה לא טוב.
אלא שלא זו הכוונה הכללית, וכשקורה וצריך להגיב על דברים שליליים, מגיבים גם עליהם.
לא סתם ציינתי שהילד הוא מקסים וחמוד וכו'. הוא באמת כזה.
ולפעמים הוא גם מרביץ.

[u]היא כותבת ששאר הילדים פשוט התעלמו מהמכות - [po]יונת שרון[/po] מצטטת את ג'ין לידלוף[/u]

מה שיונת אמרה יכול להתאים יותר כתגובה של אם שהוכתה, מאשר של ילד שהוכה.
כמה שפחות נעשה מזה עניין, כמה שפחות נחוש עלבון מההכאה, ככה זה יאבד אפקטיביות ויחלש.
לגבי מכות בין הילדים גם אז היחס שלנו יכול להשפיע. אם נזדעזע ונהיה אמפטיות מדי, נשפיע לרעה.
אם נבוא מהמקום הנקי שבו אין עלבון, שבו יש השלמה שככה זה בין ילדים, וזה לא נורא - נשפיע לטובה.
זה מה שאני מרגישה בתיאוריה. מבחינה מעשית - אני עובדת על זה. /-:

אוי מאיה, את לא תחת זכוכית מגדלת. כולנו עוברות את זה. (())
ואני דווקא חשבתי על העניין למה יש ילדים שעושים את זה בפומבי ואחרים שרק בבית, ובדיוק אז התחילו גם אצלנו לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ .
<עוד אין לי תובנות>

[u]היא כותבת ששאר הילדים פשוט התעלמו מהמכות[/u] - [po]יונת שרון[/po] מצטטת את ג'ין לידלוף

יונת,
מה זאת אומרת? אם הדר לא עושה מזה ענין, או כל ילד אחר לצורך הענין, אז יופי ואכן אין בעיה; אבל אם הוא בא אלי בבכי, או נשאר שם בבכי, כי דני קפץ לו על היד בכוונה, והוא פגוע ריגשית ופיזית, איך בדיוק אני אמורה להסביר לו שיתייחס לזה כאל ענף שנופל?

< אני מנסה לחשוב על דוגמא אישית, וזה גורם לי להביט לתקרה ולדמין ענף נופל; זה מתערבב לו עם עלה נופל, וראשי מלווה את תנועת העלה... אז לפחות הצלחת להצחיק אותי וזה לכשלעצמו הישג אדיר :-) >

מה שאני בדרך כלל עושה, זה לדבר איתו על מה כואב לו, איפה כואב לו, והוא אומר לי (בטוב) "עוד מעט זה יעבור" או (בכעס) "עכשיו אני הולך להרביץ לו".

מאיה,
זה כל כך תלוי את מי שואלת. במקרה הספציפי שכרגע אנחנו מתעסקות בו, כל מה שסיפרתי מוסכם על האמא ובעיצה אחת איתה.
אמא אחרת שדיברתי איתה היום (ואת כמובן מכירה) אמרה לי שלדעתה האם של הילד הנפגע, צריכה גם להגיד לילד הפוגע ש"אנחנו לא מרביצים", כדי שהילד שנפגע יראה שלא רק ממנו מצפים שלא ינהג בצורה כזו.
ת'כלס, לכל אחד יש את דיעותיו הוא.
קשה לי לגבש דעה בענין. נראה לי שהכלל "כל מקרה לגופו" תופס פה.
ובגלל זה אנחנו מדברות על הדברים, ולא מנדות או מרחיקות או מבקשות שלא יבואו יותר.

ולגבי ביקורת, אני מסכימה איתך (אם הבנתי אותך נכון) שלרוב זה יותר נזק מתועלת; יחד עם זאת, אם זכור לי המקרה אליו התכוונת, לפחות במקרה הזה, ביקורת כזו לא באה ממקום של שיפוט, אלא ממקום של רצון לעזור.
את יודעת, לא כל האמהות מכירות את ארון הספרים של האמהות אחרות ומה הן קראו. וחלק מהאמהות, כמוני למשל: קראתי שני ספרים שלהן, הפנמתי מעט, ובפירוש לא זוכרת הכל. אז אם אמא אחרת באה ומזכירה לי או מראה לי משהו שלא נוכחתי בו, זה יכול לפתוח אפשרויות חדשות.
נכון שטאקט יכול לעזור. לדאבוני, לי אישית - אין :-( . אני רק משתדלת לפעמים לסתום את הפה, ומצליחה מעט מאד. [b]מצטערת אם פגעתי.[/b]

את המשפט [b][u]מי שעושה רע סימן שרע לו[/u][/b] אוהבת, ואנסה להשתמש בו.

[u]הוא הרי מנסה להגיד לנו משהו במכות[/u]

אז תשמעו סיפור:
בשבת סיימתי לקרוא את הספר "לגדל בן". זה ספר שנותן את זוית הראיה של הבנים. הוא מדבר הרבה לע הכעס העצור שלהם ועל הצורך הטבעי וה[b]נורמלי[/b] בתנועה.
אצלנו הקטע של התנועה בא במינונים גבוהים במיוחד. השילוב של העובדה הזו עם דירה חדשה היא לא אי אי אי.
בקיצור - התחננתי בפני אבא שלו שיקרא קטעים נבחרים. בסוף דחקתי בו שיקרא קטע אחד שבו אמא לכמה בנים מספרת איך היא הקימה להם משטח החלקה במרפסת.
כמובן שהתגובה היתה "מיד אני בונה לו משטח החלקה".
אחרי זמן קצר יובל התחיל לזרוק עליו דברים ולהציק לו. אבא כעס. יובל המשיך. זה נגמר באבא עצבני ויובל מסתגר בחדר.
נגשתי אליו ושאלתי אותו למה זרקת על אבא דברים. מה ענה הילד?
"כי אבא רוצה לבנות משטח החלקה. הוא רוצה שאני אחליק ואקבל מכה"

ומאיה - אהבתי את מה שכתבת.

[po]דגנית ב[/po], כתבנו כנראה יחד (כל אחת ויבשתה) התכוונתי לקודם, אבל גם האחרון נכון לי.

אצלנו זה די דומה למה שיונת תארה עם הילד שקורה לאמא כמה פעמים ובסוף בצעקה ואז היא מגיבה לכעס, אז זה קורה, שהגדולה מאותת בכל מיני דרכים שהיא במצוקה שלא נענתה אז זה באמת לא יעזור ואף יחמיר את התסכול שלה אם אני אכעס עליה אשלח אותה לחדרה או ינאום לה נאומים שלמים כמה זה לא בסדר (למרות שזה מאמת מאוד מכעיס אותי) לרוב בעיות כאלו נפתרות כשאני מקדישה לה זמן לעשות ביחד מה שהיא רוצה, או פשוט יותר מגע פיזי (כמו שבשמת כתבה איפשהו שהיא מערסלת את בתה כמו תינוקת).
אחת הרעות במפגשים האלו, לדעתי, זה כשילד מגיע למצבי זעם ואלימות אימו והוא נמצאים תחת זכוכית מגדלת וכל הסיטואציה יוצאת קצת מפרופורציות, יש לאמהות הבוחרות שילדן יהיה איתן נטיה לרגישות יתר (ואני חלק מהן, רק לא מזמן נעלבתי קשות עבור ביתי) ואז הן שוכחות שהן מתמודדות עם פעוט בן שנתיים, שלוש, שש וכו', ומעירות לו הערות שהן באמת לא לעניין וצריך להשאיר לאמא להתמודד בדרכה שלה עם הסיטואציות הלא נעימות האלו.
לא מזמן ילדה בת 6 פלוס חיבלה לבתי בעבודת יצירה שהיא עשתה, לא מצאתי לנכון לבוא לילדה ישירות , הלכתי לאמה וזו היתה קצת מופתעת שלא אמרנו ישר לבתה משהו בעניין אבל אני בכל זאת חושבת שאין מקום להערות של אמהות אחרות ובטח לא ילדים קטנטנים.
המשפט הזה שלך ליאת,
[u]אם אמא אחרת מעירה, זה נותן לזה משנה תוקף; או: גם אם אמא שלי הלכה לרגע, עדין רואים אותי[/u]
קצת נראה לי מלחיץ, כאילו כל הזמן יש מי שצופה על הילד "הבעייתי", בכל דבר שמתמקדים בו גדל, תתמקדו בבעית האלימות והקללות, הבעיה תגדל, תרפו ממנה היא תעלם.
יש נטיה קבוצתית לדון ולטחון עד דק דברים כאלו, אז האמא מרגישה "מה לא בסדר אצלי שיש לי ילד שמכה ומקלל" והילד ממלא אחר הציפיות וממשיך להיות הילד "הבעייתי", לדעתי אמא שיודעת שבנה נמצא בתקופה כזאת צריכה להיות צמודה אליו ובכך להגן פיזית על ילדים אחרים ולהגן עליו מפני הערות של אמהות אחרות.
פעם במפגש כשבכורתי נכנסה ללופ של תסכול אמרה לי אחת האמהות: קראת את הורים משוחררים ילדים משוחררים (או ספר אחר בסדרה, לא זוכרת), עניתי כן, למה אני לא פועלת לפי השיטה? והיא במבט מלא חמלה עלי הנידה את ראשה מצד לצד, אז נכון שאני הרבה פעמים לא פועלת נכון, ונכון שאני קצת לוקה בחוסר יצירתיות עם בנותיי, אבל דחילאק איזה מין הערה זו בשעת משבר? ואולי אני מכירה קצת יותר את ביתי ויודעת שעכשיו לא נכון להשתמש בע"מ 21 סעיף 2.
אז פחות ביקורתיות, ויותר אהבה כמו ש [po]עירית לוי[/po] כתבה.
ונזכרתי במשהו טרי טרי מאתמול, בתי שחקה עם ילדה אחה"צ מקסים, לקראת הערב הן רבו על איזה צעצוע והילדה נעצה את ציפורניה ברגל של ביתי והיא בכתה מכאב ובעיקר מעלבון, לא אמרתי כלום לילדה הפוגעת, אמא שלה כן, ניחמתי את שלי ואחר כך כשהיינו לבדנו הוספתי ואמרתי שמי שעושה רע סימן שרע לו, (משפט של טובה) ואז היא שאלה אותי למה לרע לה? אמרתי לה אולי בגלל שהיא עוברת עוד מעט דירה וקשה לה? אולי ... וכו' ואז נוצרה אמפתיה כלפי הילדה והכעס התפוגג.
[po]דגנית ב[/po] כתבת יפה. @}

לטרה רשימה חלקית של טעויות
[list]
[*] פליק (אחד)זו טעות קשה לכולם. למשל.
[*] לך לחדר שלך עד שתרגע - "לא רוצה!"
[*] "אתה תמיד..."תבקש סליחה" "תעזוב אותה" "אתה יותר גדול ממנה" "אין לי כבר כוח אליך" דיבורים (וצעקות) שמתעלמים מרגשותיו גם אם קשה לנו להתחבר אליהם.
[*] פחד שלנו שהוא יזיק לה. פחד שמשקף לו שהוא לא רק מסוכן לה אלא יותר חזק מאיתנו וזה משהו שמפחיד ילד ומחזק התנגדותו.
[*] פחד נוסף-הוא יהיה הבריון של השכונה/יכה את אשתו.
[/list]

רצינו חוקים ברורים והומנים בבית וחשבנו שצריך לעמוד על שלנו. התברר שחלקם
נוגדים את טבענו וטבע ילדנו ואין סיכוי לא לעבור עליהם. ואז מה? משפטים? עונשים? עבודות שירות?אז עדיף לנסות משהו שיותר מתאים לנו בעזרת עצבי ברזל, חרשות קלה,קימה ממש איטית מהספה/עוד לגימה מהקפה/עוד עגבניה לסלט/ לגמור לסחוט את הסמרטוט/להוריד את המיים וגו'. עליה במדרגות תוך שתייה של רסקיו רמדי ושינון - הכל בסדר. ולדבר על זה . אחר כך.זה לוקח זמן, היכרות, וגמישות אבל אחרת יש הרגשה של כשלון (איזה הורים אנחנו עם ילדים כאלה?)וכשלון מוביל לתסכול ותסכול מוציא עצבים. ככה זה הייה אצלי. כל אחד ודרכו.
אם מתקבלת תמונה שאני חושבת שמכות זה טוב אז אני חושבת שזה כואב, מעליב ומרגיז וכולם נפגעים. אבל זה קיים. אני אוהבת מאד את ילדי ואני מקבלת שהם גם מכים. אולי לכן , הם מרגישים חזקים מספיק כדי לברר דברים בינהם בדרך כלל בלי לפגוע. וככה אני יכולה לשבת שעות ולהרצות את משנתי באתר!

בשביל שאפשר יהיה לשתף, חייב להיות "שלי". אנחנו התנסינו בזה במסגרת האינטנסיבית של תאומים, אבל זה נכון גם בחברה. אז חצי נכון בעיני להגדיר שמה שמביאים לקבוצה אלו דברים שמוכנים לחלוק בהם - וצריך להזכיר לילד כל פעם, ולתת לו לבחור האם הוא מביא את החפץ או משאיר אותו בבית/באוטו, אבל אפשר גם להביא חפץ אחד, רצוי קטן, שהוא אישי.
לבן שלי, למשל, מאד חשוב לקחת משהו ממקום למקום. הוא לא משתמש בזה אח"כ, אבל עצם הלקיחה כנראה ממלאת אצלו איזהשהו צורך.

[u]אולי עכשיו היא מצטערת?>[/u] מה פתאם (-:
אני מתחברת למה שכתבת, דגנית, לגבי השיתוף, או יותר נכון שיתוף בכפייה.
אולי זה נשמע לא נכון לדמיין את זה קורה לנו כדי לנסות להבין את התחושה, כי הרי אנחנו "מבוגרים שכבר יודעים" והם "ילדים שצריכים ללמוד" אבל איכשהוא נראה לי שחווית השיתוף בכפייה היא זהה בכל הגילים.
לא שזה עוזר לי לדעת מה לעשות כשהילדים רבים על צעצוע.
מה שמפתיע, לעומת זאת, שכשאנחנו טיפה מרפים מההיסטריה שהילד שלנו לא מתנהג יפה, חוטף או לא נותן, אז פתאם יד קטנה מושטת עם הצעצוע ונשמע : "הנה, קח, אני בעצם לא רוצה".

[u]התמודדנו עם בכור עם הרבה כוח פיזי שלא תמיד מודע לו מול אחות עדינה וקצת חולנית(אז). עשינו המון טעויות וחלקן ממש קשות - לכולנו. רצנו מייד להגן עליה ולא ה ב נ ו איך הוא לא מבין שהוא הרבה יותר חזק וגדול (כולה הבדל של 20 חודש). היו הרבה התפרצויות כעס של כל הצדדים. ניסינו המון שיטות שכולן שייכות לפנטזיה של "אצלנו בבית לא מכים". מה אגיד לכם? כשיש ילדים, זה כמו להגיד אצלנו בבית "לא אוכלים מתוק /לא משתינים על הרצפה /לא מתלכלכים" וכו.[/u]

לא כל כך הבנתי את הפסקה הזו.
את יכולה לפרט מה היו הטעויות ?

התמודדנו עם בכור עם הרבה כוח פיזי שלא תמיד מודע לו מול אחות עדינה וקצת חולנית(אז). עשינו המון טעויות וחלקן ממש קשות - לכולנו. רצנו מייד להגן עליה ולא ה ב נ ו איך הוא לא מבין שהוא הרבה יותר חזק וגדול (כולה הבדל של 20 חודש). היו הרבה התפרצויות כעס של כל הצדדים. ניסינו המון שיטות שכולן שייכות לפנטזיה של "אצלנו בבית לא מכים". מה אגיד לכם? כשיש ילדים, זה כמו להגיד אצלנו בבית "לא אוכלים מתוק /לא משתינים על הרצפה /לא מתלכלכים" וכו. ומה עם: למשוך בשערות, לדחוף, לחטוף, לחסום את המעבר, לקשקש על הציור שלו/שלה,
ולשיר שירים כמו "eli and Georgi sitting on a tree k i s s i n g (את המילה קיסינג יש לקרוא אות אות: קיי אי אס אס אי אנ ג'י ויוצא חרוז)? אז בנוסף לכל הרעיונות המעולים שלמעלה או בהמשך להם - וויתרנו על הצדק כי דוד הקטן והחלש פיתח יופי של שרירים, לא רק במיתרי הקול, והתאמנו בלראות את הצד של גוליית. הם גדולים יותר מהילדים של ליאת וחברתה והמצב ממש השתפר. הם משחקים הרבה מאד ביחד, יש להם בדיחות משלהם ורצים קטעים. עדיין כל אחד מפרנס בליבו את המשאלה להיות ילד יחיד אבל אז מה?

לדובב את הכעס-ניסינו המון. לשנינו כאנשים מבוגרים זה הייה די חדש. כמה פעמים יוצא לי להגיד למישהו "אני כועסת כי"? זה דורש אימון לא? לא הרבה יותר מיידי להגיב עם הגוף ? גם שפוגשים מישהו שנורא שמחים לראות,
אז מה? קודם אומרים לו "הוי, כמה אני שמחה לראות אותך" או מחבקים ומנשקים?
אני חושבת שקל לילדים קטנים להגיב עם הגוף (צעקה, פרצוף כועס, משיכה, מכה). אחר כך הם לומדים את הדרכים האחרות.
[b]אז מה מייחד את הפעמים שבהן הוא כן מרביץ?[/b] לא תמיד אפשר לדעת. עברו הרבה התפרצויות עד ששמנו לב שלפעמים יום למחרת הוא חולה. אולי יום קודם המחלה קיננה והציקה, לפני שיצאו הנזלת/חום/אבעבועות/שילשול וכד.
או התרגשות שקשורה בטיסה לארץ, או הכנות מלחיצות לעוד מסיבת כריסמס בגן. ילד ילד וכפתוריו.

ובעניין [b]השיתוף[/b] -אני אלרגית למילה הזו! זה שוב לשים את העגלה לפני הסוס ולזרות את המלח על המדורה.
כל החיים שלנו הם שיעורים בשיתוף. ובבית עם האח הקטן יש הזדמנויות לרוב: בהורים, במרחב, בתשומת הלב,בצעצועים, (במיטה המשפחתית שאין אצלנו). לשחרר.

ומסכימה עם יונת לגבי החיבוקים: כשאני מתכעסת לי שוב שאין שיתוף, החיבוקים שלי עלולים להפוך לחינוקים...

<ולמה יונת לא שאלה על האח הקטן? זאת סיבה ממש טובה להרביץ(כאן אמורה להיות קריצה אבל אולי בגלל החו"ליות של המקלדת זה לא יוצא)>
<ותודה לענת (שאני אוהבת לקרוא)שאמרה לי שזה מעניין מה שיש לי להגיד. אולי עכשיו היא מצטערת?>

שמחה על ההצעות והתגובות.

לגבי הדר,
ההצעות שהועלו פה אכן ינוסו.
לימטב הבנתי, לרוב, כשהוא מרביץ לי זה כשהוא כועס עלי, ולרוב, הכעס נובע מזה שהוא רוצה משהו שהוא לא מקבל. יחד עם זאת, בדרך כלל כשהוא לא מקבל משהו שהוא רוצה, הוא לא מרביץ, אלא בוכה או מדבר. אז מה מייחד את הפעמים שבהן הוא כן מרביץ?
לאור מה שכתבתן, ובמיוחד יונת, כנראה שבפעמים אלו הוא לא מצליח לתקשר איתי, וליתר דיוק, התגובה שלי לא מתאימה לצרכים שלו.

< ליאת כמעט תמיד עונה, גם ל [u]אמא[/u] הכי חלושס שמופנה לעברה >
< או שלא לעברה... >

אנסה לשים יותר |L| ולבחון אם זה קורה יותר כאשר הוא עייף או רעב, למשל.

לגבי הילד בקבוצה,
לי למשל, לא מפריע שאמהות אחרות (לא כולן, אבל רובן) מעירות לילד שלי כשהוא מרביץ למשל.
ולפחות חלק מהאמהות אצלנו בקבוצה, מעדיפות שאני או אמהות אחרות, נעיר לילד שלהן כשהוא מרביץ או צורח, והן לא שם באותו רגע.
לא חשבתי על זה שלילד זה יכול להיות מאד לא נעים. ועכשיו, כשהעליתן את זה, עדין זה לא נראה לי...
ואפילו, אולי להפך: אם אמא אחרת מעירה, זה נותן לזה משנה תוקף; או: גם אם אמא שלי הלכה לרגע, עדין רואים אותי.

< אנחנו מגיבות לילדים שלנו ושל אמהות אחרות גם למראה דברים יפים, כמו שיתוף וויתור כשצריך >

חוץ מזה, החלטנו לא להביא למקום הפגישה דברים שלא משתפים בהם.
מה שמביאים, משתפים. ולא - שישאר באוטו.
יש יוצאים מן הכלל, אבל חשבנו שזה בדיוק המקום ללמוד שיתוף. אם לא פה, אז איפה? רק בבית עם האח הקטן?
לאור מה שנכתב לעיל, אולי זו החלטה שגויה?

שוני התעורר... ביי בינתיים

האם זה אכן כעס? כי יכול להיות שזו סתם דרך תקשורת. אם זו פשוט הדרך שלו לתקשר, אני מציעה שני דברים:

[list=1]
[*] כשהוא מרביץ, תתמללי אותו בלי להתייחס למכה. למשל, להגיד "אתה רוצה לאכול" (בהנחה שאתם במטבח...) או "את רוצה שאקשיב לך". זה כמו שאם הוא יגיד "חמש בלונים" תוכלי לתקן אותו בכך שתגידי "חמישה בלונים", אבל ממש מיותר ומעליב לומר "לא אומרים חמש בלונים! תבקש סליחה!".
[/list]

[list=1]
[*] לשים לב אם הוא מרביץ כי שיטות תקשורת אחרות פשוט לא יעילות עבורו. למה הכוונה? אני זוכרת שראיתי פעם ילדה בת 3-4 פונה לאמא שלה: בהתחלה היא אמרה "אמא" והאם לא התייחסה, אז היא אמרה חזק יותר "אמא!" והאם עדיין לא התייחסה. היא המשיכה לקרוא לאמא שלה, כל פעם קצת יותר חזק, עד שבסוף היא ממש צעקה "[b]אמא!!![/b]" ואז האם הסתובבה אליה ואמרה בכעס "למה את צועקת?!?"
[/list]

מצד שני, אם זה אכן קשור בכעס או תסכול, אז החיבוקים יכולים להיות פתרון טוב. אבל לאו דווקא בתגובה למכה -- לדעתי כדאי יותר (ונוח יותר) לחבק ולתת תשומת לב בהזדמנויות אחרות, ולא דווקא כשיש לחץ וקושי.

בהנחה שהוא פועל כך מתוך כעס, אני ממליצה על הדף [po]זעם ותסכול[/po]

פתרון נוסף:
למצוא את אותן פעמים (גם אם צריך ללקוט אותן בפינצטה ולהסתכל בזכוכית מגדלת) שבהם הוא כן השתמש בפתרון מילולי
ולא בידיים ולשבח אותו על כך.
זה קשה נורא אבל אני חושבת שמשתלם.

[u]כשהוא מרביץ לך, בתגובה, פשוט תחבקי אותו. חיבוק ארוך.[/u]
גם לי אין ניסיון עם בן שלוש, אבל זה בדיוק מה שאני חשבתי כשקראתי.

[u]עד כמה שזכור לי, זה תמיד כשהוא רוצה משהו שאצל ילד אחר, (אולי גם כשילד אחר מבקש ממנו משהו שאצלו?) ולא מקבל.[/u]
פתרון גן שנזכרתי בו פתאם: שהילד יביא איתו למפגש כמה חפצים שהוא אוהב, ויהיה ברור ומודגש באזני כולם ובעיקר באזניו שזה רק שלו ורק לו מותר לשחק בזה. לא יודעת אם זה יעבוד אבל שווה לנסות.

[u]עוד משהו שעבד למרות שנראה אולי"לא פייר": לצמצם פנייה אישית למרביץ אפילו אם הוא: התחיל /יותר חזק/יותר גדול. לנחם את המורבץ וגם זה לפעמים מיותר. אין מה לעשות - עצירה, האשמה, הטפה,ענישה, על פי נסיוני - לא מפחיתים את התופעה[/u] מסכימה לגמרי, וזה גם עובד, כשזוכרים לעשות את זה ולא נטרפים מכעס...

_למה זה כל כך
כואב לי שילדי בן הכמעט 3 מרביץ לי?_
ואני מוסיפה: למה זה כל כך כואב לי כשבתי הגדולה מכה את הקטנה?

דגנית, כתבת [u]כתבתי הרבה כי התמודדתי עם זה הרבה ויש פירות[/u] אז קודם כל זה לא הרבה (-: , אשמח לשמוע עוד.

ליאתי, מה ש [po]עירית לוי[/po] כתבה, ראיתי את זה עובד, אצל ליאת אחרת . הילד מכה או שובר או מעיף דברים, והיא ניגשת אליו ומחבקת ואומרת לו מילות אהבה.
היא נראתה לי אז (ולא רק אז בעצם) כמו קוסמת.
בקשר לילד השני, בקבוצה, לא הייתי מציקה לו עם "אל תדבר ככה, אל תגיד מטומטם"
אולי עדיף לפנות באותו רגע לילד הנעלב : "אנחנו יודעים שאתה לא מטומטם, אבל החבר עכשיו כועס ורוצה להגיד את זה. אנחנו יודעים שאתה לא מטומטם."
ואולי באמת מבררים כל פעם ברגע שזה קורה [b]מה מכעיס אותו[/b] ? . הרי משהו מכעיס אותו! הוא לא סתם ילד רע.
יש ילדים שנלחצים כעבור זמן בקבוצה. אולי כשזה קורה תגבו את האמא עם הילד הקטן ושהיא תוכל להרים את הגדול ולהתרחק קצת.
לא להתרחק כדי להציק לו עם "אל תעשה אל תגיד למה עשית" אלא סתם שיתרחקו אחד על אחד, כי אולי הוא סתם צריך להירגע ולהרגיש רק אותה.

ובקשר לכך שאמהות אחרות גוערות בו- אותי באופן אישי זה מעצבן כשעושים את זה לבנות שלי (אני לא מתכוונת למצב בו אחת הולכת להוריד כסא למישהו על הראש ואמא אחרת מתערבת, אלא דווקא על התבטאויות - אל תדברי אליו ככה, זה לא נעים לו וכאלה - ומנסיון, את הילדות זה ממש מעליב וממש מלחיץ אם אמא אחרת גוערת בהן. ברוך השם יש להן אמא אחת על הראש שיודעת לגעור יופי.)
ואם זה ילד רגיש, (סליחה שאני נסחפת אבל מצטיירת לי תמונה, אולי סתם הזויה) , אז הוא מן הסתם זוכר מהמפגש הקודם שגערו בו, ומגיע כבר בלחץ, ומתחיל להכות ולקלל.
בתי בת השש דרשה ממני לבקש מאמא מסויימת במפגש שלא תגער בה, אבל הדרישה הגיעה אחרי התפתלויות וסירוב ללכת ועצבנות, עד שבסוף זה יצא.

צריך לנסות להתחבר לילד באותו מקום ממנו הוא מרגיש צורך להרביץ לך. לנסות להגיע אל המקום הזה, שיוכל לדבר איתך ולחלוק אתך את תחושותיו שמביאות אותו לנהוג כפי שהוא נוהג. לתת לו להרגיש אמפאתיה. ראי כתבתה של יעל בריסקר מראיינת ב"באופן" מס' 51 על ה- NVC Nonviolent Communication.

ליאת,
עדיין אין לי ניסיון עם דברים שכאלה. אני אמא רק 3 חודשים... (-;
אבל עלה לי רעיון לגבי המקרה הראשון, ששווה לנסות. אולי זה יעזור:

כשהוא מרביץ לך, בתגובה, פשוט תחבקי אותו. (()) (()) (()) חיבוק ארוך.

את מכירה את המשפט "רק אהבה מביאה אהבה"? ראיתי אותו על סטיקר לפני שנתיים בערך. יש שיגידו "קלישאה" אבל אלי הסטיקר "נדבק" ואני משתמשת בו בחיי לרוב.

ליאת הי, אין לי פתרון של מילה או מעשה חד פעמי שיפסיקו את המכות ויש כאן אני חושבת דפים בעניין.
בקבוצה-כדאי למצוא הסחות שונות לכולם ולא לעסוק רק במרביץ ובהרבצה.. יש ילדים שגם מרביצים ביניהם - למשל הילדים שלי. כשאני [b]פחות[/b] מתערבת, מסבירה, מטיפה, מחפשת שסתומים חלופיים וכו, איך שהוא זה עובר מעצמו בלי הרבה צלקות. מכות יכולות להפוך גם ל
[u]להתגוששויות בהסכמה הדדית[/u] אחרי שהצדדים לומדים לעצור את עצמם בעצמם. עוד משהו שעבד למרות שנראה אולי"לא פייר": לצמצם פנייה אישית למרביץ אפילו אם הוא: התחיל /יותר חזק/יותר גדול. לנחם את המורבץ וגם זה לפעמים מיותר. אין מה לעשות - עצירה, האשמה, הטפה,ענישה, על פי נסיוני - לא מפחיתים את התופעה. ועכשיו אני עולה למעלה כי שוב היא קוראת לי שהוא עשה....חזרתי.ושוב, כשאני שם מייד אני מנסה לעצור ידיים, להעיר על שפה, ל ה ת ע ר ב. בסוף היא רצתה שניצל והוא מיץ. ויש כמובן פן נוסף שיכול לעזור והוא להפנות את אלומת האור אל תוכי: למה זה כל כך
כואב לי שילדי בן הכמעט 3 מרביץ לי? כתבתי הרבה כי התמודדתי עם זה הרבה ויש פירות (על העץ - לא באחו)

[u]אצלנו בבית לא מרביצים.[/u] כשיש ילדים? קשה...קשה...

שלום לכולם.

מעלה פה שני מקרים שחשובים לי באופן אישי.
[b]הראשון,[/b] בני בן הכמעט שלוש שנותן לי מכה כשהוא כועס.
בהתחלה, זה לא כאב בכלל, אבל ייחסתי לזה חשיבות, כי אצלנו בבית לא מרביצים, ואין לי כוונות שזה ישתנה, וזה תקף עבור כל בני הבית. (אם יש בקרב בני הבית כאלה המוכנים להתגוששויות בהסכמה הדדית - לא אמנע את זה מהם)
אז עצרתי אותו, החזקתי אותו ואמרתי לו [u]אצלנו לא מרביצים. אם אתה כועס, אתה יכול להגיד לי שאתה כועס.[/u] ועוד ווריאציות על משפטים אלו, יחד עם הצעות להרביץ לחפצים מסויימים בבית למשל.
לצערי, זה קרה מספיק פעמים כך שעלו ווריאציות רבות.
מה אומר לכם? זה לא עובד.
לאחרונה, זה כל כך מכעיס אותי, שכשהוא מרביץ לי אני צועקת עליו שילך מיד לחדר אחר. והוא הולך.
כשאני מסיימת את מעשי, ניגשת אליו, והוא כבר רגוע ושמח לרוב. אבל אני לא. ואומרת לו מה שמצפה לשמוע ממנו, והוא לרוב אומר זאת ( [u]אמא אני מצטער. אני לא ארביץ לך שוב.[/u] ) אתמול, אחרי שזה קרה מס' פעמים, כבר ממש התעצבנתי. הוא שוב נשלח לחדר, ואני לא שלימה עם זה בכלל.

[b]השני,[/b] ילד אחר בקבוצתינו, בן שלוש וחצי לערך, שמרביץ לילדים אחרים. עד כמה שזכור לי, זה תמיד כשהוא רוצה משהו שאצל ילד אחר, (אולי גם כשילד אחר מבקש ממנו משהו שאצלו?) ולא מקבל. הוא לא נראה מרוגז או כועס במיוחד. הוא פשוט מרביץ.
ובנוסף, ללא כל סיבה נראית לעין, לפחות לעין שלי, הוא אומר לילדים אחרים: [u]אתה מטומטם.[/u]
לא נראה לי שהוא יודע מה זה. אולי רק שזה משהו שלילי. אמו וחלק מהאמהות האחרות, מנסים להסביר ולבקש ממנו לא להגיד את זה. כמובן שללא תוצאות.
הילדים האחרים מבינים שזה משהו לא טוב, ונפגעים.
גם איתו ניסינו (אמו, אני ואמהות אחרות) לדבר: [u]אנחנו לא מרביצים, אל תרביץ, תדבר, תבקש[/u] וכו'.

יש לו אח קטן, בן שנה וחצי לערך. הוא גם מתחיל לאמץ את הסגנון של להרביץ.
והאמא, שמתרוצצת אחרי שניהם, לא מצליחה לעצור אותם בטרם המכות.

[sup]וכמובן ששניהם מתוקים וחמודים וחכמים ונבונים. זה לא קשור. מוסיפה זאת רק למען איזון התמונה[/sup]

< והאמא ביקשה שנציע פתרונות, ושנצרף את הקהילה לדיון>

אני יודעת שזה לא קשור לכך שהם לא הולכים לגן. גם ילדים שכן הולכים לגן מרביצים. אני לא יודעת איך פותרים את זה שם, ואם הפתרונות שלהם טובים, אז מה טוב.

אז פונה אליכם בבקשת הצטרפות לדיון ולהצעות לפתרונות...

ילדה שאני מכירה, הכתה דרך קבע ילדים ומבוגרים בערך מגיל שנה וקצת. כלום לא עזר. לא קבלה, ולא ניסון לחבק אותה ולדבר אליה. גם לא ייעוץ אצל פסיכולוגית שאמרה שזה נובע כנראה מטלטלות בחייה(כמו הולדת אחות קטנה) וכו'.


מבחינת ההורים, מדובר על הורים רגישיםמאוד טוטאלים מאוד. הילדה הזו קיבלה ומקבלת אהבה בכמויות אדירות תשומת לב גדולה, הרבה הרבה בילויים עם אבאמא. היא גם מלאה ביטחון, חברותית, מתקשרת נהדר, הכל נפלא. חוץ מעניין ההכאות שהיו שיגרה אצלה עד לא מזמן.
בגן שהיתה בו התייחסו אליה כאל חריגה ואלימה. הפכו אותה לבעייתית בכל קנה מידה. אפילו שמו אותה בבידוד!( :-( ) אחרי שנשכה ילד שנזקק לטיפול רפואי.
היא הועברה גן, לגן פרטי שיש בו פחות ילדים. כיום היא בת כמעט 3. כמעט ולא מכה. למרות שמדי פעם אחותה הקטנה סופגת מכות ממנה. ההורים באמת ניסו הרבה דברים, ויש לי רק לומר שהדבר הכי מהותי ששינה אצלה את כמות ההכאות הוא השינו בגן. בגן החדש היחס יותר אישי ויש בו המון אהבה וסובלנות.
בעיניי היא עדיין חידה. היא ילדה כל כך טובה, מעניקה מעצמה המון לסובבים אותה. מחבקת, חייכנית וטמפרמנטית בצורה בלתי רגילה. היתה תקופה שסברת ששאולי המכות האלה הם חלק מהוצאת אנרגיה נטו ואין בהם כוונת זדון. היא הרי יכלה ללטף את אחותה ופתאום להכות אותה וכך גם את אבאמא,או את החתולה. היא יכלה גם פתאום לפנות אלייך בשאלה ובו זמנית להכות אותך. כאילו שאין קשר בין תחושה שלילית להכאה.
מאידך גיסא, בעקבות המעבר לגן היותר סובלני כן חל בה שינוי.
לסיפור הזה אין פיתרון מוצע רק סתם ניסיון לשתף, אולי זה יועיל במשהו.

ב-[po]עקרון הרצף[/po] לידלוף מספרת על ילד שהרביץ. היא כותבת ששאר הילדים פשוט התעלמו מהמכות, או זזו אבל לא הגיבו. במלים שלה: הם התייחסו למכה כמו אל ענף שנופל. אני לא חושבת שצריכים להתייחס ככה [b]לילד[/b] המכה -- כי הוא הרי מנסה להגיד לנו משהו במכות וכדאי לברר מה זה ולטפל בעניין -- אבל בהחלט אפשר להתייחס ככה [b]למכות עצמן[/b].