על ידי יונת_שרון* » 27 אוגוסט 2002, 11:53
למיטב הבנתי, הרצף שמדובר עליו הוא הרצף האבולוציוני, ההכרה שאנחנו חלק מעולם החי ולא נפרדים ממנו או שונים ממנו מהותית. לכן חלים עלינו אותם עקרונות כמו על כל שאר החיות, ואם ננסה לפעול בניגוד להם יהיו לכך תוצאות שליליות. לדוגמא, בית הגידול של דגים הוא במים, ולכן אם תנסה לגדל דג מחוץ למים יהיו לכך תוצאות עגומות. בדומה, בית הגידול של בני אדם הוא חברה אנושית, ולכן אם תנסה לגדל תינוק ללא מגע יד אדם, התוצאות יהיו עגומות. כמובן שיש דרגות שונות של חוסר מגע – תמיד? רק בלילה? רק במעון? – ולתינוקות שונים יש יכולת עמידות שונה בפני חוסר מגע, אבל באופן כללי מגע אנושי דרוש לתינוקות אדם כמו שמים דרושים לדגים.
למטבע הזה יש גם צד שני: כשם שהאבולוציה טבעה בילדינו צרכים מסויימים, כך היא טבעה בנו את היכולת להכיר בצרכים האלה. אנחנו שומעים תינוק בוכה, ומיד יודעים שלא טוב לו. בלי לחשוב. זהו ידע שטבוע בנו עמוק. כמובן שיש בידינו את הבחירה להתעלם ממנו, לחכות עוד חצי שעה עד שיגיע הזמן להאכיל אותו שוב, עוד חמש דקות עד שניכנס אליו לחדר להרדים אותו, עוד דקה עד שילמד לדחות סיפוקים, עוד...
כשאנחנו נוהגים כך ומתעלמים מהידע העמוק הזה, אנחנו מנתקים את הרצף; אנחנו קורעים את עצמנו מההתנהגות האינסטינקטיבית, החייתית; אנחנו מפרידים את עצמנו מהעקרונות שלפיהם נוהג עולם החי. ולניתוק הזה יש תוצאות. אם אנחנו מתעלמים מהידע העמוק שלנו מספיק פעמים, אנחנו מפסיקים לשמוע אותו, מפתחים חסינות בפני הקול שלו.
וזה קרה לכולנו.
ופתאום באה לידלוף ואומרת: "טבוע בכם ידע! תקשיבו לו! לא שומעים? הנה, תראו – ככה זה נראה כשמקשיבים לו, כמו אצל היקואנה."
וחלק מאיתנו רואים ואומרים: "נכון, באמת ידעתי את זה, רק לא ידעתי שידעתי." ואנחנו מנסים להקשיב טוב יותר, ומגלים עוד דברים שאנחנו יודעים גם אם הם לא כתובים באף ספר.
ואחרים מסתכלים ואומרים: "לא יכול להיות שזה נכון, כי אני נהגתי אחרת ולא שמעתי שום בת-קול מוחה על כך. ובכלל על איזה קול מדובר? קול פנימי? יש לך הוכחה? אני לא שומע כלום!" והם ממשיכים לא להקשיב ולא לשמוע, לפעמים תוך מאמץ גדול להתעלם מהקולות או לייחס אותם לזרים ("מה אתם מעוררים בי קולות של רגשות אשם?").
כתבת:
האם אפשר לנסח את העיקרון במספר סופי קטן יחסית של מילים, כך שאפשר יהיה להתווכח איתו?
כן: תקשיב לתחושות שלך. הן מדברות אליך את הידע העמוק שטבוע בך. לך תתווכח איתן...
(יש סיכוי שתקרא ספרים אחרים בנושא?
על תינוקות ואנשים,
Our Babies, Ourselves ו-
Touching של אשלי מונטגיו מדברים על דברים די קרובים. הסתכלות קצת יותר רחבה על הנושא יש ב-
סדרת ישמעאל וב-
גן החיות האנושי של דסמונד מוריס.)
למיטב הבנתי, הרצף שמדובר עליו הוא הרצף האבולוציוני, ההכרה שאנחנו חלק מעולם החי ולא נפרדים ממנו או שונים ממנו מהותית. לכן חלים עלינו אותם עקרונות כמו על כל שאר החיות, ואם ננסה לפעול בניגוד להם יהיו לכך תוצאות שליליות. לדוגמא, בית הגידול של דגים הוא במים, ולכן אם תנסה לגדל דג מחוץ למים יהיו לכך תוצאות עגומות. בדומה, בית הגידול של בני אדם הוא חברה אנושית, ולכן אם תנסה לגדל תינוק ללא מגע יד אדם, התוצאות יהיו עגומות. כמובן שיש דרגות שונות של חוסר מגע – תמיד? רק בלילה? רק במעון? – ולתינוקות שונים יש יכולת עמידות שונה בפני חוסר מגע, אבל באופן כללי מגע אנושי דרוש לתינוקות אדם כמו שמים דרושים לדגים.
למטבע הזה יש גם צד שני: כשם שהאבולוציה טבעה בילדינו צרכים מסויימים, כך היא טבעה בנו את היכולת להכיר בצרכים האלה. אנחנו שומעים תינוק בוכה, ומיד יודעים שלא טוב לו. בלי לחשוב. זהו ידע שטבוע בנו עמוק. כמובן שיש בידינו את הבחירה להתעלם ממנו, לחכות עוד חצי שעה עד שיגיע הזמן להאכיל אותו שוב, עוד חמש דקות עד שניכנס אליו לחדר להרדים אותו, עוד דקה עד שילמד לדחות סיפוקים, עוד...
כשאנחנו נוהגים כך ומתעלמים מהידע העמוק הזה, אנחנו מנתקים את הרצף; אנחנו קורעים את עצמנו מההתנהגות האינסטינקטיבית, החייתית; אנחנו מפרידים את עצמנו מהעקרונות שלפיהם נוהג עולם החי. ולניתוק הזה יש תוצאות. אם אנחנו מתעלמים מהידע העמוק שלנו מספיק פעמים, אנחנו מפסיקים לשמוע אותו, מפתחים חסינות בפני הקול שלו.
וזה קרה לכולנו.
ופתאום באה לידלוף ואומרת: "טבוע בכם ידע! תקשיבו לו! לא שומעים? הנה, תראו – ככה זה נראה כשמקשיבים לו, כמו אצל היקואנה."
וחלק מאיתנו רואים ואומרים: "נכון, באמת ידעתי את זה, רק לא ידעתי שידעתי." ואנחנו מנסים להקשיב טוב יותר, ומגלים עוד דברים שאנחנו יודעים גם אם הם לא כתובים באף ספר.
ואחרים מסתכלים ואומרים: "לא יכול להיות שזה נכון, כי אני נהגתי אחרת ולא שמעתי שום בת-קול מוחה על כך. ובכלל על איזה קול מדובר? קול פנימי? יש לך הוכחה? אני לא שומע כלום!" והם ממשיכים לא להקשיב ולא לשמוע, לפעמים תוך מאמץ גדול להתעלם מהקולות או לייחס אותם לזרים ("מה אתם מעוררים בי קולות של רגשות אשם?").
כתבת: [u]האם אפשר לנסח את העיקרון במספר סופי קטן יחסית של מילים, כך שאפשר יהיה להתווכח איתו?[/u]
כן: תקשיב לתחושות שלך. הן מדברות אליך את הידע העמוק שטבוע בך. לך תתווכח איתן...
(יש סיכוי שתקרא ספרים אחרים בנושא? [b][po]על תינוקות ואנשים[/po][/b], [b]Our Babies, Ourselves[/b] ו-[b]Touching[/b] של אשלי מונטגיו מדברים על דברים די קרובים. הסתכלות קצת יותר רחבה על הנושא יש ב-[b][po]סדרת ישמעאל[/po][/b] וב-[b]גן החיות האנושי[/b] של דסמונד מוריס.)