[po]דף לשינוי שם[/po]

אני מקבלת גם את ההצעה השנייה.

אני מוצאת את שם הדף לא מספיק משקף.
'החלפת אנרגיות' נשמע יותר כמו [po]קהילת מחרוזת[/po].

ואילו כאן מדובר בתשלום לפי ראות עיני המשלם. וגם על התשלום כזכות ולא כחובה. (ואולי גם על 'תשלום מתוך שמחה'? - זוכרת שרני אמר פעם משו כזה...)

אולי:
[po]שלם כראות עיניך[/po]
[po]מודל כלכלי של 'שלם כראות עיניך'[/po]
[po]מודל כלכלי של תשלום כזכות ולא כחובה[/po]

(האפשרות השנייה הכי נראית לי).

דעות?

לפעמים, מגלים שלאנשים יש יותר אמון ואחריות ממה שחושבים.
כשאדם יודע שהוא אחראי לתוצאות (נכון שלא תמיד זה עד כדי כך דרמטי) ולא הוריו, או מישהו אחר לעיתים רבות הוא יהיה אחראי יותר.
במצב של תשלום פתוח, נותנים חלק מהאחריות למשלם, ואני מניחה שזה יוצר את אותו אפקט.
צריך לעשות את זה בצורה, שמצד אחד לא תטריד, ומצד שני אנשים יראו כל הזמן.
בדרך הנוכחית, שרק בדף הראשי יש הודעה, לא כולם רואים, אני למשל, ישר עוברת למה חדש ובמקרה ראיתי.
אולי אפשר גם לשלוח הודעה אישית גם לדפים האישיים.
לפעמים אנשים מעדיפים להתעלם ("לא ראיתי") ובצורה כזו פונים אליהם אישית

גמאני אהבתי את העניין שהתשלום מוצג כזכות ולא חובה. אבל מצחיק שלא חשבתי שיכול להיות אחרת. לא כאן!

לא מזמן, אפילו צפריר הציע קיום של ניסוי של מוצר שלו ודרש תרומה של 50 ש"ח לבאופן. אמנם, ההשתתפות בניסוי גם לא היתה חובה, אבל מלשון ההתנסחות היה נדמה שזו זכות (במובן של זכות גדולה) להשתתף בניסוי וזה גרם לי לאי נוחות. למרות המילים תרומה וכדומה, לעיתים גם ניסוח נחמד טומן בחובו רעיון לא נחמד.

אני הייתי מוותר על ההקדמה, והולך יותר בכיוון של:

[hr]
[b]השימוש הקבוע באתר הוא בתשלום[/b]

[b]אבל[/b]
נאמנים לרוחו של האתר - אנו לא דורשים הרשמה או סוגרים את האתר בסיסמא.
האתר ימשיך להיות פתוח לחלוטין לכל מי שרוצה לבקר, להתרשם, או שעדיין מתלבט. לכן גם מי שטרם שילם יכול לקרוא, לכתוב, להוסיף או לערוך.
אנחנו פשוט סומכים עליכם.

[b]כמה?[/b]
התשלום השנתי הוא 70 ש"ח.
הודעה לגבי סיום ה"מנוי" השנתי והחודשי, תשלח בצורה כלשהי לאחר שנה, יש להניח שדרך האתר.
< אגב רוני, אין לי מושג איך תממשו את זה... >

[b]איך אפשר לשלם?[/b]
ניתן בכל דרך כמעט:
[list]
[*] להתקשר אל [po]רני וחדוה כשר[/po] בטל' 6946433 - 04 ולשלם בכרטיס אשראי
[*] לשלוח דוא'ל, ועדיף (מטעמי בטיחות) בשני דוא"לים נפרדים, כשבכל אחד מהם חלק מהפרטים ההכרחיים (כמפורט לעיל, ותודה לשגית על הרעיון).
[*] לשלוח צ'ק לפקודת "באופן טבעי", בדואר ל"באופן טבעי" - כפר גלעדי 12210.
[*] להפקיד ישירות בחשבון מס' 158833 ע"ש "רני וחדוה כשר - באופן טבעי", 158833 המצוי בבנק הפועלים, סניף ראש פינה שמספרו 542
[/list]

[b]ואם אני רוצה להשאר [po]פלוני אלמונית[/po]?[/b]
במקרה כזה ניתן להעביר תשלום דרך חבר משותף, לשלוח מזומן במעטפה אלמונית, או להפקיד בחשבון הבנק (אנו מבטיחים לא לברר מי בעל החשבון).

בתודה
חדוה ורני
[hr]

בטח תחשוב שזה נוקשה, אבל לדעתי זה פשוט ברור. גם בשק"ם אמינות היה מחיר ברור לכל מוצר. ועדיין לא מעקלים דירה למי שלא שילם....

בועז, אני חושב שאני מבין, וגם מסכים.
שיניתי את הנוסח ב [po]דף פתיחה[/po] ל [u]השימוש באתר באופן קבוע הנו בתשלום. פרטים נוספים בדף [po]אתר באופן טבעי שווה תשלום[/po]. בתודה - המארחים.[/u]
בדף הפתיחה יש פרוט גם לגבי המודל, ואני מקווה שהניסוח אינו גורם לתחושות שאתה מתאר.
תודה

לא הבנתי את השאלה (-:
מה שאני אומר, זה שצריכה להיות מערכת תשלום נורמלית עם מחיר אחיד, רק בלי מערכת אכיפה. כך מי שמשלם הוא הבסדר (ואפילו קצת פילנטרופ כי יש פה שירות לכלל), ומי שמרגיש שהוא משתמש רגעי, או כל צידוק עצמי שגורם לו להרגיש שהוא לא צריך לשלם יודע גם שהוא לא לגמרי בסדר. לכן גם חשבתי להוסיף זיהוי של "חבר" למי ששילם, כדי להעצים את התחושה.

במצב של המודל המדובר כאן, יוצא שמי שלא שילם בסדר (כי אמרו לו שזה בסדר לו לשלם) ומי ששילם הוא קצת פראייר. זה לא תהליך בריא.
קח את מיקרוסופט שהקימה את BSA למשל, אני בטוח שאם הם היו רוצים הם יכלו לתפוס פי עשר יותר רשיונות לא חוקיים, לדעתי זאת לא הייתה המטרה, כי עובדה שזה גוף שיותר עושה כותרות בעיתון מאשר ממש מחזיר כסף. לדעתי נוצר בדיוק מצב כזה שמי שקונה תוכנה פראייר, וה-BSA נועד לתת את התחושה שזה לא בסדר להעתיק תוכנה (למרות שזה בהחלט אפשרי) ושמי שמשלם הוא הבסדר.

שים לב שאין פה הבדל עסקי מהותי, אלא יותר הבדל בהצגת הדברים, במעמד שאתה נותן לכל קבוצה, ובתהליך הפסיכולוגי אצל המשלם (או הלא משלם).

מקווה שהבהרתי.

[u]אנשים אוהבים להרגיש שהם בסדר אבל גם לא אוהבים להרגיש פראיירים. זה שיש אפשרות לא רישמית לא לשלם (כי אין מערכת אכיפה) יותר דומה למערכות האמון שהוזכרו למעלה (שכן עובדות).[/u]
בועז, לא הבנתי את הנקודה האחרונה שהעלת. הדמיון למערכות האמון שהוזכרו למעלה, שכן עובדות, הוא שלילי או חיובי?

[po]אביב חדש[/po] - אני מכירה את הסיומת שהרופא אמר לו לשלם את מחצית הסכום שהוא רצה לשלם לו קודם.

[u]זה שיש אפשרות לא רישמית לא לשלם[/u]
נדמה לי שפה מעוניינים שתהיה אפשרות רשמית לא לשלם.

רני, תודה! (בכלל, ענקית על הכל בהזדמנות זאת!)

המח האנושי עובד כל הזמן בקבלת החלטות על סמך נתונים קיימים (או מוערכים), כי באופן לא מודע הוא מדמה את ההחלטה ומעריך האם ההרגשה היא חיובית. השאלה "האם כדאי לי לצאת למכולת בגשם הזה?" גוררת בדימיון את החיזיון של הליכה למכולת בגשם וחזרה לבית עם המצרכים, ומנסה להעריך האם סה"כ זו חוויה חיובית. באותה מידה "האם בא לי לקנות את המוצר הזה במחיר הזה?" מתורגם לחיזיון של בעלות על המוצר מחד, והגדלת המינוס מאידך, והערכה של סך החוויה. התהליך הזה כלכך מוטמע שהוא אוטומטי ומהיר.
מכיוון שכך, אין לנו כלים לענות על השאלה "כמה זה שווה לך?". מה שקורה בראש זה תהליך מתיש של החלטה על מחיר מסוים, הפעלת תהליך החשיבה "האם כדאי לי במחיר הזה?", בחירת מחיר אחר הפעלת התהליך שוב וכן הלאה. התוצאה היא בדרך כלל מורת רוח מהקושי המחשבתי בלי קשר למוצר ולמחיר (כמו שהגשש הציגו בגאוניותם).
כתוצאה מזה אנשים בורחים לתהליכי חשיבה פשוטים יותר (כמו אחוז ממחיר הארוחה למשל, שבנינו הקשר בינו לבין המאמץ של המלצר אינו חזק...), או אפילו ויתור על הקניה. מי שעושה למשל מחקר שוק כדי לקבוע מחיר של מוצר חדש בשוק לא הולך ושואל "כמה היית משלם על זה?" אלא מריץ שאלונים שונים שבהם מוצג המוצר עם כל מיני פרטים וביניהם מחיר מסוים, ושואל "האם היית קונה את זה?" ומשקלל סטטיסטית.

אני חושב שיש הבדל גדול בין [po]אתר באופן טבעי שווה תשלום[/po] [po]ותשלום פתוח על אתר[/po]. השני בעייתי מאוד ויוצר את כל הקשקשת, את הראשון אפשר לעשות בצורה הרבה יותר פשוטה: "הכניסה לאתר למשתמשים חדשים היא בחינם. השימוש באתר באופן קבוע היא בתשלום של 70 ש"ח לשנה" (או כל סכום אחר שתחליטו, הרי אף אחד לא רוצה להתעסק עם 7 ש"ח לחודש).
מי שירצה ישלם. מי שלא ישלם ידע (גם אם לא יקראו לו טפיל) שהוא לא ממש בסדר, אבל הנושא נותר בינו ובין מצפונו. אני לא רואה סיבה לצאת בהצהרות שזה בסדר לא לשלם כי זה מעמיד את מי שמשלם במצב מוזר. אנשים אוהבים להרגיש שהם בסדר אבל גם לא אוהבים להרגיש פראיירים. זה שיש אפשרות לא רישמית לא לשלם (כי אין מערכת אכיפה) יותר דומה למערכות האמון שהוזכרו למעלה (שכן עובדות).

[po]מיכל שץ[/po],
קיבלתי את הערתך:
_אני מעדיפה שיהיה מחיר מומלץ או שהמוכר יציין מחיר שבעיניו נראה "מחיר סביר" (משהו דומה למחיר השוק)
אני לא אוהבת את מחיר-מינימום, כי אז שוב אני חוזרת לתחושה שמכריחים אותי לשלם ואין פה שום זכות שלי וכו'._
ועדכנתי בדף [po]אתר באופן טבעי שווה תשלום[/po] לגבי המחיר, שבהמלצת נגה מוגדר כ"מחיר מומלץ".
תודה

[u]רק אנחנו לא סומכים על עצמנו עד כדי כך.[/u]
או לחילופין רק אנחנו חשדנים כ"כ בסביבה שלנו.

איזו אוטופיה.
אני מעדיפה שיהיה מחיר מומלץ או שהמוכר יציין מחיר שבעיניו נראה "מחיר סביר" (משהו דומה למחיר השוק)
אני לא אוהבת את מחיר-מינימום, כי אז שוב אני חוזרת לתחושה שמכריחים אותי לשלם ואין פה שום זכות שלי וכו'.
לעומת זאת אם המחיר הוא [b]אחיד[/b] והבחירה היא רק בין לשלם או לא אז זה פחות מפריע ויותר יש את התחושה הטובה שבחרתי לשלם על משהו ששוה לי.
[u]איפה הייתם קונים?[/u]
אצל ההוא שהבלונים אצלו הכי יפים.

חלת דבש,
[u]והייתי נותנת לו את מחיר השוק[/u]
כמו שאמר(ה) .מי שוב יש כאן חזרה למחיר השוק, ההבדל הוא פשוט האם דורשים את מחיר השוק או מציעים אותו.
חשבתי גם שאם המודל הזה היה קיים בכל מקום בעצם לא היו עשירים ועניים, כי הרי לעני כל פרוטה שווה יותר, לכן הוא יקנה כל דבר בפחות, ואילו לעשיר הכסף שווה פחות אז הוא יצטרך לשלם הרבה על כל דבר.

[u]איפה הייתם קונים?[/u]
כדברי הבדיחה הידועה: אצל זה שנראה הכי טוב ;-) (מכירים על שלושת המועמדות למזכירות עם הכישורים השונים ואת מי הבוס בחר בסוף? את זו עם החזה הכי גדול... זה לדף של [po]הטרדה מינית[/po] ויצירת סביבת עבודה עויינת ;-))

כן, גם אני הכרתי את מודל האמון הזה בניו זילנד.
הצחיק אותי במיוחד המקרה הבא-
באכסניה שהתארחתי, היתה מודעה בדבר גראג' של בית, בו יש מחשב לשימוש באינטרנט (ובעצם, היה מוסכם כמה צריך לשלם, ולא ע"פ ראות עיניך. אכן, מודל של אמון יותר מאשר של תשלום בזכות)- במודעה ניתן קוד האינטרקום לכניסה לגראג'.
אמון או לא אמון? ובכלל- התשלום הוא על פי זמן. צריך להיות מאד אחראי כדי לשלם את הסכום הנכון.
המצחיק הוא, שכ"כ התלהבתי, והשארתי פתק על דף גדול ובו אני מאד מעריכה את האמון ובלה בלה בלה..
בימים שאח"כ, נכנסתי שוב למקום והדף שכתבתי התמלא בעוד ברכות... רק מישראלים.. כאילו, רק אנחנו מתלהבים כלכך מנתינת אמון. רק אנחנו לא סומכים על עצמנו עד כדי כך.

עשב,
אתה כותב [u]לדעתי, זה כבר שייך לדף של [po]לתת אמון באנשים[/po]?, שזו שאלה נפרדת.[/u]
זאת אכן השאלה, אבל לנו הישראלים, היא כלכך לא מובנת מאליה. אנחנו כלכך חמים ואוהבים אחד את השני- לפעמים זה נכון, לפעמים אפשר לאמר זאת בציניות- אבל אמון באמת- פשוט לא גדלנו על זה.

כבר מזמן שמתי לב, ש [po]באופן טבעי[/po] כל כך דומה למה שפגשתי שם, מכל מני בחינות, בעיקר הטבעית (מן הסתם), והנה, מישהו בארץ המוכה הזאת, מרים את הכפפה ליחסי מסחר שיש בו
[b]אמון[/b].
אני כמעט מתרגשת...

אני הייתי קונה אצל זה שאפשר לשלם לו כל מחיר (או לא לשלם) והייתי נותנת לו את מחיר השוק כמו שזה היה ידוע לי.

יש לי שאלה,
נניח שהיו שלושה מוכרי בלונים, אחד ליד השני.
הראשון מבקש 5 ש"ח על כל בלון, השני אומר שאפשר לשלם לו כל מחיר (או לא לשלם), והשלישי נותן מחיר מינימלי של 3 ש"ח, ואפשר יותר.
ונניח שאתם רוצים לקנות בלון.
איפה הייתם קונים?
האם התשובה הייתה משתנה אם נניח הייתם מעריכים שבלון שווה שקל אחד או עשרה שקלים?

[u]בניו-זילנד יש גם הרבה מקומות שפשוט סומכים עליך שתשלם - למשל באכסניות יש קופסאות-אמון ליד הטלפון ומכונת הכביסה, וכל מי שמשתמש צריך לשים בהן את סכום הכסף המצויין. וזה עובד. בדרך-כלל[/u]
לדעתי, זה כבר שייך לדף של [po]לתת אמון באנשים[/po], שזו שאלה נפרדת.
מה שאמרת לגבי תשלום מומלץ נשמע הכרחי. אולי זה בעצם שילוב של המודל של שלם כמה ששווה לך, ל שלם כמה ששווה לי שתשלם.

[u]שלם לי כמה שחשבת שתרצה לשלם לי כשהעצם עוד היתה תקועה לך בגרון"[/u]
פסק דין מפורסם שלומדים בשנה א' משפטים בדיני חוזים, על מלחים שכמעט טבעו וכרתו "חוזה" עם ספינה חולפת שתזרוק להם חבל ובתמורה הם ישלמו סכום עתק. אחר כך, כמובן, לא רצו לשלם.
בית המשפט (נדמה לי שזה היה בארה"ב) ביטל את החוזה.

לא בהכרח מה שאתה מוכן לשלם בשעת מצוקה הוא המחיר ה"נכון" של הדבר, וניצול המצוקה להערכת המחיר עשוי להיות מרושע. (לי יש משהו שאני לא צריכה וממילא התכוונתי לזרוק, אבל בגלל שאתה כל כך צריך אותו, תביא מליון דולר ונסגור עסקה).

לכן נראה לי שהנוסחה הצודקת חייבת לשקלל איכשהו את מחיר הכדאיות למוכר ואת מחיר הכדאיות לקונה, ובקיצור הנה הגענו שוב למחיר השוק.

בניו-זילנד מאד נפוץ המודל הזה. הכניסה למוזיאונים רבים, כולל המוזיאון הלאומי, היא על פי תרומה בסכום כראות עיניך. בדרך כלל גם מציינים סכום מומלץ (אולי כדי לא להעמיד אנשים בתחושה הלא נעימה ש [po]קרן יער[/po] דיברה עליה). בניו-זילנד יש גם הרבה מקומות שפשוט סומכים עליך שתשלם - למשל באכסניות יש קופסאות-אמון ליד הטלפון ומכונת הכביסה, וכל מי שמשתמש צריך לשים בהן את סכום הכסף המצויין. וזה עובד. בדרך-כלל.

<[po]ב דרך[/po] ואישה התבאסו מאד לשמוע על ישראלית מסויימת שהחליטה לאמץ את הכסף בקופסא שכזאת>
<המשטרה הניו-זילדנית שעלתה על זה, הכריחה אותה לכתוב מכתב התנצלות לאכסניה>
<אבוי לתמימות>
<תחי התמימות!>

ובדיוק בגלל ההתלבטות כמה לשלם
[u]יתכן שיש צורך לנקוב בסכום מינימלי[/u]
כך, מצד אחד יש מחיר (שהוא, כאמור במודל, אינו חובה), מצד שני, מי שרוצה לשלם ולא יודע כמה, יכול לשלם סכום מינימלי או מעט יותר, כך שאין לו התלבטות לגבי "העלבת" המוכר, ומצד שלישי - אם יש צורך בכך - ניתן לשלם אף יותר, אם ניהנתי במיוחד.
כשאני הולך למסעדה, אני תמיד משאיר טיפ מעל מה ש"מקובל" (אלא אם כן השירות היה ממש גרוע). כלומר, אני מחשב כמה טיפ "צריך" (אני חושב שבין 10 ל-15 אחוז), ומוסיף עוד כמה שקלים. אני אומר לעצמי - מה ש"מקובל" זה הסכום המינימלי, שאם אתעלם ממנו או אשאיר פחות - זו "אמירה" שלא הייתי מרוצה.
ואילו השקלים הבודדים הנוספים עושים בטוח "טוב" למקבל הטיפ (בהנחה שעבורו, התשלום הבסיסי כבר היה "בכיסו" מלכתחילה).
כך אני גורם למישהו רגע קטן של חסד תמורת מס' שקלים קטן.
שווה!
וכשמישהו עושה לי את זה - בדרך כלל עומדות לי דמעות בעיניים.

נראה לי שהמודל העסקי בימיינו הוא בדר"כ "שלם כמה ששוה לי למכור לך".
אביב, נראה לי שהסיפור ממחיש שהמודל דווקא אינו מתאים. כי לא ייתכן שבמצב שהזכרת, האיש ישלם את כל הונו לרופא. הרופא עשה את עבודותו ומגיע לו כמה ששוה לרופא הזמן שהוא השקיע.
ואם למשל מטוס שווה לי בערך 10000 ש"ח, האם אצפה ממישהו למכור לי מטוס במחיר כזה? לא, אני אצפה מאנשים למכור לי במחיר שמשתלם [b]להם[/b] ולא [b]לי[/b].
נראה לי שהמודל של שלם כמה ששווה, בכלל לא יכול להתקיים במקום שאינו נחשב לנר לאחד נר למאה. רק במקום שלא מפסידים על כל אחד ואחד שמצטרף (כמו הצגה, משחק מחשב, אתר וכו'), אפשר אולי להשתמש במודל.
באופן כללי, אני תמיד מעדיף לקנות מה שמשתלם לי לקנות. המודל הזה בעצם אומר שאני אמור לשלם בדיוק כמה ששווה לי, זאת אומרת שאני אף פעם לא ארוויח ממה שקניתי, לא אוכל לצאת עם הרגשה טובה מהקנייה, כי שילמתי עליה. כלומר, מה שהרווחתי מהמצרך החדש הוא בדיוק מה ששילמתי עליו.
אוף, אני קצת מתקשה להסביר את עצמי...
המודל הזה גם דורש הרבה מחשבה, בכל פעם להתחיל לחשב (ואיני יודע איך) כמה כל דבר שווה לי (ויש מי שטען ש [po]רוב האנשים אינם חושבים[/po]).
אני אישית בדר"כ לא נותן תרומה לקבצנים ברחוב (כי רבים מהם לא צריכים אותה, ורבים משתמשים בה לסמים), אבל למי שמנגן ברחוב אם אני אוהב את המוסיקה אני משלם (ולא בתור תרומה. ואין לי בעיה שיתעשר מזה - זו עבודתו), וזה באמת המודל העיסקי המוצע.

[u]לעומת זאת היתה לי חוויה אחרת בניו יורק:[/u]
יש בזה משהו מביך גם... בסנטרל פארק לפני שנה היה ליצן שהכין בלונים לילדים. אחרי כמה דקות שישבתי והבטתי בו הבנתי שהוא נותן לילדים ולא לוקח כסף, אלא אומר להם שאם ההורה ירצה לשלם משהו, שישלם כמה שירצה. לא יכולתי לראות כמה ההורים האחרים שילמו. הבת שלי רצתה בלון. רציתי [b]לקנות[/b] לה בלון. אבל לא ידעתי כמה דבר כזה [b]צריך לעלות[/b] (אפילו לא בארץ, אבל בטח לא שם, שם אין לי אפילו קנה מידה). לקח לי כמה דקות. חשבתי שכל סכום נראה לי בעצם מוגזם. שכל סכום נראה לבת שלי בלתי מוגזם. ושאין לי שום מושג מהו סכום ראוי.
אני לא זוכרת כמה נתתי בסוף. אני זוכרת את ההרגשה המטופשת כשנגשתי אליו. זו נשארה לא חויה חיובית (אני לא יכולה להגיד שהיא לגמרי שלילית, אבל הטעם שלה לא נשאר טוב איכשהו).

[u]בעבר הרחוק, בכניסה למטרופוליטן בניו יורק, היה "תעריף כניסה מומלץ".[/u]
זה היה נכון גם בעבר הלא רחוק (שנתיים בערך) ולא ידוע לי ששינו את זה.

לעומת זאת היתה לי חוויה אחרת בניו יורק:
אמן רחוב רשם רישומים במקום, תלה אותם לתצוגה והציע למכירה. כששאלנו כמה הם עולים הוא אמר משהו כמו "אני מצייר בשביל הכיף ובשביל לשמח, תנו כמה שאתם רוצים".
ידידה שלי שהיתה איתנו רצתה לקנות אחד הציורים וניסתה להבין כמה נראה לו סביר. הוא די התעקש לא להגיד.
כשהיא הציעה לו סכום מסויים (לא זוכר כמה, 5 או 10 דולר) הוא נורא נעלב: "איך אתם יכולים להציע לי סכום כזה על הציור הכי טוב שלי..."

לך תדע. אבל כמובן שבניו יורק הכל יכול להיות...

האגדה מספרת ככה:
איש אחד הלך לאכול במסעדת דגים. במהלך אכילת הדג הטעים, נתקעה לו עצם בגרון. בהיסטריה גמורה, חיפש רופא שיציל אותו. במקרה, היה רופא במסעדה שהצליח לשלוף לו את העצם מהגרון.
בסוף הטיפול, שאל האיש את הרופא: "כמה עליי לשלם לך?"
ענה הרופא: "שלם לי כמה שחשבת שתרצה לשלם לי כשהעצם עוד היתה תקועה לך בגרון"

[u]מעניין יהיה למצוא באילו תחומים ניתן להפעיל מודל עסקי כזה[/u]

אני הייתי בהצגה בלונדון שהייתה במקום פתוח לכולם. בסוף ההצגה הקהל התבקש לשלם
"כמה שנראה לו" בין אפס לאינסוף. לאנשים שלא הבינו מה רוצים מהם, השחקן הראשי הסביר שאת כך:
תחשוב עד כמה נהנית ממהצגה וכמה היית מוכן לשלם עבורה אם היית צריך לקנות מראש את הכרטיס.
אני, שהרגשתי שצחקתי ונהניתי מאד מאד, גם באופן יחסי להצגות "ממוסדות" שהייתי בהן, נתתי סכום יפה ועוד רבים עשו כמוני. היו גם כאלה שהלכו ולא שילמו. לדעתי הם הבינו שאם לא גובים מהם כסף, אז אין שום סיבה אחרת לשלם.

<

איזה כיף פתחו דף בגללי :-]

אני תמיד אשלם את התעריף המינימלי בגלל שאין באפשרותי לקבוע כמה (הרבה) שווה לי השימוש באתר הזה לעומת כמה (מעט) אני יכולה להרשות לעצמי לשלם.
במצב אידיאלי הייתי משלמת עבור האתר כל סכום עודף שברשותי (כמעט) ובמציאות אין לי בכלל סכום עודף - רק מינוס בבנק.

כאשר התשלום הוא זכות ולא חובה - אני משלמת בשמחה (ומרגישה טוב עם עצמי).

בעבר הרחוק, בכניסה למטרופוליטן בניו יורק, היה "תעריף כניסה מומלץ". לפני בתור עמד חסר בית שרצה להכנס ואמר שאין לו כסף. הכרטיסנית הסבירה לו שזה תעריף כניסה מומלץ, אבל הם לא אוסרים על כניסה של אף אחד בין אם שילם ובין אם לא.

אין לי מושג מדוע, אבל זה הופסק מתישהו בין אז לעכשיו.

בעקבות הדיון על [po]אתר באופן טבעי שווה תשלום[/po], נראה שכדאי לדון במודל העסקי (שכאמור, לא אנחנו המצאנו), ובו אנשים משלמים עבור מוצרים שהם צורכים או שרותים, על פי ערך המוצר [b]בעיניהם[/b] ולא על פי סכום נקוב מראש. יתכן שיש צורך לנקוב בסכום מינימלי, ובכל מקרה להשאיר את התשלום כ [b]זכות[/b] ולא [b]חובה[/b].
מעניין יהיה למצוא באילו תחומים ניתן להפעיל מודל עסקי כזה, אולי נתחיל משהו כאן בקהילה.
מי מוכן להרים את הכפפה שנזרקה (וכמה הוא מוכן לשלם? :-D )
[hr]