על ידי דנה_אום* » 25 ספטמבר 2007, 13:50
פעם ראשונה שאני פותחת דף בעצמי.
מחשבות שעולות בי בתקופה האחרונה ומשאירות אותי די מיואשת, אני חייבת לציין
על איזו אימא היתה לי (עדיין יש לי , כן ?!) בתור ילדה, מהם הדברים שנצרבו בי לתמיד בגלל היותה אימא שלי
אני אסביר :
לאימא שלי סיפור חיים לא פשוט. אימא שלה נפטרה כשאימי היתה בת שנה (!) היא גדלה עם אב קשה לב ועם אם חורגת. (ממש סינדרלה, אה ?)
לימודיה הופסקו בגיל 14, והיא צורפה לעסק של אביה... היא סבלה הרבה מהתעללות , הן פיזית, הן נפשית.
בגיל 18 היא נישאה לאבי (שמבוגר ממנה ב7 שנים) ומיד הביאה ילדים ופצחה בקריירת אימהות מתמשכת.
בהרבה מובנים אימי מעולם לא התפתחה לכדי אדם בוגר. זה בא לידי ביטוי בשיקול דעת סביר, בכישורי חיים בסיסיים, בהתמודדות עם קשיים, פחדים
התבוננות עצמית. היא מעולם לא "מימשה" את עצמה, לא בתחום של קריירה בחוץ וגם לא בתור אימא
היא מעולם לא היתה אימא שאפשר לבוא אליה ולדבר (היא לא יודעת להקשיב), לשתף, להתייעץ,
היא מעולם לא נתנה לי עצות כאלה שאני יכולה להגיד שלקחתי איתי לחיים
אימי לא באמת היתה אימא מחבקת ומכילה
היא היתה אימא די נוירוטית, היפוכונדרית, עייפה, מתוסכלת
שלא נהנתה משום דבר שעשתה
תמיד דואגת, תמיד לא שקטה.
וכשאני מניחה לפני כך את חייה וחיי (ויש עוד המון המון פרטים שאני בוחרת שלא לכתוב עליהם, בחייה ובחיינו)
אני תוהה איזה דברים נצרבו בי בתור תינוקת, בתור ילדה וכו'
שפשוט אי אפשר לשנות עכשיו
דברים שראיתי, ששמעתי שהפנמתי למקומות שננעלו מזמן
אבל עושים אותי למי שאני היום
ושאולי אעביר לביתי למרות מאמצי המרובים שלא, למרות המודעות.
אני לא בטוחה שיש שאלה. רק הרבה מחשבות
איך אני לא רוצה להיות כמוה
איך אני כן רוצה להיות:
אימא מחבקת
אימא רגועה
אימא מכילה
אימא מקשיבה
אימא עם חיים משל עצמה, מסופקת (לאו דווקא קריירה מזהירה, זה יכול להיות כל דבר שאני אוהב לעשות ויתן לי סיפוק, גם אם זה גידול ירקות בגינה ,ציור או מדיטציה)
אשמח לכל תגובה, מחשבה, דעה
שיעזרו לעבד את הנושא, להשתחרר ממנו קצת.
פעם ראשונה שאני פותחת דף בעצמי.
מחשבות שעולות בי בתקופה האחרונה ומשאירות אותי די מיואשת, אני חייבת לציין
על איזו אימא היתה לי (עדיין יש לי , כן ?!) בתור ילדה, מהם הדברים שנצרבו בי לתמיד בגלל היותה אימא שלי
אני אסביר :
לאימא שלי סיפור חיים לא פשוט. אימא שלה נפטרה כשאימי היתה בת שנה (!) היא גדלה עם אב קשה לב ועם אם חורגת. (ממש סינדרלה, אה ?)
לימודיה הופסקו בגיל 14, והיא צורפה לעסק של אביה... היא סבלה הרבה מהתעללות , הן פיזית, הן נפשית.
בגיל 18 היא נישאה לאבי (שמבוגר ממנה ב7 שנים) ומיד הביאה ילדים ופצחה בקריירת אימהות מתמשכת.
בהרבה מובנים אימי מעולם לא התפתחה לכדי אדם בוגר. זה בא לידי ביטוי בשיקול דעת סביר, בכישורי חיים בסיסיים, בהתמודדות עם קשיים, פחדים
התבוננות עצמית. היא מעולם לא "מימשה" את עצמה, לא בתחום של קריירה בחוץ וגם לא בתור אימא
היא מעולם לא היתה אימא שאפשר לבוא אליה ולדבר (היא לא יודעת להקשיב), לשתף, להתייעץ,
היא מעולם לא נתנה לי עצות כאלה שאני יכולה להגיד שלקחתי איתי לחיים
אימי לא באמת היתה אימא מחבקת ומכילה
היא היתה אימא די נוירוטית, היפוכונדרית, עייפה, מתוסכלת
שלא נהנתה משום דבר שעשתה
תמיד דואגת, תמיד לא שקטה.
וכשאני מניחה לפני כך את חייה וחיי (ויש עוד המון המון פרטים שאני בוחרת שלא לכתוב עליהם, בחייה ובחיינו)
אני תוהה איזה דברים נצרבו בי בתור תינוקת, בתור ילדה וכו'
שפשוט אי אפשר לשנות עכשיו
דברים שראיתי, ששמעתי שהפנמתי למקומות שננעלו מזמן
אבל עושים אותי למי שאני היום
ושאולי אעביר לביתי למרות מאמצי המרובים שלא, למרות המודעות.
אני לא בטוחה שיש שאלה. רק הרבה מחשבות
איך אני לא רוצה להיות כמוה
איך אני כן רוצה להיות:
אימא מחבקת
אימא רגועה
אימא מכילה
אימא מקשיבה
אימא עם חיים משל עצמה, מסופקת (לאו דווקא קריירה מזהירה, זה יכול להיות כל דבר שאני אוהב לעשות ויתן לי סיפוק, גם אם זה גידול ירקות בגינה ,ציור או מדיטציה)
אשמח לכל תגובה, מחשבה, דעה
שיעזרו לעבד את הנושא, להשתחרר ממנו קצת.