מחלות כרוניות

שליחת תגובה

קירבה ללא קרב
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: מחלות כרוניות

מחלות כרוניות

על ידי אהבת_עולם* » 26 פברואר 2011, 00:56

מדוע הדף הזה נמחק???
:-0

מחלות כרוניות

על ידי טל* » 05 ספטמבר 2008, 16:20

יש לי תיקון של התאריך שכתבה טל על ההילר שלה התאריך הוא 5.9.08

מחלות כרוניות

על ידי טל* » 05 ספטמבר 2008, 15:40

כתבה על מרפא אלטרנטיבי אותה אני כתבתי. באת באופן טבעי באת סרטן השד תחת הכותרת טל תאריך 15.90.8
הוא מרפא כמעט כל דבר, שווה לקרא אפשר להתקשר אלי אחרי הצהריים לטלפון 052-2792898 אני עצמי עברתי סרטן שד והוא מטפל בי כבר זמן רב

מחלות כרוניות

על ידי אמא_מהות* » 30 אפריל 2008, 19:14

לבני נתגלתה מחלה בכליות הנקראת תסמונת נפרוטית האם למישהו יש מידע בנושא? איזו תזונה יכולה לעזור?

מחלות כרוניות

על ידי פלוני_אלמונית* » 14 ינואר 2006, 03:23

אני סובלת כבר שנים (מאז שהייתי ילדה) מדלקת כרונית באוזן.
עברתי אינספור טיפולים קונבנציונלים ובינהם ארבעה ניתוחים,אבל לצערי
לא הטיפולים ולא הניתוחים מועילים.
החלטתי לשנות כיוון,ולנסות לטפל בשיטות אלטרנטיביות. ואני פונה אליכם בבקשה להמלצה של מטפלים אשר מתמחים
בבעיה מהסוג הזה.

מחלות כרוניות

על ידי דאגי_אופטימית* » 02 מאי 2005, 19:41

אוקיי... פשוט חשבתי שיש מקומות ספציפיים בהם הדף רלוונטי.
המשך יום נפלא
ושכולנו נהיה בריאים

מחלות כרוניות

על ידי אמא_של_יונת* » 02 מאי 2005, 00:07

לדאגי אופטימית,
אין צורך להודיע בכמה דפים על כך שפתחת דף חדש.
כולם רואים את השינוי ב מה חדש .

מחלות כרוניות

על ידי ריפלוקס* » 23 יולי 2003, 23:53

תודה...

מחלות כרוניות

על ידי נאוה_פרנס* » 23 יולי 2003, 21:04

יש כל מיני כיוונים
אבל...
ברפואה משלימה, יותר מאשר בכל טיפול אחר,
הכימיה עם המטפל ואמון בו - זה הבסיס להצלחה.

הדבר החשוב ביותר לטיפול הוא - STRESS וזה ניתן לטפל בשיטות שונות

הדבר האחר הוא לבדוק מצב כללי של מערכת העיכול ולשקם - שוב, מלבד תזונה - אפשר לטפל בשיטות אחרות.

הטיפול הכי טוב לבקע הוא לתפור אותו - ניתוח
אבל כשהוא מופיע בסרעפת - אפילו עבור הרופאים זהו מוצא אחרון.

וכדי שהגוף יצמצם את מימדי הבעיה, נוסף על התמיכה הפיזית חשוב להבין "מה הגוף מנסה לומר.

אז אחרי שיקום המערכות מה נשאר? ללמוד לחיות איתו בשלום - ואפשר!
מיומנויות תנועה ונשימה, הרגלי חיים - כמו שינה עם ראש מוגבה וכדומה.

מה בעצם אני אומרת? התשובה הסופית היא בשילוב של כמה דברים.
ולא הכל ביחד.
למצוא מטפל/ת שהחבר שלך מרגיש שהוא בוטח בו/ה - לעשות מה שהוא/היא אומר/ת
לעקוב ולראות מה קורה. אחרי כמה חודשים לעצור ולבחון עם המטפל - ממשיכים? מוסיפים? משנים?
לאט... לאט...

מחלות כרוניות

על ידי ריפלוקס* » 23 יולי 2003, 13:48

תודה...
שמעת פעם על איזשהו טיפול אלטרנטיבי שהועיל? (בהקשר הזה, כמובן)

מחלות כרוניות

על ידי נאוה_פרנס* » 23 יולי 2003, 00:57

ריפלוקס, אני מניחה שיש לו בקע סרעפתי?

משקה אלו- ורה יסייע לכיב ולבעיות עיכול אחרות - בטוח!!

אבל זה לא ישנה את הבקע - זה מחייב שינוי מסוים של אורח חיים
לפעמים זה כל כך חמור שכדאי לנתח - ההמלצה היא לנסות בלי.

לצד האלו-ורה, אני ממלימה לפנות לרפואה משלימה

מחלות כרוניות

על ידי ריפלוקס* » 22 יולי 2003, 22:11

אולי למישהו יש מושג?

חבר טוב שלי מתענה ממושכות (מזה שנתיים, והוא בן 32), מריפלוקס, שהחמיר לכדי היווצרות של כיב בוושט. זה לא עובר לו למרות שביקר אצל הרופאים החכמים, ושינה את תזונתו ואורח חייו (בלי: אלכוהול, ניקוטין, רסק עגבניות, שום וחריפים למיניהם, קפאין ושוקולד - בקיצור, כל הנאות החיים).
הוא יודע איך לגרום למצב שלא יחריף מאוד, אבל עדיין סובל ביותר.
הרופאים לא כ"כ מצליחים לעזור לו.
לאחרונה הוא שמע ששתיית נוזל אלו וורה עשויה להקל.
יש למישהו קצת מידע / ניסיון בעניין?
תודה.

מחלות כרוניות

על ידי אביב_חדש* » 01 אפריל 2003, 20:51

עכשיו אני זוכרת מי את, לילה! הילדה שלך מקסימה!

מחלות כרוניות

על ידי בשמת_א* » 01 אפריל 2003, 11:26

רק ירקות, בשר וביצים הם מעוטי פחמימות עד כדי כך שאינם דורשים תוספת אינסולין.
בחיי! ואומרים שזאת בדיוק התזונה המקורית שגוף האדם מתוכנת אליה!

מחלות כרוניות

על ידי לילה_טוב* » 31 מרץ 2003, 00:41

סוכרת נעורים (מסוג 1) היא מחלה אוטואימונית. המערכת החיסונית מזהה את תאי הבטא, התאים המייצרים אינסולין ונמצאים בלבלב, כתאים זרים, ותוקפת אותם עד להרס מוחלט שלהם.
תפקידו של האינסולין הוא להספיג הסוכר המתפרק מהמזון בתאים. בלעדיו הגוף אינו מקבל את האספקה הדרושה לו ואינו מתפקד.
הרקע למחלה הוא גנטי. אנשים הנושאים גנים מסוימים, או בעלי הרכב גנטי מסוים (שחלקו ידוע, כלומר יש אפשרות לזהות "נשא" של סוכרת, אם כי רובם לא יפתחו את המחלה וממילא אין עדיין דרך לעצור זאת), הם בעלי פוטנציאל לחלות בסכרת.
המחלה פורצת אצל חלק מהאנשים הללו מסיבות שאינן ידועות לאשורן. המחקרים עסקו בטראומות נפשיות, וירוסים כולל חיסונים, תזונה - כגון חלב פרה לתינוקות, ועוד. אולם אף אחד מהם לא הוכח כגורם ודאי להתפרצות סוכרת.
הסימפטומים המעידים על הימצאות סוכרת הם בראש ובראשונה שתייה מרובה והשתנה מרובה (אבל ממש מרובה. סדין רטוב לילד שישן עם טיטול). כך הגוף שוטף את הסוכר שלא מצליח להיספג בתאים בהעדר אינסולין בגוף.
זהו תהליך הדרגתי שבו התאים הולכים ונהרסים. בזמן התהליך הזה ניכרת גם ירידה בחיוניות ואצל ילדים גם עצירה בגדילה
(לזמן קצר). בסוף התהליך ניתן להגיע למצב מסכן חיים שנקרא diabetic keto-azedotis (לא לגמרי סגורה על האיות), שבו כלי הדם כבר לא מתפקדים כראוי והחולה בדרך כלל מיובש, מתנשם בכבדות ועוד.
בתחילת התהליך, ולעיתים גם בעת גילוי המחלה, חלק מהתאים עדיין מתפקדים. זו תקופה שמוכרת על ידי הרפואה הקונבנציונלית כ"ירח דבש", ובה כמעט שלא ניתן אינסולין חיצוני.
ברפואה האלטרנטיבית (סינית בעיקר) טוענים כי ניתן בשלב זה לחזק את התאים הקיימים ולהאריך את משך תפקודם.
הטיפול בסוכרת הוא בהזרקת אינסולין לגוף, בזריקות ישירות או באמצעות משאבת אינסולין המטפטפת אותו דרך צינורית אינפוזיה המוחדרת לגוף. הזריקות ניתנות לפני או אחרי ארוחות, לפחות שלוש פעמים ביום. המשאבה מטפטפת כל הזמן כמות קבועה, ובלחיצה ניתן להזרים כמות נוספת לאחר כל אכילה. את המחט של האינפוזיה מחליפים אחת לשלושה ימים.
בנוסף, רצוי לשמור על דיאטה דלת סוכר, אם כי אינסולין יש לתת על כל הפחמימות (לחם, פסטה, אורז, תפו"א וכו') שנאכלות, כיוון שכולן מתפרקות בגוף לסוכר. למעשה, רק ירקות, בשר וביצים הם מעוטי פחמימות עד כדי כך שאינם דורשים תוספת אינסולין.
זאת משום שאכילה מרובה של סוכרים תעלה את כמויות האינסולין הניתנות, דבר שאינו בריא (גם אצל אדם רגיל שאוכל הרבה סוכרים, הגוף מפריש יותר אינסולין, וגם זה לא בריא).
אצל ילדים, עם זאת, מעדיפים היום את רווחתם הנפשית, ומקלים יותר בעניין הסוכר. יש לציין שתחליפי סוכר כגון מלטיטול, סורביטול ודומיהם, גם הם סוגים של סוכרים הדורשים הזרקת אינסולין, ורק התפרקותם בגוף איטית יותר. הסכרינים למיניהם וסטיוויה, ממתיק טבעי, הם נטולי פחמימות וקלוריות לחלוטין.
כו כן יש לערוך בדיקות של רמת הסוכר בדם בתכיפות של 3-5 פעמים ביום, בדרך כלל כשקמים בבוקר, לפני הארוחות ולפני השינה. בדיקה זו מתבצעת באמצעות דקירת האצבע (וגם מקומות אחרים בבדיקות חדישות יותר) וסחיטת טיפה של דם לתוך מכשיר הקורא את רמת הסוכר בדם.
זאת על מנת לזהות רמות גבוהות או נמוכות מדי של סוכר, ולתקן על ידי הוספת אינסולין (סוכר גבוה) או אכילה (סוכר נמוך). כשרמת הסוכר נמוכה יש סכנה להיפוגליקמיה, מצב שבו חש החולה תחושת רעב עזה, חולשה, צמרמורת, הזעה, רעד, ראייה מטושטשת ועוד, ובמקרה קיצוני עלול לאבד את הכרתו. במקרה רגיל יש לאכול דבר מה מתוק, ובמקרה קיצוני מוזרק לחולה גלוקוז.
ילדים לא תמיד מדווחים על המצב הזה, וכמו כן יש סכנה להיפוגליקמיה מתוך שינה, ולכן שומרים אותם בדרך כלל ברמות סוכר גבוהות מהרגיל. רמות סוכר של אדם רגיל נעות בין 70-120. אצל סוכרתי הן יכולות לרדת ל-25 ולעלות ל-600. מניסיון. הרמה הרצויה בדרך כלל אצל ילד סוכרתי היא 100-200 פחות או יותר.
הטיפול כולל גם תיעוד שוטף של רמות הסוכר הנמדדות וכמויות האינסולין הניתנות. התיעוד מדווח לצוות המטפל, הכולל בדרך כלל רופא, דיאטנית ועובדת סוציאלית. הפגישה עמו נערכת אחת לשלושה חודשים בערך, ומטרתה לעקוב אחר מצב החולה, ולערוך שינויים בטיפול במקרה הצורך. אצל ילדים המעקב כולל מעקב גדילה - גובה ומשקל, ואחת לשנה - בדיקות כלליות.
בדומה למשאבה, קיים כיום מכשיר שיכול להתחבר לגוף ולמדוד את רמת הסוכר בכל כמה דקות. כאשר שני המכשירים הללו יתחברו, יווצר מעין לבלב מלאכותי, הקורא את רמת הסוכר בדם ובהתאם לה מזרים אינסולין. זהו כיוון מחקרי אחד לריפוי הסוכרת.
הכיוון המבטיח השני הוא השתלת תאי בטא בכבד, שנמצא בשלב הניסוי במבוגרים. הניסויים מוצלחים והחולים לא מזריקים לעצמם אינסולין ואוכלים ומתפקדים כרגיל במשך כל זמן החיים של התא - שנתיים שלוש - אז יש להזריק תאים חדשים. אולם כרגע עדיין יש לקחת תרופות נוגדות דחייה, שלהן תופעות לוואי משלהן, וכן יש מחסור בתאי בטא להשתלה.
תחום מחקר נוסף עוסק בזיהוי גנטי וב"חיסון" נגד המחלה.
הסוכרת ידועה מאז ראשית ההיסטוריה. בתחילת המאה העשרים התגלה האינסולין בניסוי שנעשה על כלב חולה סוכרת, ומאז יכולים חולי סוכרת להמשיך לחיות. בחברה המערבית היא הולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר, ומופיעה בגילים צעירים יותר ויותר. היא נפוצה במיוחד בפינלנד, אבל גם בשאר ארצות מערב אירופה, סקנדינביה וארה"ב. היא נפוצה פחות בחברות השבטיות.
אצל אוכלוסיות ששינו את אורח החיים והתזונה שלהן (אולי גם תנאי האקלים?) בבת אחת, כמו התימנים והאתיופים בישראל, היא נפוצה יותר מאצל אחרים.
סוכרת מסוג 2 היא מחלה שונה לגמרי. היא מופיעה לרוב בגיל מבוגר יותר, ובה לא נהרסים תאי הבטא אלא יש בעיה בהעברת האינסולין לתאים והוא מתקשה לעשות את עבודתו. לעתים נובע מצב זה משומן יתר, חוסר פעילות גופנית ותזונה לקויה, ולעיתים מתורשה בלבד. סוכרת זו מטופלת באמצעות דיאטה מתאימה, פעילות גופנית, כדורי אינסולין, ובמקרים קשים - גם הזרקת אינסולין. במקרים רבים ניתן לשמור על רמות סוכר מאוזנות רק על ידי דיאטה ופעילות גופנית. בסוכרת מסוג אחד, לעומת זאת מתרחש תהליך בלתי הפיך של הרס תאים, ולכן לא ניתן להחלים ממנה. אם כי ניתן לחיות חיים רגילים ולעשות כל דבר כל עוד מקפידים על טיפול נאות ולא מופיעים סיבוכים.
סוכרת הנמשכת לאורך שנים, בעיקר אם רמות הסוכר אינן מאוזנות, וייתכן שגם בהרכב גנטי מסוים, עלולה לגרום לסיבוכים. סוכרת מסוג 1 פוגעת בכלי הדם הקטנים ועלולה להוביל לבעיות ראייה, כליות, נמקים בקצות הגוף וכו'. סוכרת מסוג 2 פוגעת בכלי הדם הגדולים ועלולה להוביל להתקפי לב, שבץ וכו'.

,

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 14 מרץ 2003, 04:20

על פני קורבנות ניתן לחוות שליחות. אידיאה. זה הפתח.

מחלות כרוניות

על ידי לילה_טוב* » 14 מרץ 2003, 01:58

ברור ברור ברור שזאת אני. זה מה שאמרתי. אני התחרבשתי עמוק בעניין הזה של הלמה. והתשובה שלך שלחה אותי להעמיק ולחפור, אבל לא מצאתי שם דבר מלבד מפח נפש.
ולא מזמן קיבלתי תשובה אחרת. באתי לנעמי (מ יעוץ זוגי פילוסופי , אבל גם משפחתי. ואישי.) עם סיפור הלמה הישן והטוב. היא נתנה לי לספר את כל הסיפור ואז היא אמרה לי (במילים אחרות): הסיפור הזה לא מעניין. את מתעסקת בזה במקום בדבר האמיתי. תעזבי את זה. את לא יכולה לדעת הכול. יש דברים שאין להם הסבר. זאת המתנה שלך מאלוהים.
כואבת המתנה? תכאבי. תכאבי תכאבי תכאבי עד שיעבור. כמו ילד שמקבל מכה בראש. ואז תוכלי להתפנות ולראות מה לעשות עם המתנה הזאת. והתשובה הזאת התאימה לי. את התשובה הזאת הייתי צריכה לשמוע.
אז הנה, אני יודעת לבחור את התשובות שמתאימות לי. את התשובות מבחוץ שעוזרות לי. שמובילות אותי למקומות טובים יותר. ואני רק בתחילת הדרך.

אני אכתוב על סוכרת יותר בהמשך.

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 13 מרץ 2003, 01:05

לילה,
ואני באחד מאותם לילות מדירי שינה שבהם אני מתייסרת על מה ולמה. חשוב לי לומר שאני לא מחפשת ריפוי (נואשתי) אלא באמת איזושהי דרך מחשבה שתעזור לי להשלים עם המחלה וקיומה. אין לי דף באתר, ואודה לך מאוד אם תענה לי לדואר שלי. תודה, לילך.

כך פנית בראש הדף.
כלומר, התהיה אחר הלמה והמדוע נבעה ממך ללא כל קשר לדברי, ומסעך לשם איננו תלוי בתגובתי.
מעבר לכך, על פני הצגת המניעים בלבד, הרי שההתבוננות האישית שלי מתייחסת למניעים האישיים והסביבתיים ואל התכלית הנסתרת שעשויה להיות שם. הדגשתי בדברי כי עמדה זו איננה יכולה להיות מדויקת לכל המקרים, וכי במדה ואין הם תואמים את המקרה הפרטי, יהיה זה ראוי לסייג אותם.

פירוש דברי כאילו האחריות למחלה מונחת על כתפי מישהו, במודע ומתוך כוונה לקיום המחלה, הינו פירוש לגיטימי אך אינו נאמן למקור. האחריות על פירוש לקוי זה מונחת עלי, שכן לא השכלתי לנסח את דברי כך שיובנו כהוויתם.
אין כאן אשמה.

פירוש דברי על הכוונה להבריא גם הוא לוקה בחסר, שוב, האחריות על חוסר ההבנה גם הוא עלי. הכוונה להבריא או לא להבריא איננה מודעת אף היא, אלא שהעלאת כוונה מודעת (החלטה שאפשר) עשויה להניח פתח להבראה אם כי איננה מבטיחה הבראה.

התייחסותי לנושא איננה אישית כלפייך או כלפי מישהו, ניסיתי להעלות את הגורמים והתכלית הסמויים כפי שאלה התקבלו בדעתי. היה ובעקבות דברי נמצאת ניזוקה, לתחושתך, יהיה זה ראוי לסייג את הרעיונות הבאים מבחוץ ולבחון אותן בעין בקורתית יותר מצדך, במיוחד בקשר אלי (ראי את פלוני, הוא ממש לוקח אותי באופן אישי, כאילו לפחות אני הוא הגורם לסוכרת או משהו כזה).

בקריאה נוספת של כל הדף, מצאתי גם בתשובותייך, כי הנך מאששת את דברי שוב ושוב. יש להניח כי מסקנה זו שלי אינה חסרת פניות, וכי אני מפרש את דברייך כפי ש"נוח" לי.
עניין זה גם הוא אנושי, למרבה הפלא גם אני בן אדם.

להבדיל מהפלוני הצודק, אשמח ללבן את הטעון ליבון במידה ויש לך עניין בכך.
ואם תואילי (ותועילי) להרחיב על מחלת הסוכרת מהבחינה הפיזית, תוך התייחסות להבדלים שבין סוכרת נעורים לבין סוכרת סוג 2, כשאת מדייקת יותר את הדברים שנכתבו על ידי פלוני, נשכיל כולנו.

מחלות כרוניות

על ידי לילה_טוב* » 13 מרץ 2003, 00:23

צפריר,
חשבתי למה דבריך הובנו כל כך אחרת ממה שנתכוונת, לדבריך. נראה לי שמקור הבעיה הוא העיסוק בסיבות ומניעים. אני, בכל אופן, כדי שאוכל לקבל, חייבת לעזוב לגמרי את העיסוק בלמה. זה בכלל לא חשוב. זה מה שיש וצריך לחשוב מה עושים עם זה מכאן והלאה. אני בזבזתי זמן רב על הלמה, ולשם גם התשובה שלך לקחה אותי.

אמיל, אם אתה מעוניין בהרחבה, תגיד.

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 12 מרץ 2003, 22:49

פלוני,
טענותיך כלפי נשמעו.
תשובתי אף היא נשמעה.
שוב,
אתה צודק. לחלוטין.

<צפריר פונה אל כל הקוראים לקרוא בדקדקנות את דבריו של פלוני, ולהתייחס בהתאם, גורו לכם!>

מחלות כרוניות

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 מרץ 2003, 22:05

לצפריר שלום רב
אין אני נסחף אחרי הטיותך
הטענות שלי הינן כלפיך בלבד.
ליחס זעם לתגובותי ולהטות אותן לעניניה של אחותי הינן פסיכולוגיה בגרוש,
ניסיון להטות את הוויכוח מהעניין אותו העלתי שהוא ניסיון שלך ליצור קהל מעריצים לעצמך ולדרכך בדרכים שונות
אשר לפי דעתי נהפכו אצלך מרעיון טוב בבסיסו ליצר הישרדות בסיסי שלך. ומשום כך את תגובתי הראשונית כתבתי בדף שלך.אינני מתפלא על הדרך אותה בחרת זה הוא מוצא של הישרדות.

ובמענה ל - אמיל ע
ניתן לענות בכמה רמות אני אענה באופן כללי - הגוף מפסיק לייצר אינסולין.
למעשה אין מושג מדוע הגוף מפסיק לייצר ישנן כמה תאוריות גם של רפואה קונבנציונאלית וגם של רפואה אלטרנטיבית.
התאוריה של צפריר הינה אחת מהתאוריות האלטרנטיביות אולם ישנן ברפואה האלטרנטיבית תאוריות נוספות כגון תיקון גילגולים קודמים.
על מנת להמשיך באורך חיים תקין יש לשמור על תזונה ולהזריק אינסולין בהתאם לבדיקת דם המתבצעת כמה פעמים ביום ולאחר האוכל.
כל טוב

מחלות כרוניות

על ידי אמיל_ע* » 11 מרץ 2003, 18:45

אגב, האם מי מכם יוכל לפרט מהי סכרת נעורים, כיצד היא מופיעה, תופעות ?
בבקשה.

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 11 מרץ 2003, 15:13

פלוני,
אני מבין את כעסך לאשורו. עם זאת, הנני מזמין אותך לקרוא את דברי בשנית, לאט, ומתוך זוית ראיה שונה המתייחסת למה שכתוב לא באופן אישי אלא כעמדה או דעה שאני עומד מאחוריה גם לאחר דבריך, עמדה שאיננה מחפשת אשם בסיבות למחלה אלא מצביעה על מניעים אשר ברובם אינם מודעים, מניעים אישיים וסביבתיים.
היות וכעסך רב, והוא נובע מסבלה הברור והגלוי של אחותך, נראה שלא ירדת לסוף דעתי.
אבל, הסכמתך עם דרכי או חוסר הסכמתך אינה רלוונטית ולו כזית לדרכי עצמה. אין מי שקבל ממני את ההסמכה לאשר לי את דרכי חיי, למעט מי שאני הוא - בהגדרתה זו הריבונות העצמית. במידה ודברי או דרכי פוגעים בך באופן אישי, אשמח ליישר את ההדורים ואזכיר שוב כי אין לי כל עניין אישי בך, או נגדך.

בריאות בריאה.

מחלות כרוניות

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 מרץ 2003, 13:56

דאגתי הינה כנה
כפי שראיתי באתר לצפריר יש הרבה מה לתרום
יש לו ידע רב בנושאים מגוונים דבר אשר עוד יותר מקומם אותי ניתן לנצל ידע ולעשות בו שימושים שונים
אולם אינני מסכים עם הדרך בה הוא עושה זאת בחלק מהמקרים
יש לי אחות עם סכרת נעורים ואני יודע בדיוק במה מדובר
אומנם היא קיבלה זאת בגיל מבוגר אולם הקשיים אותם היא חווה אינם קלים
כל טוב
כ טוב

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 11 מרץ 2003, 02:04

לילה,
בסוד אוכל לומר לך שאינני גורו של אף אחד.

היום אני בעיקר מנסה לקבל את המחלה באהבה ולהשלים עמה סוף סוף.

כך מתרחש שינוי הגישה עליו כתבתי גם כאן למעלה.
ואם היה לך הרושם כי דברי כוונו להאדרת רגשי האשם שלך הרי שלא לכך נתכוונתי. לא במהות הדברים ולא באופן אישי.

מחלות כרוניות

על ידי לילה_טוב* » 11 מרץ 2003, 00:25

פלוני אלמוני יקר,
רק להרגיעך, צפריר לא הפך לגורו שלי. אפילו לא קניתי ממוצריו.
נכון שזה לא ממש עזר, לטפח את רגש האשמה שלי. אבל אין טעם לכעוס. אני מספיק חזקה.
לעומת זאת נעזרתי בו באופן ענייני ולא גורואי לחלוטין (ולא קשור לסוכרת) בתחום פרחי באך.
היום אני בעיקר מנסה לקבל את המחלה באהבה ולהשלים עמה סוף סוף (זה שאני יכולה לרשום מחלה ואהבה זה ליד זה, זו כבר התקדמות, ואני לא אגיד שהאצבע שלי לא היססה).
אחרי שזה יקרה, אולי אצליח לטפל בה ביתר יעילות.
בכל אופן, תודה על הדאגה, אם היתה כזו.

מחלות כרוניות

על ידי פלוני_אלמונית* » 09 מרץ 2003, 22:35

תגובה ל צפריר שפרון ללחוץ על הקישור
התגובה הוצגה בדף של צפריר שפרון
בתאריך - 09.03.2003
שעה 22:35

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 12 אוגוסט 2002, 23:29

לילך,
הבה נדייק. אני לא כתבתי שכל אחד יכול להתרפא - אני כתבתי אין מחלה שאף אחד לא יכול להבריא ממנה. אין מצב בלתי פתיר. ויש כאן הבדל גדול. אינני קובע שכל אחד יכול להבריא מכל מחלה. אני רק מצביע על הקביעה שיש מחלות חשוכות מרפא כסיבה טובה לחוסר היכולת להתכוון להבריא. אין מחלות חשוכות מרפא לכולם. תמיד יש מישהו שמבריא מכל מחלה. כך זה מתחיל. כך למשל נתגלו אנשים שמחוסנים טבעית לאיידס.
מעבר לכך, כאשר אין כוונה להבריא אין כל סיכוי להבראה. כאשר יש כוונה להבריא, אין הבטחה להבראה אבל יש מקום להתחיל ממנו. אף אחד לא יכול להבטיח הבראה מלאה, מאידך אף אחד לא יכול להבטיח אי הבראה מלאה. כאן צריך לברר האם האדם רוצה ומתכוון להבריא גם כאשר אין הבטחה. גם כאשר הטריגר הוא לא תקוות וציפיות.

שנית, זה לא עניין של להפטר מרגשות האשם. מי שרוצה למצוא כוון אליו לפנות על מנת לשנות גישה יוצא למסע. מסע שאיננו יודעים מה יהיה סופו ומה יהיה מחירו. שם כאשר נכנסים לתהליך שכזה בהכרח יעלו גם רגשות אשם כמו פחדים או הסתייגות עצמית וגו'... כשאלה עולים ראוי לא להגרר אחריהם אלא להתבונן בהם. מתוך ההתבוננות אלה יתפוגגו.

אינני ממסכים שעניין הכוונה להבריא הוא-הוא מקור רגשי האשם. עם זאת אני מסכים שבמקרים רבים רגשי האשם הם חלק מהסבות לחוסר הכוונה להבריא. כלומר, היצמדות לרגשי אשם מחייבת חוסר רצון וכוונה להבריא. כך אנו מזינים את רגשי האשם ומחזיקים את אלה ברמה הנדרשת לנו.
שוב, במדה ויש החלטה לשנות גישה, רצוי להתבונן גם באלה.

מחלות כרוניות

על ידי לילך* » 12 אוגוסט 2002, 21:24

מיכל - סוכרת היא מחלה שדורשת משמעת. אם היא היתה המחלה שלי, אין לי ספק שהייתי עומדת בכך. אני "גדולה" במשמעת עצמית.כיוון שמדובר בבת שלי, העניין הרבה יותר מסובך. ברור שצריך להישמע לעצמנו ולא לאיזשהו שוט שמונף מעלינו. אולי לכן אני לא כל כך ממושמעת במה שנוגע אליה. הלב אומר לי שיש דברים חשובים יותר מהשוט המתנופף (למשל סיבוכים מאוחרים כתוצאה מסוכרת לא יציבה).

צפריר - אתה שב ואומר להיפטר מרגשות האשם, אבל עניין הכוונה להתרפא הוא הוא מקור רגשות האשם. אם אני חולה ולא הצלחתי להרפא, הרי זו אשמתי, כי "כל אחד יכול להירפא" אם הוא רק מתכוון (ציטוט חופשי מדבריך ב"כוונה להירפא").

מחלות כרוניות

על ידי מיכל_מ* » 10 אוגוסט 2002, 11:52

לילך. אני קוראת את הדף בעניין כי לאבא שלי יש מחלה כרונית. אני מרגישה צורך לשלוח לך חיזוק, חיבוק. וגם לנסות לומר לך משהו -

כתבת - למה אנחנו לא מצליחים להתאים את עצמנו לסוכרת ולהיות יותר אחראים, מסודרים, בוגרים וממושמעים? אולי בגלל ש"לא למדנו את השיעור שלנו" - ואני שומעת כאן נימה של האשמה עצמית, כעס על עצמך, המילה 'ממושמעים' צורמת לי, אני כמעט בטוחה שמתחבאת שם המילה עונש איפשהו...

גיליתי, ביחסים שביני לבין עצמי, שאפשר להתקדם (נניח להצליח להיות יותר מאורגנת קצת) מתוך תחושה של סיפוק על כל צעד, על כל הישג של עצמך. התקדמות מתוך עצמך, מתוך הרצון שלך. מתוך השלה של התחושה שמישהו נעלם מתייחס אלייך נניח כמו מורה קפדן וחמור סבר, שמצפה שתהיי 'ממושמעת'.

המישהו הזה הרי נמצא בתוכך, בתפיסה שלך את עצמך ואת מעשייך. נראה לי שעדיף להתייחס אליו כאילו היה אמא חמה ואוהבת; ואם כבר כמורה, אז כמו המורה שאני אוספת לי בראש מאוסף של דמויות בסרטים - זה שרואה בכל ילד, בכל אדם, את הייחוד שבו, את הטוב שבו, את היכולות ואת החד פעמיות; שמתייחס בחיוך לרישול של התלמידים, לשובבות, לחולמנות, לטעויות; שיש לו סבלנות, עדינות, אהבה, חמלה... כלפייך.

והנה קטע מהספר החדש של דוד גרוסמן, "בגוף אני מבינה" -

..."והבחינה עד כמה השתנה הבית - ...ושהרהיטים מסודרים במין דייקנות אלימה -...כאילו רק לפני רגע הצליף מישהו בשוט באוויר וכל רהיט קפץ למקומו וקפא בדריכות. זה הוא, חשבה, זה בטח לא היא, כי באלישבע הייתה תמיד רשלנות חיננית ובכל אשר הלכה השאירה אחריה שובל של חפצים ששכחה, מפתחות, ארנק, מסרק, צעיף, ובכל חדר ששהתה בו הייתה מטביעה איזה חותם רך של פיזור דעת..."

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 09 אוגוסט 2002, 05:48

לילך,
רק הערה אחת קטנה,
כל ההתרחשויות שתיארתי מתרחשות באופן לא מודע. הילדה לא "לוקחת על עצמה את המחלה" במודע.
מעבר לכך,
ישר כוח על גילוי הלב.

אני באופן אישי מאמין שאין מחלה שאין לה מרפא. אבל ראשית נדרשת כוונה להבריא. כוונה שאיננה תלויה בדבר. אני לא מדבר על אמונה שניתן להבריא אלא על כך שהאדם מתכוון להבריא. אז תעלה גם האמונה.
אני מאמין שגם בתך יכולה להבריא. כאן, מתוך הדברים שכתבתי למעלה, נדרשת כוונה מלאה להבראה מצד בתך, מצדך את, ומצד בן זוגך.
התחלה טובה להבראה תהיה התעלות מעל הקושי שבמעקב ובטיפול הנדרשים כיום והקפדה יתרה שם. לאחר שתעלה כוונה להבריא, תמצא גם הדרך ליישם אותה.
כאן, יש צורך להדגיש כך: ללא כוונה להבריא לא תתכן הבראה. עם כוונה להבריא תתכן הבראה - אבל אין הבטחה להבראה.
על כוונה]הכוונה להבריא להבריא[/po]

מחלות כרוניות

על ידי לילך* » 09 אוגוסט 2002, 00:36

לקח לי הרבה זמן. האמת היא שזה כתוב אצלי על דף כבר שבוע ומשהו, וכיוון שאותי זה הרגיע, לא חשתי צורך דחוף לענות. אבל אז אביה שאלה: ומה אתנו?
אז הנה לכם:
קודם כול, רציתי להבהיר משהו. מה שהביא אותי לכתוב הוא לא רגשות האשמה (למרות שאני חשה אחריות מסוימת להתפרצות המחלה, זה מעסיק אותי פחות ופחות), לא הייאוש (למרות שהסוכרת לא מאוזנת ולא בשליטה, ולמרות שאני בתהליכי השלמה עם זה שאין מרפא בינתיים {אבל יהיה}), ולא אי-שקט נפשי.
רוב הזמן אני בסדר גמור. מה שהביא אותי לכתוב הוא עצב. זוכרים? הרגש הפשוט הזה, בלי שלל הפסיכולוגיה בגרוש מסביב. לפעמים אני עצובה שהבת שלי חולה. עצובה בגללה, עצובה בגללי. עצובה בגלל הקושי של המחלה.
רוב הזמן, אנחנו פשוט חיים עם המחלה. לפעמים אני נתקפת עצב ונעצרת לשאול למה. את עצמי, את אלוהים, אפילו את צפריר שפרון. במין תהייה קיומית. לא בחיפוש אחר אשמים, ואפילו לא בחיפוש אחר פתרון. סתם כי עצוב לי.
מותר לי, לא? נראה לי בסדר להיות לפעמים עצוב כשהילד שלך חולה.
עכשיו, כמה דברים בקשר לתיאור של צפריר.
עניין המחלה כמרכז החיים או הדאגה הלחוצה והמגוננת – זה לא המקרה שלנו. כפי שכתבתי לצפריר, אנחנו יותר קרובים להפך מזה. אני לא מצליחה להפוך את אורח החיים הפרוע, הביתי, הלא מסודר וחסר המסגרת שלנו, לאורח חיים "סוכרתי", שהוא ההפך מזה. אני לא מוכנה לשלם את המחיר. אבל הטיפול בסוכרת נפגע מזה, וזה קונפליקט קשה.
עניין הכוונה להתרפא – גם הוא אמביוולנטי. ניסינו טיפולים אלטרנטיביים, ולא ממש הצלחנו להחליט אם אנחנו מאמינים או לא, אם יש לנו סבלנות או לא, אם יש טעם לתת לזה סיכוי או לא. הם נקטעו באיבם. אולי אנחנו לא מספיק מתכוונים. אבל אנחנו מאוד רוצים להתרפא.
בקשר לתחושות האשמה והייאוש, אמרתי מילה בהתחלה.
בעניין הילד כקורבן, "לקיחת" המחלה כדי לאחד את המשפחה – ככל שאני הופכת והופכת בדבר, אני לא מצליחה למצוא שום סיטואציה קיצונית או הלך רוח בעייתי שעשוי היה לגרום לה לבחור בסוכרת כדי לשמור עלינו ביחד – מקסימום שפעת. כלומר, אנחנו רבים לפעמים, מתווכחים לפעמים, שונים זה מזה מדרך כלל. אבל אני בטוחה שהיא יודעת שיש בינינו אהבה וקרבה ושיתוף, ושמעולם לא באמת עמדנו על סף פרידה, ובקיצור – לא היה לה כל צורך לקחת את התפקיד הזה על עצמה.
הדבר הקרוב ביותר לכך הוא סיטואציה שהתרחשה זמן מה לפני פרוץ המחלה – ניסיון לא מוצלח בגן – וקשורה דווקא לצורך שלה להישאר איתנו ושנישאר איתה.
לעניין הרווח וההפסד, מה נפסיד ומה נרוויח אם הסוכרת תיעלם (שצפריר שאל אותי במייל)? – אנחנו נצטרך אולי לדבר על דברים אחרים במקום על סוכרת, ואז אולי יעלו ויתגלו להם כל אותם חילוקי דעות שהסוכרת אולי מכסה עליהם וכך מדביקה אותנו יחד ("אולי חבל שיש בשיר כל כך הרבה אולי..."), ומצד שני יהיו לנו פחות סיבות לחילוקי דעות, האשמות ומריבות שהסוכרת מעוררת (לפחות מאמא אחת שמעתי שהסוכרת של בנה כמעט פירקה את ביתם).
הצידוקים לחינוך הביתי ייחלשו, משום שלא יתווסף להם הקושי להפקיד את האחריות הגדולה בידיים אחרות. אבל יתחזקו, משום שאורח חיים מסודר ומובנה של גן מתאים הרבה יותר לחיים עם סוכרת.
הילדה תהיה פחות אחראית ובוגרת, אולי, תתמודד עם חיים פחות מורכבים וקשים אולי (תהיה בגלל זה אדם פחות ייחודי אולי?), ותזכה לפחות דאגה מצדנו, אולי, אבל תרוויח חיים בריאים, מאושרים, קלים, פשוטים, טובים ונטולי דאגות ככל האפשר.
כן, בדיעבד, וכדי שזה לא יהיה כל כך קשה, אפשר למצוא "רווחים" בסוכרת, אבל הייתי מוותרת עליהם במחי יד כדי שהיא תיעלם מחיינו.
בקריאה שנייה, אולי היא לקחה על עצמה את התפקיד של זו שצריכה לעשות סדר בחיינו ולהכניס לתוכם את האחריות, הבגרות והמשמעת שחסרים בהם? ואם כן, למה היא לא מצליחה? למה אנחנו לא מצליחים להתאים את עצמנו לסוכרת ולהיות יותר אחראים, מסודרים, בוגרים וממושמעים? אולי בגלל ש"לא למדנו את השיעור שלנו", ולכן היא לא מאוזנת? ואם נצליח, היא תתרפא? או רק תתאזן? ואולי היא עצמה היתה זקוקה לקושי הזה בחייה?
לילה טוב לקוראים.

מחלות כרוניות

על ידי לילך* » 22 יולי 2002, 22:17

צפריר שלום,
בהחלט פתח למחשבה, תודה, ונראה לי שאכתוב גם בדואר.
לילך

מחלות כרוניות

על ידי צפריר_שפרון* » 18 יולי 2002, 00:20

לילך,
אני מאמין שמתוך הדברים הבאים ניתן למצוא כוון שיאפשר לך חיים בשלום עם מחלתה של בתך. במידה ואת מעוניינת לפרט יותר בעניין הנך מוזמנת לכתוב לי לדואר האלקטרוני, אז אוכל להגיב לגופו של עניין באופן אישי.
מאידך, היות והעלית נושא חשוב בפני - אנסה להגדיר את הבנותי לגבי הסביבה הנדרשת לילד על מנת שיחיה עם מחלה כרונית שעדיין אין לה מרפא. בבסיס הדברים אין תיאוריה, אלא הבנה או ידיעה שעלתה בי מתוך עיסוקי. הבנה שכעת הנחת לי להגדיר אותה כאן.

אין בדברים האמורים להצביע על מישהו באופן אישי. על כן, במידה ואין הדברים מדויקים במקרה הפרטי, שלך או של כל אחד אחר, יהיה זה מן התבונה לקחת את הדברים כפשוטם. כהיבט נרחב של תופעה שמאגדת בתוכה מחלות כרוניות המחייבות טיפול יומיומי. מחלות שעדיין אין להן תרופה.

ילד מבטא את מקומו היחסי בתוך המשפחה אליה ובתוכה הוא גדל. ביטוי זה מתגלה באופנים שונים.
לעתים, באופן לא מודע, יצוק בתבנית המשפחה דפוס. דפוס זה "מחייב" מישהו מבני המשפחה לקחת את תפקיד הקרבן. שוב, באופן לא מודע - קורבנות זו מהדהדת אל תוך כל בני המשפחה ומהם החוצה.
זו מהות המחלה. שותפים לה כל בני המשפחה והיא עולה אצל אחד מהם, לעתים קרובות ילד, בצורה הפיזית.
מצב זה מניח לילד ש"לקח על עצמו" את המשא הזה והוא ממלא את המוטל עליו, להיות הגורם המאחד של המשפחה כולה, מאחד לתקווה משותפת, מאחד לרגעים של ייאוש, מאחד לבושה ואשמה ובדידות. מאחד גם לרגעים של אור. ניתן לומר שבדרך זו או אחרת, מהווה מחלת הילד עוגן איתן לנמל הבית. יסוד יציב (כרוני) לאחדות המשפחה.

לעתים, תחושות אשמה כלפי הילד ובושה במחלתו מצד ההורים והמשפחה כולה מנציחים את המצב. לעתים דווקא הייאוש הוא זה שמנציח. על מנת להבריא נדרשת כוונה להבריא. על מנת שילד יבריא ממחלה שמבטאת את "רוח המשפחה", נדרשת כוונה להבריא מצד המשפחה כולה.

בכוונה אני כותב כוונה. כוח הכוונה הוא עצום, ללא כוונה אמיתית ומודעת של כל בני המשפחה ושל הילד עצמו להבריא - לא תתכן הבראה. לכשתהיה כוונה מלאה שכזו, עשויה להמצא הדרך. אין אלא לנסות.

כאן, רצוי להקטין ציפיות. להניח לדברים לקרות בזמנם. מידת הסבלנות איננה נתנת למדידה בזמן, מידת הסבלנות היא נדיבות הלב. נדיבות כלפי כל אחד. ראשית אצל עצמו. על פני מדידת הזמן נדיבות בזמן, זמן הווה.

החלמה של המשפחה עשויה להתחיל בכך שמחלת הילד אינה מהווה את מרכז החיים הרגשיים-נפשיים. על פני דאגה מתוך לחץ, דאגה מעשית. אחריות לבצע את הנדרש. הדאגה המגוננת והייאוש של ההורים הם המכשולים הגדולים בפני ילד לחיות עם מחלתו או עם מוגבלותו חיים מלאים.

על פני קורבנות ניתן לחוות שליחות. אידיאה. זה הפתח.

מחלות כרוניות

על ידי לילך* » 17 יולי 2002, 03:32

צפריר שלום, קראתי את דבריך על מחלות שנכתבו בדף על השעלת, והייתי רוצה לדעת איך והאם "התיאוריה" (אין לי מילה אחרת) הזו מתיישבת עם מחלות כרוניות. לבתי בת השלוש+ יש סכרת נעורים, ואני באחד מאותם לילות מדירי שינה שבהם אני מתייסרת על מה ולמה. חשוב לי לומר שאני לא מחפשת ריפוי (נואשתי) אלא באמת איזושהי דרך מחשבה שתעזור לי להשלים עם המחלה וקיומה. אין לי דף באתר, ואודה לך מאוד אם תענה לי לדואר שלי. תודה, לילך.

מחלות כרוניות

על ידי אנונימי » 17 יולי 2002, 03:32

התחיל ב צפריר שפרון


חזרה למעלה