על ידי לילה_טוב* » 31 מרץ 2003, 00:41
סוכרת נעורים (מסוג 1) היא מחלה אוטואימונית. המערכת החיסונית מזהה את תאי הבטא, התאים המייצרים אינסולין ונמצאים בלבלב, כתאים זרים, ותוקפת אותם עד להרס מוחלט שלהם.
תפקידו של האינסולין הוא להספיג הסוכר המתפרק מהמזון בתאים. בלעדיו הגוף אינו מקבל את האספקה הדרושה לו ואינו מתפקד.
הרקע למחלה הוא גנטי. אנשים הנושאים גנים מסוימים, או בעלי הרכב גנטי מסוים (שחלקו ידוע, כלומר יש אפשרות לזהות "נשא" של סוכרת, אם כי רובם לא יפתחו את המחלה וממילא אין עדיין דרך לעצור זאת), הם בעלי פוטנציאל לחלות בסכרת.
המחלה פורצת אצל חלק מהאנשים הללו מסיבות שאינן ידועות לאשורן. המחקרים עסקו בטראומות נפשיות, וירוסים כולל חיסונים, תזונה - כגון חלב פרה לתינוקות, ועוד. אולם אף אחד מהם לא הוכח כגורם ודאי להתפרצות סוכרת.
הסימפטומים המעידים על הימצאות סוכרת הם בראש ובראשונה שתייה מרובה והשתנה מרובה (אבל ממש מרובה. סדין רטוב לילד שישן עם טיטול). כך הגוף שוטף את הסוכר שלא מצליח להיספג בתאים בהעדר אינסולין בגוף.
זהו תהליך הדרגתי שבו התאים הולכים ונהרסים. בזמן התהליך הזה ניכרת גם ירידה בחיוניות ואצל ילדים גם עצירה בגדילה
(לזמן קצר). בסוף התהליך ניתן להגיע למצב מסכן חיים שנקרא diabetic keto-azedotis (לא לגמרי סגורה על האיות), שבו כלי הדם כבר לא מתפקדים כראוי והחולה בדרך כלל מיובש, מתנשם בכבדות ועוד.
בתחילת התהליך, ולעיתים גם בעת גילוי המחלה, חלק מהתאים עדיין מתפקדים. זו תקופה שמוכרת על ידי הרפואה הקונבנציונלית כ"ירח דבש", ובה כמעט שלא ניתן אינסולין חיצוני.
ברפואה האלטרנטיבית (סינית בעיקר) טוענים כי ניתן בשלב זה לחזק את התאים הקיימים ולהאריך את משך תפקודם.
הטיפול בסוכרת הוא בהזרקת אינסולין לגוף, בזריקות ישירות או באמצעות משאבת אינסולין המטפטפת אותו דרך צינורית אינפוזיה המוחדרת לגוף. הזריקות ניתנות לפני או אחרי ארוחות, לפחות שלוש פעמים ביום. המשאבה מטפטפת כל הזמן כמות קבועה, ובלחיצה ניתן להזרים כמות נוספת לאחר כל אכילה. את המחט של האינפוזיה מחליפים אחת לשלושה ימים.
בנוסף, רצוי לשמור על דיאטה דלת סוכר, אם כי אינסולין יש לתת על כל הפחמימות (לחם, פסטה, אורז, תפו"א וכו') שנאכלות, כיוון שכולן מתפרקות בגוף לסוכר. למעשה, רק ירקות, בשר וביצים הם מעוטי פחמימות עד כדי כך שאינם דורשים תוספת אינסולין.
זאת משום שאכילה מרובה של סוכרים תעלה את כמויות האינסולין הניתנות, דבר שאינו בריא (גם אצל אדם רגיל שאוכל הרבה סוכרים, הגוף מפריש יותר אינסולין, וגם זה לא בריא).
אצל ילדים, עם זאת, מעדיפים היום את רווחתם הנפשית, ומקלים יותר בעניין הסוכר. יש לציין שתחליפי סוכר כגון מלטיטול, סורביטול ודומיהם, גם הם סוגים של סוכרים הדורשים הזרקת אינסולין, ורק התפרקותם בגוף איטית יותר. הסכרינים למיניהם וסטיוויה, ממתיק טבעי, הם נטולי פחמימות וקלוריות לחלוטין.
כו כן יש לערוך בדיקות של רמת הסוכר בדם בתכיפות של 3-5 פעמים ביום, בדרך כלל כשקמים בבוקר, לפני הארוחות ולפני השינה. בדיקה זו מתבצעת באמצעות דקירת האצבע (וגם מקומות אחרים בבדיקות חדישות יותר) וסחיטת טיפה של דם לתוך מכשיר הקורא את רמת הסוכר בדם.
זאת על מנת לזהות רמות גבוהות או נמוכות מדי של סוכר, ולתקן על ידי הוספת אינסולין (סוכר גבוה) או אכילה (סוכר נמוך). כשרמת הסוכר נמוכה יש סכנה להיפוגליקמיה, מצב שבו חש החולה תחושת רעב עזה, חולשה, צמרמורת, הזעה, רעד, ראייה מטושטשת ועוד, ובמקרה קיצוני עלול לאבד את הכרתו. במקרה רגיל יש לאכול דבר מה מתוק, ובמקרה קיצוני מוזרק לחולה גלוקוז.
ילדים לא תמיד מדווחים על המצב הזה, וכמו כן יש סכנה להיפוגליקמיה מתוך שינה, ולכן שומרים אותם בדרך כלל ברמות סוכר גבוהות מהרגיל. רמות סוכר של אדם רגיל נעות בין 70-120. אצל סוכרתי הן יכולות לרדת ל-25 ולעלות ל-600. מניסיון. הרמה הרצויה בדרך כלל אצל ילד סוכרתי היא 100-200 פחות או יותר.
הטיפול כולל גם תיעוד שוטף של רמות הסוכר הנמדדות וכמויות האינסולין הניתנות. התיעוד מדווח לצוות המטפל, הכולל בדרך כלל רופא, דיאטנית ועובדת סוציאלית. הפגישה עמו נערכת אחת לשלושה חודשים בערך, ומטרתה לעקוב אחר מצב החולה, ולערוך שינויים בטיפול במקרה הצורך. אצל ילדים המעקב כולל מעקב גדילה - גובה ומשקל, ואחת לשנה - בדיקות כלליות.
בדומה למשאבה, קיים כיום מכשיר שיכול להתחבר לגוף ולמדוד את רמת הסוכר בכל כמה דקות. כאשר שני המכשירים הללו יתחברו, יווצר מעין לבלב מלאכותי, הקורא את רמת הסוכר בדם ובהתאם לה מזרים אינסולין. זהו כיוון מחקרי אחד לריפוי הסוכרת.
הכיוון המבטיח השני הוא השתלת תאי בטא בכבד, שנמצא בשלב הניסוי במבוגרים. הניסויים מוצלחים והחולים לא מזריקים לעצמם אינסולין ואוכלים ומתפקדים כרגיל במשך כל זמן החיים של התא - שנתיים שלוש - אז יש להזריק תאים חדשים. אולם כרגע עדיין יש לקחת תרופות נוגדות דחייה, שלהן תופעות לוואי משלהן, וכן יש מחסור בתאי בטא להשתלה.
תחום מחקר נוסף עוסק בזיהוי גנטי וב"חיסון" נגד המחלה.
הסוכרת ידועה מאז ראשית ההיסטוריה. בתחילת המאה העשרים התגלה האינסולין בניסוי שנעשה על כלב חולה סוכרת, ומאז יכולים חולי סוכרת להמשיך לחיות. בחברה המערבית היא הולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר, ומופיעה בגילים צעירים יותר ויותר. היא נפוצה במיוחד בפינלנד, אבל גם בשאר ארצות מערב אירופה, סקנדינביה וארה"ב. היא נפוצה פחות בחברות השבטיות.
אצל אוכלוסיות ששינו את אורח החיים והתזונה שלהן (אולי גם תנאי האקלים?) בבת אחת, כמו התימנים והאתיופים בישראל, היא נפוצה יותר מאצל אחרים.
סוכרת מסוג 2 היא מחלה שונה לגמרי. היא מופיעה לרוב בגיל מבוגר יותר, ובה לא נהרסים תאי הבטא אלא יש בעיה בהעברת האינסולין לתאים והוא מתקשה לעשות את עבודתו. לעתים נובע מצב זה משומן יתר, חוסר פעילות גופנית ותזונה לקויה, ולעיתים מתורשה בלבד. סוכרת זו מטופלת באמצעות דיאטה מתאימה, פעילות גופנית, כדורי אינסולין, ובמקרים קשים - גם הזרקת אינסולין. במקרים רבים ניתן לשמור על רמות סוכר מאוזנות רק על ידי דיאטה ופעילות גופנית. בסוכרת מסוג אחד, לעומת זאת מתרחש תהליך בלתי הפיך של הרס תאים, ולכן לא ניתן להחלים ממנה. אם כי ניתן לחיות חיים רגילים ולעשות כל דבר כל עוד מקפידים על טיפול נאות ולא מופיעים סיבוכים.
סוכרת הנמשכת לאורך שנים, בעיקר אם רמות הסוכר אינן מאוזנות, וייתכן שגם בהרכב גנטי מסוים, עלולה לגרום לסיבוכים. סוכרת מסוג 1 פוגעת בכלי הדם הקטנים ועלולה להוביל לבעיות ראייה, כליות, נמקים בקצות הגוף וכו'. סוכרת מסוג 2 פוגעת בכלי הדם הגדולים ועלולה להוביל להתקפי לב, שבץ וכו'.
,
סוכרת נעורים (מסוג 1) היא מחלה אוטואימונית. המערכת החיסונית מזהה את תאי הבטא, התאים המייצרים אינסולין ונמצאים בלבלב, כתאים זרים, ותוקפת אותם עד להרס מוחלט שלהם.
תפקידו של האינסולין הוא להספיג הסוכר המתפרק מהמזון בתאים. בלעדיו הגוף אינו מקבל את האספקה הדרושה לו ואינו מתפקד.
הרקע למחלה הוא גנטי. אנשים הנושאים גנים מסוימים, או בעלי הרכב גנטי מסוים (שחלקו ידוע, כלומר יש אפשרות לזהות "נשא" של סוכרת, אם כי רובם לא יפתחו את המחלה וממילא אין עדיין דרך לעצור זאת), הם בעלי פוטנציאל לחלות בסכרת.
המחלה פורצת אצל חלק מהאנשים הללו מסיבות שאינן ידועות לאשורן. המחקרים עסקו בטראומות נפשיות, וירוסים כולל חיסונים, תזונה - כגון חלב פרה לתינוקות, ועוד. אולם אף אחד מהם לא הוכח כגורם ודאי להתפרצות סוכרת.
הסימפטומים המעידים על הימצאות סוכרת הם בראש ובראשונה שתייה מרובה והשתנה מרובה (אבל ממש מרובה. סדין רטוב לילד שישן עם טיטול). כך הגוף שוטף את הסוכר שלא מצליח להיספג בתאים בהעדר אינסולין בגוף.
זהו תהליך הדרגתי שבו התאים הולכים ונהרסים. בזמן התהליך הזה ניכרת גם ירידה בחיוניות ואצל ילדים גם עצירה בגדילה
(לזמן קצר). בסוף התהליך ניתן להגיע למצב מסכן חיים שנקרא diabetic keto-azedotis (לא לגמרי סגורה על האיות), שבו כלי הדם כבר לא מתפקדים כראוי והחולה בדרך כלל מיובש, מתנשם בכבדות ועוד.
בתחילת התהליך, ולעיתים גם בעת גילוי המחלה, חלק מהתאים עדיין מתפקדים. זו תקופה שמוכרת על ידי הרפואה הקונבנציונלית כ"ירח דבש", ובה כמעט שלא ניתן אינסולין חיצוני.
ברפואה האלטרנטיבית (סינית בעיקר) טוענים כי ניתן בשלב זה לחזק את התאים הקיימים ולהאריך את משך תפקודם.
הטיפול בסוכרת הוא בהזרקת אינסולין לגוף, בזריקות ישירות או באמצעות משאבת אינסולין המטפטפת אותו דרך צינורית אינפוזיה המוחדרת לגוף. הזריקות ניתנות לפני או אחרי ארוחות, לפחות שלוש פעמים ביום. המשאבה מטפטפת כל הזמן כמות קבועה, ובלחיצה ניתן להזרים כמות נוספת לאחר כל אכילה. את המחט של האינפוזיה מחליפים אחת לשלושה ימים.
בנוסף, רצוי לשמור על דיאטה דלת סוכר, אם כי אינסולין יש לתת על כל הפחמימות (לחם, פסטה, אורז, תפו"א וכו') שנאכלות, כיוון שכולן מתפרקות בגוף לסוכר. למעשה, רק ירקות, בשר וביצים הם מעוטי פחמימות עד כדי כך שאינם דורשים תוספת אינסולין.
זאת משום שאכילה מרובה של סוכרים תעלה את כמויות האינסולין הניתנות, דבר שאינו בריא (גם אצל אדם רגיל שאוכל הרבה סוכרים, הגוף מפריש יותר אינסולין, וגם זה לא בריא).
אצל ילדים, עם זאת, מעדיפים היום את רווחתם הנפשית, ומקלים יותר בעניין הסוכר. יש לציין שתחליפי סוכר כגון מלטיטול, סורביטול ודומיהם, גם הם סוגים של סוכרים הדורשים הזרקת אינסולין, ורק התפרקותם בגוף איטית יותר. הסכרינים למיניהם וסטיוויה, ממתיק טבעי, הם נטולי פחמימות וקלוריות לחלוטין.
כו כן יש לערוך בדיקות של רמת הסוכר בדם בתכיפות של 3-5 פעמים ביום, בדרך כלל כשקמים בבוקר, לפני הארוחות ולפני השינה. בדיקה זו מתבצעת באמצעות דקירת האצבע (וגם מקומות אחרים בבדיקות חדישות יותר) וסחיטת טיפה של דם לתוך מכשיר הקורא את רמת הסוכר בדם.
זאת על מנת לזהות רמות גבוהות או נמוכות מדי של סוכר, ולתקן על ידי הוספת אינסולין (סוכר גבוה) או אכילה (סוכר נמוך). כשרמת הסוכר נמוכה יש סכנה להיפוגליקמיה, מצב שבו חש החולה תחושת רעב עזה, חולשה, צמרמורת, הזעה, רעד, ראייה מטושטשת ועוד, ובמקרה קיצוני עלול לאבד את הכרתו. במקרה רגיל יש לאכול דבר מה מתוק, ובמקרה קיצוני מוזרק לחולה גלוקוז.
ילדים לא תמיד מדווחים על המצב הזה, וכמו כן יש סכנה להיפוגליקמיה מתוך שינה, ולכן שומרים אותם בדרך כלל ברמות סוכר גבוהות מהרגיל. רמות סוכר של אדם רגיל נעות בין 70-120. אצל סוכרתי הן יכולות לרדת ל-25 ולעלות ל-600. מניסיון. הרמה הרצויה בדרך כלל אצל ילד סוכרתי היא 100-200 פחות או יותר.
הטיפול כולל גם תיעוד שוטף של רמות הסוכר הנמדדות וכמויות האינסולין הניתנות. התיעוד מדווח לצוות המטפל, הכולל בדרך כלל רופא, דיאטנית ועובדת סוציאלית. הפגישה עמו נערכת אחת לשלושה חודשים בערך, ומטרתה לעקוב אחר מצב החולה, ולערוך שינויים בטיפול במקרה הצורך. אצל ילדים המעקב כולל מעקב גדילה - גובה ומשקל, ואחת לשנה - בדיקות כלליות.
בדומה למשאבה, קיים כיום מכשיר שיכול להתחבר לגוף ולמדוד את רמת הסוכר בכל כמה דקות. כאשר שני המכשירים הללו יתחברו, יווצר מעין לבלב מלאכותי, הקורא את רמת הסוכר בדם ובהתאם לה מזרים אינסולין. זהו כיוון מחקרי אחד לריפוי הסוכרת.
הכיוון המבטיח השני הוא השתלת תאי בטא בכבד, שנמצא בשלב הניסוי במבוגרים. הניסויים מוצלחים והחולים לא מזריקים לעצמם אינסולין ואוכלים ומתפקדים כרגיל במשך כל זמן החיים של התא - שנתיים שלוש - אז יש להזריק תאים חדשים. אולם כרגע עדיין יש לקחת תרופות נוגדות דחייה, שלהן תופעות לוואי משלהן, וכן יש מחסור בתאי בטא להשתלה.
תחום מחקר נוסף עוסק בזיהוי גנטי וב"חיסון" נגד המחלה.
הסוכרת ידועה מאז ראשית ההיסטוריה. בתחילת המאה העשרים התגלה האינסולין בניסוי שנעשה על כלב חולה סוכרת, ומאז יכולים חולי סוכרת להמשיך לחיות. בחברה המערבית היא הולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר, ומופיעה בגילים צעירים יותר ויותר. היא נפוצה במיוחד בפינלנד, אבל גם בשאר ארצות מערב אירופה, סקנדינביה וארה"ב. היא נפוצה פחות בחברות השבטיות.
אצל אוכלוסיות ששינו את אורח החיים והתזונה שלהן (אולי גם תנאי האקלים?) בבת אחת, כמו התימנים והאתיופים בישראל, היא נפוצה יותר מאצל אחרים.
סוכרת מסוג 2 היא מחלה שונה לגמרי. היא מופיעה לרוב בגיל מבוגר יותר, ובה לא נהרסים תאי הבטא אלא יש בעיה בהעברת האינסולין לתאים והוא מתקשה לעשות את עבודתו. לעתים נובע מצב זה משומן יתר, חוסר פעילות גופנית ותזונה לקויה, ולעיתים מתורשה בלבד. סוכרת זו מטופלת באמצעות דיאטה מתאימה, פעילות גופנית, כדורי אינסולין, ובמקרים קשים - גם הזרקת אינסולין. במקרים רבים ניתן לשמור על רמות סוכר מאוזנות רק על ידי דיאטה ופעילות גופנית. בסוכרת מסוג אחד, לעומת זאת מתרחש תהליך בלתי הפיך של הרס תאים, ולכן לא ניתן להחלים ממנה. אם כי ניתן לחיות חיים רגילים ולעשות כל דבר כל עוד מקפידים על טיפול נאות ולא מופיעים סיבוכים.
סוכרת הנמשכת לאורך שנים, בעיקר אם רמות הסוכר אינן מאוזנות, וייתכן שגם בהרכב גנטי מסוים, עלולה לגרום לסיבוכים. סוכרת מסוג 1 פוגעת בכלי הדם הקטנים ועלולה להוביל לבעיות ראייה, כליות, נמקים בקצות הגוף וכו'. סוכרת מסוג 2 פוגעת בכלי הדם הגדולים ועלולה להוביל להתקפי לב, שבץ וכו'.
,