על ידי אמא_ללי* » 05 פברואר 2012, 22:50
פתאום התחשק לי לעדכן פה קצת...
נעם בן 3 חודשים היום. תינוקי מתוק, מהמם, ומאתגר למדי. על הידיים או במנשא כל הזמן (למעט דקות ספורות שאפשר להניח אותו בימים טובים, או מידי פעם שהוא מסכים לישון קצת לא עליי). בוכה לא מעט, ובאופן כללי נראה לי שהמעבר אל העולם שלנו לא קל לו.
אני שמחה כל כך שהוא הגיע אלינו. כמה כיף זה בשביל ילד שלישי, להגיע אל חבורה שלמה של אנשים שאוהבים אותו! אני רואה איך הבנות מתמוגגות מכל חיוך שלו, ואיך הוא זורח כשהוא רואה אותן, וזה תענוג. ואני גם שמחה שהוא הגיע אליי כמו שאני עכשיו - אמא מנוסה, עם פרספקטיבה, שיכולה רוב הזמן להכיל את הקושי שלו.... לפני שהוא נולד בכלל לא העליתי על דעתי שהתקופה אחרי הלידה יכולה להיראות ככה, הבנות היו כל כך רגועות בחודשים הראשונים (למרות שהן היו ועדיין מאד שונות אחת מהשנייה, זה היה להן במשותף), ונראה לי שתמיד בסתר ליבי האמנתי שאם תינוק בוכה ולא רגוע, זה בטח בגלל שאמא שלו עושה משהו לא נכון, או לא טוב, או לא מספיק.
והנה עכשיו, הגיע אליי תינוק כזה, שהרבה מהזמן בוכה ולא רגוע. ואני הרי מניקה, ומפשפשת, ונושאת, ועושה הכל לפי "ספר החוקים". אז זה סימן שיש לי פה הזדמנות ללמוד הרבה דברים חדשים. עליו, עליי, על העולם.
מסתמן, שחלק (אולי אפילו גדול) ממה שמפריע לו זה שלא נח לו בגוף. יש לו נטייה להקשית את הגב, וכשהוא יונק האוויר נתקע די בקלות ומציק לו, וממה שאני רואה אני גם חושבת שהוא מאד מאד רגיש, לכל מיני דברים. אני מוצאת את עצמי מתנדנדת בין לחפש את "טיפול הקסם" שיפתור את כל ה"בעיות", לבין לקבל את זה שככה הוא עכשיו ולעזור לו כמיטב יכולתי, יכולתינו, בלי לחפש קסמים. היינו בשני טיפולים של קרניוסקרל שמאד עזרו לו, באחד מהם ממש הרגשתי איך הגוף שלו מרפה תוך כדי שאני מחזיקה אותו. אבל זה דורש התארגנות לא פשוטה, והוצאה לא קטנה, וקשה מאד לתמרן את כל זה עם שלושה ילדים. אז אני מנסה לעשות כל מיני דברים בתוך היומיום שלנו, וגם לעשות לו טיפולים אנרגטיים בעצמי, במגבלות מה שאפשר עם שלושה ילדים (וזה לא הרבה....), וגם להזכיר לעצמי שהם כל הזמן גדלים ומשתנים ושזה נהיה יותר קל, לכולם, ככל שהזמן עובר.
ובתוך זה יש כמובן גם את הדאגה האמהית, שאולי זה יעכב את ההתפתחות שלו, ואת הצורך הזה לראות שהוא מתפתח ושהכל בסדר.
המון דברים שונים הפעם. הוא שונה ואחר לי, אני שונה מאיך שהייתי בעבר (אני משתנה כל הזמן, אבל אני חווה את עצמי מאד אחרת אחרי הלידה הזאת).
הבנות מדהימות. באמת. שתי ילדות כל כך מופלאות, ומתוקות, ולמרות שברור שיש הרבה דברים לא קלים בתקופה הזאת, הרבה ימים שמרגישים כמו בית משוגעים, הרבה ימים שאוכלים חביתה ולחם עם חמאה כל היום כי זה מה שאני מצליחה לארגן כשהוא עליי, יש בה גם הרבה חסד. כשאני פנויה להתבונן אני ממש רואה אותן גדלות, מתבגרות לתוך המצב החדש ומתחילות למצוא את מקומן בפאזל המשפחתי המשתנה שלנו...
לפעמים, כשאני לא עייפה מידי, וקורה שאני יושבת במיטה ערה וארבעתם ישנים, אני מסתכלת עליהם ולא מאמינה שאנחנו כבר משפחה של חמישה. ברגעים האלה אני מרגישה האשה הכי עשירה בעולם.
(ואו, אני נהיית דביקה לגמרי. זמן ללכת לישון. מה שכן, טוב לכתוב. זה מזכיר לי את הדברים הטובים....).
פתאום התחשק לי לעדכן פה קצת...
נעם בן 3 חודשים היום. תינוקי מתוק, מהמם, ומאתגר למדי. על הידיים או במנשא כל הזמן (למעט דקות ספורות שאפשר להניח אותו בימים טובים, או מידי פעם שהוא מסכים לישון קצת לא עליי). בוכה לא מעט, ובאופן כללי נראה לי שהמעבר אל העולם שלנו לא קל לו.
אני שמחה כל כך שהוא הגיע אלינו. כמה כיף זה בשביל ילד שלישי, להגיע אל חבורה שלמה של אנשים שאוהבים אותו! אני רואה איך הבנות מתמוגגות מכל חיוך שלו, ואיך הוא זורח כשהוא רואה אותן, וזה תענוג. ואני גם שמחה שהוא הגיע אליי כמו שאני עכשיו - אמא מנוסה, עם פרספקטיבה, שיכולה רוב הזמן להכיל את הקושי שלו.... לפני שהוא נולד בכלל לא העליתי על דעתי שהתקופה אחרי הלידה יכולה להיראות ככה, הבנות היו כל כך רגועות בחודשים הראשונים (למרות שהן היו ועדיין מאד שונות אחת מהשנייה, זה היה להן במשותף), ונראה לי שתמיד בסתר ליבי האמנתי שאם תינוק בוכה ולא רגוע, זה בטח בגלל שאמא שלו עושה משהו לא נכון, או לא טוב, או לא מספיק.
והנה עכשיו, הגיע אליי תינוק כזה, שהרבה מהזמן בוכה ולא רגוע. ואני הרי מניקה, ומפשפשת, ונושאת, ועושה הכל לפי "ספר החוקים". אז זה סימן שיש לי פה הזדמנות ללמוד הרבה דברים חדשים. עליו, עליי, על העולם.
מסתמן, שחלק (אולי אפילו גדול) ממה שמפריע לו זה שלא נח לו בגוף. יש לו נטייה להקשית את הגב, וכשהוא יונק האוויר נתקע די בקלות ומציק לו, וממה שאני רואה אני גם חושבת שהוא מאד מאד רגיש, לכל מיני דברים. אני מוצאת את עצמי מתנדנדת בין לחפש את "טיפול הקסם" שיפתור את כל ה"בעיות", לבין לקבל את זה שככה הוא עכשיו ולעזור לו כמיטב יכולתי, יכולתינו, בלי לחפש קסמים. היינו בשני טיפולים של קרניוסקרל שמאד עזרו לו, באחד מהם ממש הרגשתי איך הגוף שלו מרפה תוך כדי שאני מחזיקה אותו. אבל זה דורש התארגנות לא פשוטה, והוצאה לא קטנה, וקשה מאד לתמרן את כל זה עם שלושה ילדים. אז אני מנסה לעשות כל מיני דברים בתוך היומיום שלנו, וגם לעשות לו טיפולים אנרגטיים בעצמי, במגבלות מה שאפשר עם שלושה ילדים (וזה לא הרבה....), וגם להזכיר לעצמי שהם כל הזמן גדלים ומשתנים ושזה נהיה יותר קל, לכולם, ככל שהזמן עובר.
ובתוך זה יש כמובן גם את הדאגה האמהית, שאולי זה יעכב את ההתפתחות שלו, ואת הצורך הזה לראות שהוא מתפתח ושהכל בסדר.
המון דברים שונים הפעם. הוא שונה ואחר לי, אני שונה מאיך שהייתי בעבר (אני משתנה כל הזמן, אבל אני חווה את עצמי מאד אחרת אחרי הלידה הזאת).
הבנות מדהימות. באמת. שתי ילדות כל כך מופלאות, ומתוקות, ולמרות שברור שיש הרבה דברים לא קלים בתקופה הזאת, הרבה ימים שמרגישים כמו בית משוגעים, הרבה ימים שאוכלים חביתה ולחם עם חמאה כל היום כי זה מה שאני מצליחה לארגן כשהוא עליי, יש בה גם הרבה חסד. כשאני פנויה להתבונן אני ממש רואה אותן גדלות, מתבגרות לתוך המצב החדש ומתחילות למצוא את מקומן בפאזל המשפחתי המשתנה שלנו...
לפעמים, כשאני לא עייפה מידי, וקורה שאני יושבת במיטה ערה וארבעתם ישנים, אני מסתכלת עליהם ולא מאמינה שאנחנו כבר משפחה של חמישה. ברגעים האלה אני מרגישה האשה הכי עשירה בעולם.
(ואו, אני נהיית דביקה לגמרי. זמן ללכת לישון. מה שכן, טוב לכתוב. זה מזכיר לי את הדברים הטובים....).