מקסים, אהבתי, אני בסוף שלישי
מחפשת לקרוא עוד, לחלוק עם עוד נשים...
מקווה שהיתה לידה קלה

מזל טוב
מקווים שילדת
יום טוב
מצפים ל"חוויות" של אחרי

במרפאה זה לוקח שעות תמיד.
מזל שיש שם את האחיות והרופא שמהווים צוות הווי ובידור.
זה היה ממש סטייל מונטי פייטון. האחות נותנת לי ידית קטנה ואומרת לי ללחוץ כל פעם כשאני מרגישה תנועות עובר.
"אה, זה משחרר אפידורל?" אני מתבדחת איתה
"מה פתאום אפידורל!" היא נוזפת בי. "עדיין יש לך זמן לזה"
ואז היא נותנת לי הרצאה נגד אפידורל . היא לא מחדשת לי הרבה ואני בוחרת להתבונן בכיסוי ראש שלה. יש לה מטפחת כהה עם הראש עם המון שוונצים קטנים שזזים כשהיא מדברת בהתלהבות.
הרופא הקבוע שלי לא היה בפעם הקודמת. אני מספרת לרופא הרגיל שהקודם היה מודאג מכך שאני אפטית ותגובותי איטיות בעיניו.
"זה בגלל שהוא לא מכיר אותך כמוני" אומר הרופא בפסקנות"אם היה מכיר אותך היה יודע שאת תמיד באיזה חלום"
אני מתאפקת לא לצחוק"מעייף אותי להיות בהריון, מה לעשות?"
"אני מבין את זה" משקר הרופא. איך הא יכול להבין את זה? "עוד מעט תלדי כבר"
ואני יודעת שבנות המשפחה שלי לא ממהרות ללדת. בצניעותן כי רבה, שומרות את הלידה לרגע האחרון.
אני מכניסה את הפתק מהרופא לתיק ומגלה שם את כרטיס החניה, שלא בטוח שיכול לעזור הרבה כשהוא בתיק ולא על שמשת המכונית. לצערי המרפאה בתחתית של גבעה , וכדי להגיע למכונית עלי להתנשף כל הדרך למעלה. ניסיתי לחשוב על הערה מצחיקה אחרת שהרופא שלי עשוי להגיד בנושא. הוא מלא הערות מגעילות בסגנון הזה. שהן כל כך מצחיקות אותי לפעמים. האמת שבעיקר כשאני לא לבד.
"GBS. את לא צריכה את זה, ממש ממש לא, אף אחד לא עושה GBS. טוב, יאללה בואי נעשה לך GBS.לא ! הרופא התורן יעשה לך. תבואי בשבוע 37" כל זה דיון עם עצמו.
אני הולכת הביתה. עדיין ריק, אני אוכלת חסה שקניתי בדרך עם ביסלי. אם שף גדול היה מכין את זה היו קוראים לזה פיוז'ן.

אוף. מרגישים את הכבדות של ההריון...

אולי ה"עגולה" זה כבר יותר מדוייק.
בכל אופן הימים עכשיו לא קלים. הייתי אצל רופא הUS.
"עשית סקירה?" הוא שואל. ואני מבינה שהוא לא מנסה לנהל שיחה או סתם להתעניין.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא רואה את הקיבה" הוא אומר.שולח אותי להסתובב , לעשות ל.ד ושתן ומשקל-ולחזור
לחץ הדם שלי כמובן בשמיים .עקבות חלבון בשתן.
אני רואה סרטים מול עיני. חוששת לחשוב על מה שעלול לקרות עכשיו אבל הגוף חושב , חם לי כאילו היה אמצע הקיץ. כל גופי רועד ללא שליטה.
אני חוזרת עם המידע המרשיע
מחכה לפחות חצי שעה בתור. נשים סביבי מביטות במסך עם תוכנית בוקר אדיוטית.
"לא טוב" הוא אומר. מכניס אותי שוב לUS והפעם יש קיבה. אני נרגעת. גם בדיקת הל.ד החוזרת כבר יותר טובה.
כשאני יותאת משם אני מבינה שהמרפאה הזו פשוט לא המקום בשבילי. אני מותשת כאילו הייתי במרדף . אני עייפה, חם לי, הרוסה , אין לי כוח וכל גופי כואב.
כואב לי באגן ובגב, אני מרגישה לחץ על הפרינאום ויש לי בחילה.
פתאום בבת אחת נגמר לי הכוח לסחוב.
איפה האופטימיות שהבטחתי לעצמי?
למחרת אני עדיין מרחפת והמוח שלי אי שם. אני מקדיחה תבשיל אחד ושוכחת לשים שמן בסיר אחר והכל נדבק ולא אכיל. אנ י חותכת את עצמי במקום את הירקות ואיני מבדילה בין ימיני ושמאלי.
עבדתי כל כך הרבה ובסוף מה שיש לי לתת לילדים לאכול זה פיתות עם חומוס. הם אוכלים. אני מרגישה אשמה שהסיר נשרף , ריח עז במטבח, הכיור מלא והם אוכלים כאילו היו בפיקניק.
אני אוכלת מהתבשיל שהקדחתי כי אין מספיק פיתות. ישר כולם מניחים שזה תבשיל טעים במיוחד ומנסים גם. מצחיקולים.
מהר מאד הם חוזרים לפיתות עם החומוס. אני אף פעם לא קונה חומוס תעשייתי, במקרה קיבלתי אותו בסופר.

את כותבת כל כך טוב, ממש סוחף לקרוא. אני מקווה שאת מרגישה טוב.... גם אני בתחילת התשיעי, וזה נחמד לקרוא משהו שמתאר את התחושות שלי לפעמים כל כך טוב. תמשכי לכתוב!(())

אני מעירה את בעלי בשקט בשקט כדי שלא יתעורר
D-:

מתעגלת,
שתהיה לך לידה טובה.

בלילה אני שוכבת לישון מוקדם.
בעלי מגיע למיטה. "איפה כל הכריות נעלמו?"
"אין לי מושג" אני מיתממת במצח נחושה" אולי הילדים לקחו"
התעוררתי בלילה, לא ידעתי מה השעה.הלכתי כברווזה למטבח: השעה 27. 27?? אני מביטה בתדהמה. עד לא מזמן לא הייתה שעה כזו. הכל השתנה מאז שאני בהריון. בעצם לא, אין שעה כזו.
אני מתקרבת לשעון: 27: 2
אה, יותר הגיוני. חושך, ולי יש התקף מרץ. אני עומדת צופייה בחלון, ואז עושה מקלחת. התקף קיפול כביסה, אני מורידה כביסה ומקפלת.
אוף כולם ישנים. הם מתעוררים תמיד מכל פיפס , אבל לא עכשיו. אני מעירה את בעלי בשקט בשקט כדי שלא יתעורר .
"בואי למיטה" הוא אומר.
אני מחלקת כביסה לארונות. מתחילה לנקות אבק.
מבחינה שאיך שיצאתי מהמיטה בעלי השתלט בחזרה ברב חוצפתו על אחת הכריות.
"אוף !אין לי מקום במיטה הזו! אולי תלך לסלון?" אני מציעה כדי להרגיש. שיתעורר כבר!
"בואי לפה, אני אעשה לי עיסוי"
"לא רוצה!" אני מוחה בתוקף אבל נשכבת בצייתנות.
הוא עושה לי עיסוי בגב ואני מרגישה איך המנוחה משתלטת על גופי ואני נרדמת.

בבוקר אני קמה בכבדות. ליבי כבד עלי, יש לי נושאים לא סגורים בעבודה, אני מרגישה רע עם עצמי ואני מדוכאת. מראש תיכננתי להתחיל את החופשת לידה לפני הזמן כדי שאוכל קצת לנוח ולצבור כוח לפני וגם כי לא טוב לי שם. הבעייה שעכשיו אין לי אומץ מתאים לעשות לי, זקוקים לי שם.
אני חושבת פתאום לעשות ניתוח קיסרי בשבוע 38 וזהו. למי יש כוח לחכות עד שבוע 42 המתיש הזה, שבהנף סכין אני יכולה לחסוך לעצמי ארבעה שבועות של ציפיה מלאת סיבובי אגן והתקפי כביסה בלילה.
אני חוששת קצת ומשתפת את בעלי. הוא צוחק, לא מאמין ואומר שילשין עלי למשטרה. הוקל לי מעט אבל עדיין אני חוששת. בינתיים כבר בוקר ואנחנו נוסעים לטייל עם חברים. שדה כלניות.
עד שכולם רצים וקופצים אני מתיישבת בלב השדה עם כל הכבודה שלי. בעצם מה כל כך רע ללדת באמצע השדה? אני מהרהרת מזג אוויר נעים אביבי. אני יכולה למצוא את המקום לעשות כן, אבל את היעדים שהצבתי לעצמי - זה לא מצליח לי כעת.

לשמור (-:

בעלי ממשיך להיות בהריון. היום התחשק לו בשר. החלטתי לבשל מייד כדי להימנע מהמצב של הפעם הקודמת. אבל מה? מפריע לו אם אני מכינה בשר ויש לי ריח חריף בשיער ונגמרו המיים החמים.... אין ברירה. הוא צריך להכין את זה הפעם.
אני יושבת לי וגולשת באינטרנט להנאתי והוא ממלא הוראות, מתרוצץ ומזיע. מסתבר שיותר קל לשבת מול המחשב ולחלק פקודות מאשר לבשל..... הדרדסים מקלפים שום . מוותרים על בצל הפעם כי כולם בוכים מזה ואמא היום פרינססה ולא מכינה בצל.
בכלל השבוע האחרון זורם בקלות יותר מהשאר עד כה. כשאני עובדת אני יושבת על כסא מיוחד. אוכלת הרבה בחוץ ונותנת דרור למאווי השונים שמתחלפים מדי יום. אתמול ירד גשם שוטף ולי התחשק ללכת לקונדיטוריה.
אין מעיל לדינוזאורים, ואני הולכת בסוודר. הגעתי בסדר. בחרתי כמה עוגיות, כל אחת עולה כמו משקלה בזהב. פתאום התחיל לרדת גשם. רצתי לי בגשם מאושרת! כמו ילדה. אולי רצתי זו מילה דרמטית מדי. צעדתי בצעדי פיל קטן בגשם. אח, הבחירה החופשית!
היום ביקרתי זוג חברים שנולד להם תינוק לפני זמן מה. היחסים ביניהם מתוחים ביותר . מרגישים זאת באויר, ניתן לחתוך את המתח בבית בסכין- הרגשה מאד לא נעימה. הוא נעלם מדי ערב לחדר כושר והיא, שמעולם לא אמרה עליו מילה רעה פולטת מדי פעם הערות נרגזות על כך.
שניהם בבית . עובדים מעט מהבית. נמצאים עם הילדים ואני תוהה אם העובדה הזו מוסיפה לקושי או שבכל מקרה המצב היה מגיע לכדי כך.
כשלעצמי יש לי התקפי נקיון שנגמרים מהר עם צעקות שבר שלי בגלל גבי הכואב. אבל מתחשק לי שהכל יהיה נקי וצח. כשאנשים זרים נכנסים הביתה שלי זה מרגיז אותי, אין לי כוח לביקורים. אני מתחילה להכין את נפשי וביתי לאחרי הלידה.
בעלי צילם אותי במקלחת . אשה לבנה עם בטן ענקית שנראית עייפה רוחצת במיים. לשמור או למחוק?

מזל שזה מצב זמני
תחזיקי מעמד!

מרחב נשימה. אני כל כך זקוקה לו בהריון הזה.
אפילו עם בעלי קשה לי להיות פנים אל פנים. הוא ישן מאחורי , כשכריות מונחות בכל חלקה טובה. בין הברכיים ומתחת לבטן. פתאום אני מרגישה כבדה ומגושמת. כבר מזמן אני מתרחצת בישיבה באמבט עם הילדים כי לא נוח לי להתכופף . פתאום התחיל להיות לי קשה לצאת מהאמבטיה. המוח שלי יודע אי ך אפשר לצאת בזהירות: על הברכיים , ולהוציא רגל כל פעם. אבל אין לי חשק למוח הזה. אני מרגישה מוזר עם חוסר הגמישות שנפל עלי. בפעמים קודמות התמדתי בהתעמלות ויוגה. הפעם אני יותר מגושמת. אפילו לשירותים אני מתעצלת ללכת.
ודווקא כולם חושבים שאני נראית נפלא. כשאני יוצאת אני משתדלת להראות טוב, כי זה משפר את תחושתי.
הלכתי אפילו להוריד שיערות ברגליים בשעווה. בעלי קצת התפלא על הדחף המוזר הזה. הגעתי למורטת. היא היתה חביבה ולא נזפה בי על היערות שכמותם ניתן למצוא רק באמזונס. בניגוד למישהי הקבועה שלי, שהתחביב שלה זה להעיר הערות עוקצניות בנושא.
אני קצרת רוח גם במובן הנשימתי, וגם מבחינת חוסר סבלנותי עולם. אין לי כוח. כל כך הרבה יש עוד לעשות ואין לי חשק אפילו להתחיל.
בעלי פיתח הריון משלו. מה שאולי עונה על תהיה שתמיד היתה לי על איך זה שתי הריוניות יחד. ובכן- לא קל. הלכנו לסופר והוא בחר נתחי בשר לתבשיל מסוייים.למחרת שהתחלתי להכין הוא החליט שבעצם בשר מעורר בו בחילה והוא רוצה שנזרוק את הבשר מהבית(!) ולעולם לא נקנה עוד בשר.במקום התחשק לו לאכול גזרים ולחמנייה עם גבינה. יש לו בחילות, כואב לו הגב ולא נוח לו בשום פוזה במיטה . הוא עייף, רק מצבי רוח אין לו. בתחום הזה יש לו עוד הרבה מה ללמוד ממני.

לראשונה אני לא משקרת. חשבתי שתרצה לצפות, ולי נעים להיות איתך. אני אומרת. מתפלאת כמה קלה ההרגשה של לא לשקר שקרים קטנים כדי לא לפגוע באחר, וכמה פוגעים כך מבלי שהתכוונו.
מחמם את הלב ממש מרגישים את הזרימה הטובה - את האהבה

יש מצבים בחיים בהם לא לומדים כלום חדש , אבל נכנסים לשינה עמוקה ומתעוררים עם תובנות.הייתי מדוכאת, בעצם לא בדיוק מדוכאת כמו במצב של התגלמות (כך קוראים לזה?מלשון גולם?) ועיבוד חוויה . לא עניתי לטלפונים. ניתקתי אותם כליל. גם עם חברות לא דיברתי.
ישבתי וחשבתי לי. עיבדתי חוויות לאט לאט. אף אחד אחר חוץ ממחשבותי לא עניין אותי . את חובותי מילאתי כמי שכפאו השד. חברות כעסו ולא הבינו , בני משפחה התרעמו. הבנתי בין היתר שהסביבה שלי הדוקה מדי. שהריון זקוק למשאבי נפש וזמן.את יולדת את עצמך כל פעם מחדש.
בן זוגי הלך לקניות וקנה משהו עבור השכנה. חלקתי לו מחמאה- עד כמה הוא מתחשב תמיד בזולת מבלי שזה יגזול ממנו כוחות. גם אני הייתי קונה לה, אבל זה היה לוקח ממני אנרגיות. והוא- בלקות, בלי לחשוב ובלי להרגיש צורך בהכרת תודה. הוא התפלא- חשב שאני לועגת לו. כבר חודשים שאני לא מפרגנת וקשה היה לו להאמין שאני יכולה למצוא בו משהו טוב.
הלכנו לקניות יחד , הוא רצה שנקנה לי תכשיט. קשה לקנות לי -תובענית ודקדקנית ובררנית שכמוני, והוא מזמן רצה לקנות לי והתקשה לבחור. הוא ראה בחנות משהו שמצא חן בעיניו אבל כיון שאני כה מוזרה לאחרונה לא ידע מה לעשות.
הלכתי איתו כדי לשמח אותו וראיתי את עצמי בראי. שיער סתור, עיניים עיפות, כאילו הזדקנתי בשנים. בשביל מה אני צריכה חתיכת מתכת נוספת שתעיק על גופי שממילא מרגיש כאילו כוח המשיכה כבד פי אלף? ניסיתי מאד, ידעתי שאם אקנה הוא ירגיש שהצליח להקל על המצברוח המוזר שלי, אבל ממש לא הצלחתי בזה. נשבעתי לעשות משהו למענו, ממש מזמן לא עשיתי כלום, והוא נוטל בעול בעוד אני מתכנסת לי בעולמות דמיוניים.
לקחנו יחד יום חופש. כמו צמד נואפים נפגשנו אחרי פיזור הבוקר. ביקשתי שיקנה לי משהו מתוק והוא הלך לבית הקפה שם מכירים אותו ויודעים שהוא לא אוהב את סוג העוגה שקנה והקפה לשניים.....
נפגשנו אחרי הפיזור, בודקים כדי לוודא שהבית ריק, שותים קפה משובח מזה שאנחנו רגילים בדרך כלל , אוכלים משהו מתוק בשקט, רק שנינו. ובעצם לובשים בגדים שאהבנו ושזנחנו, מנהגים ומילים שזוג נשוי שנים רבות- לא נאה לו להשתמש בהם.
כשהילדים לא בבית, יש תחושה מוזרה שאיני רגילה לה. כבר התרגלנו לאינטימיות בסמוך לילדים שממילא רוה אהבה זוגית של הורים ופחות של זוג. מזמן לא היינו רק שנינו . פתאום אני מרגישה פחות כבדה ויותר מאושרת . אני נזכרת שהבטחתי לעשות למען בן זוגי משהו.אין לי כוח להתאמץ להכין משהו, ואני מציעה לצפות בספרט שאני יודעת שיאהב ושאינו מדבר אלי כלל, אין לי סבלנות לאלמנטים רצים על המסך הקטן. הוא שמח ואנחנו מתכרבלים על הספה ואני עוצמת את עיני.
למה את לא מסתכלת? הוא מתעניין. תמים שכמותו, ממתי יש לי סבלנות ?
לראשונה אני לא משקרת. חשבתי שתרצה לצפות, ולי נעים להיות איתך. אני אומרת. מתפלאת כמה קלה ההרגשה של לא לשקר שקרים קטנים כדי לא לפגוע באחר, וכמה פוגעים כך מבלי שהתכוונו.

עזובה ובודדה...לא היה לי למי להתקשר...עזבי אותך מטלפונים,כנסי לכאן .מחכה לך פה חבורה של נשים שתתן לך
כמה שאת צריכה @} @} @}

בא לך לספר מה קרה? אולי נוכל לעזור ולנחם (יותר) אם נוכל לספר לך שאצלי גם קרה ונגמר בטוב, ואצל החברה ההיא היה סיפור דומה שגם הסתיים והיום כולם בסדר וכולם בריאים ומאושרים... ועוד ועוד סיפורים דומים שנגמרו עם סוף טוב. (בטח יצוצו מלא...)
בכל מקרה, תתני לעצמך לנוח, ולהיות עצלנית ומפונקת, את בהריון! מותר לך! (בתור הריונית גם-כן, אני מבינה את הקושי, ואת הרצון "להמשיך כרגיל", אבל זה הרי לא כרגיל!, ובטח לא כשיש איזה "סיפור ברקע!)
ואם זה קצת עוזר, שלוחים אלייך המון וירטואליים.

מישהו שקורא את הדברים בטח יחשוב שאני אשה עצלה ומפונקת.
ממש לא. ממש ממש ממש לא.

לפעמים כולנו זקוקים לכך שמישהו אחר יטפל בנו. וזה ממש ממש בסדר! בפרט אם היינו אלה שתמיד מטפלים באחרים.
תרגישי חופשי לבקש עזרה. ולהיעזר. ולהיתמך. זה בסדר. זה אפילו מצוין. זה מה שכנראה את זקוקה לו.

@}

תשאלי . אני מרגישה כה עזובה, ושמחה ששואלים אותי שאלות שאני לא מצליחה לשאול את עצמי. אני פשוט גרועה בלבקש והוא גרוע בלהבין לבד.
סיפרתי לו אתמול בערב. גם אמרתי לו שאני בהריון וצריכה יותר עזרה (הפתעה??) ושאין לי כוח להכין אוכל לעצמי. הזמנתי השבוע מישהי שתנקה כי אין לי כוח לזה. שכבתי במיטה כמו איזה ילדה מפונקת והיא נקתה מסביב. אני צריכה את האמא הזו שתדאג לי . את האמא שמנחמת שאוהבת בלי תנאי, שמחבקת ונותנת כוח.
מישהו שקורא את הדברים בטח יחשוב שאני אשה עצלה ומפונקת. אבל זה מוזר. מאז הייתי ילדה אני רגילה לנקות ולטפל באחרים. ופתאם אין לי כוח לזה. אין לי כוח להכין אוכל , לקלח , לכבס ..... אין לי כוח לזה.

למה, בעצם, לא אמרת לבעלך "אני עייפה ורע לי, אולי תקנה לי בבקשה חלב?"
את תספרי לו היום איך הרגשת אתמול?
(מותר לי לשאול פה שאלות נוקבות כאלה? את לא חיבת לענות. יכולה גם פשוט למחוק...)

קוראת את דברייך, הלוואי הייתי יכולה להקל

מאז - מרוץ מטורף של בדיקות
כל יום כמעט רופא כזה או אחר ובדיקות
ורוגז עולה בי ומפעפע- סביר שהכל יהיה בסדר הם אומרים
אבל שולחים שוב ושוב
ואני מנסה להבין למה להתיש אותי
אם הכל בסדר
ולמה לשקר לי אם לא
אתמול הרגשתי תשושה ומרוקנת
כולם הלכו ונשארתי לבד
לא היה לי כוח לקום
הבית הריק דיכא אותי אפילו שכבר זמן מה אני מייחלת לשקט
לא היה חלב לקפה. לא היה לי כוח להתלבש והבעל שלי לא הבין את הרמז כשאמרתי שנגמר החלב
הוא הלך ולא ידעתי מה לעשות
הצטערתי שאי אפשר להזמין חלב כמו פיצה
לא היה לי כוח ללכת עד לבית טבע
לקנות חלב סויה
נעלתי כפכפים ולבשתי מעיל על הפיג'מה
בדרך ראיתי כלב נמוך ומכוער שחירבן על הדשא והתחשק לי לבעוט בו
נכנסתי לסופר. ראיתי אנשים קונים ג'לי אדום, חטיפים צבעוניים, שקיות מרשרשות ובא לי להקיא
בסופר היו רק נשים בגיל העמידה. הדיכאון גבר. ככה אראה בעוד כמה שנים. כמה שקשה לי להיות בבית עכשיו ולהרגיש חסרת יעוד בעולם הזה עוד כמה שנים אהיה קמוטה וחסרת יעוד ורק אקנה ג'לי אדום בסופר.
דמעות עלו בעיני.
קניתי חלב רגיל , לחמניה ולבנה עיזים. קניתי גם מגזין שפעם היה מצהיל את רוחי. הלכתי מתנדנדת הביתה. כשהגעתי פרצתי בבכי. בכיתי והרגשתי שאני לא יכולה לזוז.
ניסיתי להתקשר לבעלי והוא לא ענה. נכנסתי למיטה ונרדמתי. היו לי חלומות ביעותים. חלמתי שההריון מסתיים ואני נשארת בדיכאון המכביד הזה. חלמתי שאנשים מבוגרים שאני מכירה מבקשים ממני כל מני דברים שאני לא רוצה לעשות ואני מבצעת . או לא מבצעת ומרגישה לא נעים.
הרגשתי בודדה ולא היה לי למי להתקשר . לא היה לי כוח לקום לשרת את עצמי. לא היה לי כוח לקרוא את המגזי. זה נראה לי כל כך טפל.
קמתי ונכנסתי לאינטרנט. חיפשתי מידע. קראתי. סביר שהכל יגמר בסדר. אבל בכל זאת יש לי אבן כבדה כל כך על הלב.
ואם יש לי כזו אבן עכשיו, מה יהיה אחר כך?פתאום נזכרתי כמה בודד היה לי אחרי הלידה הקודמת. כמה בכיתי, כמה הרגשתי לבד בעולם. כמה תחושת הלבד גרמה לי להסתגר בעצמי עוד יותר.

מה עכשיו ?

מה קרה ?

)':

@}

ברגעים הראשונים יש הלם
מרגישים כאילו השמים נפלו
אחר כך
כבר בא הכעס
והבכי
תחושת"זה לא מגיע לי"
וחיפוש "איפה טעיתי"
ורגשות האשם
ותהיה: הרי עשיתי הכל לפי הספר! ובכל זאת זה לא מתרחש לפי הספר . אולי רק מוזכר בדף אחד בחצי משפט בספר. בצד האפל של הספר.
ועוד בכי
והתפרצויות
אחרי שלושה ימים את מתהלכת כצל. עיניים אדומות ועיגולים שחורים סביבם. כל מילה שמישהו אומר גורמת לבכי. אין חשק לדבר כי פוחדים שאם הפה יפתח הכל יצא בבת אחת.
תסריטים הכי גרועים עוברים בראש. פתאום אני מטלפנת לשני אנשים שלא דיברתי איתם כמה שנים אבל שהיה להם אסון מהזן הגרוע. האם זה מזוכיזם?או אולי צורך להרגיש שיש יותר גרוע.
משום מה אני שואבת עידוד ממישהי שעברה את הכי גרוע ויותר. היא נונת לי סטירה בטלפון ומכריחה אותי להתקשר, לקבוע, לשלוח פקסים, לברר.בעוד שאני הייתי מסתפקת בלהיכנס מתחת לשמיכה ולחכות שהכל יעלם.
טוב, אז קבעו ליום חמישי, ליום שני , ליום שלישי ורביעי. המון בירורים , בחינה חוזרת ובדיקות. תמונת הרופא מושיט לי את הנייר נראית לי כמו סרט מצויייר בראש שכל פריים משתהה ואין 25 תמונות בשניה והכל נראה מקוטע מבעד למסך דמעות.
חוסר אמון בגוף שלי שסמכתי עליו כל כך.
פחד שחור ומאיים. לא יכול להיות שזה קורה לי. אני מחוסנת מכל זה. אני בריאה ושלימה. עשיתי את כל הבדיקות . התמודדתי עם תקציב מוגבל, פחדים, חששות, נסיעות וקוצר זמן כדי לבדוק הכל הכל הכל. אבל כנראה זה לא מספיק טוב.
בא לי לתקוע מטאטא ברופא:במקום להסביר הוא שולף משפטים כאילו קורא פתקים אקראיים ששולף מכובע מתחת לשולחן.

נפגשתי השבוע עם לברה. אמרתי לה"הדובונת באה!" והיא אמרה:"את לא דובונת!את פצצת מין!".
"אני פצצת מין" חזרתי חריה כמשננת. החברות שלי-ההריון כבר מאחוריהן ועכשיו אני ההריונית שלהן. הן מפנקות אותי ונהנת לחלוק את החוויה מבלי לסחוב אותה בעצמן. הן מצלמות אותי ונותנות לי בגדים. מכינות לי אוכל ןמחמיאות ליופיי.
הטיפול שלהן מתבטא היטב במה שאני מקרינה. אני מרגישה נשית ויפה. אנשים מביטים בי. ביום רגיל זה גורם לי להסמיק ומלהשבלל. עכשיו זה גורם לי לחשוב בגאווה שמעריצים אותי.
בני הקטן ואני ישנים צהריים במיטתי. אני מרגישה כמו גם הישנה במערה עם גוריה. קמה לאט, מביטה במראה ורואה שעורי לבן וחוור. הברזל הזה. אני חייבת לזכור לקחת אותו.כ אני מרשה לעצמי כל מני גחמות: בורקס, יוגורט עיזים יקר, קליפות תפוזים מצופות שוקולד-תעשייתי לגמרי. נזיד בשר. אבל למרות הגחמות מאז שהתחלתי לשפר את תזונתי אני לא משתכרת ממדף המתוקים בסופר. רק לפעמים, בתור המרד הקטן שלי בעולם.

גם יש בי רעב מצחיק לאוכל
הדפים שאני רואה ב"מה חדש"
העוגיה שלי מתפוררת
גבינת עיזים
סירופ מייפל
אורז בר

עוד חלום מפחיד. אני נוסעת עם הורי לטורקיה(?) או להודו(?) ויש שם גשר שמתאבדים ממנו. הורי לוקלחים אותי לשם.אני רגישה כמו הרבה פעמים איתם:אילמת. נתונה למרותם. אני מחליטה אבל ללכת למקום אחר שמתאבדים ממנו שקופצים מחלונות גבוהים וזה נראה כמו החלון של הספרייה כפי שדמיינתי מהספר ההוא על הנזיר ותלמידו.נדמה לי "שם הורד".אני הולכת לשם ואז הקטן העיר אותי.
אני מרגישה שהחלום קשור ללידת בית. אני יודעת שהם יתנגדו וקשה לי לעמוד מולם. זה הפחד הגדול שלי.
אתמול עברתי ערומה מול המראה ונדהמתי! אשה הרה עם בטן עמדה שם. מי זו? רק הריתי וכבר אני עם כזו בטן1לא הצטלמתי כלל ולא הספקתי להבין שאני הרה וכבר יש לי בטן. עוד מעט המסת סוכר(תרשמי,תרשמי לעצמך להזמין תור!) ועוד מעט אני יולדת. בכלל לא שמתי לב לזה. לא יוצא לי להביט בעצמי כלל, ומה יהיה אם זה ההריון האחרון?
הזמן היחיד שיש לי בו פרטיות עם העוברית הוא כשאני מתעמלת. שתינו מתעמלות ואני חשה בה ומרגישה שווה פי מליון משאר הנשים בעולם. שאר הזמן היא נדחקת לקרן זוית. אני כמעט לא חשה בנוכחותה הקטנה. מדי פעם תזוזות ואז אני שמחה בלב, אבל הרגשת הלב-אשה ועוברה יחד נדירים וחבל. במיוחד שאני מבינה שההריון מתקדם והולך. מדהים איך בהריון ראשון את מוטרדת מגודל החזה, מאם את נראית רזה או שמנה בפרופיל, מהיקף הטוסיק שלך ומאם יפול לך החזה. בשאר ההריונות זה פשוט קורה ואת יודעת שזה עוד שלב בחיים , וזה ישתנה ויהיו עוד המון שלבים אחרים. ככל שאת מתבגרת יותר ההריון הוא סמל סטטוס: "אני צעירה, אני פורייה ויש לי משפחה מאושרת וגדלה".

תודה עוגית.
בלילה היה לי חלום שהתקשר לי לסיפור אתמול. חלמתי שאני במקום שדומה לפארק הירקון. היו שם מר ב ,מר ר , מר י' , גברת שאיתה ניהלתי את השיחה הקשה ואולי עוד מישהו. חלמתי שאנחנו כאילו במעין מסע כמו "רוצחים מלידה". שאני ועוד כמה אנשים בני ערובה של שלושת האנשים שהזכרתי קודם והם יוצאים למסע הרג שכזה.
אני לא זוכרת את כל הפרטים, רק שהם עוברים ממקום למקום ולוקחים בן ערובה ויורים בשאר ואני לא יודעת מה לעשות. בסוף מגיעים לפנימיה של בנות כזו ואי מרגישה שאני חייבת להתקלח. אני מבקשת מגבת ונותנים לי רק מגבת כזו בגודל של מפית. אני גונבת לבנים של אשה כלשהי והולכת להתקלח.הם לא יכלו להיכנס לפנימיה של הבנות ולכן מצד אחד ניצלתי ומצד שני אני כלואה שם.הפנימיה בעצם מוןרכבת משתי קומות שרובה מדרגות וכולה עמוסה בנות בדרך למקלחת שבקומה השנייה .אין שם כלום מלבד זה.

היה יום לא קל.
התחיל עם שיחה קשה שהייתי צריכה לנהל.
המשיך עם זה שהלכתי לבנק ולקופ"ח וכשהגעתי הביתה גיליתי שמשני המקומות לא לקחתי את מה שתיכננתי.
יותר מאוחר הלכתי לרופא הנשים שלי. הוא היה חסר סבלנות ותופף באצבעותיו כשדיברתי. הוא בדק דופק אבל לא מספיק לאט כדי שאראה גם.
יצאתי ממנו. שתי ילדות אתיופיות נדבקו אלי ורצו שאתרום כסף. "מי שגר פה הוא עשיר וקמצן!" הן צעקו! "מה הבעיה שלכם לתת קצת כסף" האמת שאני לא גרה שם, אבל לא אוהבת לתרום לאגודות מפוקפקות.
הייתי שבוזה לאללה. חיפשתי מאפייה שיש לו רחוק. בעצם זו קונדיטוריה כזו אבל לא נשאר כלום. נכנסתי לקיוסק וביקשתי ארטיק. איך אתם הייתם מגיבים אם מישהו היה מבקש מכם ארטיק חמוץ אבל עם שוקולד? המוכר היה בטוח שאני מסתלבטת עליו.
בסוף הסתפקתי בשוקולד בלי חמוץ. היה לי מספיק חמוץ בלב. נכנסתי לחנות ספרים מהסוג שלא שייך לרשת. יש פה ושם עוד כאלו. מוכרת קצת נודניקית מהדור הישן. אבל סלחתי לה כי קראו לה"רוחה" וכי המחיר על הספרים היה במדבקה כזו כמו שפעם.
נכנסתי לאוטו ורציתי לבכות. התקשרתי לאיש.
האיש שלי לא מתחבר לילד עד גיל שנה בערך, מה שלא מונע ממנו לפתח תסמונות הריון. בהריון קודם היו לו בחילות. עכשיו אין לו, אבל הוא איבד ממשקלו ויש לו מצבי רוח וכאבי גב. הוא בדיוק ראה סרט והיה מאד נרגש ונסער כיוון שהיה לסרט סוף עצוב. בחיי שזה מישהו שכל חייו ראה סרטי אימה ומתח וסרטי מלחמה בלי להניד עפעף.
טוב, נסעתי. בכיתי משיר ברדיו. בכיתי מכך שכל אחה"צ לא הייתי בבית ועוד קיבלתי יחס גרוע. תמיד אחרי ימים כאלו קשה לבני הבית להירדם וקשה גם לי. למזלי, כשחזרתי הביתה מצאתי כמה פתרונות ל"חמוץ אבל עם שוקולד".

היום התאכזבתי מאאחת מאהבותי הגדולות.
כשהייתי צעירה ופוחזת, הורי הבטיחו לי שכשאתחתן אקבל את משאת נפשי: מכונת כביסה של דודה בלה(AEG). מבלי לעשות חישוב מתמטי או לוגי (מכונת כביסה 3000-5000 שקל , חתונה פי 10 או 20) , זנחתי את החוויה החביבה עלי דאז שהיתה לשבת ולבהות במכונת הכביסה האוטומטית במעונות ולהתמכר לכביסה הריחנית והנקייה היוצאת מהמייבש. מיהרתי להתחתן ולחגוג על יופייה הלבן. על הקסם שבחווית הכנסת המלוכלך וקבלת הזך.
ליטפתי את חימוקיה הצחורים והתמסרתי לה.
אהבתי את אלפי התוכניות המשונות בה(אם כי הכל כתוב בגרמנית ואני מכירה רק שתיים). חשתי חגיגה של אושר שאיש אינו יודע להשתמש בה ויש בה שפע תאים שרק יודעי דבר מבינים איזה צורך יש למלא באיזה מהתאים שלה. (זאת בניגוד לאחת הדירות השכורות שם היתה מכונת "זהר" עם תא אחד וכפתור אחד....)
היום(למה תמיד האיחוד שלי איתה בלילה או לפנות בוקר.?) פתאום עלו בי פלשבקים מכוערים מהעבר. נזכרתי שבילדותי אמא שלי היתה מפשיטה את כולנו כדי להכניס עד הפריט האחרון ללועה הרעב של המכונה. כמו כן כל הלבנים ,הסדינים והגבות היו בצבע אחיד כדי לא לפגוע בכבוד המכונה. נזכרתי בזאת כשמצאתי את עצמי פושטת את כותנתי האחרונה כדי להכניס למכונה(שאר בני הבית ערומים ממילא) . פתאום שמתי לב שאני מקללת בחשאי מגבת אדומה סוררת או סדין בצבע חריג.
כמו כן, גיליתי שהדלייה מתוך הדלי מלווה בכאבי גב איומים שמתעצמים והולכים כדי להכניס לפיה הנמוך והתובעני של המכונה. שלא לדבר על תליה על חבלי הכביסה. על הלילה התנקם בי גבי ולא חשתי את רגלי. ראיתי בכך את העונש על החטא הקדמון. חטא ההתמכרות למכונת הכביסה.

בכל אופן, כשאלוהים תכנן את האנטומיה של האשה ההרה, ודאי לא ברא אותה לכבס. כך לוחש לי גבי הכואב. ואולי התנוונו כל כך ואין אנו מסוגלים לפעולות פשוטות. נראה לי שהיום אשב בישיבת"כובסת" שאין כמוה בהריון ואכבס בתוך גיגית. בלי רעש וצלצולים(אפילו שהדודה לא מרעישה ואין בה צלצולים. רק רעש חרישי של מטוס ממריא ,וגם זה מתוך גאווה ואושר) ואולי אמחול על האבקת כביסה הצבעונית היפה ואחפש סבון אקולוגי מסריח אך איכותי שילווה אותי בהמשך.

אתמול חמי סיפר שבני הבית מלשינים על מצבי. הרגשתי אדישות. נו באמת ממילא כבר כולם יודעים. לצערי אני לא יכולה פשוט להטיל ביצה או להחביא בכיס. כולם מעורבים בזה כבר וכולם רואים. למשל אתמול מישהו בא אלי ואמר:"שמעתי עליך שמועות" .
"הכל שקר" אמרתי בחיוך . כמו כל ילדה רעה ישר צפו שפע חטאי בעיני רוחי(זרקתי משהו בפח המשותף בחדר מדרגות, חניתי בחנייה אחרת, מי יודע מה עוד?) לקח לי כמה דקות להבין על מה הוא מדבר ולפני שהלך עוד הספיק לנסות להפחיד אותי שכל תוספת של ילד מעלה את הקושי פי אלף.
"אין בעיה" אמרתי. "מקסימום ניתן לאימוץ"
אני מתחילה להצטער שכשזימנתי את ההריון ביקשתי בלי בחילות אבל שכחתי לבקש משהו בקשר לגב. אז אם היקום שומע אותי, תודה על קיבתי החסונה, ואל תשכח לתת שפע ברייאות לעובר ולחסוך ממני ללכת כמו ברווז ונראה לי שכבר קיבלתי את העונש בגב, אז אולי אפשר לנכות לי שליש?

היום מר ב' התפרץ לחדרי ואמר "שמעתי שמגיע לך מזל טוב"
מצאתי את עצמי אומרת שכן באדישות ומרגישה דקירה חזקה שלא יכולתי להבין את פישרה. חוסר שביעות רצון כזו מכך שמישהו סיפר לו ואיני יודעת מי שכן רק למישהו אחד שהוא מכיר סיפרתי מתוקף ענייני העבודה ולא אישרתי לו לספר. לא שזה סוד. מי שלא רואה יראה בקרוב. כבר יותר מחצי שנה מר ב חושד שאני בהריון. ומה זה עניינו? כל עוד הוא לא ממשפחתי או מדורשי שלומי או משהו שומה, מה פתאום שיהיה אכפת לו. התחלתי לשנוא את המצב הזה, בו במקום שהרה תהיה מוקפת אהבה, היא נאלצת להתמודד עם סקרנות חטטנית חולנית , עם יחס לא נעים ממקום העבודה שלה , עם בגדי הריון שלא מתאימים לחזה גדול, עם הערות דוחות ונמוכות. וכשהיא בוכה אומרים לה שזה מההורמונים.

עדיין לא שואלים אותי, אבל מי שיודע אומר ש"רואים". מציצים ללא הרף בבטני בצורה מעצבנת. הרבה אנשים מציינים שאני נראית "זוהרת". מה שזה לא אומר.
אני עדיין מוטרדת מכך שאיני מרגישה לעיתים קרובות.במהלך ההתעמלות אני מרגישה פעילות מצד הבטן, אבל זהו כמעט. בעצם התמונות של הנשים עם הבטן הגדולה המסורתית מבטאות רק חלון זמן קצרצר של חודשיים שלושה.....כל שאר הזמן או שלא רואים או שאת ענקית כפיל ולא יכולה להיכנס לפריים של מצלמה.......
אני עדיין לא מקבלת "זכויות יתר" בציבור והבטחתי לעצמי שבהריון הזה לא אהיה מנומסת ואקבל מאנשים עזרה. הזמן עובר במהירות, חצי כבר חלף .
חברה לעבודה בחודש שמיני. יהיה לי קשה כשתצא לחופשת הלידה שלה.
חברה שיתפה אותי באלבום ההריון שלה: אלבום עירום בו היא מצולמת מדי שבועיים. אני לפעמים מקנאה באנשים המסודרים הללו. ועוד היא אמרה שממש לא התחברה להריון שלה! בתמונות היא נראית שמחה וקורנת. היא אמרה שנהנתה מההריון אך לא התחברה לעובר ולאימהות. כל כך קשה לי להבין. אצלי זה לגמרי ההפך.

היום לראשונה התחלתי ללכת עם חולצות צמודות. להפתעתי לא קיבלתי תגובות כלל. הייתי בטוחה שמייד כולם יעירו משהו. אז או שאנשים דיסקרטים ממה שחשבתי או שאולי זה פחות בולט ממה שחשבתי?
בעלי אסף אותי מהעבודה והיינו אמורים לקחת את הקטן יחד. ביקשתי ממנו שיוריד אותי קודם בבית. "את צריכה להתכונן להתעמלות?"שאל ואני שיקרתי שכן. שקר קטן. בסך הכל רציתי עוד עשר דקות של חסד ושל פרטיות.
קיבלתי אימייל של חבר לשעבר ששאל אותי על חיי מין של נשים הרות. עניתי לו בצורה מדעית תוך פרישת תאוריות אבולוציוניות שונות ועכשיו אני מצטערת. למה אי אפשר לפעמים לענות בצורה פשוטה:"כן, לא, לא רוצה לענות"

תודה מיץ
היום שוחחתי עם מישהי שגם היא במצב מתקדם ביותר. היא סיפרה לי עד כמה היא מרגישה נשית ומוכנה להביט במראה כל היום. שבשמחה תישאר לנצח עם בטן של חודש שביעי . שהיא אוהבת את צורתה החדשה ורוצה להבליט את המצב.
ואני קינאתי בה.
ההרגשה שלי כלפי עצמי וגופי כה סבוכה. אני שמחה מאד על המצב אבל לא אוהבת את החרות של האנשים סביבי להתערב . אולי זה בגלל התחרויותיות של התעשיה שאני נמצאית בה. תחרותיות שפירושה : ילד=פחות שווה תעסוקתית. ילד= פחות רזה וחטובה .
מצד אחד אני חשה גאווה ושמחה על ההריון הרצוי מאד הזה. בניגוד לפעם קודמת בן זוגי בשל מאד . הוא אוהב את גופי , נהנה מהצורה ומהקימורים החדשים. יש לי חברות חדשות עם ילדים ויכולה לשוחח איתן על ההתנסות הזו. לחלוק חוויות דומות.
מצד שני, אני שונאת את המבטים של אנשים מסוייימים המעלים השערות או שואלים שאלות שפוגעות בפרטיותי. קשה לי עם הנקה בפומבי. קשה לי עם החזה הגדול בהנקה שאי אפשר לא לחשוף אותו לעומת זה הסימלי והחינני של אחרות.
היום היה לא קל במיוחד. שוחחתי בעבודה לגבי קידום מסויים והבעתי תקווה שההריון לא יםדע בתוכניות . התשובה שקיבלתי שההריון לא אבל אולי דברים אחרים כן........ הרגשתי שננעץ חץ בליבי. וזאת אחרי שאנשים שאלו אותי אם אני בהריון כי אני שמחה ומחייכת באושר כל הזמן.
מה זה הקטע שאומרים שאשה הרה זוהרת? בעיני אשה הרה חיוורת מאד . לפחות אני חיוורת. לכן התחלתי להתאפר מעט. אולי מכאן ההבדל ואולי הגיע הזמן ליטול את הברזל המונח בארנקי כאבן שאין לה הופכין.....

איזה כיף לקרוא !!!

ממשיכה להתעגל. עד כה התעגלתי באופן די עגול. אנשים כבר מביטים ומלחששים. שילחששו, לא בראש שלי ההרהורים והתהיות שלהם. אין לי כוח להתחיל לספר . מי שמבין מבין. בכלל הקטע הזה שההריון שלך זה עסק של כולם........
קמתי מהמיטה רק כדי לגלות שלשכב במיטה הרבה יותר כיף בעצם ולא מפסידי ם כלום. ממילא מרכז ההתרחשות הוא במרכז הכובד שלי ולא בעולם. כמה חבל שאי אפשר להישאר קצת עוד במיטה, או בכלל לקחת פסק זמן מהעולם. חבל שאי אפשר לחזור אחורה. עד שאת לומדת להנות מההריון שלך ולקבל את עצמך והנשיות שלך או לפחות להבין איך להתחיל עם זה את כבר אמא לילדים אחרים שזקוקים לתשומת לב, ואי אפשר פשוט לשבת ולאכול מלפפונים חמוצים בשוקולד כמו בסיפורים.
הבית מוזנח: על הספה ערימת כסיבה, על הרצפה בסלון קופסאות צעצועים. במטבח: שאריות אוכל. ליד המחשב: אלף כוסות ומליון בקבוקי מיים עם תכולה משתנה.
בהריון הראשון קראתי כל כך הרבה על הריון, חיפשתי כל בדל חומר. בעיקר ספרים שיש בהן נשים בהריון , וקראתי בעיניים אחרות. בכולן חוזר המוטיב של מסתור שכזה: שמלה גדולה, נשיות מסתורית, מבט מצועף. פעם אני אעשה על זה מחקר.
אני מאד רוצה להתעמל אבל אין לי כוח ללכת בערב . אני עייפה. איך מגייסים לזה אנרגיות? אפילו התלבשתי אך לא הלכתי.
היום התחיל איתי מישהו: ביקשתי ממנו לעזור לי להרים "בא לך לעזור לי להרים את זה?" הוא עזר לי"יש עוד דברים שבא לך שאעשה למענך?" פלירטוט לא מזיק. מכירים כבר שנים והוא עם היציאות האלו. פעם הייתי נלחצת. היום אני מושכת בכתפי ותוהה אם רואים את צורת הבטן דרך החולצה הרכה. החזה ללא ספק תפס נוכחוות. לא שהייתה חסרה לו נוכחות בעולם.
מטרות השבוע: לללכת להתעמל ביום רביעי או חמישי.לספר בעבודה על מצבי.

אגב מתי צריך ליצור קשר עם המיילדת ?חשבתי על שיין. שמעתי מכמה מקורות שהיא מדהימה.

לא ברור היכן אלד בסוף. האישיות בבית שיש לו את החלק היותר פשוט בהריון הזה, מתנגד. הוא חושש מאד. האמת שאני לא לגמרי בטוחה שאחוש משוחררת לצרוח (ואני מהצורחות בלידה....) בדירתינו הצפופה עם קירות דקים כנייר בבניין שיכון עם הרבה דיירים. לא שזה שיקול......... אני מאד מוכנה ללדת בבית. יותר משאני מוכנה ללדת בבית נראה לי לא אנושי ללדת במקום עמוס מכשירים ותאורת ניאון. אין כוח בעולם שיפריד אותי מצאצאי אחרי הלידה, ואין סיכוי שמיילדת מטומטמת תגיד לי דברים מפגרים על איך שאני צועקת, איך שאני יולדת וכולי. הלידות שלי ארוכות, ואני רוצה להעביר אותן בשלווה.
אני צריכה לשכב בגלל חשד לצירים מוקדמים שנובע מכאבי בטן. קיוויתי שיש לי דלקת בשלפוחית אבל הבדיקה שלילית והכאבים נמשכים. עכשיו אני מקווה שזה סתם כאב גב, אבל לא מרוצה מהעניין, יש לי עוד כל כך הרבה תיכנונים, אני לא רוצה לשכב עכשיו.
קיבלתי אתמול חמיש ה ספרים מאנשים. אפילו שבמודעות שלי לא מעוניינת לשכב, חלק אחר בי מתארגן לשהייה במיטה: מגיעים ספרים, המיטה מסודרת לשכיבה, יש אוכל במקרר, יש מי שייטפל בביית ובאחרים, אני מבקשת מהאיש לא לצאת לעניינים שונים בערב אלא לעסוק ברחיצה, השכבה וכולי.
אני מרגישה כבדה. קשה לי להתרומם מכריעה, קשה לי להחליף תנוחות. חשבתי שספורט יסייע לי עם העניין אבל זה חיסל אותי כליל והתחלתי לאט לאט . חברה אומרת שכל הריון מלא מיחושים וכבדות מקודמו, ואני חושבת שהייתי כל כך עסוקה בלבקש מהיקום הריון בלי הקאות ,בחילות ,מיגרנות ,שיעבור מהר ושאקבל בת.. ששכחתי לבקש קלות תנועה ,רזון וספורטיביות....... שאלו חשובים מאד ללידה פעילה, ועלי לטפל בכך.

@}
ממשיכה לקרוא אותך.
תכתבי עוד.

שהכל יסתדר ושההריון ימשיך בטוב עם לידה טובה ומעצימה.

אז איפה בסוף תלדי? בבית?
איך שיכנעת את בעלך?
למה את צריכה לשכב
תספרי אנחנו קוראים.
שיהיה לך המשך קל ולידה עוד יותר קלה

חמותי שאלה למה שלא אהיה במעקב רופא נשים שעובד בבית החולים שאני מתעתדת ללדת בו. חייכתי ואמרתי שאני לא מכירה רופא שעובד שם! נראה לי שאולי לא אספר על התוכניות שלי עד ממש הסוף.

כנראה הגיע לאחד השכנים במתנה תינוק חדש. אני שומעת את בכיו לפעמים. וכל כך מקנאה,ממש מתחשק לי לערסל תינוק חדש. בא לי להציץ בתינוק ובהוריו העייפים, ולא להשיא להם עצות כלל, פשוט לקחת חלק בשמחה הזו.

טוב, אני בבית אמורה לשכב אבל לא מתחשק לי. כמה זמן אפשר לשכב באפס מעשה? מה אמורים לעשות?אין לי סבלנות להרהר . האמת שיש לי תלושים לסטימצקי. מחבברה אחת קיבלתי לחג....... וגם מחברה אחרת....... ומאחותי..... מכולם קיבלתי תלושים לסטימצקי......... תמיד מדהים אותי כמה הסובבים אותי, אפילו שאינם מכירים זה את זה מתואמים בינהם. עתה נשאר לחשוב מה אקנה בהם.

לנוח אלק. קצת קשה במיוחד שתוקף אותי דחף לבשל ולאפות ללא הרף. אני יושבת עם עצמי תוך כדי המתנה לצפצוף התנור ומנסה להבין את העניין. אני עצובה ומודאגת כי קראתי באחד בפורומים משהו בנושא חופשת הלידה ופתאום נאלצתי לחשוב על כך שחופשת הלידה בארץ כה קצרה.... חודשיים וחצי, שבהם את בקושי מצליחה להזכר מה שמך ואיך יושבים שוב על כסא. אני לא מצליחה לבכות. רק מרגישה דקירות מתגברות ותחושת דיכאון עזה.
התחושה מתגברת כשאני מרגישה כל כך לבד. אחרי הלידה הקודמת הייתי בודדה והרגשתי שאין מי שיבין אותי ואספר לו את תחושותי. התחושה הזו קיימת גם בהריון הזה. הנה, אני אמורה לשכב, אני מודאגת ואין לי אף אחד להתקשר ולספר לו. אף אחד לא מתקשר להתעניין ואין לי עם מי להתייעץ לגבי מה לעשות..אני מרגישה תחושת ערפול חושים וסוף סוף בוכה. הטעם המלוח מתערבב עם ריח המאפה מהתנור ,עם צרחות מהחדר הסמוך ודקירות חזקות בבטן.
הו, המנוחה הסתיימה- קבוצת אינדיאנים פרצה לחדרי והתחילה לקפץ. רעבים\צמאים\פיפי תמיד יש משהו. קיוויתי שילדים יגרמו לי להרגיש פחות בדידות, ואכן זה כך רב הפעמים, אבל יש עולם שלם שלא קשור אליהם שיש להתמודד בו.

דקירות בבטן כל הלילה.
החלטתי ללכת לרופא בבוקר. מגיעים, נרשמים ומחכים שעות.
הגעתי אחרי פיזור הבוקר. בן זוגי מקפיץ אותי ונותן לי קצת כסף(נשארתי עם שקל בארנק).הסתבר שהיה צריך להגיע עד 9 (הגעתי בורבע) אבל האחו ת מוכנה להתגמש . אני מספר 22 ונכנסה 12. לא אכפת לי כלל, יש לי כסף, המרפאה ברחוב מרכזי, אני קונה לי עיתון, עוגית שוקולד בננה(ותמיד לא אהבתי בננה?) , קפה קר(איכס?) . כבר לא זוכרת מתי לאחרונה קראתי עיתון.
מולי יושבת אשה בת גילי או צעירה יותר, עם חולצה שחורה שקופה ומכנסי שלושת רבעי הדוקים. כשאני חוזרת מאושרת מהקניות היא מצחקקת ועסוקה ברכילות מפורטת על גברת שנראית קלושרית שנכנסה למרפאה כדי להשתמש בשירותים ויצאה. כרגיל במקומות כאלו הנשים מרכלות על הרופא הקצב, והרופא הזרקן והרופא החמדן.
ואני - מאושרת. כבר מזמן הגעתי לתובנה שלפעמים הגוף חולה כי זו הדרך היחידה שלנו כאימהות להגיע לקצת מנוחה. והנה , אני חולה- אני יכולה להבריז מארוחה משפחתית, לקרוא עיתון, לזלול אוכל טעים (ולא בריא....) מה רע?
השמחה שלי ממשיכה כשאני נכנסת לרופאה. כיוון שאני הרה אני זוכה לאולטראסאונד וצופה בפרי בטני , כנראה זו בת, והפעם אני מרגישה מוכנה לראות אותה. כך הייתי צריכה לשמוע זאת, כשאנו שלוש נשים בחדר. אני מאחלת לבתי נשיות פורחת והשלמה מלאה עם הנשיות שלה ואולי תהיה רופאה, כמו הרופאה הנחמדה הזו.
השמחה שלי נפגעת כשהרופאה חודשת שמדובר בצירים מוקדמים. היא שולחת אותי לבדיקת שתן(אפשר רק ביום ראשון, בעסה) ואני מבטיחה לבקר אצל הרופא שלי השבוע שיבדוק אם יש שינוי בצוואר הרחם. אני ממש לא מוכנה נפשית לצירים מוקדמים. אני רק בשבוע 17! סוף סוף אני מתחילה להרגיש קצת קשר אליה, סוף סוף אני מתחילה להרגיש אליה חיבה. עד עכשיו הייתי מנותקת.
אני מתקשרת בבכי לחברה. היא אומרת לי לקנות מיץ חמוציות וכמוסות של פקעות ורדים(למקרה שזו דלקת בדרכי השתן). אני צריכה לברר אם זה מותר בהריון. לא מרגישה שמתחשק לי אנטיביוטיקה. עד עכשיו לא לקחתי תרופה ואני מרגישה שבהריון הזה לא בא לי תרופות.
כשהייתי אני עוברה בעצמי, אמי לקחה תרופות פרוגסטרון"לחזק את ההריון" ומי יודע אולי בגלל זה יש לי מחיצה ברחם. הרעיון בא לי מספר שקראתי אבל לא בדקתי זאת כי ממילא היה לי הריון אחד תקין (כששאלה הרופאה אם ילדתי בזמן התחשק לי להתחכם ולומר- "קצת אחרי הזמן............."). ואולי היא אמרה חשד לצירים מוקדמים בתור כסת"ח?אולי תמיד אומרים את זה? בכל מקרה היא אמרה לי לנוח, אז הגעתי הביתה וקצת התבעסתי שאין לי מה לנוח, ואי אפשר עבורי לנוח בלי לקרוא, כדי להסיח דעתי מהחשש הזה.

וגם אני חושבת שהרגשתי. נראה לי. אתמול, האם זה זה?

ההריון מתקדם לי מהר מעבר לשליטתי. הייתי רוצה להשתתך באיזו קבוצה או משהו דומה כדי לאהוב את גופי המשתנה בהריון הזה.אולי חלק מהעניין שממש אין לי זמן להתחבר להריון הזה ולבלות איתו זמן.. ממש לא מתכוונת ללכת לקורס הכנה ללידה או משהו דומה. נאי מדקלמת את כל המאמרים והספרים מהאינטרנט.
כמו כן, אני שוקלת לידת בית. בן זוגי לא מעוניין. קראתי את הדפים פה באתר, אבל הלבטים שלו אחרים, קשורים לנושא הבטיחות. נתתי לו לקרוא מידע מהספר של אילנה שמש אבל לדעתו זה מידע מגמתי ולא ניתן לבדוק את אמינותו. רופא הנשים כמובן נגד, ההורים נגד(לא ששאלתי אותם.......) נראה שאף אחד לא בצד שלי, אבל אני מרגישה שהילד הזה לא צריך להיולד בבית חרושת.
אגב, רק השבוע סיפרתי להורים ולמשפחה. אחרי סקירת המערכות.
לגבי הסקירה קרה משהו מעניין- לא הייתי בטוחה לפני כן, אם אני מעוניינת לדעת את מין היילוד למרות שאני מקווה שזו בת. במהלך הסקירה הרופא אמר שקשה לומר בוודאות את המין ושאבוא שוב עוד כמה ימים. סיפרתי לחברה והיא חייכה ואמרה שמה שרציתי יתגשם. הייקום זימן לי את מה שרציתי וזה נכון.

תודה רבה למי שהחליף שם .
המסעדה היתה בינונית, אז לא אמליץ עליה.
אני כבר די מתקדמת: חודש רביעי. אין לי תופעות כל כך, אבל מרגישה כבדה, כאילו הייתי בתשיעי. זזה בכבדות, אוחזת בגב התחתון. ........ וגם הבטן, יצאה כבר. תכננתי לקבל את ההריון הזה האהבה בלי להיות ביקורתית מדי כלפי עצמי, אבל קשה לי עם זה שהבטן מבשרת כבר לכולם לפני שהתכוונתי והבשלתי.
כמו כן , החזה די גדל. דווקא יותר קל לי עם זה ממה שחשבתי, אולי בזכות חברות שלי שדווקא היו רוצות חזה יותר גדול ומקנאות בי(למה מי שאין לו שיניים מקבל אגוזים?)ומפרגנות. לראשונה בחיי אומרים לי"איזו מרפסת"ואני לא נעלבת אלא מחייכת בגאווה.

שיהיה הריון קל ומשעמם ומזל טוב @}

האם זהו דף בלוג ?
תתחדשי ומזל טוב @}

אני בהריון, כך אומרות הבדיקות, אבל אני עדיין לא מעכלת. נדמה לי שהצורה המוזרה שיש לי לאחרונה מחוסר התעמלות ותזונה לקוייה. אף כי המשקל מראה ששני הקילו עימם אני נאבקת כבר שנתיים נעלמו לתוך המשקל הביתי.
היום בן זוגי חזר מהעבודה ושאל מה יש לאכול? הצעתי לו שנסע למסעדה בעיר אחרת בה אכלנו לפני שלוש שניםאבל פתאום יש לי דחף עצום לחזור לשם. אז מה אם נוסעים שעה וחצי.... בן זוגי היקר שכל הזמן שמע מחברים כמה בנות הזוג שגעו אותם בהריון רק מחפש חומר טוב לחפש לחברה, בכל מקרה הוא הגיב בהתלהבות אדירה אף כי למיטב זכרוני מהמסעדה עצמה לא התלהב בזמנו.