על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 05:01
אתחיל מלספר בהתרגשות שסחטתי חצי מ"ל קולסטרום! נראה כל כך מעט, והוא מקבל עכשיו 3 מ"ל מטרנה 8 פעמים ביום... אבל זה אומר שיש התקדמות ואני מאוד מאוד מתרגשת.
אתמול כמעט ולא הייתי אצלו. שעתיים בבוקר, שעה וחצי אחה"צ ובערך חצי שעה בערב.
כל פעם כזאת הייתה משמעותית לי מאוד, אבל היה לי קשה שהוא נשאר הרבה זמן לבד.
בעלי קרס והיה ממש חייב ללכת לישון, ואמא שלי באה אבל בגלל שהתחילה להיות קצת מקוררת היה עדיף שלא תישאר איתו.
יצא שבין לבין השארנו אותו לבד, בכאב לב גדול.
מזל שהייתה משמרת של אחיות מקסימות.
אז למה לא הצלחתי להיות אצלו יותר?
בצהריים הלכתי לנוח. תכננתי לאכול, לשאוב, לישון טיפה ולחזור אליו. הייתי גמורה ממש.
אבל אז רגע לפני שנרדמתי הייתי צריכה לעבור מחלקה... זה לקח כמעט שעה, עד שעברתי, התארגנתי בחדר וכו.
עברתי לחדר פרטי, תנאים פיזיים, טובים יותר. כבר אחרי הלידה הציעו לי להגיע לפה, אבל לא ממש רציתי, כי זה רחוק יותר מהפגיה. עכשיו כבר לא ממש הייתה ברירה.
בהתחלה התבאסתי על זה, אבל עכשיו אני רואה שזה שהחדר פרטי מאוד עוזר לי לשאיבות אז יש בזה גם דברים טובים.
אז יתאצשגם לא ישנתי צהריים, וגם עליתי אליו אחרי השעה שתכננתי.
רציתי להיות איתו לפחות שעתיים, אבל קבעתי עם יועצת הנקה שתגיע, וממש כאב לי הגוף, והרגשתי שממש כדאי שאנוח טיפה לפני כדי שאהיה מספיק מרוכזת וערנית.
זאת מישהי שקיבלתי עליה המלצה מבשמת בעבר, ועכשיו מהפיזיותרפיסטית שלי, וגם ראיתי המלצות בפייסבוק.
הרגשתי ש-נו, מה הסיכוי שהיא פתאום תצליח להוציא ממני חלב. אבל לא יכול להזיק.
בעידוד פיזיו אפילו לא התקשרתי אליה (כי בטח להפיק שיחה כזאת היה לוקח לי עוד יומיים...). פשוט שלחתי הודעה וקבענו שהיא תבוא.
אפילו לא שאלתי כמה זה עולה, היא יכלה להגיד גם 2000 ש"ח והייתי זורמת (בסוך היא בכלל בהסדר עם הקופה וזה יצא ממש זול, הייתי בשוק).
אז הספקתי לשכב במיטה חצי שעה, ואז היא הגיעה. דיברנו קצת, ואז היא הראתה לי איך לסחוט. בצורה אחרת לגמרי מכל מה שהאחרות הראו לי עד עכשיו, ומיד יצאה טיפה קטנה.
התרגשתי מאוד, אבל פחדתי שלא אצליח בעצמי.
ניסיתי ויצאה גם! הן היו מאוד סמיכות, ונקרשו תוך שנייה. אבל אספנו אותן למזרק, גושים גושים של קולסטרום. כולן יחד פחות מגודל של אפונה.
אבל לא היה לי אכפת, הרגשתי שזה מתחיל להשתחרר.
ישבנו ככה שעתיים וחצי! סוחטות, אחרי זה קצת עם המשאבה, וקצת הסברים.
זה כאב מאוד. גם בשדיים וגם ברחם שהתכווץ בטירוף. הייתי עייפה וממש התקשתי להחזיק את עצמי.
אבל החלטתי שזאת המטרה היום, ללמוד איך לשחרר את החלב. להתחיל, כדי לבסס את זה להמשך. גם אם בסוף כלום מזה לא יגיע אליו לא היה לי אכפת, רק שאלמד איך.
הודיתי לה מכל הלב, וקבענו להיפגש שוב כשאוכל להתחיל להניקמאותו.
אחרי שהיא הלכה הייתי מחוסלת לגמרי, אבל מאוד רציתי ללכת לתת לו את החלב.
לקחתי 2 אקמול כדי להרגיע קצת את הבטן ועליתי אליו בהתרגשות רבה, עם מזרק עם גושישים קטנים.
בדיוק היו ההורים של בעלי, זה לא הכי התאים לי באותו רגע אבל לא היה לי אכפת מכלום.
אמרתי שלום חטוף ומיד התיישבתי לידו. לקחתי כל פעם גוש קטן על האצבע והכנסתי לו לפה.
הוא לא הכי התלהב, זז וסגר את הפה. אבל מדי פעם כן מצץ את האצבע. חלק נכנס לחלק נשאר על השפה.
ליטפתי אותו ודיברתי אליו.
רציתי להישאר עד אינסוף, אבל הגוף שלי זעק.
הבטן כאבה, למרות האקמול. העיניים פשוט נעצמו. השענתי את הראש על האינקובטור וכמעט נרדמתי.
אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו וירדתי לחדר.
הייתי קצת אנוכית, וגנבתי לו את בעלי לחצי שעה.
הרגשתי שאני חייבת להיות איתו קצת. אנחנו כמעט ולא מתראים. דיברנו קצת, הוא ישב לידי עד שנרדמתי (זה היה ממש מהר...), והוא עלה אליו חזרה.
ישנתי עד 2 וחצי ואז התעוררתי. שמחתי שהתעוררתי כדי שאוכל לשאוב.
הלכתי לשירותים, וממש הרגשתי שהבטן ירדה. הסחיטות אתמול ממש כיווצו את הרחם.
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים וישבתי לסחוט, עדיין קצת סקפטית.
הסתכלתי על תמונה שלי עם פיציק, אבל היה לי קשה להתרכז תוך כדי, אז במקום זה דיברתי איתו בראש שלי.
ואז יצאה טיפה, ועוד טיפה. פחות סמיכות, כבר נוזלות במורד המזרק.
על כל טיפה סיפרתי לו בהתרגשות. שמחתי איתו ובשבילו.
ככל שסחטתי יותר, הטיפות גדלו ונאספו.
המשכתי ככה שעה ורבע, ואספתי חצי מ"ל.
התלבטתי כמה להמשיך, אבל בשלב מסויים הרגשתי שזה כבר יותר מדי לי והפסקתי.
צילמתי לבעלי בהתרגשות רבה, והוא בא לקחת את זה. ייתנו לו את זה ב7 כשייתנו לו לאכול.
מנסה לחשוב איך אצליח גם לסחוט וגם לראות אותו, בינתיים כשזה לוקח לי כל כל הרבה זמן.
כרגע נראה לי שיהיה לי מאוד קשה לעשות את זה בחדר שלו, כי זה דורש ממני מלא ריכוז ושם כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים. אני גם צריכה אור ולא רוצה שיהיה דלוק אצלו כל כך הרבה זמן.
אולי ביומיים הקרובים אעלה אליו פחות ואשקיע בחלב, וכשהכמויות קצת יגדלו וזה יעבוד עם משאבה אתחיל לשאוב לידו.
בחדר פה יש מיטה לבעלי, אז הוא גם יוכל להיות פה יותר, בלי לנסוע הלוך חזור. מקווה שישאירו אותי עד שישי, אמרו שכנראה אפשרי.
כרגע בכל מקרה אני לא יכולה להרים אותו בגלל הצהבת. מקווה שגם זה יעבור תוך יום-יומיים.
האידיאל היה שיהיה לנו חדר פרטי בקומה של הפגיה, לכל אורך האשפוז שלו. אם זה היה המצב, היינו יכולים להיות איתו כל היום והייתי מצליחה לשאוב במקביל.
כרגע אני בבניין נפרד בכלל. אחרי השחרור אנחנו מקווים להישאר במלונית, אני אתקשר בבוקר לבדוק (אמרו שזה תלוי אם יהיה מקום). ואחרי זה אין לי מושג מה נעשה ואיך נעמוד בזה.... עם הנסיעות הלוך חזור.
אתחיל מלספר בהתרגשות שסחטתי חצי מ"ל קולסטרום! נראה כל כך מעט, והוא מקבל עכשיו 3 מ"ל מטרנה 8 פעמים ביום... אבל זה אומר שיש התקדמות ואני מאוד מאוד מתרגשת.
אתמול כמעט ולא הייתי אצלו. שעתיים בבוקר, שעה וחצי אחה"צ ובערך חצי שעה בערב.
כל פעם כזאת הייתה משמעותית לי מאוד, אבל היה לי קשה שהוא נשאר הרבה זמן לבד.
בעלי קרס והיה ממש חייב ללכת לישון, ואמא שלי באה אבל בגלל שהתחילה להיות קצת מקוררת היה עדיף שלא תישאר איתו.
יצא שבין לבין השארנו אותו לבד, בכאב לב גדול.
מזל שהייתה משמרת של אחיות מקסימות.
אז למה לא הצלחתי להיות אצלו יותר?
בצהריים הלכתי לנוח. תכננתי לאכול, לשאוב, לישון טיפה ולחזור אליו. הייתי גמורה ממש.
אבל אז רגע לפני שנרדמתי הייתי צריכה לעבור מחלקה... זה לקח כמעט שעה, עד שעברתי, התארגנתי בחדר וכו.
עברתי לחדר פרטי, תנאים פיזיים, טובים יותר. כבר אחרי הלידה הציעו לי להגיע לפה, אבל לא ממש רציתי, כי זה רחוק יותר מהפגיה. עכשיו כבר לא ממש הייתה ברירה.
בהתחלה התבאסתי על זה, אבל עכשיו אני רואה שזה שהחדר פרטי מאוד עוזר לי לשאיבות אז יש בזה גם דברים טובים.
אז יתאצשגם לא ישנתי צהריים, וגם עליתי אליו אחרי השעה שתכננתי.
רציתי להיות איתו לפחות שעתיים, אבל קבעתי עם יועצת הנקה שתגיע, וממש כאב לי הגוף, והרגשתי שממש כדאי שאנוח טיפה לפני כדי שאהיה מספיק מרוכזת וערנית.
זאת מישהי שקיבלתי עליה המלצה מבשמת בעבר, ועכשיו מהפיזיותרפיסטית שלי, וגם ראיתי המלצות בפייסבוק.
הרגשתי ש-נו, מה הסיכוי שהיא פתאום תצליח להוציא ממני חלב. אבל לא יכול להזיק.
בעידוד פיזיו אפילו לא התקשרתי אליה (כי בטח להפיק שיחה כזאת היה לוקח לי עוד יומיים...). פשוט שלחתי הודעה וקבענו שהיא תבוא.
אפילו לא שאלתי כמה זה עולה, היא יכלה להגיד גם 2000 ש"ח והייתי זורמת (בסוך היא בכלל בהסדר עם הקופה וזה יצא ממש זול, הייתי בשוק).
אז הספקתי לשכב במיטה חצי שעה, ואז היא הגיעה. דיברנו קצת, ואז היא הראתה לי איך לסחוט. בצורה אחרת לגמרי מכל מה שהאחרות הראו לי עד עכשיו, ומיד יצאה טיפה קטנה.
התרגשתי מאוד, אבל פחדתי שלא אצליח בעצמי.
ניסיתי ויצאה גם! הן היו מאוד סמיכות, ונקרשו תוך שנייה. אבל אספנו אותן למזרק, גושים גושים של קולסטרום. כולן יחד פחות מגודל של אפונה.
אבל לא היה לי אכפת, הרגשתי שזה מתחיל להשתחרר.
ישבנו ככה שעתיים וחצי! סוחטות, אחרי זה קצת עם המשאבה, וקצת הסברים.
זה כאב מאוד. גם בשדיים וגם ברחם שהתכווץ בטירוף. הייתי עייפה וממש התקשתי להחזיק את עצמי.
אבל החלטתי שזאת המטרה היום, ללמוד איך לשחרר את החלב. להתחיל, כדי לבסס את זה להמשך. גם אם בסוף כלום מזה לא יגיע אליו לא היה לי אכפת, רק שאלמד איך.
הודיתי לה מכל הלב, וקבענו להיפגש שוב כשאוכל להתחיל להניקמאותו.
אחרי שהיא הלכה הייתי מחוסלת לגמרי, אבל מאוד רציתי ללכת לתת לו את החלב.
לקחתי 2 אקמול כדי להרגיע קצת את הבטן ועליתי אליו בהתרגשות רבה, עם מזרק עם גושישים קטנים.
בדיוק היו ההורים של בעלי, זה לא הכי התאים לי באותו רגע אבל לא היה לי אכפת מכלום.
אמרתי שלום חטוף ומיד התיישבתי לידו. לקחתי כל פעם גוש קטן על האצבע והכנסתי לו לפה.
הוא לא הכי התלהב, זז וסגר את הפה. אבל מדי פעם כן מצץ את האצבע. חלק נכנס לחלק נשאר על השפה.
ליטפתי אותו ודיברתי אליו.
רציתי להישאר עד אינסוף, אבל הגוף שלי זעק.
הבטן כאבה, למרות האקמול. העיניים פשוט נעצמו. השענתי את הראש על האינקובטור וכמעט נרדמתי.
אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו וירדתי לחדר.
הייתי קצת אנוכית, וגנבתי לו את בעלי לחצי שעה.
הרגשתי שאני חייבת להיות איתו קצת. אנחנו כמעט ולא מתראים. דיברנו קצת, הוא ישב לידי עד שנרדמתי (זה היה ממש מהר...), והוא עלה אליו חזרה.
ישנתי עד 2 וחצי ואז התעוררתי. שמחתי שהתעוררתי כדי שאוכל לשאוב.
הלכתי לשירותים, וממש הרגשתי שהבטן ירדה. הסחיטות אתמול ממש כיווצו את הרחם.
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים וישבתי לסחוט, עדיין קצת סקפטית.
הסתכלתי על תמונה שלי עם פיציק, אבל היה לי קשה להתרכז תוך כדי, אז במקום זה דיברתי איתו בראש שלי.
ואז יצאה טיפה, ועוד טיפה. פחות סמיכות, כבר נוזלות במורד המזרק.
על כל טיפה סיפרתי לו בהתרגשות. שמחתי איתו ובשבילו.
ככל שסחטתי יותר, הטיפות גדלו ונאספו.
המשכתי ככה שעה ורבע, ואספתי חצי מ"ל.
התלבטתי כמה להמשיך, אבל בשלב מסויים הרגשתי שזה כבר יותר מדי לי והפסקתי.
צילמתי לבעלי בהתרגשות רבה, והוא בא לקחת את זה. ייתנו לו את זה ב7 כשייתנו לו לאכול.
מנסה לחשוב איך אצליח גם לסחוט וגם לראות אותו, בינתיים כשזה לוקח לי כל כל הרבה זמן.
כרגע נראה לי שיהיה לי מאוד קשה לעשות את זה בחדר שלו, כי זה דורש ממני מלא ריכוז ושם כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים. אני גם צריכה אור ולא רוצה שיהיה דלוק אצלו כל כך הרבה זמן.
אולי ביומיים הקרובים אעלה אליו פחות ואשקיע בחלב, וכשהכמויות קצת יגדלו וזה יעבוד עם משאבה אתחיל לשאוב לידו.
בחדר פה יש מיטה לבעלי, אז הוא גם יוכל להיות פה יותר, בלי לנסוע הלוך חזור. מקווה שישאירו אותי עד שישי, אמרו שכנראה אפשרי.
כרגע בכל מקרה אני לא יכולה להרים אותו בגלל הצהבת. מקווה שגם זה יעבור תוך יום-יומיים.
האידיאל היה שיהיה לנו חדר פרטי בקומה של הפגיה, לכל אורך האשפוז שלו. אם זה היה המצב, היינו יכולים להיות איתו כל היום והייתי מצליחה לשאוב במקביל.
כרגע אני בבניין נפרד בכלל. אחרי השחרור אנחנו מקווים להישאר במלונית, אני אתקשר בבוקר לבדוק (אמרו שזה תלוי אם יהיה מקום). ואחרי זה אין לי מושג מה נעשה ואיך נעמוד בזה.... עם הנסיעות הלוך חזור.