משבר גיל 40

שליחת תגובה

כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: משבר גיל 40

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 17 יולי 2019, 14:58

תודה (-:

משבר גיל 40

על ידי בשמת_א* » 17 יולי 2019, 13:53

טליה, אני עושה עוד מיליון דברים, וחוץ מזה שאצלי זה לריפוי סרטן מתקדם, זה לא אותו דבר. בגדול, מחזק מאוד פיזית, רגשית, מנטלית ואנרגטית ומשקם תיפקוד פיזי. אצלי ספציפית גם הפחית כאבים ושיפר את השינה, אבל לפעמים יש קודם תופעות של ניקוי ורק אחר כך שיפור.

כאן אפשר לקרוא על תופעות של ניקוי:
https://www.chicenter.co.il/articles/[po]chi purification reactions[/po]/
אם את מזהה אצלך, זה סימן מצויין.

לגבי "לא כל מלה שלו מובנת": מינגטונג אמר על זה משהו מעניין בסדנה האחרונה שהתקיימה בארץ, לפני בערך חודש וחצי: הוא אמר שמה שחשוב הוא שכל פעם תשמיעי את מה שנדמה לך שאת שומעת. זה ישתנה במשך הזמן עם התירגול.
המסר הוא: אל תדאגי שאת לא מבינה ולא בטוחה בצלילים. ממש נכון וטוב לחקות מה שנדמה לך שאת שומעת. לעשות ביחד איתו. התמיכה שלו לא מהווה רק הדרכה אלא שהוא ממש מכוון תדרים אל האיברים שעובדים עליהם ושולח ריפוי שעובר אלייך כל פעם שאת מתרגלת איתו.

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 17 יולי 2019, 08:36

בוקר טוב

בשמת, עשיתי אתמול והיום את התרגול של מינגטונג אבל רק ככה בדרך הביתה ובדרך מהבית לעבודה (-: לא כל מילה ומילה שלא מובנית אבל אני בכל זאת קשובה לו ומבצעת את הקולות איתו.
מעניין אותי אם את מוכנה כמובן לשתף אילו שינויים חלו בך בעקבות האימון הזה ?

(נראה שלי שאולי אני צריכה לפתוח דףבית ? או שזה בסדר שאני כותבת כאן ?)

יום מקסים

משבר גיל 40

על ידי בשמת_א* » 16 יולי 2019, 12:36

הכתיבה היא דרך מצויינת לפרוק הכל על הנייר, כל מה שאת חושבת ומרגישה.
במקביל, התירגול הקולי, מפרק דרך הגוף. משחרר דרך הגוף. דרך התדרים והצלילים, באמצעות הידע העתיק של הרפואה הסינית (ובחינם).
זה עוזר גם אם את רק מאזינה,
זה עוזר גם אם את רק עושה את הצלילים של הכבד (LIVER).
מה שכן, התועלת הטובה ביותר היא להכניס את זה לשיגרה היומיומית. כל יום. אפילו חמש דקות.

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 16 יולי 2019, 12:27

במסגרת החיפוש של ביו טיוב באמת נתקלתי ברינה רבינוביץ ובהסבר שלה לצ'יק קונג...איזה כיף לך שאתן מתאמנות יחד (-:
אעשה את התירגול של מינגטונג שהמלצת עליו.

במקביל קצת קראתי באינטנרט על ריפוי מכעס וכבר מתחילה לעשות עבודה עם עצמי: לקבל את המציאות כפי שהיא ולדעת שיש דברים שאני לא אוכל כנראה לשנות, לסלוח...לבעלי, למחלה, לעצמי.
להבין שהאחזות בכעס לא פוגעת בו אלא בעיקר בי !! אני מנסה לעבד כרגע את הכאב דרך הראש: דרך כתיבה של ממה אני מרגישה שנפגעתי ומה אני מרגישה שאבד לי..אבל כרגע הכל נורא שכלתני
מקווה שהמשך ישתחרר משהו שיאפשר כי גם להרגיש את זה על מנת להשתחרר...

תודה

משבר גיל 40

על ידי בשמת_א* » 16 יולי 2019, 11:35

וואו [-: תודה, הסמקתי פה [-:

עדיין לא חזרו אלי לגבי מורה מומלץ, ומה שכתבת על מצבך הכלכלי רק מחזיר אותי שוב להציע צ'י קונג ביוטיוב... זה גם עוזר לטפל בכעס.
אתמול הייתי בתירגול צ'י קונג עם נירה רבינוביץ' (השחקנית והזמרת שעשתה הסבה לצ'י קונג והיא מבכירי המורים בארץ) שבו עשינו גם sound healing סיני מסוים, שבו הצלילים לכבד, יסוד העץ, נועדו בין היתר לשחרר כעס מהגוף.
הנה תירגול מומלץ של מינגטונג גו שמדריך בריפוי הקולי הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=Q-1mChR ... -&index=46
הוא מתחיל מהלב (יסוד האש), עובר לכליות (יסוד המים), עובר לקיבה (יסוד האדמה), משם לכבד (יסוד העץ) ומסיים בריאות (יסוד המתכת).
מומלץ לעשות את כל היסודות כי הסדר חשוב. אבל אם אין לך זמן, תעשי כל יום רק את הדקות של הכבד. בסביבות דקה 41 הוא מגיע לכבד.
חינם, מחזק ומרפא.
זה גם סוג של צ'י קונג, מינגטונג הוא מאסטר בצ'י קונג ובריפוי, והוא שולח ריפוי בשידור עצמו. גם אם את סתם שומעת אותו ברקע, זה כבר עוזר לך. אני המרתי את הסרטון הזה לקובץ MP3 והעתקתי לנייד שלי ואני מאזינה עם אוזניות בבית או כשאני נוהגת באוטו (ושרה איתו או לא, איך שמתאים לי).

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 16 יולי 2019, 11:13

בשמת יקירה !! וואו !! כל מילה בסלע. זו פעם שנייה שעזרת לי לדייק ולתמלל את עצמי: קודם ההבנה שחוסר הרצון שלי לתת נובע כי "הבאר התייבשה" ולא כי אני לא רוצה פשוט אין לי.
ועכשיו עם כל עניין הכעס. קראתי מספר פעמים את שכתבת, אני מאוד רוצה לעשות תהליך לשחרור הכעס הזה: להבין אותו עוד יותר, לאפשר לעצמי להרגיש אותו ולשחרר אותו, אני מאמינה שזה גם ישפר המון בזוגיות שלי.

יש לך רעיון איך אני יכולה לעשות תהליך כזה ? (כרגע מצבי הכלכלי לא מאפשר לקיחת עזרה חיצונית בתשלום)

בשמת, תודה את אדם מיוחד ומקסים עם נתינה ולב ענקי !! וחוכמה ורגישות.... תודה !!

משבר גיל 40

על ידי בשמת_א* » 14 יולי 2019, 09:50

איך אפשר לכעוס על אדם על דברים שלא באשמתו ?

הממממ. בואי נפריד בין שני דברים לא קשורים, בסדר? האחד זה, שאת כועסת. ואת כועסת בצדק. צרכים מאוד חשובים שלך, לא נענים. את, סובלת. לא טוב לך. הכעס הוא הביטוי של מכלול הקשיים האלה. זו תגובה טבעית.
הדבר השני, הוא שאת שופטת את הכעס שלך, וקובעת לגביו שהוא לא צודק, כי זו לא אשמתו של מי שאת כועסת עליו. זה סוג של חסימה.

אני מסכימה איתך שאין טעם וגם לא הוגן להוציא עליו את הכעס.
אבל אני לא מסכימה שהכעס לא מוצדק או שאת צריכה לחסום אותו. את צריכה להרגיש אותו ולשחרר אותו איכשהו. כי הכעס קיים, הוא טבעי והוא מוצדק. רע לך וכל יישותך מתקוממת נגד המצב. זה שאין לך מה לעשות כדי לשנות את זה, רק מוסיף חוסר אונים לקלחת.

לגבי מורה, מבררת לך (אם כי אני קודם כל ממליצה על תירגול בבית עם אלי "הדרקון", המורה המופלא שלי. יש המון סרטונים שלו ביוטיוב, את יכולה פשוט לחפש לפי אלי הדרקון ותמצאי שפע. בתור התחלה הייתי ממליצה על כובע הקסמים).

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 14 יולי 2019, 09:05

היום כמו בכל הימים האחרונים אני מתעוררת עם מועקה בשנייה שאני פוקחת את העיניים וקושי מאוד גדול שלי "לקחת" את עצמי לעבודה, זה מרגיש הכרח ולא בחירה. כשאני מגיעה לעבודה זה כבר מתמסמס לו. יש פעמים שאני כל כך מודה על השקט שיש במשרד אצלנו כי אז יכולה להתכנס בתוך עצמי ולעשות סדר במחשבותיי לעבד את הדברים שהיו בסופהשבוע וכך לאט המועקה מתחלפת לעיתים בפתרונות פרקטיים ורעיונות למיני בעיות שקיימות.

איך אפשר לכעוס על אדם על דברים שלא באשמתו ???..מסתבר שאפשר )-: אני כועסת עליו שהוא חולה, כועסת על זה שעכשיו הוא נפל בעבודה ויש לו קרע במיניססקוס והוא חודשיים בבית "נח" לו (למרות שהוא מתפקד בבית בגבול היכולת שלו ומתעסק בעיניינים אדמינסטרטיבים שקשורים לביטוח לאומי מול הפגיעה שלו ו...שוב חיפוש עבודה), אני אומר עכשיו דבר שישמע נורא אך אני חייבת לשחרר את זה !! אני מרגישה שהוא מכניס לחיים שלי, שלנו המון דברים מאוד מאוד קשים )-: בעיות פרנסה, פחדים, המוןןןן וויתורים (החל מבילויים משותפים בשבתות, ז"א אנחנו כן יוצאים אבל המון פעמים מוותרות כי חם בחוץ ואסור לו ועד יציבות כלכלית).
נכון. הוא גם מביא איתו דברים טובים: המשפחה תמיד בראש סדר העדיפות שלו, הוא משתדל, כיף לי מאוד לשוחח איתו, הוא מתחשב, הוא אדם מאוד חם ואוהב ו...אני לא יודעת, לא יודעת האם אני זו שלא בסדר וצריכה לשנות אצלי את ההסתכלות וההתנהגות או שכל הכעס הזה מוצדק. לא בקטע של מי אשם...אלא באמת בשביל לדעת.

תודה.
בשמת אני גרה ליד רחובות

משבר גיל 40

על ידי בשמת_א* » 11 יולי 2019, 17:18

נהדר לקרוא אותך! וחוץ מזה בחרת לעצמך ניק מאוד יפה (-: (השם של הבת שלי...)
הצ'י קונג הוא לא רק "תנועה" אלא גם קרוי "מדיטציה בתנועה" ולא בכדי, ובראש ובראשונה הוא ריפויי ושיקומי.
אני לא כל כך יודעת מה זה "השפלה" (תני שם של יישוב יחסית גדול שקרוב אלייך, נגיד מודיעין? גדרה?) ואנסה לברר עם המורים שלי.

משבר גיל 40

על ידי למ* » 11 יולי 2019, 15:14

איזה יופי של צעדים קטנים - גדולים !!
אלופה !
כיף לקרוא

משבר גיל 40

על ידי יולי_קו » 11 יולי 2019, 15:08

טליה יקרה,
איזה כייף שכבר את רואה פירות!
מאוד חשוב לקבל את זה כפשוטו= שצריך להגביר את מעגל הטיפוח וההזנה (ולא לגלוש למוכר ולידוע ו'לזלול' את מה שהצטבר). חשוב להזין אותך עוד ועוד.

העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך בקשר לצ'י קונג היא למצוא בתור התחלה את המדריך/ הקבוצה שהכי נוח לך להגיע אליה: ליד הבית או ליד העבודה, או במקום זמין בין שני אלה.
אם המדריך/כה ודרך התרגול שהם מציעים יתאימו לך- סבבה. אם לא- משם כבר תכירי יותר אנשים ותוכלי להפיק מידע לאן להמשיך.

חיבוק ויום משובח!

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 11 יולי 2019, 12:34

אני קוראת על הצ'י קונג ומתמלאת התרגשות והתלהבות !!! כן. זה בדיוק !! מה שמתאים לי. תודה

אתן יכולות להמליץ לי על מדריכ/ה מאזור השפלה ?

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 11 יולי 2019, 09:38

מקסימות שאתן !! תודה !!
כל מה שאמרתן מאוד נכון: אני שחוקה, אחרי שנים על גבי שנים של נתינה וטיפול הבאר שלי ריקה, אני רק עכשיו מבינה את זה פשוטו כמשמעו ואני לא הבנתי איך אני פתאום לא רוצה לתת והתחלתי לבדוק עם עצמי למה אני לא רוצה לתת(עוד שפטתי את עצמי!!) ועכשיו אני מבינה שזה לא שנהייתי אדם רע אני פשוט עייפה והבאר ריקה. זו הסיבה פשוט.

אתמול התחלתי בצעדים קטנים-גדולים עבורי: נפגשתי עם חברה טובה בחוף הים ולא האמנתי כמה נהניתי וכמה ממלא מצברים זה היה (כמה קל לשכוח, למה?), אני בודקת הצטרפות או אולי אפילו הקמה של קבוצה של בני זוג לחולי טרשת נפוצה.

יולי - אני עושה משהו לעצמי פעם בשבוע אני הולכת ללימודי ימימה, לא מוותרת זה מציל ושומר על נפשי. העיצה שלך לקבוע בלו"ז השבועי זמן (נוסף) לעצמי היא מעולה כך באמת כל הדברים יסתדרו סביב זה ולא "אשכח".
בשמת - כן. אני עובדת במשרה מלאה, הבעל שכרגע בבית מאוד שותף ועוזר, יש בנוסף לקטנטונת שתי בנות גדולות: 10 ו-14 שהן משתתפות (כמובן בעידודי) בתפקידי הבית (לא הגיוני שהן יהיו כל היום בבית ואני אחרי עבודה עוד אצטרך לבוא למטלות הבית הבסיסיות של שטיפת כלים וכביסות - אומרת את זה בעיקר לעצמי). חסרה לי תנועה מאוד (למרות שאני לא חובבת ספורט) אקרא על הצ'י קונג ואראה אם מתאים לי, תודה.
למ - תודה (-:

המילים שכתבתן וזה שיש מי שמבין אותי ויודע לקרוא לזה בשם (ושוואלה???!! יש מצב שזה עדיין לא טרום גיל המעבר אלא שחיקה?! וואו) גורם לי להרגיש מוכלת ועטופה, זו תחושה נעימה (-: תודה (())

משבר גיל 40

על ידי למ* » 10 יולי 2019, 21:06

כל מילה של בשמת א ו יולי קו!
אלו קשיים אובייקטיביים ואת בנתינה עצומה לסובבייך מה שאומר להגדיל את הנתינה לעצמך! כדי שתוכלי להיות שם בשבילם .
ביום בו אני מסדרת זמן להיות לבד ולחשוב הסבלנות עולה פלאים ואפשר להתמודד עם הרבה יותר.

לשאלתך אני אחרי ב"ה.
ואני משתנה כל יום.. לכל יום צריך לתת מענה חדש.

משבר גיל 40

על ידי יולי_קו » 10 יולי 2019, 15:46

הדבר היחיד שיכול להיות קצת בעייתי בתור התחלה זה לתרגל מהבית, כי יכול להיות מאוד קשה לנוח ולבצע פעולות מטפחות כשכל הבית קורא הצילו (כביסה/ כלים/ ילד שצריך זה או זה...).

משבר גיל 40

על ידי בשמת_א* » 10 יולי 2019, 11:56

מסכימה עם יולי קו.
אני לא רואה פה שום "משבר גיל 40" או משבר גיל המעבר או כלום. אלא פשוט, אמא שחוקה ומעוכה מרוב טיפול באחרים (משרה מלאה) ועוד אני מבינה שאת גם עובדת (אז שתי משרות מלאות?) ועוד משברים בריאותיים מפחידים במשפחה (הבעל גם חולה בטרשת וגם לא עובד, שני משברים בבת אחת אצלך בבית, והאבא עם סרטן). לפחות הבעל שלא עובד ונמצא בבית עוזר עם הילדים?

וכמובן מסכימה עם יולי קו: הדרך היא להפחית דראסטית בכל מה שאת עושה (להגיד לא לכל מה שלא חיוני, להיעזר בתשלום ולא בתשלום לכל מה שאפשר להשיג בו עזרה), ולהוסיף כל יום דברים שמטעינים אותך וביניהם חייב להיות משהו שקשור בתנועה, אפילו עשר דקות כל יום, כי חד משמעית חלק לא מבוטל מהשחיקה הוא שחיקה פיזית שצריך לשקם (גם אני ממליצה על צ'י קונג לעניין זה ויש מלא תירגולים קצרים ביוטיוב שאם תרצי המלצות נשמח לתת, ככה שאת יכולה בלי לצאת מהבית ובלי להוציא פרוטה).

משבר גיל 40

על ידי יולי_קו » 10 יולי 2019, 11:40

הי טליה,

קראתי, ואני שולחת לך חיבוק ענק (()) (()) (()), ואף יותר מאחד. קחי כמה שנעים לך.

את מתארת תופעות של שחיקה. נטו שחיקה. המעיין נשאב ונשאב, והמים מפסיקים לנבוע, או נובעים לסירוגין, כי כמות המים התמעטה.
מה שאפשר לעשות, בשביל לצאת מהמעגל המתסכל הזה של כוונות טובות שמתקשות להתגשם, זה להזין אותך. לדעתי אין בזה קיצורי דרך.

איך?
מנסיוני הכי כדאי לקבוע בלוח השבועי זמנים שבהם את תהיי פשוט לבד, בלי בעלך, בלי העבודה, בלי הילדים.
ללכת לים במעבר בין העבודה לבית, ככה תגיעי אחרי התאווררות והטענת סוללות?
לקבוע תור לשיאצו, או כל שיטת טיפול גופנפש אחרת שמוצאת חן בעינייך?
אולי אפשר הרשם לחוג שבועי מטעין (בשבילי זה צ'י גונג אבל זה יכול להיות חוג ציור למבוגרים, או כל דבר אחר שמתאים לך)?
פשוט להעלות את הצורך הזה למקום הכי גבוה ברשימה, כדי לשמור עליך חיה ומתפקדת, במיוחד במצב שעל פניו אינו קל, ושאין לו באופק תאריך סיום, ושדורש ממך המון המון כחות ויכולת תפקוד.
במקביל כדאי למצוא, אם לא עשיתם זאת עדין, איך להעביר חלק מהמטלות לקבלן משנה, בתשלום.
לדוגמא: בייביסיטר שתבוא לכמה שעות/ כמה פעמים בשבוע לעזור עם הילדים/קיפול כביסה/וכו'. זאת יכולה להיות אפילו נערה שכנה צעירה וחמודה, ככה התשלום יהיה יחסית נמוך, ואפילו בזמן שאת בבית, והיא תרוויח ניסיון וכסף כיס בקיץ. גם פנסיונרית צעירה יחסית זה פיתרון אפשרי. הילדים של חברה שלי מאוד אהבו שהשכנה באה, וככה היא היתה עם ילד אחד ולא עם כל השלושה בבת אחת. כולם היו מרוצים: הילדים, החברה שלי, השכנה, ובעלה, שמאוד רצה להקל על אישתו, אבל עבד המון שעות.
אותו דבר עם אבא שלך ובעלך, האם יכול להיות מישהו חביב שיוכל לשאת חלק מהנטל?

אני מאוד מאוד מבינה אותך,למרות שאצלנו מצב הבריאות המשפחתי טוב יותר.
גם עלי עוברות תקופות שבהן פשוט אי אפשר יותר, והדרך לצאת מהן היא לאזן, לחזור אלי, לטפח את עצמי (ופה אין הכוונה לאיפור/צביעה/קניית בגדים).

משהו מכל זה מהדהד לך מתאים?
חיבוק גדול ויום נפלא!

משבר גיל 40

על ידי טליה* » 10 יולי 2019, 08:40

למ תודה רבה לך יקירה על המילים המחזקות...בדיוק במרגיעון הופיע המשפט "קושי הוא אינו בהכרח סבל" (-:

אני מרגישה פערים גדולים גם בתגובות שלי לסביבה, אם לדייק לבעל ולילדים: בעבודה אני שולחת להם הודעות מלאות חיוכים והבטחות ואהבה..וכשמגיעה הביתה אני מלאת רצון וכוונה להיות מאופקת בתגובות
שלי (משהו שעכשיו קשה לי לעשות) ואז קורה משהו קט ואני פשוט כמו בלון מתפוצצת, שולחת ארס לכל עבר, לא שוקלת מילים, הכל מרגיש כל כך כואב, אם אני צריכה לדמות את זה למשהו זה להגיע נאמר הביתה אחרי
שהגוף שרוף כולו וכאב ואז אפילו כל נגיעה (מטפורית) היא מכאיבה וגורמת לכאב והתפרצות....

ברור לי שזה נובע המון מכך שאין שנייה לעצמי: מהרגע שמתעוררת ועד השנייה שאני הולכת לישון אני מוקפת אנשים, אפילו בשירותים הקטנה באה איתי ותמיד אחת הבנות תצטרפנה להתקלח איתי
ובלילה הקטנה שלי שעכשיו גם בתהליך גמילה מטיטולים (הולך נפלא משבר טרום גיל המעבר עם לגמול פעוטה מטיולים (-; ) ישנה איתנו במיטה אז באמת אין רגע שלי לבד עם עצמי ואני זקוקה לזה
(ברקע יש בעל חולה טרשת נפוצה שעכשיו בלי קשר לטרשת הוא בבית לא עובד, אבי שגילו לו סרטן לפני מספר חודשים..סטרס....מלאאא סטרס)

אני אוהבת לעשות המון דברים: לקרוא ספרים (את זה אני מצליחה כמעט כל יום), לפסל ולצייר, לכתוב, הליכה על חוף היום, מפגשים עם חברות העניין הוא שאין לי כוחות לדברים האלו, אבל כמו שאמרת אני
צריכה להתחיל הכי בקטן עכשיו, מעט ולאט.

אני יכולה לשאול אם את מרגישה שאת כבר אחרי "המשבר" ? והאם את מרגישה שהשתנית ?

שיניתי את הכינוי שלי מ"מחפשת" ל"טליה"

משבר גיל 40

על ידי למ* » 09 יולי 2019, 13:28

מקשיבה.
שינויים במצב הרוח זה חלק מהחיים.
יש מחזורים ארוכים של שנים ומחזורים קצרים של ימים ודקות (לפעמים המצב משתפר בדקות)
חוסר חשק לקום - מכירה מהעבר.

כשנמצאים למטה אין הרבה כח אז תעשי מה שאת כן יכולה. בקטן.
איך את יכולה לעשות את היום שלך טיפה יותר טוב? עזרה שעתיים עם הילדים ולצאת להליכה? שחייה? בהייה? כתיבה?

מה את אוהבת לעשות?

בנוסף האם את יכולה להתקדם צעד קטנטן לכיוון החלום?

תמיד העננים מתבהרים והשמש חוזרת לזרוח. הידיעה הזו מעודדת - יהיה יותר טוב.

מקווה שהקיטור עזר. אם זה לא אופייני לך תקטרי עוד פה או במחברת. לפעמים זה מקל ועוזר לעשות סדר לאט לאט.

משבר גיל 40

על ידי מחפשת* » 08 יולי 2019, 08:25

בוקר טוב, תודה בנות על התשובות והתייחסות.

האם גם אתן חשתן שינויים במצבי רוח ?

מהשנייה שאני פוקחת את עיניי בבוקר ההרגשה היא שמתנפלת עליי מאין תחושה ומחשבה מעיקה של עומס ודכאון "הנה עוד יום" זה משהו שאינו אופייני לי בכלל.
איזו תחושה נוראית להתחיל איתה את היום...בנוסף לכבדות.
אולי זה בגלל העבודה - עובדת כבר כמעט חצי שנה במקום שמצד אחד מאוד נוח לי (קרוב לבית, כשאין שעות מתות אז אני נהנית מהעשייה והמשכורת יחסית טובה) ומצד שני רע לי (יש המווון שעות מתות מה שיוצר
שעמום נוראי וחוסר עשייה כך שהיום לא נגמר, אין לי אנשים בכלל לדבר איתן ברמה שבארוחת צהריים רק חלק מהעובדים אוכלים יחד וכל הארוחה נחליף מקסימום בהגזמה שלוש משפטים).
דווקא בשעות של רוח גבית שמופיעה פתאום אני חושבת למנף את הזמן הזה ולהתחיל לבנות ולשווק את המקצוע בו באמת חלמתי כל חיי לעבוד אבל החוסר בטחון שהיה בעבר עכשיו מתעצם יחד עם עייפות נוראית
שמביאה אותי לאזלת יד (גם העייפות קשורה לטרום גיל המעבר?)

יש בי רצון להשתבלל, דווקא פה בעבודה בגלל השעות המתות אני יכולה מעט, אבל כשמגיעה הביתה כל בקשה, כל פניה אלי כמעט (בייחוד כזו מהבעל) הופכת למעיקה שכן גורמת לי לצאת מהשקט, מההתכנסות שלי
וכך עם כל הקושי שלנסות להבין מה אני מרגישה ואיך אני מצליחה להרים את עצמי (כי לא. לא נעים לי להתבושש בזה מדי, אני יורדת לתהומות) והצורך לתפקד בבית (3 בנות שאחת מהן בת שנתיים וחצי ובדיוק התחלנו תהליך של גמילה מטיטולים שגם הוא מצריך אנרגיות שלא קיימות) אני מתמודדת עם בעל שנפגע ממני ומההתנהגות שלי.

קיטרתי מלא (גם לא אופייני לי) תודה למי שמקשיבה ומגיבה.

משבר גיל 40

על ידי אמא* » 05 יולי 2019, 21:13

אני לא חוויתי משבר וגם לא בגיל 30. אבל כן בגיל 20 הייתי בפאניקה להחליט מה אני רוצה ללמוד ולהתקבל וההיסטריה נמשכה כמה שנים וזהו.

מאז אין משברים של גיל.
אני חיה את חיי.

את התהיות וחשבונות בנפש שלי אני עושה כל הזמן בלי קשר לגיל 40.

משבר גיל 40

על ידי פלוני_אלמונית* » 05 יולי 2019, 12:53

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

את לא לבד. כל הנשים חוטפות את המשבר הזה ואגב גם הגברים.
יש שלב שבו כל אדם גבר ואישה, חשים שהם פיספסו את רכבת החיים.
וכל אחד מסיבות פרסונאליות.
הדרך היעילה לצאת מכך היא להבין שהיו לפנינו מאות מיליארדים שחוו את החוויה הזו ויהיו כאלה עד כלות אדם על פני האדמה.
היי חזקה והביטי בחצי הכוס המלאה והתמקדי בדברים היפים והטובים שיש לך יקירה.

משבר גיל 40

על ידי למ* » 04 יולי 2019, 23:39

את לא לבד
עכשיו ב 46 מרגישה שיוצאת מהמשבר :)

אין לי הרבה מה לייעץ כי התהליך מאד אישי.
חוץ מלקבל את עצמך כפי שאת
שם השמחה

המחשבות האלה הן הזדמנות
יש זמן להקשיב לעצמי
לשאול את עצמי מה אני רוצה ולקבל כל תשובה גם אם לא נשמעת הגיונית או אפשרית.

לגבי הטעם בחיים זו שאלה כללית מדי. אני מתחברת לשאלה מה אני יכולה לעשות היום כדי שהיום הזה יהיה שווה לחיות איתו.

משבר גיל 40

על ידי מחפשת* » 04 יולי 2019, 10:32

מחייה את הדף במטרה לשמוע עוד ואולי שוב מנשים שכתבו ויכתבו פה על איך הן עוברות ומתמודדות עם גיל הארבעים.
מרגישה כמו קודמותיי סינריום שחוזר על עצמו בצורת מחשבות שחלקן מרגשות, מלהיבות הפורשות בפניי אינספור אפשרויות לגילוי עצמי מחודש ואז מחשבות אחרות, מדכאות באות לפתחי המעוררות שאלות: מה השגתי עד היום ? מי אני כיום ? ומה אני רוצה להיות?
לעשות ? ולעיתים מחשבה מבעיתה, מכאיבה "מה הטעם בחיים?" וכמובן בו בבד עולה שיפוטיות וביקורת עצמית אי אני מעזה בכלל לחשוב דבר כזה.

אשמח לשיתופים, לתובנות והבנות ובעיקר להרגיש שאני לא לבד @}

משבר גיל 40

על ידי במשבר* » 07 נובמבר 2015, 01:09

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אשמח לשמוע מכאלה שחוו את המשבר בעקר בקטע הזוגי. ההבנה והידיעה שזה הוא זה זה הבן זוג שלנו שבחרנו לכל החיים. מה עושים כשפתאום נקרת הזדמנות לקשר חדש מלהיב ומסעיר. זה לא משתלב עם כל האמונות שלנו על עצמינו ורמת המוסריות שלנו ובכל זאת קשה לוותר על הריגוש :(

משבר גיל 40

על ידי אבישג_א* » 24 אוגוסט 2012, 04:07

עוד לא התאוששתי ממשבר גיל השלושים שנחת עלי לפתע פתאום (כי באמת, מי היה מאמין שאחרי 3 עשורים אתה מגיע לגיל המופלג הזה)
וכבר אני מתקרבת בצעדי ענק למשבר גיל הארבעים
של בעלי
כלומר הוא יהיה בקרוב בן ארבעים, אני מקבלת את המשבר במקומו
כי כמה שאני משתדלת להסביר לו שהוא ממש זקן וכדאי שיתייחס לגיל שלו ביתר רצינות וישקול צעדים הכרחיים : רישום לבית אבות, מקל הליכה וכד' הוא מתעקש להתעלם מכל הערותיי ולהתייחס אל עצמו כאילו הוא עדיין צעיר.
השאלה היא מה ניתן לעשות במצב שבו בן הזוג נמצא בהדחקה פנימית, איך ניתן לעזור לו להעלות את הנושא ולהביא אותו להתייחס ביתר רצינות אל הגיל הקרב, שיבין שהוא צריך להיות במשבר (-: .

משבר גיל 40

על ידי אבישג_א* » 19 מרץ 2012, 11:58

אחות קטנה
באמת המצב מאוד מתסכל, קשה לראות מהצד איך אדם הורס לעצמו ולאחרים את החיים.
השאלה אם יש מה לעשות בעניין, כי לפעמים נותר רק להתפלל ולהציע מעט תמיכה.
אני חושבת שאף אחד לא יודע מה קורה בין בני זוג ואיך הזוגיות שלהם, אולי זה מצב מתמשך
העיצה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה זה לפנות למישהו שאחיך כן מעריך, על מנת שידבר איתו ויבחון את המצב לעומק ואם יש אפשרויות אחרות מלבד פירוק המשפחה.

משבר גיל 40

על ידי אחות_קטנה* » 16 מרץ 2012, 08:49

אתמול בלילה זה היכה בי. אחי הבכו במשבר גיל 40. בכל הכוח.
נשואים עם שלוש בנות, חיים ברווחה כלכלית עם עבודות בעמדות מפתח, תחביבים זוגיים ואישים, המון השקעה בזוגויות ובמשפחתיות (לפחות ככה זה נראה מבחוץ, מתוך הבועה שלי)
...ופתאום הוא מחליט שהוא לא אוהב, שרע לו בזוגיות, שהיא לא טובה לו ( הוא כל הזמן טורח לומר לנו איזו אמא נהדרת היא, כמה היא חרוצה, נאמנה,טובה...)
פתאום הוא פותח תיק ברבנות מבלי להודיע להבכלל, מפנטז על משמורת מלאה על הבנות (הוא אמנם אחי ואני אוהבת אותו, אבל הוא חי בסרט עכשיו. הוא לא מצליח לקום בזמן לעבודה, אז איך הוא יצליח לעמוד במטלות הבית וההורות?)
ניסיתי להציע לו את המטפלת הזוגית שלנו אפילו לטיפול אישי והוא לא מוכן לשמוע.
הוא כל כך להוט לשבור את הכלים שהוא כמו שור.
ומההיכרות שלי איתו- כשהוא יתפכח כבר יהיה מואחר מדי.
וכמובן שעצוב לי על אישתו. אני חושבת שעולמי היה חרב עליי אם זוגי היה אומר לי בוקר אחד שהוא לא אוהב.
בקיצור- הוא עובר משבר ולא מוכן לעצור לרגע, לקחת נשימה או, חלילה, להקשיב.
אני רואה את התפתחות העלילה ועצוב לי.
עצוב לי על הבנות הקטנות שכל אחת כבר מתוסבכת בדרכה, עצוב לי עליו, עצוב לי עליה.
ומצד שני אני אומרת "שיאכל את הדייסה שהוא מבשל" אבל אם מבחוץ אפשר לראות משהו שהוא לא רואה ולעזור, אולי שווה להתעקש?

משבר גיל 40

על ידי סאלי_תדמור* » 16 אפריל 2011, 23:58

וואו אני נדהמת לקרוא אותך.

קראת במקרה את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"? של הרוקי מורקמי? את תתחברי לזה לגמרי, אני חושבת. הוא מדבר על דברים דומים לגמרי. הוא אומר על הכתיבה שלו: "את כל מה שאני יודע על הכתיבה, למדתי מהריצה". מדבר על העניין הזה של להשאר בנקודה הזו.
כמה חשבתי על העניין של להשאר. גם כתבתי על זה משהו - אני what]למדתי את זה מהיוגה i learned from[/po], כי לא ניסיתי ריצה עדיין... עכשיו כמובן שאת עושה לי חשק לרוץ. עוד מעבר למה שמורקמי עשה לי.

ממלא השראה הסיפור שלך @}

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 16 אפריל 2011, 22:31

כבר זמן מה שאני חושבת לעדכן בכמה מילים אבל לא יוצא לי להיכנס לפה. עכשיו ראיתי את הצעת האיחוד עם דף משבר גיל 40 (בשמחה), אז לכבוד ההעברה לבית החדש אני אנצל את ההזדמנות לומר כמה מילים של דיעבד.
הדף הזה מאד עזר לי. פתחתי אותו לפני כמה חודשים, אחרי שכבר הייתי בהיגררות ממושכת בתהומות של עצמי קרוב לשנה. המשבר הרשמי היה הסיפור בעבודה, אבל כשאני מסתכלת אחורה אני רואה את הדברים בדרך בה מספר נשים תיארו אותם פה. ההגעה לשיא, תחושת הריקנות, המפגש עם השדים מן העבר, כל אלה קרו בתזמון מושלם אחד עם השני, חמש דקות לפני 40.
אני חושבת שמה שפתח לי את היציאה מהמשבר הזה היה שני דברים, האחד הוא העניין שפיתחתי בריצה למרחקים ארוכים והשני הוא שהפסקתי לברוח. אני יכולה לשבת ולספר שעות על איך דווקא הריצה למרחק לימדה אותי את אומנות הלהישאר, אבל זה לא המקום. המדהים הוא שאני התחלתי לרוץ פחות או יותר בתקופה שתמונת המציאות המושלמת התחילה להיסדק, לפני בערך שנה.כתבתי - מדהים, כי אז עוד לא הייתי מודעת לקיומם של הסדקים ובוודאי שלא הייתי מודעת לזה שאני מתחילה לעסוק במשהו שעוד יתן לי כל כך המון כוח ונקודת עיגון משמעותית בחיי.
בשלב מסויים דרך הכתיבה פה הבנתי שאני משקיעה הרבה מאד אנרגיות בנסיון לברוח. כשהבנתי את זה, ניסיתי להשקיע אנרגיות בלהישאר. הדבר הנכון היה ללמוד לזהות את הדינמיקה של בריחה לאורך כל מסלול חיי. היא הרי תמיד היתה שם, לא המצאתי אותה לכבוד המשבר. פשוט ככה הייתי רגילה. לברוח מאיפה שלא נוח. מערכות יחסים, מקומות, רגשות לא נוחים. סאלי שאלה איפה שהוא בדיונים פה אם אני בכורה, ואני חושבת שדווקא המשבר הזה ישב על העובדה שאני לא בכורה. על זה שבתור הבת השניה שתויגה תמיד כמורדת, הבריחה מקושי היתה דפוס די מרכזי בחיי, בלי לקחת בחשבון שיום אחד אני אמצא את עצמי במקום של המבוגר האחראי שלזוועתו לא יכול יותר לעשות delete איפה שלא נוח לו.
וככה, כשאני מוסיפה כל חודש עוד ועוד מאות מטרים לריצה, לומדת את הכאב הפיזי ונשארת בתוכו, גם למדתי את ההישארות בכאב האחר. זה של חוסר השלמות, של חוסר הרצון להתמודד,של הקושי לשאת.
ונשארתי.
לא כאינרציה, אלא כבחירה. לא כי אין לי ברירה אלא כי זה שיעור חשוב בשבילי. כי בהשאלה, רק מי שרץ למרחקים מכיר את השלב שבו פתאום הריצה נעשית נעימה לגוף, טבעית, נינוחה, ורק מי שרץ למרחקים יודע שהנשימה של רצים למרחק נעשית עם הזמן, רכה ושקטה. ורק מי שרץ למרחקים מכיר את החוויה העילאית של סיום מסלול של כמה קילומטרים טובים. מי שפורש כשקשה, בהתחלה, לא יודע את כל אלה. (אני יודעת שאמרתי שלא ארחיב על זה אבל התפלק לי)
אני יודעת שהכל זה סיכומי ביניים. אני לא יודעת מה עוד נשאר לי לפתור עם עצמי ואיזה עוד קשיים יצמחו פנימה והחוצה. הגיל זה הוא שער להרבה דברים, מורכבים להתמודדות, שעוד יעברו דרכו ככל שהזמן יחלוף. אבל מפה, אני יכולה היום לראות את היופי ואת הצמיחה שרובכן דיברתן עליה.
זהו. מקווה שהדברים שנכתבו פה על ידי כל מי שכתבו, יעזרו לעוד נשים כפי שהם עזרו לי ללמוד לנשום ולהקשיב ולראות מבעד לכאב.

משבר גיל 40

על ידי נעה_זני* » 27 פברואר 2011, 12:38

שנתיים אחרי אני רואה את השינוי הגדול שחל בי ובחיי
ואני יכולה להגיד שזה לא משבר גיל ארבעים אלא מהפך גיל ארבעים,הפוסט הזה ממחיש את המהפך ותוצאותיו
http://noa-photographer.blogspot.com/20 ... -food.html

משבר גיל 40

על ידי פלוני_אלמונית* » 28 דצמבר 2010, 14:51

רוני יגר (אחת המקימות של מחסום ווטש) אמרה לי פעם "תמיד אני אומרת לצעירות שהכיבוש לא הולך לשום מקום..." באסה.

משבר גיל 40

על ידי עוד_מעט_41* » 27 דצמבר 2010, 23:43

יושבת, קוראת, ומודה ליקום על המקום שבו אני נמצאת,
עובדת, ומשלימה לימודים ליום שאחרי,,,,,
היום שכבר לא אקום בשמחה לעשייה הכל-כך שוחקת,
היום שצעקות יגברו על הצחוק,
ביום שלא אתרגש לקום בראשון לספטמבר,
ליום שארצה להגיד ברוך שפטרנו.... ב-30 ליוני,
ביום שארצה לחנוק במקום לחבק,
ביום שלא אוכל יותר להכיל.

ואת
לא מוצאת את מקומי,
הפתרון נמצא בעצם השם שבחרת לך, חפשי את המקום שלך,
אותו תחביב של פנאי שאולי יענה לך על הצורך של מילוי החלל, הריקנות,
אולי משהו רוחני, מיסטי, שיתן לך תשובות לשאלותייך הבוערות,
והלוואי שתמצאי מענה לאשר מציק לך.
שולחת אנרגיה מלאת אור, אהבה, ובעיקר שמחה.

משבר גיל 40

על ידי סאלי_תדמור* » 25 דצמבר 2010, 23:32

מצאתי כתבה על ספר של רונה רענן שפריר, מתארת משבר שאני חושבת שהוא דומה מאוד לשלך.
חושבת שיעניין אותך.
מדברת על ה"כלום" הזה שאת פוגשת עכשיו.

משבר גיל 40

על ידי רוזמרין* » 25 דצמבר 2010, 10:55

ראשית, את כותבת נפלא! במיוחד אהבתי את:
לעזוב את הכל, את כל הכאבים, לזחול מתחת לעור שלה, להיות עסוקה בלחייך ללקוחות מזדמנים, ולחזור הביתה ברחובות המוכרים עד כדי נחמה של העיר הזו.

שנית, אני חושבת שמה שקוראים לו "משבר גיל ארבעים" הוא יותר שלב סיכום ביניים ומעבר לבדיקת העתיד.
הגיל הזה, לרוב האנשים, הוא (מעבר להיותו בערך חצי החיים) שלב שבו הוצאנו את הראש לנשום אחרי שנים של בניית זוגיות, בית, קריירה וגידול ילדים קטנים. דווקא עכשיו, כשהכל יציב יחסית וברור ורגוע, יש אפשרות לנוח רגע (מנוחה מטאפורית לגמרי כמובן). בשלב הראשון, של סיכום הביניים, יש הצפה של זכרונות מילדות ועד היום. ההצפה מלווה ברגשות עזים ובבילבול אבל גם מאפשרת לנו לזהות את רצף הבחירות, ההחלטות והמעשים שלנו ולהתחיל להבין מי אני בעצם.להבין למה בחרתי את מה שבחרתי ואיך הגעתי עד הלום. בשלב השני יש בדיקה אם מה שהתאים עד היום (או קרה תוך כדי ריצה)- מתאים גם עכשיו או שצריך מקצה שיפורים.

שני השלבים האלה יכולים לקחת כמה שנים טובות. הם כרוכים גם באבל וגעגועים על מה שהיה ולא יחזור ויכולים לגרום לנו להשתבללות, לבחינה פנימית עמוקה, לטיפול פסיכולוגי (או ללימודי ימימה וכד'). בעיני, זה המסע המופלא שכתבתי עליו בתחילת הדף.

השלב השלישי הוא שלב התיקונים. בחירת חלומות ויעדים חדשים שמתאימים לעצמי של היום. לי זה היה (והווה) שלב מענג.

שבת שלום

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 25 דצמבר 2010, 10:03

אחנו בשבת ביקור בעיר הולדתי.
יש לי איזה דיאלוג ממושך, מאד מורכב, עם הבית, אבל לא רק איתו. גם עם רחובות העיר שגדלתי בה, אנשי העיר, ריחות העיר והדרך שבה הבוקר עולה בה והערב יורד בה. יש לי דיאלוג מאד מאד מורכב עם החולין של העיר הזו, שבנוי מן האפשרות הנעדרת של מה היה קורה אילו הייתי בונה את החיים הבוגרים שלי בתוכה. חיי הבוגרים והחולין שהם מורכבים ממנו מתרחשים בעיר אחרת, רחוקה, אבל ההיכרות הכל כך אינטימית עם העיר הזאת, שבה גדלתי, יוצרת בביקורים שלי פה סוג של מפגש מאד מיוחד בין אני הצעירה לאני הבוגרת.
בחודשים האחרונים כשבאנו לכאן, זה היה מאד קשה. היה בי געגוע עמוק, מן צורך להיבלע בקרביים של המקום הזה, צורך בנוחם. היום, אחרי אימון בוקר מוקדם נסעתי לקפה היחיד שפתוח בסביבה בשעות מוקדמות כאלו. בפעם הקודמת שהייתי פה, המשבר היה בשיאו, המלצרית החביבה והמוקפדת שקיבלה את פני בדלפק נראתה לי כהתגלמות האושר, מבעד לכאבים הנפשיים שאפפו אותי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לעזוב את הכל, את כל הכאבים, לזחול מתחת לעור שלה, להיות עסוקה בלחייך ללקוחות מזדמנים, ולחזור הביתה ברחובות המוכרים עד כדי נחמה של העיר הזו.
היום קניתי ממנה שוב קפה, ניסיתי להיזכר בתחושה שאז היא עוררה בי, אבל לשמחתי זה לא היה שם. המלצרית היתה אדם אחר שלא עורר בי שום הזדהות או רצון, הקפה היה קפה, הרחובות, העיר. כל אלה לא העידו הבוקר עלי, לא עשו קרעים בנפשי. כן, זאת בשורה טובה.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 25 דצמבר 2010, 09:47

אבל אני יודעת שזה יחזור לי
בדיוק לפני חודש אמרו לי כמה נשות מחסום שאני מכירה, שזה בסדר, הכיבוש לא יגמר כל כך מהר, ואני יכולה בינתיים לקחת את הזמן שלי להתארגן מחדש על חיי, עד שזה יחזור לי.
אגב, אני כן מאמינה שאפשר להיות אמא וגם אקטיביסטית. זאת חוויה מאד מעצימה. אבל אם אני זוכרת נכון את התקופה שאחרי הלידה של הראשון, זה היה בפירוש זמן של התארגנות מחדש, או בעצם, זה היה זמן של קריסה מוחלטת של העולם הישן, ואז- התארגנות מחדש, שהגיעה עם לידתו של השני.

משבר גיל 40

על ידי פלוני_אלמונית* » 24 דצמבר 2010, 19:55

גם אני פעם הייתי אוד אקטביסטית. הייתי יוצאת למחסום בחמש בבוקר וכלום לא הזיז לי (שמאלנית יפת נפש, מה לעשות). כשנכנסתי להריון הראשון, הפסקתי ללכת. הרגשתי שזו אחריות גדולה מדי לקחת גם את הבטן איתי. ניסיתי אחרי הלידה לחזור מתישהוא לפעילות ולא הצלחתי אחת הותיקות הרגיעה אותי ואמרה שיש זמן לכל דבר ועכשו הזמן שלי להיות אמא. הודיתי לה מאוד ועד היום אני מודה, כי עוד לא הצלחתי לחזור לפעילות. אבל אני יודעת שזה יחזור לי.
איימי

משבר גיל 40

על ידי בת_ארבעים* » 24 דצמבר 2010, 13:14

איזה דף מקסים ומעורר מחשבה
כל מה שכתבתן למעלה נשים חכמות נשמע כל כך נכון ועמוק

אין בי שמחה
לא מוצאת יקרה, מה שלי עולה דבר ראשון, מתוך הזדהות עמוקה, כדבר סופר וומן אחת לרעותה: השמחה אובדת כאשר החיים הופכים להיות אוסף של משימות. אנחנו עסוקות ב- doing ומעט מדי ב- being. הסיפוק בסוף יום הוא עצם ההספק והעמידה בכל המשימות, ופחות מהחוויה שחווינו. אז מה עושים? "מרפים". יפה בתיאוריה וקשה ליישם. אני לכל הפחות משתדלת לא לקלקל ליתר בני המשפחה שעדין יושבים לשולחן ומתענגים על מרק הירקות המזין שהכינותי, בשעה שאני כבר מריצה בראש את אוסף המטלות שנותרו לפני השינה.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 24 דצמבר 2010, 09:27

אתמול נסעתי הביתה מפגישה שהיתה לי בערב, משהו מהחיים הקודמים שלי, כשעוד הייתי פעילה מאד במסגרות אקטיביסטיות.
קיבלתי את הכבוד היאה לאנשים שנעלמו וחזרו להופיע, שהוא רב, למצער, מן הכבוד שניתן לאלה שמתמידים, ישבתי שם, עייפה מאד, מחפשת בתוכי את הזיק הזה שפעם הביא אותי להאמין שאני יכולה להזיז הרים אם רק ארצה, ולא היה. זה לא היה שם.
כשאני עושה חישובים קצרים ומהירים, אני יכולה לומר שמצד אחד יש תחושה שהשבר הגדול מאחורי, למשל מהבחינה המקצועית אני נמצאת היום במקום אחר, הצלחתי לצלוח את הסערה הגדולה בעבודה ואפילו קצרתי שבחים על איך שעשיתי זאת, הפגנתי הרבה מאד כוח והפסקתי להתנצל עליו, מה שיצר חוויה מאד ברורה וחיובית לעצמי ולסביבה ומנע התפרקות של כל הצדדים, אבל מצד שני,אין בי שמחה.
אין בי שמחה.
אני כמובן מודה על חיי ואוהבת אותם, מכאן אני יכולה היום לראות יותר בבירור את ההישגים האישיים שהגעתי אליהם אבל אני גם בתחושה של.. לא יודעת. קטנות. אם הייתי דתיה, הייתי אומרת שאלוהים נוכח יותר בחיי, ובמובן היותר מקטין של המילה. אני היום מאד מודעת למגבלות הכוח. מודעת גם לעובדה שהעשור האחרון היה עשור שבו היתה המון נוכחות לתחושות הפוטנטיות, אולי אפילו האומניפוטנטיות, ושהיום צריך להיפרד מזה. זה כבר לא שם.
אין בי שמחה.

משבר גיל 40

על ידי המלצה_על_ספר* » 21 דצמבר 2010, 18:23

למי שלא קרא : ( לגבי משבר גיל הארבעים )
כשניטשה בכה
קראתי אותו עכשיו בפעם השניה - אחרי שכבר קראתי אותו לפני הרבה שנים
עכשיו הבנתי הרבה יותר טוב

משבר גיל 40

על ידי עלומה_ולא_עלמה* » 20 דצמבר 2010, 23:24

נפתח איזה חלל שצריך למלא מחדש אבל לא באותם תכנים,
קשה להפרד מהתכנים הקודמים , גידול ילדים וכיוצא בזה,הזוגיות משתנה גם כן,
הגוף, הפנים, החזה הבטן המראה באופן כללי...
אני מרגישה שאכן כפי שציינת (לא מוצאת אותי) יש בי המון עוצמה עכשיו, בטח יותר מקודם,
אבל נסיבות החיים ושגיאות העבר הובילו אותי למצב שעם כל הכח שיש בי אני במבוי סתום!
אני מתעסקת עכשיו בחיפוש אחרי השביל הנכון לצעוד קדימה עם כל המיגבלות שיש,
מחפשת גם את השימחה הפשוטה שחסרה לי כבר כל כך הרבה זמן...
וגם מסגרת לשתף ,לתמוך ולהתמך בכל זה ולא מוצאת...

משבר גיל 40

על ידי יעל_צ* » 20 דצמבר 2010, 22:01

(())

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 20 דצמבר 2010, 21:50

אני לא יודעת, עלומה...
אנחנו כל כך מתוכנתים לפחד מההתבגרות, ומצד שני- אני מסתכלת סביבי ורואה יותר ויותר נשים מבוגרות ממני שאני יכולה למצא בהן מודל לעוצמה נשית.
למשל, במקומות הפוליטיים שהסתובבתי בהם עד לא מזמן, יש נשים רבות בגילאי 50 ומעלה, שמצליחות להזיז הרים. לא פחות.
בספר "החיים" של ג'ודית ויורסט, היא כותבת על המושג של התעלות מעל לאני (ego transcendence), בהתייחס להתבגרות בעשורים המאוחרים יותר של החיים:
"התעלות מעל לאני מאפשרת לנו, בעוד אנו תופסים את עצמנו כסופיים, ליצור קשר עם העתיד באמצעות אנשים או רעיונות, להתעלות מעל למגבלות האישיות שלנו בעזרת מורשה שאנו משאירים לדורות הבאים". אולי יש בזה נחמה. (ואין לי ספק שיש בזה כוח)

משבר גיל 40

על ידי עלומה_ולא_עלמה* » 20 דצמבר 2010, 10:28

. ''אני האמא ואני הילדה שכמהה לאמא ושתינו נמצאות באותו הגוף וזכרונות ילדות מתערבבים עם המציאות של זכרונות הילדות שהיום נוצרים אצל הילדים שלי''.
אין ספק שמה שכתבת פה (לא מוצאת אותי) הוא חלק גדול בתוך כל זה ,במיוחד עם הילדות שלי היתה עצובה קשה ומבלבלת!
יש פה גם מאבק על השלמה של התבגרות וזיקנה והתמודדות של הנשיות בתוך כל זה,
ובנוסף ההכרה שיש ויהיו דברים שכבר לא נעשה- ויתור בכדי לשמור על הקיים.
ולבסוף, מה עכשיו? איך בונים משהו חדש אופטימי, איפוא השמחה והסיפוק???
איך מתכוננים לבגרות, לזיקנה?

משבר גיל 40

על ידי שחף_אהובי* » 20 דצמבר 2010, 01:54

להתיידד עם הכאב זה לוותר על הילדה. לוותר על הילדה זה לוותר על התקווה להיות מנוחמת. לא כי אני רוצה לוותר עליה אלא כי אני מבינה שאין.
לא מהנסיון שלי. להפך. לא הייתי אומרת "להתיידד עם הכאב", אבל ללמוד להפסיק לפחד ממנו. אצלי זה הביא למציאה גם של הילדה וגם של הנחמה.

ואז לברוח. - אז זהו, שהיה לי את הרגע הזה שכבר לא היה כוח, ופשוט לא הייתי מסוגלת יותר לסבול את ההרגשה של לפחד מעצמי, ואז עצרתי במקום, בכמה מובנים.
קיבלתי את הכאב כמו שהוא, לא ניסיתי להתיידד איתו אבל גם לא ניסיתי להמנע ממנו. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. (אבל מצד שני, יכול להיות שהמטען שלי יותר מסובך)
ממחזרת את עצמי מ תהליך ריפוי מהתעללות חברתית בילדות: בהדרגה הכאב משיל מעצמו עטיפות שגורמות לו להיות מן מפלצת איומה שאי אפשר להתמודד איתה. לאט לאט יורד הפחד מהכאב, הבושה, החרדה ששוב יצחקו עלי ויעליבו אותי, עד שנשאר רק הכאב. והכאב עצמו הוא לא כל כך נורא בלי הפחד. ואפילו באיזה שלב הוא מתחיל לפעמים להרגיש לא כמו כאב של הצלפה, אלא כמו של כאב של החלמה וצמיחה
.

משבר גיל 40

על ידי שלולית_י* » 19 דצמבר 2010, 20:41

קוראת אותך מתחילת הדף.
אמנם עוד לא בגיל 40, אבל בהחלט מזדהה עם חלקים שנכתבים פה בדם.
אני עושה עכשיו עבודה שהיא תהליך נפשי מזכך ומבהר ומבאר. מלווה ומנהח אותי בדרך עירית לוי, שאני מציעה לך לפנות אליה לשיחה. לי היא עוזרת מאד.
המון אהבה,
וכן, אנחנו בעצם האמהות לילדות שהיינו, מין לולאה בלי התחלה ובלי סוף..
לילה שקט ורגוע (())
שלולית.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 19 דצמבר 2010, 20:17

ההחלטה להיות בתהליך מחייבת אותי לפתוח תדרים, להקשיב לכל מה שמגיע, בעיקר לדברים שמגיעים מלמטה, מבפנים. כל מני קרעים של זכרונות, של מחשבות, להיות עירנית יותר לזרמים התת קרקעיים.
לנסות להפעיל קצת יותר התנגדות מול הצורך הפיזי לברוח מהכאב.
בעיקר כי הוא שיתק לי עד עכשיו את כל שאר הקולות.
עלומה, אני כל כך מזדהה עם התחושה של עור דק מדי. מצד שני, אני מוצאת את עצמי הרבה מאד בימים האחרונים חושבת על האנרגיה הזאת של הכאב, ועל הפרדוקס שהיא מייצרת אצלי, כי הכאב מביא אותי לרצות בכל הכוח לבטל אותו והרצון לבטל אותו רק מקבע אותו עוד יותר. אי אפשר לברוח. כשאני נותנת מקום להבנה הזאת, אני מצליחה לשמוע את המוסיקה שמתחת לכל הדברים. אני מצליחה להפעיל מעט חמלה כלפי עצמי.
זה מוקדם מדי להגיד משהו שיחזיק מעמד גם מחר. המשבר עדיין נמצא בכל, הכאב עדיין אורב בשביל לשתק אותי בכל מפגש שיש לי עם עצמי הלא מושלמת, עצמי שהיא תוקפנית מדי, רכה מדי, רגשנית מדי, דחוייה מדי, מהוססת מדי, זרה מדי לעצמי.
נראה שהחודשים האחרונים הם אוסף של התנסויות קשות שיש לי עם עצמי, שהמשותף לכולן הוא שכאילו איבדתי את הכוח להתגונן מפניהן, לספר לעצמי דברים שירחיקו את הכאב, לזמזם לעצמי משהו מוכר שירגיע את הפחד.
ואז מופיע הרצון לברוח.
בימים האחרונים אני חושבת על ההשתקפויות של ההורים שלי בתוכי. הילדים גדלו והיום אני האמא שאני יכולה להשוות לזכרונות הילדות שיש לי מההורים שלי. יש בזה משהו מאד מבלבל. סוג של לולאה שבה אני האמא מתוך הילדה שהייתי. אני האמא ואני הילדה שכמהה לאמא ושתינו נמצאות באותו הגוף וזכרונות ילדות מתערבבים עם המציאות של זכרונות הילדות שהיום נוצרים אצל הילדים שלי. אני לא יודעת למה זה כל כך כואב אבל זה כל כך כואב.
אולי זה בדיוק כמו השיר שכתבה נוסעת סמויה. ההשתקפויות האלו יוצרות איזשהוא בלבול, איזשהוא געגוע לעולם אבוד. ובמקביל להם המציאות מכה באכזריות בדיוק בכל המקומות הלא מושלמים שאני סוחבת איתי משם, מהעולם האבוד. אבל אין שום רוך. אין יד שתלטף, אין פילטרים. רק כאב, כאב, כאב. הכאב של חוסר השלמות מתערבב עם הכאב של געגוע למשהו שאיננו.
ואז לברוח.
ואז לעצור כי לא התקדמתי מילימטר למרות שברחתי בכל הכוח.
להתיידד עם הכאב זה לוותר על הילדה. לוותר על הילדה זה לוותר על התקווה להיות מנוחמת. לא כי אני רוצה לוותר עליה אלא כי אני מבינה שאין.
בכלל בכלל לא פשוט.

משבר גיל 40

על ידי עלומה_ולא_עלמה* » 19 דצמבר 2010, 11:18

ארבעים וחמש
היה הגיל שגרם לי להתאבל על מות כל הדברים שכבר לא יצא לי לעשות,
ולהבין שבן הזוג הוא לא מושלם ולא יוכל לעזור לי כמו שדימיינתי...
ואז גלשתי לאיטי לתוך גיל המעבר וכל המשתמע מזה,
אני בת חמישים וחמש לא מפורקת כמו קודם, והאמינו לי זו היתה התפרקות ואבל קשים ביותר!
אבל עם עור דק מדי ועדיין מחפשת דרך לשלווה ותחושה של סיפוק.
איך אפשר להגיע לשם?אני מחפשת לפני שבאמת יהיה מאוחר מידי...

משבר גיל 40

על ידי א_ל_א_ן* » 19 דצמבר 2010, 01:42

אני קוראת את הדף הזה, מרגע שנפתח, וגם אני בת 43 וגם צונחת, בעצם, אני לא צונחת, כי בינתיים עוד לא עליתי על המטוס, ממנו אצנח. מחפשת את השער למסלול המראת המטוסים בטרמינל... [התייחסות לשם הדף שאוחד הנה, לצנוח-לתוך-משבר-גיל-הארבעים]

משבר גיל 40

על ידי ב_עילום* » 18 דצמבר 2010, 10:30

ושאני בתמורה נעשית כל מני דברים שאולי פעם ידעתי למיין החוצה מתוכי די בקלות.

אני קוראת את הדף ומבעד לכל ההזדהות והתמיכה שרוצה להציע, אני פשוט מתפעלת מיכולת הכתיבה שלך.
יש לך כתיבה ברמה מדהימה.

(עכשיו רק צריך לקחת את כל הכישרון, היצירתיות, העוצמה הללו ולהפוך אותם בעדך...... :-) )

משבר גיל 40

על ידי סאלי_תדמור* » 17 דצמבר 2010, 22:26

אולי הקטע הוא שעכשיו, אחרי שכבר יש את האיקסים על הילדים והקריירה וכל אלו, ובנינו והוכחנו את עצמנו, אנחנו כבר מספיק חזקות בשביל להתמודד עם השדים שבפנים.

מתאים לחוויה שלי גם.
צריך כוח בשביל השדים, כוח שלא היה לנו פעם.
עכשיו כשיש כוח, השדים מדפקים על דלתינו... שנשמע אותם סוף סוף...

משבר גיל 40

על ידי שחף_אהובי* » 17 דצמבר 2010, 19:54

לברוח זה לא רע כשאין לך ברירה ואין לך יכולת להתמודד. זה מה שמאפשר לבנות חיים, לרפא את עצמנו, להצליח. להמשיך הלאה ולהתקדם. הבעיה היא שזו לא באמת בריחה, זו יותר הדחקה, ויש לה מחיר. גם בגלל שהחלק מהעצמי שממנו בורחים ואותו מחביאים, נהיה יותר ויותר כבד, דוקא כשנדמה שהוא כבר רחוק מאחורה, כי הוא ממשיך לצבור עוד ועוד משקעים. הוא לא באמת נעלם. וגם בגלל שביחד עם הילדה המבוהלת והפגועה נמצאת גם הילדה המאושרת ששמחת החיים והגדרה העצמית שלה לא תלויות בכלל "באיפה אני ובמה אני עושה כדי להתפרנס". וכשאת בורחת, את בורחת משתיהן ביחד.
( וב עילום כתבה מעולה פעם, על הדרקון שמגן לא לגעת בכיסי כאב של הילדות, שמישהו צריך לספר לדרקון שהמלחמה כבר נגמרה...)

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 17 דצמבר 2010, 16:49

לברוח זאת פעולה של בהלה. של פחד.
למשל, אם הייתי אומרת לעצמי, או קיי, זה כל מה שיש, עכשו אפשר להתבונן ולהחליט מה שלי ומה לא, במקום זה אני אורזת הכל, קוראת לו שלי, ובורחת ממנו והוא אחרי.

למשל, היום התפרצתי על מישהו מהשכונה שלנו. הייתי מאד תוקפנית. אחר כך כשחשבתי על זה, כאובה, כי היה לי קשה מאד למצא את עצמי בעמדה הזאת, חשבתי שהכל בראש שלי נעשה עיסה של דברים. שפתאום קשה לי למצא את הקול השקול של עצמי, ושאני בתמורה נעשית כל מני דברים שאולי פעם ידעתי למיין החוצה מתוכי די בקלות. חשבתי על זה שאם הייתי פחות מבוהלת מעצמי, אולי היה לי קל יותר להימנע מהסיטואציה הזאת. כי בבריחה הזאת מהחלקים שבי שקשה לי איתם, באופן פרדוקסלי הם מתחזקים.

משבר גיל 40

על ידי עפרה_שחר* » 17 דצמבר 2010, 16:18

מה רע בלברוח?

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 17 דצמבר 2010, 15:01

הדינמיקה של המשבר הזה היא כזו שכל פעם זה תופס אותי לא מוכנה מכיוון אחר. דמעות גם הבוקר, על עוד אירוע של התרסקות פנימה והחוצה.
אולי הקטע הוא שעכשיו, אחרי שכבר יש את האיקסים על הילדים והקריירה וכל אלו, ובנינו והוכחנו את עצמנו, אנחנו כבר מספיק חזקות בשביל להתמודד עם השדים שבפנים.
אולי באמת.
אני מרגישה שפתאום רשימת התכונות הפחות טובות אצלי מרימה ראש, וגוררת אותי לתהומות הפרטיים שלי. אולי זה באמת שבעשור האחרון כל כך השתדלתי להיות את הטוב ביותר שאני יכולה, אבל בחודשים האחרונים יצא כל כך הרבה פעמים שאני פוגשת פנים שלי שאני לא אוהבת. הבת ארבעים שאני, מבינה שזה מה שיש, הילדה שאני מבקשת לברוח, אבל דבר אחד שאני מגלה בגיל הזה הוא שבניגוד לשנות העשרים שלי שבהן היה לאן לברוח, ובניגוד לשנות השלושים שלי שבהן האמנתי שעם עבודה טובה אפשר להגיע למקומות טובים, היום אני פשוט תקועה איתי, לטוב ולרע.בתקופה האחרונה בעיקר לרע. משהו בי עדיין מסרב לקבל את רוע הגזירה, מחפש בלי הפסקה את הדלת החוצה. זאת ממש תחושה פיסית של חוסר שקט. אני מניחה שהמשבר הזה יעבור כשאני אפסיק לרצות בכל הנימים שלי לברוח.

משבר גיל 40

על ידי מיכל_צמות* » 17 דצמבר 2010, 00:00

לא מוצאת - גריינתי אותך.
הדף הזה קולע ונוגע בי. בת 41 ומרגישה לפעמים את הדברים שאת כותבת. את התהומות הגדולים שנפערים - מתוך כלום.
יש לי תחושה שהרבה מהגירושין סביבי בגיל 40 לערך, נובעים מתוך המשבר הזה - ומעריכה מאד אותך על שהתייחסת ברצינות לזוגיות, ועבדתם על שיפור שלה. מאד משמעותי במשבר הזה בן זוג תומך ומפרגן. אשרייך.

מרגיעון: "קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו". יצא לי כבר פעם שלישית היום, אז החלטתי לצטט אותו.

משבר גיל 40

על ידי שחף_אהובי* » 16 דצמבר 2010, 05:49

בלבל אותי הדף הזה. הייתי יכולה לחתום שכתבתי אותו בעצמי. אבל אני כבר 41 וחצי, שזה שנה וחצי שלמות אחרי 40. התפרקתי. התרסקתי.
ואחר כך הפחד נעלם. ביחד עם האגו. נשארו שאריות, אבל זה לא אותו דבר.

את כותבת:
_אבל בפנים זו היתה התפרקות מוחלטת. מוחלטת.
שהתלבשה על עוד דברים._
פתאום השאלה- מי אני, נפתחת שוב לדיון. כמה שאני אשתדל, זאת לא חוויה נעימה.

וסאלי כותבת:
_עד כמה אנחנו מוכנים להביט בעיניים של החלקים הכמוסים ביותר שלנו, אלו שנדמים להרסניים ביותר?
אני מאמינה שגם הם באים לטובתנו, אבל בהחלה זה בהחלט, בהחלט לא נראה כך._

ואני חושבת, אולי הקטע של גיל 40 הוא לא בחולשה, אלא דוקא בחוזק.
אולי הקטע הוא שעכשיו, אחרי שכבר יש את האיקסים על הילדים והקריירה וכל אלו, ובנינו והוכחנו את עצמנו, אנחנו כבר מספיק חזקות בשביל להתמודד עם השדים שבפנים.

משבר גיל 40

על ידי נוסעת_סמויה* » 16 דצמבר 2010, 04:31

15-12-2010
לפנות בוקר
לפנות בוקר נשמעה הקריאה אמא מחדר הילדים
מתוך שנתי, להרף עין של בלבול דימיתי שאני היא הקוראת
וזו אמא שלי שתכף תבוא להשיב את העולם לתיקונו

ממעמקים קראתיך אמא

(אוטוטו בת ארבעים בעצמי)

משבר גיל 40

על ידי נוסעת_סמויה* » 16 דצמבר 2010, 04:26

אני חושבת שהעבודה שאת עושה בדף הזה - הכתיבה והדיאלוג עם נשים נוספות - היא דבר מאד חשוב ומשמעותי. אני עשיתי עם עצמי עבודה מאד משמעותית באמצעות דף שפתחתי כאן פעם וליווה אותי דרך כמה חודשים של משבר התפתחותי דומה.
יחד עם זאת, מרגישה מעומק הבטן והאינטואיציה שכדאי להשלים את העבודה הזו בעבודה שנעשית פנים אל פנים, בתוך קשר טיפולי, אולי לא רק דרך הראש אלא גם דרך עבודה גופנית כמו התמקדות.
בהצלחה @}

משבר גיל 40

על ידי כמעט_וסיימתי* » 16 דצמבר 2010, 00:06

אני חושבת שכמעט וסיימתי את משבר ה 40 שלי. מה שתארת בפתיחה של הדף היה טקסט שיכולתי לכתוב כמוהו לפני שנתיים. ואז עזבתי את העבודה, "התמסרתי" לארבעת הבנות, כאילו נשמתי, כאילו נרגעתי... ואז, נשברתי לגמרי, אפילו קצת רציתי למות, בטח ובטח שרציתי מאד לעזוב את הבית, לא רק אותו, אפילו את הבנות. הקריסה הטוטלית בדימוי העצמי כשעוזבים עבודה אינטנסיבית במשרה בכירה שזוכה להכרה חברתית מאד משמעותית היתה לי הפתעה מוחלטת. לא חשבתי שאני אוטרד מזה כקליפת השום. אבל אוהו! אל תעזבי עכשיו. תעזבי כשתמצאי אותך מחדש. ואולי אז כבר לא תרצי לעזוב. אני חושבת שהדבר הגדול שלמדתי הוא באמת לשים זיין על מה שחושבים עלי. פשוט לא לספור את זה. פעם הייתי האמא המושלמת הזאת, שתמיד עושה את העוגות יומולדת הכי מושקעות באחת בלילה, אחרי שגמרתי לשלוח את גרסת השינויים לחוזה, היום - בחיים לא. או שלא יהיו הערות לחוזה, או שתהיה עוגה מעפנה, אבל אני לא אלך לישון בשלוש בלילה אלא אם באמת בחרתי את זה, לא משנה מי מת. מאז כבר חזרתי לעבוד, בעבודה הרבה יותר רגועה, עדיין לא מתמוגגת ממנה, אבל כן יודעת לשמור על עצמי במירוץ . להיות קצת סוציומטית כשצריך. וכל הזמן לזכור ש"החיים זה עכשיו". הרבה יותר רואה חברות, הרבה פחות שואפת לגדולות. זה כל כך מקל. זה כיף. שתדעי שלמרות שקשה להאמין זה עובר . והכי קלישאה זה העניין עם הילדים גדלים, אבל זה באמת נכון. הכל הרבה פחות חונק. את נשמעת אישה מדהימה, ובאמת מחכה לקרוא את הספר שלך. או בלוג. או משהו...

משבר גיל 40

על ידי פלוני_אלמונית* » 13 דצמבר 2010, 22:30

הדף הזה פשוט תפס אותי לא מוכנה. כבר יומיים מזילה דמעות עליו. פשוט מזדהה. ניסיתי להגדיר לבן-זוגי מה הבעיה ויצא לי "הלכתי לאיבוד בתוך החיים שלי".
שממש ממש קשה לי אני תמיד מתנחמת שזה יעבור בסוף למרות שזאת נחמה של טיפשים כי מאד חשוב לחיות את ההווה ולא את העתיד, וגם שמה שהשגתי עד עכשיו (רגע לפני 40) יכול למלא חיים שלמים של אנשים אחרים, שוב נחמת טיפשים כי הקצב הורג אותי (לא שאני קובעת אותו).

מה עוד עוזר לי :
טיפול פסיכולוגי - אני כן בכורה...וכן יש משהוא בדינמיקה בילדות שלי שבהחלט משפיע על ההתנהלות שלי כיום. התנדבות במרכז סיוע לנשים -זה גם עוזר לתת פרופורציות לחיים ואחוות נשים אמיתית תמיד עוזרת.

ומשימה חדשה שלי במסגרת הלהרגיש יותר טוב היא שמכיוון ש"נאבדתי" אני מנסה "למפות" את חיי בנקודת זמן זו כדי להבין מה בדיוק מקשה עלי נפשית (עד חוסר יכולת לישון בלילה...) ולחפש מרווחים פנויים
בין הסדקים יכולות לצמוח הפתעות ירוקות.

משבר גיל 40

על ידי סאלי_תדמור* » 13 דצמבר 2010, 21:49

אני מניחה שאם הייתי בכורה אולי האחריות הגדולה על כתפי היתה טבעית לי יותר

אולי.
אבל הבכורים לא נולדו בכורים. הם נולדו יחידים.
ה"תפקיד" של הטובים לא 100% טבעי, הוא התחיל בגיל מסוים, גם אם זה צעיר.
ולכן יש שם משהו רדום שוכן, משהו בד"כ סמוי, משהו שלא רוצה להיות טובים.
כדרכן של הכללות זה לא תמיד נכון... אבל די נפוץ.

לא ממש קשור לנושא שלך... סטיתי קצת.

אני משתדלת לזכור שעכשיו זה שיעור.
|L|

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 13 דצמבר 2010, 20:30

היום קיבלתי תוצאה של מבחן שעשיתי, דינמיקה קבוצתית לאיזה תפקיד בכיר שניסיתי להתקבל אליו במסגרת נסיונותי לחלץ את עצמי מעצמי.
התוצאה של המבחן היתה לא גבוהה (קשה לי לכתוב- נמוכה), ולא עברתי לשלב הבא.
בדיוק אספתי דואר כשהייתי בדרך עם הקטנות לסופר וככה אני בכניסה לסופר עם העגלה ושתי הצפרדעות העולצות והמעטפה עם התשובה ביד ולנסות להיזכר איזה ירקות ואיפה השקיות ואיפה אני.
כשעשיתי את המבחן דווקא הרגשתי טוב. זה אולי הגרוע מכל. כי זו לא העובדה שלא עברתי שלב, שקשה לי, כמו התחושה הזאת, שהודאויות התחלפו בחוסר ודאות. שאני המודעת והשלמה כבר לא. שמבחן דינמיקה קבוצתית הופך להיות עוד תמרור שמזכיר לי שמה שאני יודעת אני בעצם לא יודעת .
צרות של עשירים , לחשתי לעצמי. הסופר היה מלא באנשים שאני מכירה ושיחות חולין נעימות בין המדפים והקטנות שעשו רעשים כל כך חמודים , מתרוצצות כמו לווינים קטנים במעילים ולחיים סמוקות מסביב לעגלה. אני משתדלת לזכור שעכשיו זה שיעור. אני משתדלת לזכור שרק בין הסדקים יכולות לצמוח הפתעות ירוקות. אני משתדלת לזכור שלא לדעת חשוב לא פחות מלדעת. לפעמים אפילו יותר.
פתאום השאלה- מי אני, נפתחת שוב לדיון. כמה שאני אשתדל, זאת לא חוויה נעימה.

משבר גיל 40

על ידי רוזמרין* » 12 דצמבר 2010, 13:14

זו רק העבודה שלנו. זה הכל. זה לא מי שאנחנו. זה רק מה שאנחנו עושות
פלונית, הזדהיתי עם כל מה שכתבת, פרט למשפט האחרון.
אני חושבת שאנחנו זה כל מה שאנחנו עושים וחווים ואיך שאנחנו מציגים לעצמנו את זה.
למה בחרת את העבודה (והתואר) המסויימת הזו? מתוך מה שהיית כשבחרת. ואת בוחרת בה שוב ושוב כל פעם מחדש מתוך מה שאת. וכשיש שינוי בך, יתכן ותשני מקום עבודה או סגנון עבודה וכו'. בדיוק כמו שקורה בחיי זוג ובכלל.

משבר גיל 40

על ידי נועה_ברקת* » 12 דצמבר 2010, 13:02

משום מה כמו שהתחלתי לקרוא, חשבתי על הספר רודף העפיפונים ואיך שהוא נפתח בטלפון שמחזיר את גיבור הספר שהוא בן 37 לגיל 9 ולמה שקרה שם... מציעה לך לקרוא בשביל הכיף.
גיל 9 הוא גיל חשוב מאד ביצירת "מי שאנחנו חושבים שאנחנו" ויש לכך כוח מניע אדיר שמספיק בערך עד גיל 35 ואולי קצת אחר כך. כשאנחנו מגיעים לגיל 40 זה כבר לא מספיק ובדרך כלל מחכה לנו מעבר לפינה מה שהשארנו מאחור בגיל 9. בשבילי זה היה להתגבר על הבושה שידעו מי אני באמת ולתת לאני הזה האמיתי להיות גם בחוץ. לביוגרפיה שלנו יש היגיון משלה והיא גם מונחית מתוכו תמיד. בהצלחה

משבר גיל 40

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 דצמבר 2010, 10:23

משבר גיל הארבעים שלי היה מלווה במחשבות מאוד דומות, ובתחושות זהות. תחושה של חוסר שליטה, שמה שמנהל אותי הוא פחד ולא בחירה אמיתית. שמעולם לא בחרתי את המסלול בו הלכתי. שעוד רגע זה מאוחר מדי. שאני לא יכולה לרדת מהמסלול הזה וכו' וכו' עד כדי מחשבות על כך שאין טעם בחיים האלה ומקומות קשים של שאלות על למה בכלל הבאתי ילדים לעולם.
היום, אחרי המשבר, במקום טוב אחרי המשבר, גיליתי שלי לא התאים לעשות שינוי קיצוני. חשבתי הרבה על לעזוב את העבודה, את התחום (אני בעלת דוקטורט בתחום העיסוק שלי כך שההשקעה הייתה אדירה כמו שאת מתארת לעצמך), להמציא את עצמי מחדש, להתחיל משהו אחר. אבל אחרי הרבה תהיות ומחשבות הבנתי שזה לא מתאים לי ולמשפחה שלי. מה כן? שינויים קטנים - לקחתי מנקה לשלושה ימים - היא גם מנקה וגם מבשלת ואני לא עושה כלום בבית יותר!!! התפנה לי זמן וירד לי תסכול. התחלתי ללמוד פעם בשבוע תחום ששונה לגמרי מהעיסוק שלי. תענוג צרוף!! משהו שהוא רק שלי ועבורי. יתכן שאעסוק בו בעתיד ויתכן שלא. לא חשוב לי בכלל. עשיתי סדנא של ביירון קייטי והתחלתי להבין שהכל זה סיפור שאני מספרת לעצמי והוא עושה אותי אומללה. קשה להסביר, צריך להכיר את העבודה.
בקיצור - משימות קטנות, הצלחות קטנות, חגיגות קטנות. לא שינוי דרסטי בחיים, אלא מספר שינויים וחידושים ממוקדים אבל משמעותיים.
כל זה איפשר לי לשים את העבודה בפרופורציה. זו רק העבודה שלנו. זה הכל. זה לא מי שאנחנו. זה רק מה שאנחנו עושות.

משבר גיל 40

על ידי ב_עילום* » 12 דצמבר 2010, 09:07

זאת מדרגה רוחנית נמוכה

???????

מי שם בפנים קובע את זה?

אין שום דבר נמוך בכל אספקט של חיינו כאן...

לנסות למצוא את זה המשמעות, את הרוחניות ה"גבוהה" לא בתוך החיים שלך, זה כמו לחפש במקום הלא נכון.

אותו דבר שאת רוצה ומחפשת קיים כבר בחייך. כפי שהם היום בדיוק. והוא תמיד היה שם . זה בילט אין.

כשאת מתבוננת, כל אספקט של חייך יכול להיות שער למקום הזה.

משבר גיל 40

על ידי חני_בונה* » 12 דצמבר 2010, 08:25

ניסיתי את ההצעה בדבר הצניחה והיא לא מתאימה בגירסה הזו.
כמובן שאת יכולה למחוק אם היא לא רלונטית לך.
תודה!

משבר גיל 40

על ידי עפרה_שחר* » 12 דצמבר 2010, 01:01

אני פשוט לקחתי את הילדה שלי (משפחה קטנה) ונסענו לנו להולנד לנהל את המעבר לארבעים בטיול שחיזק אותי מאד. הרגשתי משמעותית את המעבר הזה (אני בת 41) כהתפכחות, פראקטיות ועוצמה, ביחד עם קבלה עצמית, ויתור על פאנטאזיות שהיו מה שאני עד אז ואבל על נבילת הגוף (הכל בסדר, אבל וואלה- לא מה שהיה פעם...). אצלי זה משהו אחר שמציק- ועדיין- אולי פשוט להתאוורר קצת ולחזור לחיים שלך ממקום אחר, אחרי התבוננות ממרחק מסוים שיאפשר קלילות ושינוי מהותי בהתייחסות?
תזכרי יקירה- בלי לזלזל בקושי שלך- זה צרות של עשירים. את איפה שאנחנו חולמים להיות כדי שנוכל לתקן ת'טעויות תוך כדי נגינה...

משבר גיל 40

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 11 דצמבר 2010, 20:51

ובקשר אלייך: נשמע שיש לך פריוילגיה של זמן להתבונן. אז שווה לעשות את זה, אולי אפילו להתבונן עם עוד מישהו מולך, למשל יועצ/ת ביוגרפי/ת שיעזרו לך לראות תמונה מלאה של מה שקורה לך עכשיו, גם בהקשר של מה שהיה אז בראי של עכשיו.
להתחזק, לקחת את הזמן להתחזק ולראות מה נכון, מה דורש שינוי, על מה לוותר, במה להתמקד. וכן, להיות הורים זה לרצות לנהל כשבעצם מישהו אחר מנהל אותנו חלק ניכר מהזמן אם לא כולו. מה עושים עם זה זה כבר אישי מאד.

משבר גיל 40

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 11 דצמבר 2010, 20:45

רוקדת, כמה אומץ צריך בשביל לעשות מה שעשית
תודה אבל המחמאה לא מגיעה לי. לפעול באומץ ונחישות היתה לעזוב ברגע שהגיע המשבר, או לפעול בנחישות כדי שמה שקרה (לא חרם כמו אצלך, אבל דברים שהצריכו תגובה מיידית) לא יקרו. שילמתי ואני עדיין משלמת מחיר כבד על כך שלא פעלתי מספיק בנחישות או לפחות עזבתי מיידית. המחיר הכלכלי של זה היה כבד מנשוא. אז כן, בסוף היה לי אומץ, אבל לקח לי יותר מדי זמן. לפעמים צריך פשוט להגיב, לא להתבונן.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 11 דצמבר 2010, 20:21

רוקדת, כמה אומץ צריך בשביל לעשות מה שעשית. אני כל הזמן שואלת את עצמי, האם אני מוכנה באמת לוותר על הסטטוס הנוכחי של חיי. ואז אני נאלצת להודות שלא. לכן יש לי המון הקלה בתגובות שאומרות להישאר ולהרפות.

זאת מדרגה רוחנית נמוכה, להבין שאני כל כך תלויה באיפה אני ובמה אני עושה כדי להתפרנס, בשביל ההגדרה העצמית שלי. הלוואי והייתי מגלה שאני חזקה יותר או אמיצה יותר בשביל ההגדרות הצרות האלו.

במבי, לתוך המלכודת פסעתי לפני כמה חודשים, מאז זו צניחה בלי קרקעית. קרקעית זה טוב. זה מסמן את הסוף של הנפילה, את הגבול האחרון של הכי גרוע שיכול להיות. העובדה שאני לא שם, שלא התרסקתי אלא אני רק ממשיכה ליפול, ממלאת אותי באימה. זה התחיל עם הסיפור הזה בעבודה שהלך והסתבך והתפשט גם לתוך החיים הפרטיים ויצר משבר בזוגיות, כי כמו שאומר האיש, כשרע, אז זוגיות הולכת למקום האחרון. בעיקר אם היא זוגיות טובה. אבל זיהינו בזמן ועשינו עם עצמנו עבודה בתקופה הזו והדברים טובים הרבה יותר. אבל אצלי בעבודה הדברים מסרבים להתיישר, אני חושבת שזה בעיקר כי אני מתקשה מאד לעשות לעצמי ריפריימינג החוצה מהמשבר. וכשאין דרך להסתכל על הדברים אחרת, הם לא משתנים.
לפני המשבר הגדול דווקא היה טוב. אני חושבת שזה גם חלק מהנפילה הגדולה- היה מהיכן לרדת. החיים היו טובים, מספקים, העבודה היתה מצויינת, הייתי אחרי קידום, מממשת את ההבטחות שתלו בי, המון עיסוקי פנאי מאד מגוונים, עשייה חברתית, הכל היה טוב.
בעצם.

ככה אני מספרת את זה. נראה לי שהמציאות היתה קצת יותר מורכבת. המשבר התחיל עוד לפני מה שקרה בעבודה. זה התחיל במן כרסום איטי, כבר תקופה די ארוכה, בלי להגיד את זה במילים, תחושה כזו לא נאמרת, שאני מובסת. שהחיים מביסים אותי. שאני משמינה, שאני נזרקת ממקום למקום, שסדר היום שלי לא מוכתב על ידי אלא על ידי ארבעה ילדים, עבודה, בעל ושגרה לוחצת, שאחזקת הבית היא מרדף אינסופי שאין לי סיכוי להשיג אותו, שהציפיות של בן הזוג למין לא נפגשות בכלל עם העייפות בסוף יום שלי, שכל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי אבל אין לי סיכוי לקבל את זה.
סוג של כניעה לחיים. אני חושבת ששם זה התחיל. בפינוי המקום שלי לטובת כל הרעשים האחרים.

משבר גיל 40

על ידי חני_בונה* » 11 דצמבר 2010, 18:44

אמרתי לו, אני לא יודעת איך להרפות. אין לי את השריר הזה
נתת בשם הדף יופי של רעיון. ....צניחה [הכוונה לשם הדף לצנוח-לתוך-משבר-גיל-הארבעים שאוחד לכאן]
אפשר להתאמן גם בדמיון מודרך. אפשר צניחה חופשית, אפשר גם בעזרת מצנח שאתה יכול לכוון בדיוק לאן לצנוח
בהשראת הבעל המפרגן והתומך את יכולה להוסיף לאמצעי הביטחון (בדמיון כן?) רשת ביטחון ענקית שמחכה לך בכל זמן בכל מקום ועשוייה מחומרים שאת החלטת עליהם.
(עשית לי חשק הולכת להתאמן על כך לעצמי!)
תודה

משבר גיל 40

על ידי במבי_ק* » 11 דצמבר 2010, 16:51

בעצם, כמה זמן את מרגישה ככה? הרי לא בנית "מלכודת" אלא "חיים". מתי זה השתנה?

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 11 דצמבר 2010, 16:42

מרשה לעצמי לנחש שאת ילדה בכורה
דווקא לא.. שנייה במספר. אני מניחה שאם הייתי בכורה אולי האחריות הגדולה על כתפי היתה טבעית לי יותר.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 11 דצמבר 2010, 16:41

לבקש מהבעל היקר והתומך שלך שיזיז ת'תחת הענוג שלו ויתחיל לפרנס, כי עכשיו תורך להתמלא- נתת מספיק?
עפרה, מרגישה צורך לתקן אם נוצר הרושם הזה-הוא עובד, קשה. רק השכר לא בהתאם... כמו רבים וטובים אחרים.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 11 דצמבר 2010, 16:39

במבי, את מן הסתם צודקת. המספר 40 הוא רק מספר. מה שבאמת השתנה הוא זה שהחיים דורשים ממני להתבגר. באופן מיידי. חד משמעי. נחרץ. לקחת את הדברים לידיים, להגיד אמירות ברורות, לפזר ערפל, לעבוד קשה כדי להחזיק את הקיים. אני חושבת שמה שמצליח להפתיע אותי ואולי זה לא קשור לגיל אלא לסיטואציה, למצב הנוכחי של חיי ולאפשרויות הבריחה המצומצמות, הוא שפתאום הילדה שבתוכי הרימה ראש והיא מתחננת שאהיה היא. כל דבר שאני עושה היום, כל אמירה ניהולית, כל אקט סמכותי, כל גילוי כוח חדש שלי, נחצבים בסלע ממש, כי על כתפיי רוכבת היום ילדה קטנה ועיקשת, והיא לא רוצה להיות פה.

אני מנסה דרך פה להקשיב לכם ולה, להבין מה היא אומרת אבל גם להצליח להתבונן בעולם דרך עיניים אחרות, מבוגרות, של אנשים אחרים ובעיקר של נשים אחרות, כי אני מבינה שאני ממולכדת בתוך מלכודת פרטית לגמרי, שבניתי בכוחות עצמי ושמאד רע לי בתוכה.

משבר גיל 40

על ידי במבי_ק* » 11 דצמבר 2010, 15:52

אה, ועוד משהו. מנהלים יכולים להרכיב לעצמם צוות. תבחרי לך צוות נאמן שיודע להעריך אותך ואת דרך הפעולה שלך.

משבר גיל 40

על ידי במבי_ק* » 11 דצמבר 2010, 15:45

אני רוצה לנסות לכתוב מחשבות שאולי תגבשו למשהו קוהרנטי:

אני שמה לב אצלי שהרבה פעמים היחס שלי (ושל אחרים) לדברים הוא פרשני. למשל, הסיפור שלך עם החרם של פעם והתחושות שעלו עכשיו - יכול היה גם מאוד לחזק אותך. הנה את - בוגרת, מנוסה, פועלת ברכות מתוך כוונה ואופי, אך יודעת גם לגייס אסרטיביות וקשיחות כשצריך - כדי לא להיות באותה עמדה שהיית בה כילדה. אנשים תככנים כנראה יכולים לצוץ בכל מיני שלבים בחיים. ודווקא הפריזמה שדרכה את פועלת - משתנה.

אבל בך זה מעורר זכרונות ילדות. זה טבעי. נראה לי שהרבה פעמים אלה טריגרים להלך נפש שקורה בפנים. אני מניחה שבדרכך המקצועית היו עוד פעמים כאלה, שלא עוררו בך את אותם הרגשות. אולי ההבדל שהוא שעכשיו את בת 40? ואיכשהו הגיל הזה משום מה מבקש איזושהי נקדות מבט אחרת. אני גם בת 40, ואצלי אין (כרגע לפחות, במרץ בת 41 :-)) שום חיבור אחר לגיל הזה מאשר לשנים שקדמו לו.

יש דברים שמשתנים, כמו בכל שנה. אני יכולה לומר שבגיל 40 החמיר לי הבקע בפופיק שהיה קיים הרב שנים כנראה. זה מבאס אותי. אבל זה לא בגלל שזה קרה בגיל 40, אלא בגלל שזה קרה. אולי יעזור לך להביט על האירועים שבלתי קשורים לגיל, ולחשוב מה הם עושים לך בלי קשר לגיל. התנאים שבתוכם את פועלת ישארו אותו הדבר - אבל תוכלי אולי לאפיין טוב יותר מה מפריע לך ומה האפשרויות שלך לטפל בהם.

אני חושבת שכשרון ניהול זה משהו נדיר, ומנהלות נשים זה הדבר הכי מדהים לכל ארגון. אז אולי התחום שבו את עובדת הוא תחרותי, אבל את הכישור של לנהל אפשר לקחת לכל מיני תחומים, ויש ביקוש, וכאן דווקא הגיל פועל לטובתך!

אם הצלחת בעשר שנים, אינטנסיביות, עם גידול ילדים וצמיחה בעבודה - להפוף איזשהו טרנד קודם בחייך - אז אנחנו כבר יודעים שאת יכולה.

עכשיו המנהלת האמפתית - ואל תוותרי על זה, זה לא סותר ניהול, בחיי שאני מכירה כבר מספיק מנהלים מקסימים, אנושיים ומצטיינים - המהלת הזאת יכולה לחשוב איך היא מנהלת פרוייקט קצת אחר - שינוי טרנד נוסף כדי לשפר את חייך. תחשבי על זה - את בנקודת פתיחה ממש טובה. לדעתי - קטן עליך, ואנחנו פה.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 11 דצמבר 2010, 14:50

ממשיכה לכתוב את מה שהתחלתי-
ואז, בעבודה, בתפקיד הנוכחי, זה פתאום קרה. מן גרסה מוקטנת של החרם, אותו חרם מכיתה ד', או אולי זה רק בעיניים שלי גרסה מוקטנת, כי בכל זאת, אני לא בת 9 והסביבה היא ממש לא בית ספר, גם לא יחסי הכוחות- הם בכלל לא דומים, אבל מה שקרה הוא שלתוך המקום המאד מכיל שבניתי בעבודה, נכנסו שתי בחורות שעובדות תחתי, והשתמשו ברצון שלי שיאהבו אותי כדי לפרוץ את הגבולות, להתנגד, לבעוט בכל הכוח, בי. המנהלת שלהן.
זה כלל גם נסיונות שלהן לגייס עוד אנשים למרידה הזו. לשמחתי, המקום הניהולי המכיל גם בנה לי צוות של עובדים נאמנים, אבל פתאום, בגיל 40, מצאתי את עצמי עומדת מול סוג של חרם מסוג חדש עם ניחוח מאד מוכר. של דחייה. של לעג.
לקח לי זמן להתעשת, לפעול בצורה ניהולית וברורה מולן. אבל בפנים זו היתה התפרקות מוחלטת. מוחלטת.
שהתלבשה על עוד דברים.
כשאני חושבת על זה עכשיו, ההתפרקות הזו יושבת בראש ובראשונה על השאלה, למה אני צריכה את כל זה. האם הרצון שלי לנהל לא נובע בעצם מהרצון שלי בהכרה, והאם האמירה הברורה שגייסתי, שהפכה אותי בבת אחת ממנהלת מכילה למנהלת כוחנית, היא משהו שאני רוצה בכלל להיות. ואז התעורר בי קול קטן אבל ברור וכואב, שביקש, שמבקש בלי הפסקה, לברוח. לחזור להיות ילדה. ללכת לישון במיטה עם מצעים צבעוניים שאמא הציעה לי, שהחיים יתחלקו למשימות קטנות וברורות. ללכת לים. לבכות. לבכות.

משבר גיל 40

על ידי סאלי_תדמור* » 10 דצמבר 2010, 23:12

קוראת אותך בעניין, הרבה ממה שכתבת נשמע מוכר מאוד.
מרשה לעצמי לנחש שאת ילדה בכורה... רואה הרבה את ה pattern הזה אצל בכורות, אני גם.
נהדר שאת שוב שמה לב למה שקורה איתך.

משבר גיל 40

על ידי עפרה_שחר* » 10 דצמבר 2010, 15:10

היי- אפשר לדבר חופשי? אף אחד לא מקשיב, נכון? הילדים ישנים, הבעל עסוק, העובדים שלך בבית- את לבד עכשיו, נטו.
אז תשמעי: נגיד, אבל רק נגיד, שהיית יכולה הכל. מה היית בוחרת?
חצי שנה דמי פיטורין וקצבת אבטלה, טיול לחו"ל עם המשפחה בספינה ולגדל ראסטות?
לבקש מהבעל היקר והתומך שלך שיזיז ת'תחת הענוג שלו ויתחיל לפרנס, כי עכשיו תורך להתמלא- נתת מספיק?
ללמוד אומנות, לרקוד ולהרגיש סקסית, לנסוע קצת לבד או עם חברה, אחות, או אמא?
לקרוא, לעשות עוד תואר במשהו מעניין שהוא יקר ולא פראקטי, למלא את מצברי האינטלקט?
אולי פשוט בא לך להיות תחת ניהול של מישהו אחר קצת, ולא לנהל את כל העולם בעצמך?
מה מרגיע אותך? חיבוק, מסאג', אמבטיית קצף, ספורט והליכה בטבע, זמן חופשי עם הילדים, האזנה למוסיקה, בטלה?
המרגיעון: כשאת לא יכולה יותר- אל תכילי.

משבר גיל 40

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 10 דצמבר 2010, 11:40

משתפת אותך:
אצלי באופן אחר לגמרי, עזבתי את העבודה. זה לקח שנתיים. שנתיים בהן התבוננתי, הסתכלתי, חשבתי מה מפריע לי, שיפרתי את מה שהיה חסר ונתתי את מה שיש לי באהבה במקומות שיכולתי ויחד עם זאת הגעתי למקום של לתת קצת פחות, קצת פחות מאת כל כולי ולהישרף כלהזמן.
אני מובטלת ועומדת להתחיל לימודים שאורכים כשנה. אין לי מושג מה יהיה עם כסף ואני חד הורית. מצד שני, הגעתי לתובנות שלא איפשרו לי להמשיך במקום שהייתי על אף שאני אוהבת את התחום שעסקתי בו ועל אף שאני הולכת לעסוק בדברים אחרים לגמרי ואין לי מושג אם אצליח לשלב או לעשות אפילו מעט ממה שאני אוהבת.
בהקשר הזה יש דמיון, על אף שכל הפרטים שונים: העבודה שלי טיפחה את האגו והביטחון העצמי שלי. לא בכסף בדרכים אחרות, היא ליטפה אתהדימוי העצמי שלי ועכשיו אני הולכת לעסוק במקצוע שהדימוי החיצוני שלו הוא של מי שלא סיימה תיכון. התהליך שעברתי היה לוותר על האגו בהקשר הזה, לוותר על כל הדימויים החיצוניים שיש לי בראש ולסביבה ולעשות מה שאני מבינה שיתמוך בי ובצרכים הנוכחיים שלי. זהלא קל.
עדיין אני מוצאת לנכון לציין לאנשים חדשים שאני פוגשת את העיסוק האחרון שהגדיר אותי בכל כך הרבה מובנים והגדיר לי את הדימוי העצמי. רק מה? הוא לא שירת אותי ואת מה שאני רוצה וצריכה בחיים שלי.
אנשים סביבי מופתעים מזה שאני הולכת ללמוד עיצוב שיער, מקצוע של "פריחות". אני עוד רק בתחילת הדרך ולא יודעת לאן זה יוביל אותי ומה יקרה, אני יודעת שהיתי צריכה הרבה אומץ כדי לפנות דווקא לכיוון כזה ולא להמשיך מהמקום בו שחררתי, שבאמת באמת העצים לי את הבטחון העצמי אבל לקח ממני כל כך הרבה ובאיזשהו שלב לקח יותר מנתן, גם כלכלית, גם מבחינות אחרות.

אני לא ממליצה לעזוב. אני ממליצה להתבונן. אני גם ממליצה לשנות את מה שאפשר לשנות מבפנים, אם אפשר. אצלי היו הרבה נתונים חיצוניים שהפריעו לי, כמו מרחק גיאוגרפי ממקום העבודה ושנמאס לי לבלות במכונית. היו עוד דברים. שווה לעשות התבוננות רצינית ואם אפשר, במקומות הקטנים שאפשר, להוריד הילוך. תגלי שהעולם לא מתמוט בלעדייך, שיש מקומות שאולי אחרים יכולים לקחת במקומך. ולא, הם לא יעשו את זה כמוך, הם יעשו את זה כמוה וכן , זה לגמרי פוגע באגו אבל גם לגמרי עוזר לנשום.
לא תמיד יש צורך לעזוב, לפעמים אפשר לשנות מבפנים. תנשמי, תסתכלי.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 10 דצמבר 2010, 08:26

בגיל 9 עשו עלי חרם.
כל הכיתה, בהנהגה של שתי ילדות.
היה בי את הדבר הזה שמזמין התעללות מהסוג הזה. הייתי ילדה חכמה, רגישה ורגשנית, עם רצון לבלוט ולהבליט את מי שהיא. לא ידעתי אז עדיין שזה יעלה לי מחיר כבד שאני אשלם במשך כל חיי, גם בחיי הבוגרים.
בטיפול שעברתי בסוף שנות ה- 20 של חיי, עברתי תהליך ארוך וחשוב של ללמוד לאהוב את הקטנה הזאת שלא השכילה לדעת שמי שמתבלט חוטף. למדתי לחמול אותה.
מי שעבר חרם יודע שחמלה היא לא הדבר הראשון שאתה חש כלפי עצמך המוחרם, ותמיד יש כוח גדול יותר בפנים שרוצה להצטרף לחרם על עצמך, שבז לעצמך כמו שאר הילדים.

עברו עוד עשר שנים.
החרם לא עלה בהן כנושא אבל מה שכן היה קיים, כל הזמן, הוא החשש שלי שלא יאהבו אותי. הרצון להיות טובה. אהובה. תמיד, אבל תמיד קיים הפוטנציאל ששוב שתי ילדות יאספו את כולם, יצביעו באצבע מחודדת על כל הפגמים שלי ויצחקו בקול רם.
זאת נטייה די מסרסת, בעיקר אם אתה מתקדם מקצועית כמנהל. אי אפשר להיות כל הזמן טוב, ומשלמים על זה מחירים. אחד המחירים, למשל, זה להיות לא ברור במקום בו אתה נדרש להיות ברור, ואז יש עניין של גבולות. של היעדר גבולות ברורים. רק כדי לא להיות רעה בעיני אחרים. אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה אנרגיה בזבזתי על לא להיות רעה. למזלי בתפקידים בהם התקדמתי, יש אלמנטים טיפוליים, כך שהעובדה שנחשבתי מנהלת מכילה וטיפולית לא נזקפה לרעתי, להיפך, היא קידמה אותי למעלה, אבל האנרגיה שדחפה אותי כל הזמן הזה לא היתה הרצון להיות טיפולית אלא הרצון שיאהבו אותי. או יותר נכון- שלא ישנאו אותי. כשאני חושבת על זה היום, זה די ברור שכל זה יום אחד יתפוצץ לי בפרצוף. כמו שקרה.

אני מרגישה צורך להניח מעט למילים עכשיו. כואב לי הגוף. הגב. הכתפיים.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 10 דצמבר 2010, 08:10

המזל הוא שיש עוד משהו שאפשר לעשות עם הקולות החתרניים האלה: להקשיב.
אכן. אכן.

משבר גיל 40

על ידי לא_מוצאת_אותי* » 10 דצמבר 2010, 08:09

אני מוצאת את עצמי מהרהרת בדף הזה בין לבין, בפינות השקטות שיש לי ביום.
חשבתי על כמה דברים. על כמה קשה לעבור תהליך כשיש ילדים בסביבה. אני מוצאת את עצמי מצד אחד מאד נאחזת במשפחה הגרעינית שלי בתקופה הזו, מקבלת מהם המון כוח ואת האהבה שאני זקוקה לה, אבל הרעש בחיי, שנוכח בכל מקום ובכל שעה, העובדה שאני כמעט אף פעם לא פנויה מעשייה, מפריעה לי לקבל את המשבר הזה כתהליך. במילים אחרות, אני כל הזמן נופלת ונאחזת. זאת לא דינמיקה טובה. אני שמחה שפתחתי את הדף הזה. הוא נותן הזדמנות ראשונה להתבוננות. שכחתי כמה זה חשוב שיהיה את המקום הזה. אם מישהו היה אומר לי פעם, בשנות העשרים של חיי, שיגיע יום שבו אני אשכח להתבונן פנימה, לא הייתי מאמינה. החיים שינו אותי, אולי באמת הגיע הזמן לבדוק איפה אני ממזגת את עצמי שבאה מכל המקומות.
קראתי את מה שאמרתם על העבודה, אני מניחה שבאמת זה נכון וממילא לא מקבלים החלטות מתוך משבר. אני לא יכולה להתחיל לתאר לכם את האנרגיה הפנימית הזאת שצורחת עלי לברוח, להתגונן, לצאת, להתקפל, מתנגשת בקיר של המציאות ושל העובדה הפשוטה מאד שאני לא יכולה לברוח מעצמי. אני חושבת שמה שהכי כואב בתוך כל זה הוא שהמשבר הזה איבד לי את הקול הפנימי. את הקו הזה שעובר מהקודקוד ועד הבטן ומחזיק אותי אסופה וברורה לעצמי. אני כבר לא ברורה לעצמי יותר וזה לא כיף כי אני שונאת שונאת להיות במצב של אין לי מושג. אני מניחה שצריך להתחיל להתרגל...

רמי, רציתי לספר לך, שנגעת בנקודה כואבת מאד. לפני המשבר הזה לקחתי חלק בגוף חברתי- פוליטי, והייתי פעילה מאד שם. בעיני היכולת הזו להחזיק תחומי עניין שהם מעבר למשפחתי- מקצועי, הם סימן לבריאות נפשית, לחוסן. זה היה מאד כואב לגלות שאין בי אנרגיות להמשיך להיות במצב של נתינה שהיא מעבר למעגל המיידי שלי. נפרדתי מהם לאחרונה בצער, אחרי כמה חודשים שהבטחתי להגיע ולא הגעתי והבטחתי לעשות ולא עשיתי. אני מייחלת להגיע לרגע שבו אתגעגע לחזור. היום זה פשוט לא. קוראת בצער את כותרות העיתונים ואין לי שום כוח להיות שוב חלק מהגוף החשוב שמתנגד למציאות החברתית שמתהווה בארץ.
אגב, אני כן עושה פעילות גופנית מסודרת. זה אחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי היום. הגוף שלי הוא אולי המקום היחיד שבו אני לא מובסת.

מהססת אם לומר זאת. אולי צריך.
המשבר הזה דומה באופן מבהיל למשבר שעברתי בגיל 9.

משבר גיל 40

על ידי סאלי_תדמור* » 07 דצמבר 2010, 23:01

כותבת לך עוד כמה מילים, שמסתובבות לי בראש בתקופה האחרונה, עוד לפני שכתבת.
כבר כתבתי לך שאני עומדת במקום שיש בו משהו משותף איתך.
מקום שבו השגתי את מה שרציתי, ויש לי המון עבודה, ופתאום מתעורר בי משהו נוסף, קול שהיה רדום שאומר די בשקט: לא רוצה.

מה שאנחנו יודעים לעשות עם קולות כאלה, קולות מפריעים, משבשים, לא פרודוקטיביים... הוא שני דברים: להשתיק או לציית. להדחיק וללכת לישון (בעבודה...) עוד 5 שנים, כמו עד היום, או להיפך, לציית מיד לקול הזה, ולזרוק הכל לפח. לעשות את השינוי ומיד.

המזל הוא שיש עוד משהו שאפשר לעשות עם הקולות החתרניים האלה: להקשיב. זה לא קל, כי הם די מאיימים, אבל אפשר ללמוד להקשיב להם ממש. לתחקר אותם. מה מפריע להם, מה הם לא אוהבים, מה הם רוצים באמת. זה לא תמיד בדיוק מה שנראה בהתחלה. יכולות להיות פה הרבה הפתעות מרתקות, אני יכולה להעיד מעצמי ומאחרים.

זה סוג הקשבה מיוחד. הקשבה ללא הזדהות (זה לא אני) ועם הרבה סקרנות ואמפטיה.
מאוד מספק.

משבר גיל 40

על ידי רמי* » 07 דצמבר 2010, 22:39

כיוון ואת זקוקה למקום עבודתך, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה הדימוי העצמי, וכנראה שהחלפת מקום עבודה בשלב זה, לא תשפר את המצב, יתכן ואף תרע ( כיוון ואת תחפשי עיסוק דומה שיתן לך תמורה כלכלית וכן סיפוק והרגשת כבוד והערכה).
אני גם מאמין שאין מה לדבר על שינוי בדפוסים , כמו לקחת הכל יותר בקלות, לעבוד פחות, לא לחשוב על העבודה בזמן שאת בבית... - אלו תהליכים ארוכי טווח שאין לפסול אותם, אך את זקוקה לשינוי עכשיו.

יתכן וכדאי לבחון תחומים אחרים אשר יוסיפו לך סיפוק ואושר, תחומים מחוץ למסגרת העבודה אך ללא שבירת המסגרת שבה את מנהלת את חייך.
פני לעצמך זמן לעשות מה שאת חולמת עליו אך מוותרת בשל לחץ הזמן, האחריות בבית / עבודה.
צאי ללמוד / לעשות ספורט / חוג / פגישה עם חברות / ... דברים שהרבה זמן לא עשית מחוסר זמן - ויתרת - עשי זאת באופן קבועה!
אל תוותרי. את חשובה מספיק כדאי שתמצאי זמן קבוע כל שבוע לעצמך !
חישבי על דבר שאת אוהבת על מנת שתחכי לו ,שהוא יעסיק אותך, ישמח אותך.

חזרה למעלה