על ידי חסידה* » 01 יוני 2018, 19:56
חוץ מהעניין הזה הוא גם היה אבא מאוד תומך ואוהב. אני יודעת שקשה לדמיין את הדברים ביחד אבל הוא באמת רוב הזמן איש מאוד עדין, מפויס עם העולם, לא מונע מאגו. לא פעם הוא היווה עבורי השראה בדרך ההתמודדות שלו עם העולם.
אני יכולה לדמיין את זה בקלות.
ופתאום מרגישה כל כך לבד, בלי גיבוי משפחתי. בלי רשת ביטחון (לא אהיה מסוגלת לקבל מהם כלום הרי).
היי, לאט לאט

קחי נשימה עמוקה.
אני חושבת שמה שאת עוברת עכשיו זה משבר זמני. קשה לך, ברור, אבל זה זמני.
את לא תתני לבן שלך להיות לבד עם הסבא שלו למשך איזה זמן, כי זה מה שהוא רוצה וזה מה שטוב גם לכם.
המסר לסבא יעבור טוב - הוא עבר על חוק משפחתי בסיסי. לא בא בחשבון.
ומתישהו, אני מאמינה שהאמון ייבנה שוב, ושהבן ירצה ללכת אליהם שוב, ושאת תרגישי בסדר עם זה, כי עובדה שתקופה ארוכה הם שמרו על הילד ואת הרגשת טוב עם זה והיית מאוד שקטה שהוא אתם. כלומר - גם הוא הרגיש טוב אתם.
והרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי ישר להגיד לך. יש בזה משהו חיובי בעיני - שהוא גדל באוירה שבה אומרים דברים כאלה - ועוד מיד! הוא אפילו לא חיכה שעתיים. זה מעולה.
כלומר - זה לא שדברים כאלה קרו בעבר והוא לא העז להגיד ורק עכשיו את מגלה הכל. זו היתה, ככל הנראה, הפעם הראשונה והיחידה מזה שש שנים. מזה אני מסיקה שיש תקווה שהיא גם לא תישנה.
אני לא אומרת שאת צריכה לנסות לבנות את האמון הזה בכוונה. ברור שזה לא רלוונטי כרגע. כרגע את רוצה הפרדת כוחות, להגן על הילד מהסבא, לתת לו להרגיש בטוח, ולהירגע בעצמך.
אני פשוט מאמינה שזה יקרה מעצמו, בזמן הנכון, כתלות בהתנהגות של הסבים אל הילד.
מתייסרת איך לא הגנתי על הבן שלי.
עד עכשיו לא היה צריך להגן עליו. עכשיו כן. את מגנה עליו ברגע זה, ואת עושה עבודה מצוינת. באמת אין מה להתייסר
לי לא הרביצו כילדה. אני לא יודעת לדמיין איך הבן שלי מרגיש. עד כמה זה משמעותי לו, כאירוע בודד
לי כן הרביצו. שני אירועים של סטירה מאבא שלי, פעם כתגובה על משהו מאוד חצוף שאמרתי, ופעם אחרת - אחרי שנים - כשעשיתי בלגן עם הלימודים.
כאירוע בודד זה גועל נפש, לא משהו שאני אוהבת להיזכר בו. הייתי מאוד מאוד שמחה לוותר על הזכרון הזה.
אבל זה לא העכיר את היחסים שלי עם אבא שלי, ולא גרם לי לפחד ממנו. הוא היה אוהב, והיתה הרבה חיבה, חיבוקים וצחוקים ושיחות ומשחקים.
בקיצור - אם זה רק אירוע בודד שטופל כהלכה (ונשמע שאת טיפלת בזה כהלכה) אז הוא קשה ולא נעים, אבל אין טראומה. יש תקווה. גם לילד, גם ליחסים.
[u]חוץ מהעניין הזה הוא גם היה אבא מאוד תומך ואוהב. אני יודעת שקשה לדמיין את הדברים ביחד אבל הוא באמת רוב הזמן איש מאוד עדין, מפויס עם העולם, לא מונע מאגו. לא פעם הוא היווה עבורי השראה בדרך ההתמודדות שלו עם העולם.[/u]
אני יכולה לדמיין את זה בקלות.
[u]ופתאום מרגישה כל כך לבד, בלי גיבוי משפחתי. בלי רשת ביטחון (לא אהיה מסוגלת לקבל מהם כלום הרי).[/u]
היי, לאט לאט :-) קחי נשימה עמוקה.
אני חושבת שמה שאת עוברת עכשיו זה משבר זמני. קשה לך, ברור, אבל זה זמני.
את לא תתני לבן שלך להיות לבד עם הסבא שלו למשך איזה זמן, כי זה מה שהוא רוצה וזה מה שטוב גם לכם.
המסר לסבא יעבור טוב - הוא עבר על חוק משפחתי בסיסי. לא בא בחשבון.
ומתישהו, אני מאמינה שהאמון ייבנה שוב, ושהבן ירצה ללכת אליהם שוב, ושאת תרגישי בסדר עם זה, כי עובדה שתקופה ארוכה הם שמרו על הילד ואת הרגשת טוב עם זה והיית מאוד שקטה שהוא אתם. כלומר - גם הוא הרגיש טוב אתם.
והרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי ישר להגיד לך. יש בזה משהו חיובי בעיני - שהוא גדל באוירה שבה אומרים דברים כאלה - ועוד מיד! הוא אפילו לא חיכה שעתיים. זה מעולה.
כלומר - זה לא שדברים כאלה קרו בעבר והוא לא העז להגיד ורק עכשיו את מגלה הכל. זו היתה, ככל הנראה, הפעם הראשונה והיחידה מזה שש שנים. מזה אני מסיקה שיש תקווה שהיא גם לא תישנה.
אני לא אומרת שאת צריכה לנסות לבנות את האמון הזה בכוונה. ברור שזה לא רלוונטי כרגע. כרגע את רוצה הפרדת כוחות, להגן על הילד מהסבא, לתת לו להרגיש בטוח, ולהירגע בעצמך.
אני פשוט מאמינה שזה יקרה מעצמו, בזמן הנכון, כתלות בהתנהגות של הסבים אל הילד.
[u]מתייסרת איך לא הגנתי על הבן שלי.[/u]
עד עכשיו לא היה צריך להגן עליו. עכשיו כן. את מגנה עליו ברגע זה, ואת עושה עבודה מצוינת. באמת אין מה להתייסר (())
[u]לי לא הרביצו כילדה. אני לא יודעת לדמיין איך הבן שלי מרגיש. עד כמה זה משמעותי לו, כאירוע בודד[/u]
לי כן הרביצו. שני אירועים של סטירה מאבא שלי, פעם כתגובה על משהו מאוד חצוף שאמרתי, ופעם אחרת - אחרי שנים - כשעשיתי בלגן עם הלימודים.
כאירוע בודד זה גועל נפש, לא משהו שאני אוהבת להיזכר בו. הייתי מאוד מאוד שמחה לוותר על הזכרון הזה.
אבל זה לא העכיר את היחסים שלי עם אבא שלי, ולא גרם לי לפחד ממנו. הוא היה אוהב, והיתה הרבה חיבה, חיבוקים וצחוקים ושיחות ומשחקים.
בקיצור - אם זה רק אירוע בודד שטופל כהלכה (ונשמע שאת טיפלת בזה כהלכה) אז הוא קשה ולא נעים, אבל אין טראומה. יש תקווה. גם לילד, גם ליחסים.