כל הכבוד לכם, ההורים, על ההתנהלות המופתית בין שמירה על הילד (במקום ראשון), לבין איפשור של תקשורת משפחתית רחבה.
יש לילד שלכם מזל גדול.

ויש גם פערי דורות וגישה לילדים מאוד גדולים.
נגיד, הוא מאוד כעס עליה אחרי שבשני אירועים שונים לחצה עליו מאוד ללבוש מעיל כי לדעתה היה קר מדי. היא ממש לא מרפה עד שאנחנו מעירים לה. אבל כשאנחנו מנסים ליצור אצלה איזו הכללה של הסיטואציה, היא לא מצליחה להבין מה הבעיה מה שהיא עושה – הרי היה ממש קר בחוץ והוא "צריך מעיל" (המעיל איתו, הוא מחזיק אותו ביד, ולובש מתי שרוצה. ילד גדול, בן שבע. נראה לי שבגיל הזה גם הורים קונבנציונליים לגמרי היו סומכים עליו שידע אם קר לו...).
אנחנו מנסים להסביר, שיש לו את השיקולים שלו – או שלא קר לו, או שהוא מעדיף שיהיה לו קצת קר עד לאוטו ולחסוך את הלבישה/הורדה (גם אני עושה את כל הזמן... החורף פה לא כזה קר), ובכל מקרה, כמו שהיא לא אומרת לנו מה ללבוש, שלא תגיד גם לו. והיא – אבל קר בחוץ והוא צריך מעיל.
פערים שקשה לגשר עליהם. ואנחנו ההורים עוד מבינים מאיפה זה מגיע, מכירים את המנטליות הזו. הילד (לשמחתנו) לא מכיר. הוא לא יודע איך לאכול את זה, אבל בסוף מתעצבן.
היא יוצאת מהשיחות האלה (אני מנחשת) עם תחושה עמומה שהיא לא בסדר (לדעתנו?) אבל היא לא ממש מבינה במה.
בעלי מתבאס לפעמים שהוא לא רוצה לבלות איתה, אבל לא מוטרד. הוא אומר שכשהוא יגדל עוד קצת, תהיה לו יותר סבלנות אליה והוא יבין שככה היא וילמד לסנן את השטויות שלה...

הזמן עבר ולא זכרתי מתי סיימתי לכתוב פה (מבחינת התרחשויות) אז חזרתי לקרוא.
שוב תודה לכל מי שהייתה פה עבורי.

כמו שצפיתי, היום נשארו משקעים בעיקר מול הסבתא.
עם הסבא, לאט לאט אבל בטוח, חזרנו ליחסים קרובים. עדיין הילד לא נשאר לבד בהשגחתם, וכנראה שזה ימשיך עד שיהיה בגיל גדול יותר. כלומר, אין פה משהו שתלוי בהם, אלא רק בהתבגרות של הילד.
לצערי אני רואה את ההשפעה על היחסים שלהם עם הילדים הצעירים יותר, כי המגבלה הזו מפחיתה את תדירות המפגשים. זה מצער אותי אבל אין לי פתרון אחר. אנחנו נפגשים איתם בליווי שלנו ההורים לפחות פעם בשבוע ויותר מזה אין לנו אפשרות.
עם הסבתא... קשה. אני מעריכה על הרבה דברים שעשתה בשבילנו אבל לא מצליחה לגמרי לעבור הלאה. במיוחד כי הבעיות שלה בהתנהלות הרגשית-חברתית הרי עדיין כאן.
ולאחרונה גם הילד מתחיל לשים לב, ככל שהוא מתבגר ומגבש יכולת לרפלקציה על הקשר ביניהם, מעבר להנאה של ילד קטן יותר ממשחק משותף או טיול לפארק. היחסים ביניהם לא במקום טוב ואני מתלבטת איך לגשת לעניין. כמה לאפשר לו לנהל את הדברים בחופשיות וכמה לדרוש ממנו (או לעודד אותו) כן לשמור על רמה מסוימת של יחסים תקינים איתה.
אני כן מאמינה שיש ערך ליחסים האלה, מעצם היותה סבתא שלו, על אף ולמרות שהיא לפעמים מתנהגת איתו כאילו שהיא ילדה (מעצבנת) בעצמה.
כמי שעברה זמנים קשים, אני כן חושבת שלמשפחה יש ערך אינהרנטי (לא בלי גבול, אבל אנחנו לא שם, באזור שמעבר לגבול).
אבל הוא ילד וקשה לו להבין את זה. מבחינתו סבתא לא הייתה בסדר כלפיו והוא לא רוצה להיות לידה. התחומים האפורים של לשמור על קשר, אבל לא באופן שפוגע בו, לא בהכרח בקירבה גדולה או בפעילות משותפת של שניהם, אבל כן למשל להכיר בנוכחותה, לשתף אותה בפעילות שעוד אנשים מעורבים בה – זה נראה לי גדול עליו להבין את הדקויות האלה כרגע.
אני גם מרגישה שזה מעמיס עליו חלק גדול מדי של ניהול הקשר, חלק שאמור להיות של המבוגר ולא של ילד. אבל לה עצמה אין שום יכולת לנהל את זה.
שאלתי את בעלי איך הוא התמודד איתה כשהיה ילד.
הוא הודה שהיא לא הייתה רלבנטית במיוחד עבורו. הוא לא זוכר שהיה לו יותר מדי קשר איתה. מצד שני, יש בו הרבה חמלה כלפיה (עם כל זה שהוא גם כועס עליה לא פעם) והוא מבין שהיא מוגבלת, באמת באמת מוגבלת.
מורכב לי מאוד.

תודה, בשמת, שאת פותחת את הפה

תשמעי, מה היא עשתה כאמא כשהסבא היכה את בעלך כשהיה ילד?
לחלוטין עמדה מן הצד, וגם אנחנו חושבים שזה ממש לא תמים האמירה שלה.
אני לא יודעת כמה הוא מודע לזה, אבל לי למשל ברור שהיא לא פעם סיפרה לסבא דברים שידעה שיובילו למכות.
יש לו סיפורים על דברים שהוא חטף בגללם שקרו בוודאות בשעות שהאבא לא היה בבית.
וזה משהו שמאוד קשה לי לעיכול כאמא.
גם מה ששיתפת על עצמך. פשוט כואב.

_אני חושבת ששנים לא שאלתי את עצמי, איפה אמא שלי היתה. פשוט לא שאלתי. לא עלה בדעתי. מישהי באחד הטיפולים כשהייתי כבר בת יותר משלושים שאלה אותי: איפה אמא שלך היתה?
נאלמתי דום.
אין לי שום מושג.
היא היתה בבית. מעולם לא היתה באותו חדר. מעולם מעולם מעולם לא התערבה לטובתי. התחושה האנרגטית שלי היתה, שהיא היתה מרוצה מזה ש--אני-- חטפתי._

מבינה ממש לעומק. גם ניסחת אותה ממש טוב וגם מכירה מהבית. לא ביחס למכות פיזיות אבל עדיין.

"לחטוף מכות מסבא, שמתבייש ומצטער, בעוד שסבתא עסוקה יותר בלהצדיק אותו מאשר בלדאוג לנכד הקטן שלה"

בדיוק.
אני מוצאת את עצמי כבר מתחילה לסלוח לסבא. אני מבינה אותו. עצוב לי כל כך שהוא ככה, אבל אני מבינה (אני לא אאפשר בגלל זה פגיעה בבן שלי, כמובן. אבל היחסים ביני לבינו, אני מרגישה שהם יבריאו).
ודווקא לסבתא, שלא הרימה יד, קשה לי לסלוח על הדברים שאמרה.
כאילו הילד, מעצם היותו ילד, הוא כלום. שום דבר.
הפגיעה בו והעוול כלפיו הם כאין וכאפס לעומת החשיבות של הנוחות של השגרה שלה, שחלילה לא צריכה להיפגע בגלל מישהו נחות כל כך.
ככה אני מבינה את המשפט המתפלא-עד-אין-קץ מכך שילד בן שש מסובב לה את החיים.
אני כן חושבת שבאיזשהו אופן היא כן אוהבת אותו. כשהצטרכנו משהו שקשור אליו היא תמיד התגייסה ברצון והציבה את זה מאוד גבוה בסדרי העדיפויות שלה.
אבל זו אהבה שעדיין שמה אותו במקום היררכי מסוים מבחינת מה שמותר לו לדרוש ולקבל.
יש פה גם חוסר בשלות רגשית וגם סט ערכים נוקשה שנצרב בה כנראה במכות מכל הסוגים )-:
ועדיין זה מכעיס אותי כל כך.
תודה, בשמת, שאת פותחת את הפה. אני מקבלת את התחושה שאת פשוט מבינה את הסיטואציה כל כך לעומקה.


זה מצא חן בעיני שהוא מרגיש שכשצריך, אני מגינה עליו.
וואו, קוראת, זה נשמע ממש נהדר ואת יכולה להיות ממש גאה בעצמך. זה ממש חשוב לדעתי שילדים ירגישו שיש מאחוריהם עוצמה ורצון הוריים להגן עליהם.

אז לטובת אותם ילדים שעדיין בני שש, ולטובת אלה שכבר מזמן לא בני שש, אני מדברת על זה.

חשוב מאוד!!

אבל ההימור שלי הוא שגם כשהאבא של הילד הזה חטף מכות, היא לא היתה לצד הילד שלה.

אני גם מהמרת על זה. נראה שהיא שולפת מין המוכן תשובות לסיטואציה מסוג זה. וגם זה מראה את זה:

אמרה לבעלי שהיא לא מבינה איך הוא יצא כל כך שונה מהם ודרשה ממנו חיבוק באמצע.

מצטרפת גם ל:
אמא, כל הכבוד שאתם לצד הילד שלכם

פעם חברה שלי סיפרה לי שהם דיברו על ילד שמציק לצעירים ממנו. הבן שלי אמר שאם זה היה קורה לו, אמא שלו (אני )היתה תופסת את המציק ודואגת היטב היטב שהוא לא יציק יותר. זה מצא חן בעיני שהוא מרגיש שכשצריך, אני מגינה עליו. אבא שלי היה נותן לאחי הבכור להציק לי כל הזמן, ממש למרר לי את החיים.

הי, קור את החמודה [א. תודה] את יודעת שאני לא לבד. אני רק פותחת את הפה. כי מסתובבים פה עוד ילדים, חלק מהם למשל יכולים לחטוף מכות מסבא, שמתבייש ומצטער, בעוד שסבתא עסוקה יותר בלהצדיק אותו מאשר בלדאוג לנכד הקטן שלה 0-: אז לטובת אותם ילדים שעדיין בני שש, ולטובת אלה שכבר מזמן לא בני שש, אני מדברת על זה.
אבל ההימור שלי הוא שגם כשהאבא של הילד הזה חטף מכות, היא לא היתה לצד הילד שלה.
אמא, כל הכבוד שאתם לצד הילד שלכם

_סבתא... וואו, היא היכתה אותנו בהלם.
היא ניסתה לטעון שמדובר במקרה של מילה נגד מילה (??!!)_

אמא יקרה, הסבתא הזאת מזעזעת. היא לא מבינה כלום ואלימות נראית לה משהו טבעי.
בהחלט צריך פה תקופת צינון. כי אם היא לא מבינה בשיחה, אז היא תבין רק אם תראה שיש תגובות ברורות לאלימות.

היא היתה בבית. מעולם לא היתה באותו חדר. מעולם מעולם מעולם לא התערבה לטובתי. התחושה האנרגטית שלי היתה, שהיא היתה מרוצה מזה ש--אני-- חטפתי.

בשמת המקסימה . איזו חוויה קשה.

תשמעי, מה היא עשתה כאמא כשהסבא היכה את בעלך כשהיה ילד?
עמדה מן הצד?
עודדה את בעלה להרביץ לילד שלה?

זה לא תמים.
אני חושבת ששנים לא שאלתי את עצמי, איפה אמא שלי היתה. פשוט לא שאלתי. לא עלה בדעתי. מישהי באחד הטיפולים כשהייתי כבר בת יותר משלושים שאלה אותי: איפה אמא שלך היתה?
נאלמתי דום.
אין לי שום מושג.
היא היתה בבית. מעולם לא היתה באותו חדר. מעולם מעולם מעולם לא התערבה לטובתי. התחושה האנרגטית שלי היתה, שהיא היתה מרוצה מזה ש--אני-- חטפתי.

אתמול בערב נערכה ה-שיחה.
אוף, היה קשה.
יצאתי עם הקלה מסוימת אבל גם עם מועקה חדשה.
הסבא מאוד מאוד הצטער. הוא אמר כמה פעמים שהוא פשוט איבד שליטה לרגע, הסביר את הרקע (עובר תקופה קשה באופן כללי, היה עייף מאוד, התמודד עם הרבה התנהגויות מאתגרות של הילד באותו יום) והתנצל. עקרונית הוא לא מקבל את דעתנו שמדובר בהתנהגות אסורה או את הגדרתה כאלימות, אבל הוא מכיר בכך שידע שאנחנו לא מוכנים להתנהגות הזו ומכיר בזכותנו לדרוש זאת לגבי הילדים שלנו, ולכן מבין שלא היה בסדר. הדגיש שזה לא שהוא החליט לשים פס, אלא איבד שליטה על עצמו.
היה עצוב מאוד לראות אותו כך, הוא נראה מיוסר וחושש. הציע שיתפוס מרחק מהילדים.
בעלי היה נסער מאוד ופגוע מאוד. יצא שדיבר גם על הפגיעה שהוא חווה ואיכשהו הכל התערבב והם רבו בצורה לא נעימה. אני דווקא אמרתי שאני מקבלת ומבינה, אבל שלהבא רק אנחנו ההורים נתמודד עם סיטואציות מהסוג הזה כדי שלא יקרה שוב, מה שכמובן יצריך את הנוכחות שלנו. מצד אחד לא רציתי לפגוע במקום של בעלי להגיד את מה שעל ליבו, ולאוורר את הפגיעה שלו עצמו ואת כל מה שהוא מרגיש (נדיר מאוד שהוא מבקש את זה לעצמו) ומצד שני ליבי יצא גם אל הסבא, הוא נראה כל כך חסר אונים בסיטואציה.
הדגשתי שאין לנו רצון שיתפוס איזה מרחק, אנחנו מעוניינים בקשר ורק רוצים למנוע נקודתית את ההתנהגות הזו (של מכה).
עדיין, אין דרך ממש נעימה להגיד שבתכלס, אנחנו לא סומכים עליהם עד הסוף עם הילדים.

מותר לך בכל מקרה לקחת תקופת צינון ולא להחליט שום דבר וגם לשנות את דעתך אחר כך.
תודה קוראת, אני מזכירה את זה לעצמי כי מתחילה לחשוב שאולי אחרי תקופה מסוימת, ואם הילד ירצה, נוכל לחזור לקשר כמו שהיה קודם.
אחרי הכל, אני לא יכולה לומר בכנות שמעולם לא איבדתי את זה כאמא וצעקתי או אמרתי דברים שאני מתחרטת עליהם. נכון שאני לא מכה, אבל זה כנראה גם בגלל שהתמזל מזלי לגדול אחרת ממנו.

הסבתא... וואו, היא היכתה אותנו בהלם.
היא ניסתה לטעון שמדובר במקרה של מילה נגד מילה (??!!) למרות שכאמור דווקא אין מחלוקת על מה שקרה. וגם אם הייתה מן הסתם הייתי מאמינה לבן שלי.
חוץ מזה היא שאלה-תהתה - ומה עם הצד שלנו? גם אנחנו נפגענו (ממה, לא ברור...לא דיברנו איתם על כלום לפני השיחה הזו)
לא הבינה איך "ילד בן שש" (נאמר בטון מזלזל) "מסובב לה את החיים ככה".
אמרה לבעלי שהיא לא מבינה איך הוא יצא כל כך שונה מהם ודרשה ממנו חיבוק באמצע.

אז מצד אחד פרקנו וגם רווח לנו לשמוע את הסבא. אני חושבת אולי גם להתקשר אליו ולהדגיש שהיחסים איתם חשובים לנו ושאנחנו עדיין אוהבים ומעריכים אותו.
מצד שני, יצאנו עם תחושה קשה מול הסבתא. יודעים שהיא ילדותית וכנראה באמת מוגבלת ביכולת שלה להבין ולהכיל את הסיטואציה, ובכל זאת... באמת שהיא הגיבה ממש גרוע.

עדיין לא נוכל לקחת את הסיכון שזה יקרה שוב.

אכן קצת מסובך. לא הייתי משאירה את בני לבד עם סבא שהרביץ לו ולא הייתי סולחת לעצמי אם זה היה קורה שוב כי היה נוצר פה משבר אמון. נשמע גם שבנך לא רוצה.
מותר לך בכל מקרה לקחת תקופת צינון ולא להחליט שום דבר וגם לשנות את דעתך אחר כך.

בשמת וקוראת, תודה על החיזוק. זה מאוד עוזר לשמוע חוות דעת נוספות.

אולי משהו שיוכל לרכך את הקושי, זה אם בשלב ה"לא תהיו לבד עם הילדים" תוסיפי "לעת עתה", או "עד שהילד ירגיש שוב בנוח".
אני מתכוונת להוסיף לעת עתה, אבל לא לתלות את זה בילד. אני לא רוצה לפתוח פתח ללחץ עליו. וגם זה לא רק תחושת הנוחות שלו, זה גם שלנו.
אולי אפילו ננסח על דרך החיוב - שנבלה רק ביחד כולם, כדי שאם יש סיטואציה קשה אנחנו ההורים נוכל לטפל בה בדרך שלנו.

_אולי לא כדאי מיד להגיד להם, בסגנון של הודעה
אלא אולי קודם לשמוע אותם ולשוחח איתם
הסבא מתנצל? מבין את עצמת הפגיעה?_
אנחנו מתכוונים קודם להסביר איך אנחנו מרגישים ורואים את האירוע ואז מן הסתם תהיה להם אפשרות להגיב.
אבל גם אם הם יגידו את כל הדברים הנכונים ונרגיש הקלה גדולה מבחינת היחסים שלנו איתם, עדיין לא נוכל לקחת את הסיכון שזה יקרה שוב.
הרי דיברנו גם קודם, והיה נראה שהם מבינים ומקבלים את המצב גם קודם... ואם זה יקרה שוב אני לא אוכל בשום אופן להצדיק לעצמי את ההחלטה להשאיר ילד איתם לבד.

אולי לא חייבים להצהיר בשיחה הצהרות, אלא להתמקד בצד המעשי ולהיות עם הילד בזמן שהות עם הסבא.
האמת, אני קיוויתי בהתחלה שזה יהיה אפשרי, פשוט כי באמת לא קל להגיד את זה.
אבל זה לא יתאים למציאות חיינו. הסבא והסבתא יוזמים לא פעם פעילות עם הנכדים. אנחנו לא נוכל ולא נרצה תמיד להצטרף. ולא מתאים ולא מכבד, אותנו או אותם, להמציא תירוצים כל פעם, וזה גם לא אמין בסופו של דבר.
ברור שכשהוא יהיה נער הוא יוכל להיות איתם לבד, אבל זה יקרה רק בעוד שנים ארוכות.

אולי לא חייבים להצהיר בשיחה הצהרות, אלא להתמקד בצד המעשי ולהיות עם הילד בזמן שהות עם הסבא.

גם בעיניי זה יותר מתאים, גם בשבילכם, שעדיין לא בטוחים מה תחליטו ולכמה זמן, וגם בשביל סבא, בהנחה שכן רוצים להשאר בקשר.

אולי לא חייבים להצהיר בשיחה הצהרות, אלא להתמקד בצד המעשי ולהיות עם הילד בזמן שהות עם הסבא.
פשוט לבטא בשיחה את עמדתכם בקשר לצורת ההתנהגות המותרת עם הילד ואת הגבולות שאין לחצות, ויחד עם זה להשאיר לעצמכם את החופש להחליט כמה ואיך הילד נפגש איתו או איתם מעכשיו. כרגע אולי לדלל מעשית ביקורים אם זה מה שמתאים לכם, ולהיות נוכחים בכל פעם שהסבא ואולי גם הסבתא נמצאים. כשהוא יהיה בן 14 אולי הוא יוכל להיות אצלם לבד? אולי קודם? אולי הרבה קודם? אתם כבר תרגישו מה מתאים. בלי הצהרות גדולות, ועם שמירת גבולות מכבדת לצרכים שלכם כמשפחה (כמשפחה גרעינית וגם כשבט).

כדי להגיד שהם לא יהיו לבד עם הילדים
אני לא מספיק מנוסה, אבל רק מציעה שאולי לא כדאי מיד להגיד להם, בסגנון של הודעה
אלא אולי קודם לשמוע אותם ולשוחח איתם
הסבא מתנצל? מבין את עצמת הפגיעה?
כן חושבת שזה המקום לשיחה רצינית, רק לא אהבתי את הנימה של ההודעה לפני ההקשבה.

ואולי לא.
אולי באמת אין מקום להקשיב במיקרה של אלימות
אלא הודעה חד צדדית
אני לא בטוחה.

וגם את ניהלת הכל מעולה מכל הבחינות. אפילו כולל זה שבאת לפרוק פה ולהתייעץ

גם בחירת שם הדף היתה מצוינת. אני מתכוונת ברצינות. זה מעיד על התמקדות בדבר החשוב.

_קוראת, ממש התרגשתי מהדאגה שלך. תודה תודה.
בעלי חזר וסוף סוף יכולנו לדבר ביחד כמו שצריך והיו לנו כמה שיחות טובות מאוד ובאמת תמכתי בו מאוד לגבי כל מה שזה העלה אצלו._

מעולה. מאוד חשוב שזה לא יפגע בזוגיות. צריך להשאיר את בעלך מובחן מההורים שלו. בסך הכול, אולי אפילו יותר קשה לו בסיטואציה. כי הוא "הביא" את האבא המרביץ שלו למשפחה.
נשמע שאתם נהדרים.

כדי לומר להם איך אנחנו מרגישים וכדי להגיד שהם לא יהיו לבד עם הילדים. הולכת להיות שיחה קשה מאוד לדעתי, אבל היא חייבת לקרות.
אולי משהו שיוכל לרכך את הקושי, זה אם בשלב ה"לא תהיו לבד עם הילדים" תוסיפי "לעת עתה", או "עד שהילד ירגיש שוב בנוח".
ככה את לא נותנת להם הגלייה כוללת, אלא השעיה זמנית עם סימן-תקווה בסוף המשפט.

אין לי משהו חדש להוסיף, רק מסכימה עם כל מלה של חסידה וגם קור את ובטח גם עם האחרות. הילד ממש ניהל את זה מעולה, את יכולה ממש להגיד לו שוב, כשזה יעלה, שהוא ממש ניהל את התקרית מצויין מכל הבחינות. וגם את ניהלת הכל מעולה מכל הבחינות. אפילו כולל זה שבאת לפרוק פה ולהתייעץ

תודה רבה לכן על התגובות, זה מאוד עוזר לי.
קוראת, ממש התרגשתי מהדאגה שלך. תודה תודה.
בעלי חזר וסוף סוף יכולנו לדבר ביחד כמו שצריך והיו לנו כמה שיחות טובות מאוד ובאמת תמכתי בו מאוד לגבי כל מה שזה העלה אצלו.

_זאת דפיקות של הדור. הרגלי ביטוי וחינוך רעים. הוא בטח מהטובים בדורו.
אבל אסור שירביץ!_
זה כל כך נכון וזה משהו מאוד מבלבל. אם הוא היה בגילי אין לי שום ספק שהוא לא היה כזה.

חסידה וזרח הפרח תודה רבה על השיתוף בחוויות שלכן. זה קצת מרגיע.
גם מהשיחות עם הילד נראה שהוא ממש בסדר, ורק חשוב לו שבאמת נמנע את זה בעתיד באמצעות זה שנהיה איתו.

_אני לא אומרת שאת צריכה לנסות לבנות את האמון הזה בכוונה. ברור שזה לא רלוונטי כרגע. כרגע את רוצה הפרדת כוחות, להגן על הילד מהסבא, לתת לו להרגיש בטוח, ולהירגע בעצמך.
אני פשוט מאמינה שזה יקרה מעצמו, בזמן הנכון, כתלות בהתנהגות של הסבים אל הילד._
כן. כשאני חושבת מעבר לכעס הרגעי, גם אני חושבת ככה.

השבוע נדבר איתם (בלי ילדים) כדי לומר להם איך אנחנו מרגישים וכדי להגיד שהם לא יהיו לבד עם הילדים. הולכת להיות שיחה קשה מאוד לדעתי, אבל היא חייבת לקרות.

אני רק להוסיף שהיו כמה פעמים (בודדות) שאמא שלי נתנה לי סטירה מצלצלת. אבל ממש, כזאת שאחכ ברחתי לחדר וכמה שעות לא יצאתי.
הייתי אולי סביב גילאי 10-11 כזה.
כשיצאתי מהחדר, הכל היה בסדר. אולי קצת מתוח (אולי רק מצדי) אבל היה שקט והכל נעלם. לא זוכרת את זה בתור איזה מאורע טראומטי, חושבת שהבנתי שאמא שלי פשוט איבדה את זה מרוב כעס. או, לפחות, זה מה שזכור לי היום, 30 שנה אחרי.
חיינו רק שתינו בבית, לא היה עם מי לדבר על זה וגם לא מישהו שיתווך. זה משהו שקרה לעיתים נדירות ועבר כמו שבא.

(חלילה לא כותבת כדי להקל במה שקרה, או בכמות הכעס או בטיפול שאתם מוצאים לנכון לעשות במקרה שלכם, כותבת רק נקודתית לעניין מה, אולי, הילד יזכור בהמשך)

_זאת דפיקות של הדור. הרגלי ביטוי וחינוך רעים. הוא בטח מהטובים בדורו.
אבל אסור שירביץ!{{}}_
בדיוק.
ממש כל מילה של קוראת וחסידה.

והרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי ישר להגיד לך. יש בזה משהו חיובי בעיני - שהוא גדל באוירה שבה אומרים דברים כאלה - ועוד מיד! הוא אפילו לא חיכה שעתיים. זה מעולה.

נכון. הוא גם דיבר על זה לאורך הערב.

_מתייסרת איך לא הגנתי על הבן שלי.
עד עכשיו לא היה צריך להגן עליו. עכשיו כן. את מגנה עליו ברגע זה, ואת עושה עבודה מצוינת. באמת אין מה להתייסר_

אכן, אין שום סיבה להתייסר. אנחנו לא יכולות לדעת כל מה שיהיה בכל רגע. העניין פעמים רבות הוא עם איך שמתמודדים עם זה. אני בטוחה שהילד מרגיש מוגן.

חוץ מהעניין הזה הוא גם היה אבא מאוד תומך ואוהב. אני יודעת שקשה לדמיין את הדברים ביחד אבל הוא באמת רוב הזמן איש מאוד עדין, מפויס עם העולם, לא מונע מאגו. לא פעם הוא היווה עבורי השראה בדרך ההתמודדות שלו עם העולם

זאת דפיקות של הדור. הרגלי ביטוי וחינוך רעים. הוא בטח מהטובים בדורו.
אבל אסור שירביץ!

גם לדעתי אין שום סיבה שתהיה פה טראומה.

חוץ מהעניין הזה הוא גם היה אבא מאוד תומך ואוהב. אני יודעת שקשה לדמיין את הדברים ביחד אבל הוא באמת רוב הזמן איש מאוד עדין, מפויס עם העולם, לא מונע מאגו. לא פעם הוא היווה עבורי השראה בדרך ההתמודדות שלו עם העולם.
אני יכולה לדמיין את זה בקלות.

ופתאום מרגישה כל כך לבד, בלי גיבוי משפחתי. בלי רשת ביטחון (לא אהיה מסוגלת לקבל מהם כלום הרי).
היי, לאט לאט קחי נשימה עמוקה.
אני חושבת שמה שאת עוברת עכשיו זה משבר זמני. קשה לך, ברור, אבל זה זמני.
את לא תתני לבן שלך להיות לבד עם הסבא שלו למשך איזה זמן, כי זה מה שהוא רוצה וזה מה שטוב גם לכם.
המסר לסבא יעבור טוב - הוא עבר על חוק משפחתי בסיסי. לא בא בחשבון.
ומתישהו, אני מאמינה שהאמון ייבנה שוב, ושהבן ירצה ללכת אליהם שוב, ושאת תרגישי בסדר עם זה, כי עובדה שתקופה ארוכה הם שמרו על הילד ואת הרגשת טוב עם זה והיית מאוד שקטה שהוא אתם. כלומר - גם הוא הרגיש טוב אתם.
והרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי ישר להגיד לך. יש בזה משהו חיובי בעיני - שהוא גדל באוירה שבה אומרים דברים כאלה - ועוד מיד! הוא אפילו לא חיכה שעתיים. זה מעולה.
כלומר - זה לא שדברים כאלה קרו בעבר והוא לא העז להגיד ורק עכשיו את מגלה הכל. זו היתה, ככל הנראה, הפעם הראשונה והיחידה מזה שש שנים. מזה אני מסיקה שיש תקווה שהיא גם לא תישנה.

אני לא אומרת שאת צריכה לנסות לבנות את האמון הזה בכוונה. ברור שזה לא רלוונטי כרגע. כרגע את רוצה הפרדת כוחות, להגן על הילד מהסבא, לתת לו להרגיש בטוח, ולהירגע בעצמך.
אני פשוט מאמינה שזה יקרה מעצמו, בזמן הנכון, כתלות בהתנהגות של הסבים אל הילד.

מתייסרת איך לא הגנתי על הבן שלי.
עד עכשיו לא היה צריך להגן עליו. עכשיו כן. את מגנה עליו ברגע זה, ואת עושה עבודה מצוינת. באמת אין מה להתייסר

לי לא הרביצו כילדה. אני לא יודעת לדמיין איך הבן שלי מרגיש. עד כמה זה משמעותי לו, כאירוע בודד
לי כן הרביצו. שני אירועים של סטירה מאבא שלי, פעם כתגובה על משהו מאוד חצוף שאמרתי, ופעם אחרת - אחרי שנים - כשעשיתי בלגן עם הלימודים.
כאירוע בודד זה גועל נפש, לא משהו שאני אוהבת להיזכר בו. הייתי מאוד מאוד שמחה לוותר על הזכרון הזה.
אבל זה לא העכיר את היחסים שלי עם אבא שלי, ולא גרם לי לפחד ממנו. הוא היה אוהב, והיתה הרבה חיבה, חיבוקים וצחוקים ושיחות ומשחקים.

בקיצור - אם זה רק אירוע בודד שטופל כהלכה (ונשמע שאת טיפלת בזה כהלכה) אז הוא קשה ולא נעים, אבל אין טראומה. יש תקווה. גם לילד, גם ליחסים.

מדברת עם בעלי בטלפון, והוא בוכה ואני יורה את זעמי לכל עבר.

אמא, קראתי שוב. חשוב מאוד לא לגרום לבעלך סבל בעניין. הוא סבל מספיק בילדותו וודאי מתבייש ומתייסר עכשיו. זאת ממש לא אשמתו!
הייתי גם מציעה להגיד לבעלך שאת יודעת שזו לא אשמתו! זה חשוב גם שהילד לא יחשוב שאתם מתפרקים בגלל זה.

אנחנו כנראה באמת ניקח קצת זמן בנפרד. גם אנחנו ההורים זקוקים לזה, כי כרגע כל כך כועסים...

מעולה. אחד הדברים הכי חשובים שאפשר ללמד ילדים ומבוגרים הוא להתרחק מסיטואציות שיש בהן אלימות כלפיהם או פוטנציאל לאלימות. לא לספוג את זה, לא להתעסק בזה (כי אז נותנים לאלימים להכתיב את סדר היום), לא ללמוד איך לשנות את הסיטואציה. כל זה זה בזבוז זמן משווע. צריך לבחור סיטואציות שבהן משגשגים.

תודה פלונית וקוראת.
אנחנו כנראה באמת ניקח קצת זמן בנפרד. גם אנחנו ההורים זקוקים לזה, כי כרגע כל כך כועסים...

והילד כאמור כבר יודע שלא יישאר לבד עם הסבא.

אני הייתי נמנעת לתקופה ארוכה מפגישות עם הסבא בכלל וגם עם הסבתא שלא הגנה עליו. זה מסר מצוין לילד: אין היסטריה כלל, אבל אנחנו לא נפגשים עם אנשים שמרביצים (לחלש מהם, לאורח), אפילו אם הם קרובי משפחה.

הילד בן 6.
אל דאגה צרפתי, הילד לא חשוף לכל קשת הרגשות שאני חווה. פה אני פורקת בחופשיות, לא מולו.
והילד כאמור כבר יודע שלא יישאר לבד עם הסבא. זה היה חשוב לו וגם נכון בעיני שיידע שהוא לא צריך לחשוש מכך שיחזור על עצמו.

בן כמה הילד?

אירוע מאוד מאוד לא טוב, אבל ההיסטריה הזו תהפוך לטראומה אצל הילד.

זה לא משמעותי לו כאירוע בודד אלא אם את תבהירי לו כמה זה נורא ומשמעותי.

וזה לא כזה מסובך. הסבא לא נשאר איתו יותר לבד וזהו (בלי שהילד יהיה מעורב בזה בסוג של הצהרה "אתה לא נשאר איתו" אלא פשוט בפועל.

הוא סיפר על תקרית מסוימת שבה הילד "שיגע אותו"
הם היו בים והילד דרך על זפת. רצה שהסבא ינקה לו אבל כל הזמן זז ולא נתן לסבא לשטוף.
על זה, על השטות הזו, הסבא איבד את זה.
עוד לא ברור לי איפה נכנסת לסיפור המכה השניה. הסבא סיפר רק על אחת.

לי לא הרביצו כילדה. אני לא יודעת לדמיין איך הבן שלי מרגיש. עד כמה זה משמעותי לו, כאירוע בודד (טפוטפו)?

יש למישהי ניסיון עם הורים כאלה?

ופתאום מרגישה כל כך לבד, בלי גיבוי משפחתי. בלי רשת ביטחון (לא אהיה מסוגלת לקבל מהם כלום הרי).
מתחילה לחשוב על איך אני מוצאת בייביסיטר. צריכה מישהי שתהיה זמינה לפעם פה פעם שה, לא באופן קבוע. אולי עדיף שתהיה קבועה גם אם אני לא צריכה את העזרה כדי שתהיה מספיק מוכרת לילדים.
וחושבת עליהם, על כמה שהם אוהבים אותנו, ומרגישה שזו מחשבה דפוקה, אבל היא שם בכל זאת.
ההיגיון אומר - אף אחד לא מושלם, אפשר להמשיך את הקשר רק לא להשאיר איתם את הילדים.
הלב... תכלס רוצה להרביץ חזרה.

קהילה יקרה, נשים חכמות, צריכה את עזרתכן.
אני נסערת מאוד.
היום בערב גיליתי שאבא של בעלי הרביץ לבן שלי בזמן ששמר עליו.
מזל שהילד היה מספיק חכם כדי לספר.
וואו, אני כותבת ולא מאמינה. לא יודעת מאיפה להתחיל לספר.
בעלי בחו"ל, ההורים שלו התגייסו לעזור. אנחנו גרים קרוב והם שמרו עליו המון פעמים בעבר, הייתי כל כך שקטה שהוא איתם.
בערב כשהוא חזר הביתה ביקש לספר לי משהו. אמר שסבא נתן לו שתי סטירות. אחת בטוסיק ואחת ברגל.
ניסיתי להתגבר על ההלם.
אמרתי לו שאני שמחה שהוא מספר לי. ביקשתי שיספר לי גם מה קרה לפני ואחרי. הסיפור לא היה כל כך קוהרנטי, אבל הוא אמר שסבא ביקש סליחה.
הוא הוסיף שהסליחה לו עוזרת לו בכלל כי אם כואב אז מילים לא משנות את זה. בהמשך הערב הזכיר עוד כמה פעמים שהוא לא מבין מה עוזרת לו הסליחה.
שאלתי אותו אם זה היה תוך כדי משחק או שסבא כעס. הוא לא ידע להגיד לי.
נראה כועס אבל בסדר בסך הכל. אמרתי לו שאסור לאף אחד להרביץ לו. שאני כועסת. הבטחתי שלא יישאר שוב לבד עם הסבא.
אחרי שנרדם סיפרתי לבעלי והוא התקשר לסבא לשמוע מה הסיפור.
הסבא טען שסיפר לי - שקר מוחלט. הוא סיפר על תקרית מסוימת שבה הילד "שיגע אותו" אבל ממש בדרך אגב וממש לא הבנתי שיש משהו מעבר.
"שיגע אותו" אותו זה איזה קוד להכאת ילדים???
הוא הודה שנתן לו "מכה קטנה" כי לא שלט בעצמו ואחר כך התנצל.
הסבתא אגב הייתה איתם כל הזמן. לא ראתה לנכון להגן על הנכד שלה.
עד כאן אירועי הערב...

הרקע הרחוק יותר הוא שהסבא הזה היה מכה את ילדיו בילדותם, כשיטה חינוכית (לכאורה).
בעלי התעמת איתו בעניין הזה מזמן, עוד לפני שהיו לנו ילדים.
הסבא באופן כללי תלה את זה בכך שהוא גדל בתקופה שונה ובתרבות שונה וזה מה שהכיר.
חוץ מהעניין הזה הוא גם היה אבא מאוד תומך ואוהב. אני יודעת שקשה לדמיין את הדברים ביחד אבל הוא באמת רוב הזמן איש מאוד עדין, מפויס עם העולם, לא מונע מאגו. לא פעם הוא היווה עבורי השראה בדרך ההתמודדות שלו עם העולם.
קיבלתי את זה שזה מה שהוא הכיר.
בעלי דיבר איתם, גם איתי וגם לבד, גם לפני הילדים וגם אחרי, על כך שאצלנו מכות הן מחוץ לתחום. ההורים שלו קיבלו את זה והתחייבו שיכבדו את זה.
והנה, עכשיו זה.
ואני זועמת. זועמת.
איך הוא העז. איך הם לא סיפרו לי מיוזמתם.
מדברת עם בעלי בטלפון, והוא בוכה ואני יורה את זעמי לכל עבר.
רגע צועקת שלעולם אני לא רוצה לראות אותם שוב, שלעולם הם לא יראו שוב את הנכדים.
רגע נזכרת שהם ההורים של בעלי, ואומרת - יראו אבל רק בפיקוח.
הוא רגע בוכה וחרד שהמשפחה מתפרקת, רגע מבטיח לי שהוא איתי במאה אחוז במה שאחליט.
רגע עם הבן שלו ורגע נזרק אחורה לילדות שלו.
תוהה איך בכלל אצליח לדבר איתם. חושבת על צינון של כמה שבועות.
מתייסרת איך לא הגנתי על הבן שלי.
מה עושים?