כשאני חושבת על הילדים אני חושבת עליי כילדה.
גדלתי בבית מבולגן, תמיד מבולגן.
משפחה גדולה, הרבה שמחה אבל הרבה בלגן ולחץ לפני שאורחים באים.
לא חינכו אותי לסדר וניקיון.
הוריי היו אלו שניקו ולמרות שניקו הרבה, התקשו לעמוד במשימה לנוכח המשפחה הגדולה והעבודה במשרה מלאה של שניהם ואנחנו הילדים ניקינו מה שרצינו כשרצינו.
התוצאה כאמור - בלגן וכאוס.
הרבה שנים לקח לי ולוקח לי להכניס את עצמי לתבנית שיטתית, אותה בתבנית שנדרשת מאיתנו על מנת לתחזק בית נקי ומסודר.
לא מצוחצח ולא מוזיאון, אבל נקי ומסודר ברמה סבירה.
וזה תוצר של החינוך שלי וכנראה קצת אופי.
אני עדיין נלחמת ברצון האוטומטי שלי לשמוט כל פיסת נייר, אריזה ריקה או גליל נייר טאולט ריק - בדיוק על השולחן או הספה או הכיור לידי ולא
בפח.
אני עדיין נלחמת בחוסר הרצון לשטוף את הריצפה גם כשהיא כבר מגדלת תפוחי אדמה.
אני עדיין אוגרת ולא מפנה זבל, כלומר מוצרים מיותרים לחלוטין מהבית מתוך רצון לדחות את ההחלטה.
אני עדיין נלחמת ברצון "לתקוע" כל הזמן חפצים במקום הכי מיידי ולא במקום שלהם.
אני עדיין נלחמת בחוסר הרצון לנקות מקרר/גז/תנור/מקלחת באופן שיטתי אלא רק כשזה ממש מטונף.
אלו דוגמאות על קצה המזלג לסוג של טבע שני שלי שעושה הכל מלבד לשמור על סדר וניקיון.
לכן אני חושבת שנכון יהיה קודם כל לעבוד על עצמנו, להילחם בהרגלים גרועים שלנו, לייעל טוב יותר את הדרך שלנו (כל אחד ונקודות החולשה שלו והיכולת שלו לעקוף אותן). לא צריך להיות מושלמים, אבל לדאוג לייעל כמה נקודות חולשה - זה מקדם מאוד את התוצאות מנסיון. נגיד אצלי הנושא של לשמוט כל פיסת זבל במקום הכי קרוב הוביל אותי לפזר פחים בכל נקודה בבית. מתחת למחשב, בשירותים, ביציאה מכל חדר, בכניסה למטבח ובמטבח. וזה עובד. רוב הזבל מגיע לפח ולא מפוזר בשולחנות בספות ובריצפה. שינוי קטן ועקבי שיצר שינוי משמעותי בבית.
לצד זה לחנך את הילדים מגיל קטן לשני דברים:
- שמירה על סדר וניקיון
- יצירה של סדר וניקיון
אלו שני דברים שונים.
אם שומרים - יותר קל לנקות אח"כ.
כשלא שומרים - הבלגן מרפה ידיים.
ואיך שומרים ומנקים?
- מגיל קטן, מספר חודשים (!) מוציאים צעצוע ומחזירים יחד, גם אם זה אומר שההורה מחזיר בעיקר. תמיד. להחזיר.
- להפוך את הסדר והניקיון בחלק מהמקרים (כשיש כח) למשהו חביב, לשיר שירים ביחד כשהילד עלייך ואת מאבקת, לתת לבן השנה וחצי להכניס את גליל נייר הטואלט למקום ולזרוק את הישן לפח. לתת לו לעזור להחליף שקית אשפה. אנחנו כמובן עושים הכל אבל הוא שם נותן יד, מרגיש חלק מדבר גדול. אפשר להפוך את חלק מהפעולות למשחק. לא את כולן, לא צריך ליידד את הכל, חלק מהקנייתה רגלים זה גם לדעת שיש דבריםש צריך לעשות כדי שיהיה לנו נעים יותר גם אם הם עצמם לא הכי נעימים כרגע. אבל בכל זאת מה שאפשר ליידד בחלק מהזמן - אז לעשות את זה. למשל להשמיע שיר וצריכים להספיק לסדר כמה שיותר מהר עד סיום ה שיר, או הילד מחזיר רק צעצועים עם גלגלים למגירה אות את כל השאר וכו'.
- ליצור שגרות קבועות, כמו צחצוח שיניים וארוחות מסודרות, ליצור שיגרות (זה טיפ קודם כל למבוגרים בינינו אבל יעיל גם עם ילדים). למשל למצוא את השעה שנוחה לכהם, לא כשהם עייפים או רעבים או נלהבים מדי ממשהו אחר, אולי לפני המקלחת ואחרי ארוחת הערב - על מנת להרים כל דבר שלהם מהסלון ולהחזיר למקומו.
- כשהם קצת גדלים, אפשר להתחיל לחלק תחומי אחריות או כמו שהמליצו כאן - תחום קבו על מישהו אחד (ראיתי שזה עובד מעולה אצל דודה שלי אם לשישה), או שעושים לוח תורנויות וכל שבוע מתחלפים. להתאים את הקושי לגיל וליכולות. למשל לטאטא את הבית כל יום בערב זו מטלה קצרה, לא יותר מחמש דקות ולא מסובכת.
וגם - לא לחשוש מעזרים טכניים.
אם הם רגילים לזרוק נעליים ותיקים בכניסה לבית, לקנות ווי תלייה או ארונית עם מדפים פרטיים שממוקמת בכניסה לבית וכל אחד שם בה את הקישקושים שלו.
אם מגבות נזרקות באמבטיה - לדאוג לפאנל עם קרסים רבים, נוחים וצבעוניים, אם צריך עם שמות על מנת שיתלו שם את שלהם.
אם יש כוסות מפוזרות בכל הבית - לארגן כוסות אישיות (לא ניסיתי שמעתי על זה ונראה לי נכון וחכם)
אם כל הזמן יש כביסה מלוכלכת בחדרים - אפשר במצפון שקט לקנות סלסלות כביסה נאות שנראות סלסלה דקורטיבית ולא משהו של כתר.. בגודל קטן ולפזר בכל חדר. אז פעמיים בשבוע עוברים בחדרים ומרוקנים לכביסה אבל לא צריך פעמיים ביום להרים ולהתרוצץ בין החדרים.
אם מישהו מהילדים מתלהב משפריצר - לדאוג לארגן לו שפריצר אישי יפה בורוד זרחני או במדבקות דינוזאור לניקיונות של מראות חלונות או מה שבא (רק בגיל שבטוח להתעסק עם חומרי ניקוי). כך גם לגבי כל כלי אחר. הילדה אוהבת ורוד? קונים מטליות ורודות והיא אחראית על ניקוי אבק (למשל).
וגם - כמה שפחות צריכה! כמה שפחות לקנות כי זה ממלא את הבית בבלגן ומצריך יותר ויותר מקומות אחסון ועוד התעסקות ובזבוז זמן. אף אחד ל א צריך יותר מ10 זוגות גרביים, 10 תחתונים, 10 חולצות לכל עונה (כולל ג'אקט ומעיל) 5 מכנסיים (או חצאיות, שמלות כלול בזה) ועוד שתי הופעות לארוע מזדמן. . באמת שלא. אנחנו משתנים כל הזמן בגוף ובמידה, העונות מתחלפות, האופנות מתחלפות והיום הטקסטיל זול, יש גם חנויות יד שנייה ובגדים שמקבלים. לכן אם מכניסים משהו, משהו אחר יוצא. פחות להיקשר למוצרים (שיעור שאני עוד לומדת ) חוסך בלגן וחוסך זמן וגם כסף.
יש לי חברה שבאורח פלא העבירה לבניה, שני בנים את חדוות השופינג וחדוות הצריכה. בחדרים של כולם יש כמויות ענק של שעונים ובשמים, בגדים, חגורות וקישקושים גבריים. כמה שעונים בחור בן 20 צריך? 12. ספרתי. כולם דומים להפליא. וכל הבגדים והאקססוריז בערימות על השולחן, דחוסים בארונות. ארגזים עמוסים בנעליים - עשרות זוגות לכל ילד, יותר מאישה ממוצעת שראתה עולם... זה לא רק לא נעים בעין, זה מעורר מחנק. זו דוגמא אישית מהאם שעברה אוטומטית אליהם.
כאני חושבת שהרעיון הוא להסתכל על העבר שלנו ולראות מה אנו לומדים מתוכו על עצמנו ואיך נוכל לצאת מעצמנו על מנת שלילדים יהיה קל יותר, לא רק לנו כיחידה משפחתית אלא גם להם כצידה לחיים.
כשאני חושבת על הילדים אני חושבת עליי כילדה.
גדלתי בבית מבולגן, תמיד מבולגן.
משפחה גדולה, הרבה שמחה אבל הרבה בלגן ולחץ לפני שאורחים באים.
לא חינכו אותי לסדר וניקיון.
הוריי היו אלו שניקו ולמרות שניקו הרבה, התקשו לעמוד במשימה לנוכח המשפחה הגדולה והעבודה במשרה מלאה של שניהם ואנחנו הילדים ניקינו מה שרצינו כשרצינו.
התוצאה כאמור - בלגן וכאוס.
הרבה שנים לקח לי ולוקח לי להכניס את עצמי לתבנית שיטתית, אותה בתבנית שנדרשת מאיתנו על מנת לתחזק בית נקי ומסודר.
לא מצוחצח ולא מוזיאון, אבל נקי ומסודר ברמה סבירה.
וזה תוצר של החינוך שלי וכנראה קצת אופי.
אני עדיין נלחמת ברצון האוטומטי שלי לשמוט כל פיסת נייר, אריזה ריקה או גליל נייר טאולט ריק - בדיוק על השולחן או הספה או הכיור לידי ולא [b]בפח[/b].
אני עדיין נלחמת בחוסר הרצון לשטוף את הריצפה גם כשהיא כבר מגדלת תפוחי אדמה.
אני עדיין אוגרת ולא מפנה זבל, כלומר מוצרים מיותרים לחלוטין מהבית מתוך רצון לדחות את ההחלטה.
אני עדיין נלחמת ברצון "לתקוע" כל הזמן חפצים במקום הכי מיידי ולא במקום שלהם.
אני עדיין נלחמת בחוסר הרצון לנקות מקרר/גז/תנור/מקלחת באופן שיטתי אלא רק כשזה ממש מטונף.
אלו דוגמאות על קצה המזלג לסוג של טבע שני שלי שעושה הכל מלבד לשמור על סדר וניקיון.
לכן אני חושבת שנכון יהיה קודם כל לעבוד על עצמנו, להילחם בהרגלים גרועים שלנו, לייעל טוב יותר את הדרך שלנו (כל אחד ונקודות החולשה שלו והיכולת שלו לעקוף אותן). לא צריך להיות מושלמים, אבל לדאוג לייעל כמה נקודות חולשה - זה מקדם מאוד את התוצאות מנסיון. נגיד אצלי הנושא של לשמוט כל פיסת זבל במקום הכי קרוב הוביל אותי לפזר פחים בכל נקודה בבית. מתחת למחשב, בשירותים, ביציאה מכל חדר, בכניסה למטבח ובמטבח. וזה עובד. רוב הזבל מגיע לפח ולא מפוזר בשולחנות בספות ובריצפה. שינוי קטן ועקבי שיצר שינוי משמעותי בבית.
לצד זה לחנך את הילדים מגיל קטן לשני דברים:
[list=1]
[*] שמירה על סדר וניקיון
[*] יצירה של סדר וניקיון
[/list]
אלו שני דברים שונים.
אם שומרים - יותר קל לנקות אח"כ.
כשלא שומרים - הבלגן מרפה ידיים.
ואיך שומרים ומנקים?
[list=1]
[*] מגיל קטן, מספר חודשים (!) מוציאים צעצוע ומחזירים יחד, גם אם זה אומר שההורה מחזיר בעיקר. תמיד. להחזיר.
[*] להפוך את הסדר והניקיון בחלק מהמקרים (כשיש כח) למשהו חביב, לשיר שירים ביחד כשהילד עלייך ואת מאבקת, לתת לבן השנה וחצי להכניס את גליל נייר הטואלט למקום ולזרוק את הישן לפח. לתת לו לעזור להחליף שקית אשפה. אנחנו כמובן עושים הכל אבל הוא שם נותן יד, מרגיש חלק מדבר גדול. אפשר להפוך את חלק מהפעולות למשחק. לא את כולן, לא צריך ליידד את הכל, חלק מהקנייתה רגלים זה גם לדעת שיש דבריםש צריך לעשות כדי שיהיה לנו נעים יותר גם אם הם עצמם לא הכי נעימים כרגע. אבל בכל זאת מה שאפשר ליידד בחלק מהזמן - אז לעשות את זה. למשל להשמיע שיר וצריכים להספיק לסדר כמה שיותר מהר עד סיום ה שיר, או הילד מחזיר רק צעצועים עם גלגלים למגירה אות את כל השאר וכו'.
[*] ליצור שגרות קבועות, כמו צחצוח שיניים וארוחות מסודרות, ליצור שיגרות (זה טיפ קודם כל למבוגרים בינינו אבל יעיל גם עם ילדים). למשל למצוא את השעה שנוחה לכהם, לא כשהם עייפים או רעבים או נלהבים מדי ממשהו אחר, אולי לפני המקלחת ואחרי ארוחת הערב - על מנת להרים כל דבר שלהם מהסלון ולהחזיר למקומו.
[*] כשהם קצת גדלים, אפשר להתחיל לחלק תחומי אחריות או כמו שהמליצו כאן - תחום קבו על מישהו אחד (ראיתי שזה עובד מעולה אצל דודה שלי אם לשישה), או שעושים לוח תורנויות וכל שבוע מתחלפים. להתאים את הקושי לגיל וליכולות. למשל לטאטא את הבית כל יום בערב זו מטלה קצרה, לא יותר מחמש דקות ולא מסובכת.
[/list]
וגם - לא לחשוש מעזרים טכניים.
אם הם רגילים לזרוק נעליים ותיקים בכניסה לבית, לקנות ווי תלייה או ארונית עם מדפים פרטיים שממוקמת בכניסה לבית וכל אחד שם בה את הקישקושים שלו.
אם מגבות נזרקות באמבטיה - לדאוג לפאנל עם קרסים רבים, נוחים וצבעוניים, אם צריך עם שמות על מנת שיתלו שם את שלהם.
אם יש כוסות מפוזרות בכל הבית - לארגן כוסות אישיות (לא ניסיתי שמעתי על זה ונראה לי נכון וחכם)
אם כל הזמן יש כביסה מלוכלכת בחדרים - אפשר במצפון שקט לקנות סלסלות כביסה נאות שנראות סלסלה דקורטיבית ולא משהו של כתר.. בגודל קטן ולפזר בכל חדר. אז פעמיים בשבוע עוברים בחדרים ומרוקנים לכביסה אבל לא צריך פעמיים ביום להרים ולהתרוצץ בין החדרים.
אם מישהו מהילדים מתלהב משפריצר - לדאוג לארגן לו שפריצר אישי יפה בורוד זרחני או במדבקות דינוזאור לניקיונות של מראות חלונות או מה שבא (רק בגיל שבטוח להתעסק עם חומרי ניקוי). כך גם לגבי כל כלי אחר. הילדה אוהבת ורוד? קונים מטליות ורודות והיא אחראית על ניקוי אבק (למשל).
וגם - כמה שפחות צריכה! כמה שפחות לקנות כי זה ממלא את הבית בבלגן ומצריך יותר ויותר מקומות אחסון ועוד התעסקות ובזבוז זמן. אף אחד ל א צריך יותר מ10 זוגות גרביים, 10 תחתונים, 10 חולצות לכל עונה (כולל ג'אקט ומעיל) 5 מכנסיים (או חצאיות, שמלות כלול בזה) ועוד שתי הופעות לארוע מזדמן. . באמת שלא. אנחנו משתנים כל הזמן בגוף ובמידה, העונות מתחלפות, האופנות מתחלפות והיום הטקסטיל זול, יש גם חנויות יד שנייה ובגדים שמקבלים. לכן אם מכניסים משהו, משהו אחר יוצא. פחות להיקשר למוצרים (שיעור שאני עוד לומדת ) חוסך בלגן וחוסך זמן וגם כסף.
יש לי חברה שבאורח פלא העבירה לבניה, שני בנים את חדוות השופינג וחדוות הצריכה. בחדרים של כולם יש כמויות ענק של שעונים ובשמים, בגדים, חגורות וקישקושים גבריים. כמה שעונים בחור בן 20 צריך? 12. ספרתי. כולם דומים להפליא. וכל הבגדים והאקססוריז בערימות על השולחן, דחוסים בארונות. ארגזים עמוסים בנעליים - עשרות זוגות לכל ילד, יותר מאישה ממוצעת שראתה עולם... זה לא רק לא נעים בעין, זה מעורר מחנק. זו דוגמא אישית מהאם שעברה אוטומטית אליהם.
כאני חושבת שהרעיון הוא להסתכל על העבר שלנו ולראות מה אנו לומדים מתוכו על עצמנו ואיך נוכל לצאת מעצמנו על מנת שלילדים יהיה קל יותר, לא רק לנו כיחידה משפחתית אלא גם להם כצידה לחיים.