על ידי תפילה_לאם » 10 אוקטובר 2017, 15:44
כתבתי מגילה ב-Word. עכשיו מעתיקה הנה:
שלב כתבה את זה בהקשר של שיחת חולין, וזו לדעתי הוצאה מההקשר מכיוונך
סליחה אם הוצאתי דברים מהקשרם. לפעמים אני יכולה להסתכל על ההקשר הרחב, אבל בדרך כלל אפילו ההקשר הספציפי שלי הוא כר נרחב למדי עבורי...
בכל אופן, אם תרשו לי בנקודה זו להגביל את הדיון לעבודה עם ילד בתוך מסגרת – נצטרך להתייחס לנתונים שמוגדרים מראש. ומעבר לזה, גם אם בתוך ה"אי" שלי אני יכולה אולי לכופף ולהגמיש כללים מסוימים של המסגרת – אני נוטה להגדיר את המטרות לפי ההקשרים שיש לי סיכוי לראות אותן מתממשות בהם, גם אם עבור הילד היה נכון ואפקטיבי יותר שתהיה לי ראייה כוללנית של חייו. ובתכל'ס, רבים מהילדים נמצאים במועדונית בביה"ס עד שש בערב. לפחות בשנים אלה אין להם הרבה שעות ערוּת מעבר לזמנם במסגרת.
אצל אנשים בעולם האמיתי, כאלו שלא מוטרדים מהעיקרון התיאורטי של "ליצור קשר עין", זה לא באמת בעיה.
הנושא של קשר עין מככב פה, אבל בפועל לא זכור שאי פעם עבדתי עליו, אולי לפני שנים רבות.
אולי המטרה צריכה להיות לא שהוא יסתדר ויהיה ביחסים טובים עם "האדם הסביר", אלא שימצא אנשים שטוב לו איתם ויוכל להסתדר איתם?
- חוששתני שלא תמיד אנחנו יכולים לבחור עם מי להיות בקשר. אם אני נכנסת לעבוד בבית ספר והמנהלת לא מוצאת חן בעיניי – אני לא חושבת שזאת אופציה בעלת אותה מידת רלוונטיות כמו כל אופציה אחרת לוותר על העבודה רק כדי שלא להיות בקשר עם המנהלת. מה גם שברוב מקומות העבודה אמורים להיות בקשר עם כמה וכמה אנשים ולהגיע למצב, שכולם ישדרו על אותו גל כמוני, קשה מאוד.
- לא מעט מהילדים/ הנערים שאני עובדת איתם השנה לא ממש בני שיחה על מטרות כאלה. נכון שלא ניסיתי... אבל הרושם שקיבלתי מההיכרות עד כה הוא כזה. ונראה לי שגם הבוגרים יותר/ בעלי היכולת הקוגניטיבית לא בהכרח ירצו לשתף פעולה עם שיח כזה: איזו מטרה עדיפה בעיניך? כן אשתדל לראות אם אפשר לפתח דיונים כאלה, אחרי שאגבש לי כיוונים מסוימים, שאוכל להציגם כשאלה, כי לפחות בכיתה הגבוהה ביותר שאני עובדת בה, ראיתי שלאורך הדרך עבדו לא מעט על פיתוח מודעות עצמית, על בחירה באסטרטגיות מתאימות וכו'. מהמעט ששמעתי יש התייחסות להיבטים כאלה גם בטיפול רגשי. את התוצאות של העבודה הזאת הדגמתי מוקדם יותר, אבל נראה לי שהן באות לידי ביטוי ברמות הצלחה שונות מאוד בקרב ילדים שונים.
- יש לי מעט מאוד שעות. אני מבינה שטיפשי לנצל את הזמן הזה לעבודה על מטרות מיותרות או מזיקות, רק כי קל יותר לעבוד על המטרות האלה מאשר על אחרות במסגרת זמן כה מצומצמת. בכוונה אני קוראת וכותבת כאן לפני שאני ניגשת להתפקס על ניסוח המטרות שלי. אולי אולי אצליח לפתוח את הראש של עצמי וגם להיות משוכנעת ומבוררת די הצורך כדי להעביר את זה הלאה.
_למשל, נניח שאת עוזרת לילד לתרגל קשר עין. נדמיין שתי אפשרויות:
א. הוא שמח ומגלה שזה שימושי ואפילו נעים לפעמים.
ב. זה לא נעים לו והוא מתחמק מזה בצורות שונות.
מה את עושה באפשרות ב?
זה עד כדי כך פשוט._
יכול להיות שאני מפספסת משהו, אבל עבורי זה לא פשוט עד כדי כך... :-s
קודם כול, כאמור אני לא באמת עובדת על קשר עין. לרוב על מיומנויות שכוללות יותר רכיבים, שקשה לכמת וכו'. וחוץ מזה, מתי לקרוא לתגובה של הילד "אפשרות א" או "ב"? מיד כשאני מתחילה לתרגל איתו? אחרי 10 דקות? אחרי שניסינו זאת במשך מפגש אחד? ארבעה מפגשים? בהקשר אחד? בכמה הקשרים?
למשל, ילדה בת עשר בערך, שהתלהבה מאוד מארגז הבובות בחדר שקיבלנו לעבוד בו בשיעור שלנו. הודעתי לה בתחילת השיעור, שאשמור זמן למשחק בסוף השיעור, וכשהגיע הזמן היא קמה בשמחה לשחק. ניסיתי להצטרף אליה, אבל עד מהרה היא הפקיעה מידיי את כל הבובות, כולל את אלה שנתנה לי בהתחלה. כשביקשתי מפורשות שגם לי יהיה משהו, נתנה לי כפרס ניחומים איזו בובת חיפושית, אחרי שריכזה אצלה את כל הבובות דמויות האנוש. גם כשעוד היו אצלי שתי הבובות שנתה לי בהתחלה, היא לא הגיבה למלל שהשמעתי מפי הבובות ולא הגיבה אליהן, אלא התייחסה אליי בלבד כשותפה לשיח ולקחה ממני את הבובות. ואחר כך התרחקה ממני מעט ושיחקה בבובות.
ההיכרות בינינו ראשונית. לדעתך, אם המשחק בנפרד ממני יחזור על עצמו – ראוי לאפשר לה אותו בלי לנסות להציע את עצמי בתור שותפה? אולי היא כן תיהנה לשחק יחד וכרגע לא יודעת להיענות לאופציה הזאת?
מקום שבו ילד, רגיל או שונה, לא יכול בזמני שיחה לא פורמאלית לדחות נושאי שיחה שהוא לא מעוניין בהם, כי יהיה לזה מחיר, זה מקום שבו האינטראקציות הן כולן ממוקדות חוץ בלבד.
אני מבינה מה את אומרת. מאמצת את מוחי כדי לחשוב איך להחיל את הרעיון על מה שיש לי ביד: אם אני מגדירה את השעה שיש לי בכיתה כשעה לא פורמלית, שכל תלמיד יכול לבחור בה אם לקבל או לדחות את התכנים שהבאתי, נראה לי שבכיתה הצעירה ביותר שלי, יהיה שיתוף פעולה רב יחסית, ונאמר ששני תלמידים (אחת מהם היא הילדה שתיארתי קודם בהקשר למשחק בבובות) יעסקו בענייניהם ועוד שישה יצטרפו למשחק, אבל בכיתות המבוגרות יותר נראה לי שתהיה היענות פחותה בהרבה אם בכלל, ובאמת שהבאתי משחקים מגניבים. ואז... לכתוב בתל"א שהיעד היה ש"התלמיד יבחר את מינון האינטראקציה החברתית המתאים לו", ושהיעד הושג, כי ברגע שנכנסתי לכיתה, התלמיד קם למחשב או פשוט הניח את ראשו על השולחן ונמנם?...
האם לשאול את הקבוצה על תכנים שיעניינו את כולם נראה לך/ לכן ראוי? ואם הם מתקשים למצוא כאלה?
לא נראה לכן נכון לעבוד על כבוד לאחר בקבוצה (הקשבה, הימנעות מקללות ומהתגרויות) ועל שיתוף פעולה, אלא רק אם הילדים מבטאים רצון להשתייך לקבוצה? כי אני כן חושבת שהמיומנויות האלה יכולות להיות שימושיות מאוד, אפילו אם מישהו יתגלגל להיות מתכנת שעובד מהבית, ובפועל לא נראה לי שכל הילדים שאני עובדת איתם השנה יצליחו/ ירצו להתברג דווקא בקריירה הזאת. ומה עם להקים משפחה?
עבודה עם ילדים רגילים במטרה לבנות קבוצות שייכות.
זה נשמע נפלא. לא מעט מהתלמידים מכיתות התקשורת משתלבים בשיעורים מסוימים בכיתות ה"רגילות". עדיין קשה לסמוך על כך שיכירו משם ילדים וידעו עם מי הם רוצים להתיידד. אז, לבחור בשבילם?
טיפולים פרטניים לאלה שהכי זקוקים. ורק אם ישנם ילדים שבאופן אמיתי זקוקים לקבוצה ומתאימים לקבוצה - ליצור קבוצה.
איך מגדירים מי הכי זקוק לטיפול? ומה זה נקרא להזדקק לקבוצה
באופן אמיתי?
נכון לעכשיו השעות שלי (8 שעות ל-4 כיתות) מתחלקות כך: בכיתה הצעירה יותר – שעתיים פרטניות ושעה קבוצתית, בשתי כיתות הביניים – שעה פרטנית אחת ושעה קבוצתית אחת, ובכיתה המבוגרת ביותר – שעה פרטנית אחת. ומראש היו השעות שלי אמורות להתחלק בין שש כיתות, ורק כשמחיתי בעדינות, הורדו מהשיבוץ שלי שתי כיתות, שכרגע לא תקבלנה כלל קלינאית.
תפילה, אני חושבת שדווקא אם יש שעות מעטות.
אז לפחות שיהיה נעים ושלא יתבזבז זמן יקר על מאבקים.
לקחתי לעבודה פרטנית ילד, שחדש בביה"ס בכלל ולא רק לי. הוא מדבר מעט מאוד עברית. המורה שלו הציבה כמטרה העשרה של אוצר המילים שלו בעברית ועידוד של הגברת השימוש בעברית מצידו.
הבאתי משחק שעניין אותו. הוא התעקש לשחק שונה מהכללים של המשחק ולא נתן לי להסביר לו את הכללים, אלא התקבע על רעיון מסוים. לא התעקשתי. אבל כן ניסיתי להתעקש שיחזור אחריי כשאני אומרת את תוצאת המהלך של כל תור. הוא התנגד וכשראה שאני ממשיכה להתעקש – פרץ בסערה מהחדר וחזר לכיתה.
אם הייתי מאפשרת לו לשחק בכיף – אולי עם הזמן הוא היה נפתח לדבר יותר. (בשלב מוקדם יותר בשיעור שלנו הוא אכן שיתף פעולה.) אבל אולי לא... וכאן צף הפחד שיונת הזכירה, ושאני מודה שקשה לי להתנתק ממנו. אולי הוא ימשיך לעשות מה שבראש שלו? למעשה, כשהוא נכנס לחדר, אני צריכה להתעקש שיתיישב לשולחן ויצטרף אליי למה שהבאתי. אחרת הוא מטייל בחדר, מבלגן חפצי נוי שלא שייכים לי, נוגע בכל מה שמתחשק לו, והאחריות היא עליי.
מצד שני, זה לא נעשה בקונטקסט טיפולי, ככה שלא נלווה לזה איזה מסר שמשהו אצלי לא תקין.
לפחות בהקשרים שאני מתייחסת אליהם מדובר בילדים שממילא לומדים בכיתות חינוך מיוחד בתוך בי"ס "רגיל". הקונטקסט הטיפולי נוכח כל הזמן...
ולדעתי הכישורים החברתיים שלי היום הם טובים.
אני דווקא מעמידה את שלי בסימן שאלה...
אני חושבת שסביבה רק של אוטיסטים זה דבר לא טבעי, ותוצר של החברה המודרנית, עם הנטייה שלה לחלק לקטגוריות ולשים בקופסאות.
לא שוללת את התפיסה שלך, אבל זאת המציאות שאני פועלת בתוכה.
ואני כן יכולה להבין, שבמובנים מסוימים קל יותר לעזור לילדים בעלי צרכים מיוחדים כשהם מקובצים לכיתה אחת. כמובן שזה מסבך בהיבטים אחרים, כמו למשל, לפעול יחד בקבוצה, כשכולם די על הפנים בעבודה בקבוצה, ואז הילד צריך להתמודד לא רק עם הקשיים שלו אלא גם עם אלה של היושבים מימינו ומשמאל.
_הטיפול שמדברים עליו זה לא להסביר לאוטיסט את הכללים. זה להכריח אותו לציית להם באמצעות מיני מניפולציות (אם זה עונשים, או פרסים על ציות לנורמות), או לעזוב את הילד לנפשו אחרי שהוא שמע את הכלל.
האפשרות של "לא להסביר" היא לא אפשרות.
אשתמש בניסוח של יונת -
את מספרת לילד מה הכלל.
א. הוא משתמש או מנסה להשתמש בו
ב. הוא מתעלם ממנו, ומנסה להתחמק בדרכים שונות כשאת מנסה לכפות זאת עליו.
מה את עושה?_
אני לא מתרשמת שהעבודה במסגרות מתנהלת תדיר על בסיס של עונשים ושל פרסים. אם למשל מצופה מילד להקשיב לדברי חברו בזמן מפגש בוקר בכיתה, והילד לא הקשיב (לא יודע לשחזר את הנאמר), סביר שישמיעו לו שוב את אותו התקליט של "צריך להקשיב לחבר במקום לכתוב מספרים באוויר". טוב, אולי זאת נזיפה שאפשר לקרוא לה עונש... לא שולפת כרגע דוגמה מתאימה, אבל העניין הוא שבדרך כלל, אם הילד לא יעשה את המצופה ממנו, יפרשו זאת כאי למידה שמצריכה המשך תרגול. הנה, דוגמה שאולי מתאימה יותר: ילדה שמגיבה בהתפרצויות קשות עד כדי אלימות פיזית להפסד במשחק, אחרי שהוסבר לה הכלל של "להפסיד בכבוד". האם לא נכון להמשיך לתרגל איתה, להסביר לה, לחזק אותה על כל התגברות? מה, להפסיק לשתף אותה במשחקים?
היום אגב אירחתי כאן שני חברים למשך רוב היום. אחד מהם עם כישורים חברתיים מאוד בעייתיים
היו לי לא מעט דילמות במהלך היום
אשמח שתפרטי מה קרה. האם התרשמת שגם הילד עצמו היה שמח לסיוע כלשהו? ער לבעייתיות? ואיך הגיבו בנך והחבר הנוסף?
.
ההצדקה לטיפול היא שהילד חורג מהנורמה וצריך להחזיר אותו אליה
אישה, זה בוודאי גועלי מצידי להגיד, אבל... בוחרת להיות בוטה כדי לדון בדברים לעומק: אם המחיר עבור הילד אינו גבוה (ובאמת שאין לי מושג איך למדוד את זה), האם אין יתרונות בולטים להיראות כנורמלי?
כלומר, להגיד, "יאללה, שהילד ינפנף בידיים/ ייגש לאנשים זרים ברחוב ויציע להם למצוא את יום לידתם על סמך תאריך הלידה שיספקו לו/ כל מוזרות אחרת, כי זה הילד ואני מכבדת אותו", גם יפגע בו באופנים מסוימים ויסגור בפניו דלתות או אפילו יעמיד אותו בסיכונים? את רואה את זה אחרת?
אני לא חושבת שיש חיסרון לסט כלים גדול, אבל יכולים להיות חסרונות לניסיונות לרכוש את סט הכלים הזה.
את זה אני מקבלת לגמרי, אבל החסרונות עמומים בעיניי. לא יודעת איך לקבוע מה פוגע וכמה.
_אז אולי אפשר לקרוא לזה נירמול, אבל אני מרגישה, שאם הילד מביא את עצמו מצד אחד, והמבוגר מביא את עצמו מהצד השני, ונפגשים באמצע, זה משהו אחר...
ונכון שיש מטפלים שעובדים אחרת, שעובדים בצורה מכוונת מטרה, שפחות נותנים מקום לרצונות של הילד. אני חושבת שהמגמה היא להתרחק משם היום_
פרח, שירבו כמוך בישראל.
<אני מקווה שאני לא מצטיירת פה כאיזו דמות נורא נוקשה ואלימה. בסך הכול, גם אני מנסה למצוא תכנים שיעניינו את הילדים ומשתדלת לא להתעקש על דברים מיותרים. רק כנראה לא לגמרי מצליחה להסביר מה ואיך אני עושה. וגם מודה שיש לי הרבה התלבטויות.>
בסוף שנה של עבודה אני רואה שהרבה מהמטרות היבשות כן הושגו.
זה מה שאני שואפת לעשות, לפחות בגן שלי (לא תקשורתי, אם כי יש לנו ילד אחד שלפחות רשמית מאובחן על הרצף).
וזה
בדיוק מה שגרם לי יותר מדי זמן להתבאס מהעבודה. כי בכל זאת יש לנו רשימת יעדים, שיש לנו אפילו מחויבות חוקית לעמוד בה. וגם אם אני מאמינה שמשחק חופשי יפתח את הילדים ויקדם אותם, אני חוששת להתחייב שנגיע ליעדים המוצהרים באמצעים האלה, בייחוד כשהשעות שלי מוגבלות, ואם אני עובדת באופן טבעי יותר במרחב הגן איכשהו תמיד יהיו ילדים, שמתקרבים וזוכים לתשומת לבי יותר מאחרים, וגם כמו שכתבת, פרח, לפעמים ילדים דוחים פעילויות שקשות להם, אבל אם ילמדו אותן, ייהנו מהן וכו'. מסובך!
לא נתקלתי מעולם, אף פעם, ולא שמעתי מעולם, אך פעם, בפורומים בתפוז, או בפורומים של אסי, או בפייסבוק, או בבלוגים של אוטיסטים בעברית או באנגלית, או בקהילות שמוקדשות לנושאים ישירות או נוגעות בהם, או מאנשים שאני מכירה, על אדם בוגר כזה.
אישה, אם הבנתי נכון את טלי, היא לא טוענת שאת או אי מישהו סובר שזאת הדרך הנכונה להוציא אנשים לעולם, אלא נותנת דוגמה למיומנות מסוימת, שכנראה שלא מפותחת אצל אוטיסטים, ושנראה נכון להציג אותה בפניהם, ליידע בדבר השימוש שנעשה בה בקרב אוכלוסיות אחרות.
אולי לבחור מלכתחילה נעליים שקל יותר להוריד?
ממה שאני מכירה אכן ממליצים כך להורים, אבל אולי הילד זקוק לסיוע גם עם הנעליים האלה...
כשהילד לא רוצה, אז... פשוט לא מגיעים לעשייה משותפת. מה יכול להיות יותר פשוט?
אישה, את בטוחה שכך כדאי? אני לא מדברת על להושיב את הילד דחוק בין השולחן לקיר ולהראות לו, שיקבל "במבה" על כל שיום של כרטיס שיוצג בפניו. עשייה משותפת רכה, שיש בה מקום לרצון ולעניין ולקצב שלו, אבל שכן פותחת אותו למשהו שלא עשה עד כה. אולי זה יהיה לו נעים? אולי הוא צריך ללמוד איך לעשות את זה? פרח מתארת ילדים שנפתחים, לומדים ונהנים מהיכולת החדשה שרכשו. וזה תהליך, לא התנסות שאפשר לקבוע כעבור 3 דקות שלה שהילד לא מעוניין וסוף פסוק.
רק, את נמצאת במערכת בעייתית ביסודה, ששמה את נקודת הפתיחה בתחום האפור וכל חריגה הכי קטנה מעיפה את האינטראקציה לתחום השחור.
זהו... כנראה שבגלל זה כתבתי אי שם למעלה
ואולי אני לא מתקדמת לשלב התשובות כדי לא לגלות שאני מיותרת ואף מזיקה?
בסך הכול, אני סבורה שבשונה ממה שחוו אלה שאת חוויותיהם קראת, אישה, ובדומה למה שניסחה פרח, המערכת
בימינו כן פתוחה יותר לחשוב על הילדים ועל העדפותיהם האישיות, בייחוד ככל שהם גדלים ומסוגלים להביע אותן. אבל כמובן שמטבעה היא מכוונת להאחדה, לא מאפשרת די בחירה וכו' – לאוטיסטים כמו גם לנוירוטיפיקלים.
כתבתי מגילה ב-Word. עכשיו מעתיקה הנה:
[u]שלב כתבה את זה בהקשר של שיחת חולין, וזו לדעתי הוצאה מההקשר מכיוונך[/u]
סליחה אם הוצאתי דברים מהקשרם. לפעמים אני יכולה להסתכל על ההקשר הרחב, אבל בדרך כלל אפילו ההקשר הספציפי שלי הוא כר נרחב למדי עבורי...
בכל אופן, אם תרשו לי בנקודה זו להגביל את הדיון לעבודה עם ילד בתוך מסגרת – נצטרך להתייחס לנתונים שמוגדרים מראש. ומעבר לזה, גם אם בתוך ה"אי" שלי אני יכולה אולי לכופף ולהגמיש כללים מסוימים של המסגרת – אני נוטה להגדיר את המטרות לפי ההקשרים שיש לי סיכוי לראות אותן מתממשות בהם, גם אם עבור הילד היה נכון ואפקטיבי יותר שתהיה לי ראייה כוללנית של חייו. ובתכל'ס, רבים מהילדים נמצאים במועדונית בביה"ס עד שש בערב. לפחות בשנים אלה אין להם הרבה שעות ערוּת מעבר לזמנם במסגרת. :-0
[u]אצל אנשים בעולם האמיתי, כאלו שלא מוטרדים מהעיקרון התיאורטי של "ליצור קשר עין", זה לא באמת בעיה.[/u]
הנושא של קשר עין מככב פה, אבל בפועל לא זכור שאי פעם עבדתי עליו, אולי לפני שנים רבות.
[u]אולי המטרה צריכה להיות לא שהוא יסתדר ויהיה ביחסים טובים עם "האדם הסביר", אלא שימצא אנשים שטוב לו איתם ויוכל להסתדר איתם?[/u]
[list=1]
[*] חוששתני שלא תמיד אנחנו יכולים לבחור עם מי להיות בקשר. אם אני נכנסת לעבוד בבית ספר והמנהלת לא מוצאת חן בעיניי – אני לא חושבת שזאת אופציה בעלת אותה מידת רלוונטיות כמו כל אופציה אחרת לוותר על העבודה רק כדי שלא להיות בקשר עם המנהלת. מה גם שברוב מקומות העבודה אמורים להיות בקשר עם כמה וכמה אנשים ולהגיע למצב, שכולם ישדרו על אותו גל כמוני, קשה מאוד.
[*] לא מעט מהילדים/ הנערים שאני עובדת איתם השנה לא ממש בני שיחה על מטרות כאלה. נכון שלא ניסיתי... אבל הרושם שקיבלתי מההיכרות עד כה הוא כזה. ונראה לי שגם הבוגרים יותר/ בעלי היכולת הקוגניטיבית לא בהכרח ירצו לשתף פעולה עם שיח כזה: איזו מטרה עדיפה בעיניך? כן אשתדל לראות אם אפשר לפתח דיונים כאלה, אחרי שאגבש לי כיוונים מסוימים, שאוכל להציגם כשאלה, כי לפחות בכיתה הגבוהה ביותר שאני עובדת בה, ראיתי שלאורך הדרך עבדו לא מעט על פיתוח מודעות עצמית, על בחירה באסטרטגיות מתאימות וכו'. מהמעט ששמעתי יש התייחסות להיבטים כאלה גם בטיפול רגשי. את התוצאות של העבודה הזאת הדגמתי מוקדם יותר, אבל נראה לי שהן באות לידי ביטוי ברמות הצלחה שונות מאוד בקרב ילדים שונים.
[*] יש לי מעט מאוד שעות. אני מבינה שטיפשי לנצל את הזמן הזה לעבודה על מטרות מיותרות או מזיקות, רק כי קל יותר לעבוד על המטרות האלה מאשר על אחרות במסגרת זמן כה מצומצמת. בכוונה אני קוראת וכותבת כאן לפני שאני ניגשת להתפקס על ניסוח המטרות שלי. אולי אולי אצליח לפתוח את הראש של עצמי וגם להיות משוכנעת ומבוררת די הצורך כדי להעביר את זה הלאה.
[/list]
_למשל, נניח שאת עוזרת לילד לתרגל קשר עין. נדמיין שתי אפשרויות:
א. הוא שמח ומגלה שזה שימושי ואפילו נעים לפעמים.
ב. זה לא נעים לו והוא מתחמק מזה בצורות שונות.
מה את עושה באפשרות ב?
זה עד כדי כך פשוט._
יכול להיות שאני מפספסת משהו, אבל עבורי זה לא פשוט עד כדי כך... :-s
קודם כול, כאמור אני לא באמת עובדת על קשר עין. לרוב על מיומנויות שכוללות יותר רכיבים, שקשה לכמת וכו'. וחוץ מזה, מתי לקרוא לתגובה של הילד "אפשרות א" או "ב"? מיד כשאני מתחילה לתרגל איתו? אחרי 10 דקות? אחרי שניסינו זאת במשך מפגש אחד? ארבעה מפגשים? בהקשר אחד? בכמה הקשרים?
למשל, ילדה בת עשר בערך, שהתלהבה מאוד מארגז הבובות בחדר שקיבלנו לעבוד בו בשיעור שלנו. הודעתי לה בתחילת השיעור, שאשמור זמן למשחק בסוף השיעור, וכשהגיע הזמן היא קמה בשמחה לשחק. ניסיתי להצטרף אליה, אבל עד מהרה היא הפקיעה מידיי את כל הבובות, כולל את אלה שנתנה לי בהתחלה. כשביקשתי מפורשות שגם לי יהיה משהו, נתנה לי כפרס ניחומים איזו בובת חיפושית, אחרי שריכזה אצלה את כל הבובות דמויות האנוש. גם כשעוד היו אצלי שתי הבובות שנתה לי בהתחלה, היא לא הגיבה למלל שהשמעתי מפי הבובות ולא הגיבה אליהן, אלא התייחסה אליי בלבד כשותפה לשיח ולקחה ממני את הבובות. ואחר כך התרחקה ממני מעט ושיחקה בבובות.
ההיכרות בינינו ראשונית. לדעתך, אם המשחק בנפרד ממני יחזור על עצמו – ראוי לאפשר לה אותו בלי לנסות להציע את עצמי בתור שותפה? אולי היא כן תיהנה לשחק יחד וכרגע לא יודעת להיענות לאופציה הזאת?
[u]מקום שבו ילד, רגיל או שונה, לא יכול בזמני שיחה לא פורמאלית לדחות נושאי שיחה שהוא לא מעוניין בהם, כי יהיה לזה מחיר, זה מקום שבו האינטראקציות הן כולן ממוקדות חוץ בלבד.[/u]
אני מבינה מה את אומרת. מאמצת את מוחי כדי לחשוב איך להחיל את הרעיון על מה שיש לי ביד: אם אני מגדירה את השעה שיש לי בכיתה כשעה לא פורמלית, שכל תלמיד יכול לבחור בה אם לקבל או לדחות את התכנים שהבאתי, נראה לי שבכיתה הצעירה ביותר שלי, יהיה שיתוף פעולה רב יחסית, ונאמר ששני תלמידים (אחת מהם היא הילדה שתיארתי קודם בהקשר למשחק בבובות) יעסקו בענייניהם ועוד שישה יצטרפו למשחק, אבל בכיתות המבוגרות יותר נראה לי שתהיה היענות פחותה בהרבה אם בכלל, ובאמת שהבאתי משחקים מגניבים. ואז... לכתוב בתל"א שהיעד היה ש"התלמיד יבחר את מינון האינטראקציה החברתית המתאים לו", ושהיעד הושג, כי ברגע שנכנסתי לכיתה, התלמיד קם למחשב או פשוט הניח את ראשו על השולחן ונמנם?...
האם לשאול את הקבוצה על תכנים שיעניינו את כולם נראה לך/ לכן ראוי? ואם הם מתקשים למצוא כאלה?
לא נראה לכן נכון לעבוד על כבוד לאחר בקבוצה (הקשבה, הימנעות מקללות ומהתגרויות) ועל שיתוף פעולה, אלא רק אם הילדים מבטאים רצון להשתייך לקבוצה? כי אני כן חושבת שהמיומנויות האלה יכולות להיות שימושיות מאוד, אפילו אם מישהו יתגלגל להיות מתכנת שעובד מהבית, ובפועל לא נראה לי שכל הילדים שאני עובדת איתם השנה יצליחו/ ירצו להתברג דווקא בקריירה הזאת. ומה עם להקים משפחה?
[u]עבודה עם ילדים רגילים במטרה לבנות קבוצות שייכות.[/u]
זה נשמע נפלא. לא מעט מהתלמידים מכיתות התקשורת משתלבים בשיעורים מסוימים בכיתות ה"רגילות". עדיין קשה לסמוך על כך שיכירו משם ילדים וידעו עם מי הם רוצים להתיידד. אז, לבחור בשבילם?
[u]טיפולים פרטניים לאלה שהכי זקוקים. ורק אם ישנם ילדים שבאופן אמיתי זקוקים לקבוצה ומתאימים לקבוצה - ליצור קבוצה.[/u]
איך מגדירים מי הכי זקוק לטיפול? ומה זה נקרא להזדקק לקבוצה [u]באופן אמיתי[/u]?
נכון לעכשיו השעות שלי (8 שעות ל-4 כיתות) מתחלקות כך: בכיתה הצעירה יותר – שעתיים פרטניות ושעה קבוצתית, בשתי כיתות הביניים – שעה פרטנית אחת ושעה קבוצתית אחת, ובכיתה המבוגרת ביותר – שעה פרטנית אחת. ומראש היו השעות שלי אמורות להתחלק בין שש כיתות, ורק כשמחיתי בעדינות, הורדו מהשיבוץ שלי שתי כיתות, שכרגע לא תקבלנה כלל קלינאית.
[u]תפילה, אני חושבת שדווקא אם יש שעות מעטות.[/u]
[u]אז לפחות שיהיה נעים ושלא יתבזבז זמן יקר על מאבקים.[/u]
לקחתי לעבודה פרטנית ילד, שחדש בביה"ס בכלל ולא רק לי. הוא מדבר מעט מאוד עברית. המורה שלו הציבה כמטרה העשרה של אוצר המילים שלו בעברית ועידוד של הגברת השימוש בעברית מצידו.
הבאתי משחק שעניין אותו. הוא התעקש לשחק שונה מהכללים של המשחק ולא נתן לי להסביר לו את הכללים, אלא התקבע על רעיון מסוים. לא התעקשתי. אבל כן ניסיתי להתעקש שיחזור אחריי כשאני אומרת את תוצאת המהלך של כל תור. הוא התנגד וכשראה שאני ממשיכה להתעקש – פרץ בסערה מהחדר וחזר לכיתה.
אם הייתי מאפשרת לו לשחק בכיף – אולי עם הזמן הוא היה נפתח לדבר יותר. (בשלב מוקדם יותר בשיעור שלנו הוא אכן שיתף פעולה.) אבל אולי לא... וכאן צף הפחד שיונת הזכירה, ושאני מודה שקשה לי להתנתק ממנו. אולי הוא ימשיך לעשות מה שבראש שלו? למעשה, כשהוא נכנס לחדר, אני צריכה להתעקש שיתיישב לשולחן ויצטרף אליי למה שהבאתי. אחרת הוא מטייל בחדר, מבלגן חפצי נוי שלא שייכים לי, נוגע בכל מה שמתחשק לו, והאחריות היא עליי.
[u]מצד שני, זה לא נעשה בקונטקסט טיפולי, ככה שלא נלווה לזה איזה מסר שמשהו אצלי לא תקין.[/u]
לפחות בהקשרים שאני מתייחסת אליהם מדובר בילדים שממילא לומדים בכיתות חינוך מיוחד בתוך בי"ס "רגיל". הקונטקסט הטיפולי נוכח כל הזמן...
[u]ולדעתי הכישורים החברתיים שלי היום הם טובים.[/u]
אני דווקא מעמידה את שלי בסימן שאלה... |אוף|
[u]אני חושבת שסביבה רק של אוטיסטים זה דבר לא טבעי, ותוצר של החברה המודרנית, עם הנטייה שלה לחלק לקטגוריות ולשים בקופסאות.[/u]
לא שוללת את התפיסה שלך, אבל זאת המציאות שאני פועלת בתוכה.
ואני כן יכולה להבין, שבמובנים מסוימים קל יותר לעזור לילדים בעלי צרכים מיוחדים כשהם מקובצים לכיתה אחת. כמובן שזה מסבך בהיבטים אחרים, כמו למשל, לפעול יחד בקבוצה, כשכולם די על הפנים בעבודה בקבוצה, ואז הילד צריך להתמודד לא רק עם הקשיים שלו אלא גם עם אלה של היושבים מימינו ומשמאל.
_הטיפול שמדברים עליו זה לא להסביר לאוטיסט את הכללים. זה להכריח אותו לציית להם באמצעות מיני מניפולציות (אם זה עונשים, או פרסים על ציות לנורמות), או לעזוב את הילד לנפשו אחרי שהוא שמע את הכלל.
האפשרות של "לא להסביר" היא לא אפשרות.
אשתמש בניסוח של יונת -
את מספרת לילד מה הכלל.
א. הוא משתמש או מנסה להשתמש בו
ב. הוא מתעלם ממנו, ומנסה להתחמק בדרכים שונות כשאת מנסה לכפות זאת עליו.
מה את עושה?_
אני לא מתרשמת שהעבודה במסגרות מתנהלת תדיר על בסיס של עונשים ושל פרסים. אם למשל מצופה מילד להקשיב לדברי חברו בזמן מפגש בוקר בכיתה, והילד לא הקשיב (לא יודע לשחזר את הנאמר), סביר שישמיעו לו שוב את אותו התקליט של "צריך להקשיב לחבר במקום לכתוב מספרים באוויר". טוב, אולי זאת נזיפה שאפשר לקרוא לה עונש... לא שולפת כרגע דוגמה מתאימה, אבל העניין הוא שבדרך כלל, אם הילד לא יעשה את המצופה ממנו, יפרשו זאת כאי למידה שמצריכה המשך תרגול. הנה, דוגמה שאולי מתאימה יותר: ילדה שמגיבה בהתפרצויות קשות עד כדי אלימות פיזית להפסד במשחק, אחרי שהוסבר לה הכלל של "להפסיד בכבוד". האם לא נכון להמשיך לתרגל איתה, להסביר לה, לחזק אותה על כל התגברות? מה, להפסיק לשתף אותה במשחקים?
[u]היום אגב אירחתי כאן שני חברים למשך רוב היום. אחד מהם עם כישורים חברתיים מאוד בעייתיים[/u]
[u]היו לי לא מעט דילמות במהלך היום[/u]
אשמח שתפרטי מה קרה. האם התרשמת שגם הילד עצמו היה שמח לסיוע כלשהו? ער לבעייתיות? ואיך הגיבו בנך והחבר הנוסף?
.
[u]ההצדקה לטיפול היא שהילד חורג מהנורמה וצריך להחזיר אותו אליה[/u]
אישה, זה בוודאי גועלי מצידי להגיד, אבל... בוחרת להיות בוטה כדי לדון בדברים לעומק: אם המחיר עבור הילד אינו גבוה (ובאמת שאין לי מושג איך למדוד את זה), האם אין יתרונות בולטים להיראות כנורמלי?
כלומר, להגיד, "יאללה, שהילד ינפנף בידיים/ ייגש לאנשים זרים ברחוב ויציע להם למצוא את יום לידתם על סמך תאריך הלידה שיספקו לו/ כל מוזרות אחרת, כי זה הילד ואני מכבדת אותו", גם יפגע בו באופנים מסוימים ויסגור בפניו דלתות או אפילו יעמיד אותו בסיכונים? את רואה את זה אחרת?
[u]אני לא חושבת שיש חיסרון לסט כלים גדול, אבל יכולים להיות חסרונות לניסיונות לרכוש את סט הכלים הזה.[/u]
את זה אני מקבלת לגמרי, אבל החסרונות עמומים בעיניי. לא יודעת איך לקבוע מה פוגע וכמה.
_אז אולי אפשר לקרוא לזה נירמול, אבל אני מרגישה, שאם הילד מביא את עצמו מצד אחד, והמבוגר מביא את עצמו מהצד השני, ונפגשים באמצע, זה משהו אחר...
ונכון שיש מטפלים שעובדים אחרת, שעובדים בצורה מכוונת מטרה, שפחות נותנים מקום לרצונות של הילד. אני חושבת שהמגמה היא להתרחק משם היום_
פרח, שירבו כמוך בישראל.
[sub]<אני מקווה שאני לא מצטיירת פה כאיזו דמות נורא נוקשה ואלימה. בסך הכול, גם אני מנסה למצוא תכנים שיעניינו את הילדים ומשתדלת לא להתעקש על דברים מיותרים. רק כנראה לא לגמרי מצליחה להסביר מה ואיך אני עושה. וגם מודה שיש לי הרבה התלבטויות.>[/sub]
[u]בסוף שנה של עבודה אני רואה שהרבה מהמטרות היבשות כן הושגו.[/u]
זה מה שאני שואפת לעשות, לפחות בגן שלי (לא תקשורתי, אם כי יש לנו ילד אחד שלפחות רשמית מאובחן על הרצף).
וזה [b]בדיוק[/b] מה שגרם לי יותר מדי זמן להתבאס מהעבודה. כי בכל זאת יש לנו רשימת יעדים, שיש לנו אפילו מחויבות חוקית לעמוד בה. וגם אם אני מאמינה שמשחק חופשי יפתח את הילדים ויקדם אותם, אני חוששת להתחייב שנגיע ליעדים המוצהרים באמצעים האלה, בייחוד כשהשעות שלי מוגבלות, ואם אני עובדת באופן טבעי יותר במרחב הגן איכשהו תמיד יהיו ילדים, שמתקרבים וזוכים לתשומת לבי יותר מאחרים, וגם כמו שכתבת, פרח, לפעמים ילדים דוחים פעילויות שקשות להם, אבל אם ילמדו אותן, ייהנו מהן וכו'. מסובך!
[u]לא נתקלתי מעולם, אף פעם, ולא שמעתי מעולם, אך פעם, בפורומים בתפוז, או בפורומים של אסי, או בפייסבוק, או בבלוגים של אוטיסטים בעברית או באנגלית, או בקהילות שמוקדשות לנושאים ישירות או נוגעות בהם, או מאנשים שאני מכירה, על אדם בוגר כזה.[/u]
אישה, אם הבנתי נכון את טלי, היא לא טוענת שאת או אי מישהו סובר שזאת הדרך הנכונה להוציא אנשים לעולם, אלא נותנת דוגמה למיומנות מסוימת, שכנראה שלא מפותחת אצל אוטיסטים, ושנראה נכון להציג אותה בפניהם, ליידע בדבר השימוש שנעשה בה בקרב אוכלוסיות אחרות.
[u]אולי לבחור מלכתחילה נעליים שקל יותר להוריד?[/u]
ממה שאני מכירה אכן ממליצים כך להורים, אבל אולי הילד זקוק לסיוע גם עם הנעליים האלה...
[u]כשהילד לא רוצה, אז... פשוט לא מגיעים לעשייה משותפת. מה יכול להיות יותר פשוט?[/u]
אישה, את בטוחה שכך כדאי? אני לא מדברת על להושיב את הילד דחוק בין השולחן לקיר ולהראות לו, שיקבל "במבה" על כל שיום של כרטיס שיוצג בפניו. עשייה משותפת רכה, שיש בה מקום לרצון ולעניין ולקצב שלו, אבל שכן פותחת אותו למשהו שלא עשה עד כה. אולי זה יהיה לו נעים? אולי הוא צריך ללמוד איך לעשות את זה? פרח מתארת ילדים שנפתחים, לומדים ונהנים מהיכולת החדשה שרכשו. וזה תהליך, לא התנסות שאפשר לקבוע כעבור 3 דקות שלה שהילד לא מעוניין וסוף פסוק.
[u]רק, את נמצאת במערכת בעייתית ביסודה, ששמה את נקודת הפתיחה בתחום האפור וכל חריגה הכי קטנה מעיפה את האינטראקציה לתחום השחור.[/u]
זהו... כנראה שבגלל זה כתבתי אי שם למעלה [u] ואולי אני לא מתקדמת לשלב התשובות כדי לא לגלות שאני מיותרת ואף מזיקה?[/u]
בסך הכול, אני סבורה שבשונה ממה שחוו אלה שאת חוויותיהם קראת, אישה, ובדומה למה שניסחה פרח, המערכת [b]בימינו[/b] כן פתוחה יותר לחשוב על הילדים ועל העדפותיהם האישיות, בייחוד ככל שהם גדלים ומסוגלים להביע אותן. אבל כמובן שמטבעה היא מכוונת להאחדה, לא מאפשרת די בחירה וכו' – לאוטיסטים כמו גם לנוירוטיפיקלים.