על ידי עדינה* » 01 אוקטובר 2009, 09:01
תודה לכולכן,
איזה זמן משונה זה, מרגישה את עצמי קצת בתוך מצב של חלום כל הזמן.
בודקת מידי פעם ביום אם אני ערה או חולמת ומופתעת למצוא את עצמי ערה.
אמא של בעלי הלכה לעולמה הבקר. ימים הזויים.
הבקר,
אני לשה בצק ללחם על השולחן, הבן האמצעי יושב לידי מפשפש בקופסא של מפתחות והקטן אוכל תפוח.
אני מסתכלת עליהם, על עצמי, על הידיים שלי, על החלון והשמים, על הכביש, האוטו, העצים... הכל אשליה, אני יודעת שהכל אשליה ומשהו בי רוצה שהכל יחזור להיות כמו פעם לפני שהמוות נגע בי, כשהאמנתי למה שאני רואה בעיניים שלי, כשהאמנתי שמה שאני רואה זה מה שיש, וזהו.
היום אני רואה את הכל בתנועה, הכל קצת שקוף, יש ונעלם, כך גם הגוף שלי.
עם כל זה אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב בימים האחרונים, אפילו שאני עדיין במצב צבירה מוזר, נוזלי כזה, אבל אני מזכירה לעצמי שאפילו שהכל אשליה, אין סוף או התחלה ואני זה אתה וההוא זה אני, עדיין מותר לי ואף חובה עלי להנות ולשמוח מהמציאות שבו אני נמצאת מהילדים שלי והבעל האהוב שלי,
מהבית, מהאוכל מהשמש והשמים, מהאוויר, העייפות, השינה, השקיעה, מהאהבה...
יותר מתמיד אני מרגישה שטעם החיים בשבילי בימים אילו זה הקשר שלי עם בני אדם. הקשר הכן והאמיתי.
אתם מכירים את הרגע הזה עם אדם אחר שבו חוצים איזה גבול, כאילו קצת נכנסים האחד אל תוך השני? חוצים את המקום של הפחד מהקירבה ומעזים ואז מרגישים הצפה של אהבה כלפי השני?
בעצם תוך כדי הכתיבה אני מבינה שמה שאני כמהה לו זה בעיקר להרגיש, להרגיש עמוק, זה נותן תחושת חיות ואושר.
ובשביל להרגיש אני צריכה לא לפחד כי בתוך הפחד אני קופאת ומתרחקת וכשאני מעזה ליצור קשר ולהיפתח אני מתחילה שוב להרגיש את עצמי, להרגיש את החיים בתוכי ובאחר...
ותודה
קרן שמש מאוחרת באמת קיבלתי הרבה המלצות על הבודהיזם הטיבטי, אני אברר על זה.
תודה לכולכן,
איזה זמן משונה זה, מרגישה את עצמי קצת בתוך מצב של חלום כל הזמן.
בודקת מידי פעם ביום אם אני ערה או חולמת ומופתעת למצוא את עצמי ערה.
אמא של בעלי הלכה לעולמה הבקר. ימים הזויים.
הבקר,
אני לשה בצק ללחם על השולחן, הבן האמצעי יושב לידי מפשפש בקופסא של מפתחות והקטן אוכל תפוח.
אני מסתכלת עליהם, על עצמי, על הידיים שלי, על החלון והשמים, על הכביש, האוטו, העצים... הכל אשליה, אני יודעת שהכל אשליה ומשהו בי רוצה שהכל יחזור להיות כמו פעם לפני שהמוות נגע בי, כשהאמנתי למה שאני רואה בעיניים שלי, כשהאמנתי שמה שאני רואה זה מה שיש, וזהו.
היום אני רואה את הכל בתנועה, הכל קצת שקוף, יש ונעלם, כך גם הגוף שלי.
עם כל זה אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב בימים האחרונים, אפילו שאני עדיין במצב צבירה מוזר, נוזלי כזה, אבל אני מזכירה לעצמי שאפילו שהכל אשליה, אין סוף או התחלה ואני זה אתה וההוא זה אני, עדיין מותר לי ואף חובה עלי להנות ולשמוח מהמציאות שבו אני נמצאת מהילדים שלי והבעל האהוב שלי,
מהבית, מהאוכל מהשמש והשמים, מהאוויר, העייפות, השינה, השקיעה, מהאהבה...
יותר מתמיד אני מרגישה שטעם החיים בשבילי בימים אילו זה הקשר שלי עם בני אדם. הקשר הכן והאמיתי.
אתם מכירים את הרגע הזה עם אדם אחר שבו חוצים איזה גבול, כאילו קצת נכנסים האחד אל תוך השני? חוצים את המקום של הפחד מהקירבה ומעזים ואז מרגישים הצפה של אהבה כלפי השני?
בעצם תוך כדי הכתיבה אני מבינה שמה שאני כמהה לו זה בעיקר להרגיש, להרגיש עמוק, זה נותן תחושת חיות ואושר.
ובשביל להרגיש אני צריכה לא לפחד כי בתוך הפחד אני קופאת ומתרחקת וכשאני מעזה ליצור קשר ולהיפתח אני מתחילה שוב להרגיש את עצמי, להרגיש את החיים בתוכי ובאחר...
ותודה [po]קרן שמש מאוחרת[/po] באמת קיבלתי הרבה המלצות על הבודהיזם הטיבטי, אני אברר על זה.