צילי, זה באמת קטע לראות את ההבדלים בין חברות ותרבויות, מכניס לפרופורציות.
כן, אני מבינה מה את אומרת על הקשב לעצמך. זה באמת הכי חשוב. אני חושבת שזו בעצם האמירה בדף הזה, לא? אימהות שלא דופקת חשבון לקולות חיצוניים ודרישות נורמטיביות.

ואני נבהלתי שזה איכשהו השתמע מדבריי.
לא צריך להבהל, כולה דיון (:

מסרים חברתיים.
מסרים חברתיים, מה שנורמלי סביבנו, הוא לא בהכרח מה שטוב או נכון, אלא מה שהרוב עושה.
כאשר מבינים את זה אז הרבה יותר קל להבין מה טוב לנו .
כמו למשל בארץ, זה נורמלי לחייב נשים להתגייס.
זה המקום היחיד בעולם שמחייב נשים להתגייס.
בארץ זה הכי נורמלי, נו אז מה?

מצחיק, דנה, אני מרגישה שמופעל עלי כוח כן ללוות את הילדים לבית הספר, ובאופן כללי לא ללמד אותם להסתדר לבד ושאם לא - אני אמא מזניחה וחסרת אחריות
תרבויות שונות מלמדות דברים שונים (אני חיה באנגליה) ולפעמים אנשים שונים מפרשים בצורה שונה מסרים חברתיים.
בסביבה שלי דווקא מאוד מקובל לא לשלוח ילדים קטנים למסגרות בכלל ובהמון משפחות האימהות לא עבדו הרבה שנים ואחר כך עברו למשרה חלקית זוטרה כאשר הילדים בגרו. אני לא אומרת שזה טוב או רע, רק שאם כבר חשתי לחץ סביבי, יש מצב שהוא היה אחר מזה שאת חשת סביבך בנוגע לגידול הילדים. כשהיינו בישראל זה באמת היה מאוד אחרת. רוב החברות שלי עבדו במשרה מלאה, הילדים היו עד מאוחר במסגרות ואימהות שלא עבדו כאילו... התביישו בזה.

אני יכולה לומר לך על עצמי שאני מזהה תהליך מעניין ומשמח - ככל שאני משילה יותר מסרים חברתיים (אלה שאומרים מה לא ואלה שאומרים מה כן) ומקשיבה לעצמי, ככה אני פחות ופחות צריכה לשאול מה כן, במה למלא את החיים שלי. הדברים פשוט נהיים לי ברורים מאוד כאילו מעצמם והחיים מתמלאים פשוט במה שאני רוצה ויכולה. גם לגבי הדברים שאני לא עושה, אני כבר מזמן לא עסוקה בלהגיד להם לא, כלומר, באופן אקטיבי. ויש מצב שגם כאשר בחרתי בהם הייתי כבר במצב של "מה כן" במקום להדוף משהו באמירת לא.
אני כבר לא כל כך זוכרת, הרבה דברים היו מזמן.
אבל כאמירה כללית אני מאוד מסכימה איתך ואני חושבת שמה שכתבת צריך לעורר שאלות מהי בכלל אמא מזניחה, מהי אמא שחיה, כשהיא מזניחה - את מי היא מזניחה, את הילד או את עצמה?, ועד כמה החברה היא המקור להגדרות המצחיקות האלה ולכן מוטב לנו רק להבחין בזה ולהדוף את כולן...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, את ככ צודקת! טירוף השיפור העצמי מונע על-ידי תעשייה שלמה שמצליחה לגרום חוסר נחת וחוסר שקט לרובינו. לזהות את זה - כבר עוזר.
אני חוזרת רגע למשפט שכתבת למעלה:
_מיליון פעמים נשאלתי שאלות שנפתחו ב"מה, את לא עושה XYZ? אבל למה?"
ותשובתי הנצחית - כי יש לי חיים לחיות._
תשובה מעולה לדעתי. אבל היא פותחת את השאלה המאתגרת עוד יותר: אילו חיים אלה? מבחינתי זו השאלה לשאול (את עצמי): מה אני רוצה שהחיים האלה יכללו? כלומר, לא רק מה לא (לא להסיע, לא לרחוץ, לא להשקיע בבישול למשל), אלא- מה כן. מה באמת, באמת אני רוצה שימלא את היומיום שלי?
אני מרגישה שמופעלים כאלה כוחות חזקים (כלכליים, תרבותיים) כדי שנבחר בחיים מסוימים (קריירה/ צרכנות/ טיפוח וכו׳) כוחות שדוחפים אותנו להאמין שזו בחירה טובה ואותנטית להזניח את הילדים (נניח - לא ללוות את הבת שלי לבית הספר, ללמד אותה להסתדר לבד) כדי להשקיע עוד זמן בעבודה (כדי להתקדם/ לייצר/ ליזום/ לעשות את הדבר החשוב נורא...) או בשיפור עצמי (כמה אנשים מסביבי מתאמנים באובססיה לטריאתלון) וכדומה.
הבירור המשמעותי לדעתי הוא זה: מה כן. מה באמת אני רוצה.

אה... ואני נבהלתי שזה איכשהו השתמע מדבריי

מישהו כתב או חשב שזה יהרוס את העצמאות של הילד?
גם אם לא, עדיין הרגשתי צורך לציין את זה.

פלונית, לא ממש ידעתי איך לענות על זה, סורי.
את מתארת משהו רחב וגדול שמטריד אותך בהרבה תחומים. פשוט כשכתבת בהתחלה חשבתי שזה משהו נקודתי לעצם הדיון שאם נחלצים ממנו כמחשבה מגבילה אז דברים זזים. אבל נשמע שזה רחב יותר ודורש בירור מסוג אחר.
גם לי יש המון דברים שייטיבו איתי ושאני לא מגיעה לעשות. אישית, אני לא מרגישה מסונדלת מזה. אני מבינה שאני חיה בעולם שיש בו דחיקה עזה ומתמדת להיות יותר טובה ממה שאני, ולעולם לא להסתפק ולשמוח במה שאני כן עושה ולזה אני אומרת באופן די קבוע - פ## איט!
אני מזמינה אותך להגיד את זה ביחד איתי ולעשות רשימה מנטאלית של כל הדברים שאת כן עושה בשביל עצמך ופשוט לשמוח בה ולהמשיך. חלאס עם תרבות השיפור העצמי האינסופי שבה אי אפשר לנצח ותמיד אפשר להיות טובים יותר, אנחנו ממש סבבה כמו שאנחנו.
תשאירי את הלב שלך פתוח לאפשרות של שינוי, קחי נשימה עמוקה ותסמכי על עצמך שבזמן ובמקום שבהם שינוי יהיה לך אפשרי ומתאים הוא פשוט יקרה.
המון אנשים עובדים בלהשתנות. זו ממש משרה נוספת רק שבמקום להרוויח בה כסף מוציאים בה כסף, כאילו שחסר לנו משרות אחרות...
אם זה בא באהבה ובשמחה וברצון - אני כמובן בעד ומעודדת בכל הפונפונים, עם אנשי מקצוע או בלעדיהם.
אבל אם לא... אז אולי את פשוט בסדר ולא צריכה עוד מיינדפולנס ועוד כתיבה ועוד תנועה או תזונה אחרת? אולי את צריכה פשוט... לנוח? גם באופן כללי וגם מהמחשבות המתישות האלה?

תודה לך יולי קו

צילי, בהמשך לשאלתך אשמח גם להתיחסות שלך

מישהו כתב או חשב שזה יהרוס את העצמאות של הילד?

רקע נסיבות חיינו לא מצאתי שום סיבה לפחד.
בגלל זה. לא ציטטתי אותך, אלא מישהי שכן מפחדת.
יש מקומות שזה אפשרי ויש כאלה שלא.
לכל אני חושבת שלא צריך לקחת את זה אישי, שאין אפשרות לעשות זאת. זה לא מחייב שזה יהרוס את העצמאות של הילד.
כמו בכל דבר מדובר באיזון.

פלונית יקרה,

זה יהיה מעולה אם לצורך הדיון תאמצי לך כינוי כלשהו. זה מקל מאוד על התקשורת.

בקשר למצב שאת נמצאת בו כרגע:

אני חושבת שליווי יכול לעזור לך ולתמוך בשינוי אורח החיים שאת חפצה בו, ובאימוץ הרגלים חדשים.
אני חושבת על שני סוגי ליווי:
• הראשון- קואוצינג. יש מאמנים טובים ושונים, וודאי אחד/ת מהם יתאים לך. אפשר לבקש באתר המלצות (ב ככר השוק או בדף הזה, או בכל דף מתאים אחר).
השני- לפתוח דף בלוג (פה, בתפוז או בכל אתר מתאים אחר), ודרך השיתוף שלך לקבל תמיכה, עידוד והכוונה מקוראים מעוניינים. זה גם יתעד בשבילך את התהליך שלך, ידרוש ממך השקעת זמן לחשיבה ועיון בדרך שלך.

הכי כדאי לדעתי לאמץ את שני הכיוונים במקביל.

תודה על השאלה....

יש דברים רבים שנראה לי שעשויים להטיב איתי
אבל אני לא מצליחה להרתם ולעשות
תזונה , תנועה, מיינדפולנס כתיבה וכו וכו
זו רק דוגמא.
סוג של תחושת סנדול

יוליק, אני לא יודעת מה הייתי עושה אילו, ובכל מקרה הרשימה שלי היא לא המלצה מה לא לעשות. היא דוגמה לדברים שהרבה אנשים בוחרים בהם כי ככה צריך ולא כי ככה הם מאמינים שנכון להם. מי שנהנית או נכון בעיניה להסיע לחוגים או להשקיע בטיפולים, שתלך על זה עד הסוף.
והסברתי איך אפשר לדעת מה נכון דרך מחשבות על גמישות וקורבנות. אני מתגמשת המון, אבל בשמחה. אם הגמישות לא באה לי בשמחה, באהבה, בנתינה, אני לא מתגמשת, כי זו לא תהיה התגמשות אלא התקרבנות. ואת זה הילדים שלי לא ילמדו ממני. השרשרת הפולנית של המשפחה שלנו נותקה כבר על ידי אבי, ואני גאה להמשיך את זה.

ולגבי שליחה לבד לבית הספר, לגמרי היה לה קשר לעצמאות כי הילדים ביקשו, ועל רקע נסיבות חיינו לא מצאתי שום סיבה לפחד.

כי יש לי חיים לחיות.
קטע בערך ככה אני עונה למי ששואל אותי למה אני לא שולחת את הילדים שלנו לבית ספר.
לכל אחד יש חיים אחרים לחיות, לכן החלטות של אחד נראות אולי אתגריות, או מוזרות לאחר.

אני יודעת שפעם ילדים היו מסתובבים הרבה יותר עצמאית ברחוב אבל אני מפחדת...
ובהרבה מקרים את צודקת. תכלס ברובם.
אני לא מוצאת קשר בין לשלוח לבית ספר לבד בגיל צעיר לבין הכנה לעצמאות. או בניסוח אחר אני לא מאמינה שאי שלחתו לבד פוגעת בעצמאות שלו.
זה הכל תלוי באיפה גרים, והתנאים.
זה שמישהי כותבת לך שהיא עושה את זה, לא צריך לומר כלום על מה נכון במקרה של כל אחת מאיתנו.

הי צילי,

חשבתי הרבה על ההודעות האחרונות שלך.

אני חושבת שהראיה שלך איך לפשט תהליכים, לבדוק מה מתאים לך, לקבוע את סדרי העדיפויות שלך, להעלות שאלות על המובן מאליו שלמעשה אינו מחוייב, ושלל רעיונות מעולים כאלו, הם ברכה, ותודה שאת משתפת בהם את הקהל.

מצד שני אני חושבת שיש לך מזל גדול שיש לך ילדים בריאים, בלי צרכים מיוחדים (חוץ מאהבה, שהיא תמיד צורך מיוחד ).

תקני אותי אם אם אני טועה, אבל לדעתי כן היית משקיעה הרבה זמן בלהסיע ילד נכה או מאותגר במידה זו או אחרת לבריכה, לטיפולים, לבילויים.

אני מסכימה שרוב ההורים עושים יותר מדי בשביל הילדים שלהם, ושזה גורם לילדים נזק, פיגור בהתפתחות, ונטייה לעצלנות ולהתעלקות. ה׳הזנחה׳ אינה בהכרח הזנחה, אלא השארת מרחב לילד על מנת ללמוד לצמוח, כל פעם עוד קצת.

אני גם מסכימה שאין צורך להתקרבן בשביל הילדים לדוגמא: אני חגגתי בעבר לילדים מסיבות יום הולדת גדולות כי זה היה חשוב לאיש ולילדים ודי סבלתי, וכיום אני משאירה את כל זה לאיש שלי שזה חשוב לו, ועושה דברים אחרים. זה מאוד כייף! מצד שני למדתי לארגן אירועים גדולים וזה משמש אותי בהזדמנויות שונות, ואני שמחה בידע הזה.

האם הבנתי נכון שאת אף פעם לא מתגמשת בשביל האיש שלך או בשביל ילדיך? שהמלה ׳מתגמשת׳ משמעה ׳מתקרבנת׳ מבחינתך?

לחנך את עצמך למה?

חוזרת וקוראת את הדברים שאת כותבת.

בעיקר מרגישה קושי לחנך את עצמי
רוצה אבל לא ממש מצליחה...

אז מה המסר שמחלחל בעצם?
קורבנות

קיבלתי את הרושם שהעידוד שלך לעצמאות בא בהכרח ביחד עם ליכלוך ובלגן, ושמחתי לגלות שלא ושאפשר גם וגם.
אם כבר התכנסנו להפריך מיתוסים (כמו זה שעצמאות שווה לכלוך ובלגן) אז בואי נפריך עוד אחד - שעצמאות שווה מריטת עצבים והיעדר שיתוף פעולה. למשל, שרוצים עכשיו לצאת מהבית והילד נתקע כי דחוף לו עכשיו לשרוך את הנעליים לבד. או שכבר מאוחר וכולם עייפים ועכשיו שעות עד שהוא מצחצח שיניים לבד או מתלבש לבד או חותך משהו לבבבבבד.
לא בבית ספרי
עצמאות זה חשוב ביותר, ויש לי ילדים עצמאיים בצורה שהיא בפירוש כמה רמות מעל זו של רוב חבריהם, אבל חשובה ממנה מערכת היחסים ושיתוף הפעולה. מעולם לא איפשרתי לילד שלי לעשות מה שהוא רוצה אם זה כלל מצב שבו שאני עומדת עצבנית ומחכה לו. מאוד השתדלתי לתכנן נכון זמנים כך שהתנגשויות כאלה לא תתרחשנה, בעיקר כאשר נכנס להם איזה ג'וק ספציפי שחזר על עצמו בנקודות קבועות. אבל כשזה לא הצליח לי, והיה צריך עכשיו לזוז יותר מהר ממה שהיה נוח לילד, או בצורה אחרת מזו שהיתה נוחה לו, אז שיתוף הפעולה היה העיקרון המנחה ולא הרצון של הילד שמנותק מהתמונה הרחבה שהוא לא מסוגל לראות.
העקרונות של התחשבות בזולת, שיתוף פעולה, מערכת היחסים - תמיד גברו אצלי על הרצון הפרטי הקטן והמנותק. אני נוהגת ככה בעצמי כלפיהם, ולימדתי אותם לנהוג ככה כלפיי וכלפי אחרים משמעותיים, בעיקר אלו שמטפלים בהם באהבה.

אני לא מכירה את הקבוצה "אמא שוקעת" אבל אם מבינה נכון אמהות מתעודדות מלראות שקיעות של אמהות אחרות..

הדף הזה אומר- אני לא מזניחה/ שוקעת, אני חיה !! (ברוח גילי)

(ואם לא הבנתי את הדף המקביל סליחה ממנו..)

תודה רבה צילי. מאוד אוהבת את הגישה כי אני לא אוהבת שתלויים בי כל הזמן וגם לא להרגיש שאני צריכה לעשות דברים רק בשבילם או בשביל החוויה שלהם כשלא ממש בא לי וזה בעצם בא על חשבוני. החוויה הרי לא מנותקת מההקשר שבו אני בעצם סובלת מזה ואין לי כוח ואז מה המסר שמחלחל בעצם?

מאוד מתחברת לזה מעולם לא היו אצלנו ברדקים כאלה שהורים אחרים מעודדים כמו התפלשות בכל מיני, אכילה בידיים אם היא מלכלכת, עבודות אומנות מלכלכות וכו'. ממש לא הקטע שלי ולא אכפת לי כמה זה חשוב או תורם לילד. אז אין מצב שאני עושה שום סוויץ' בזה.
ותודה שכתבת את זה כי מההודעה הקודמת שלך קיבלתי את הרושם שהעידוד שלך לעצמאות בא בהכרח ביחד עם ליכלוך ובלגן, ושמחתי לגלות שלא ושאפשר גם וגם.
כל מה שתרצי לכתוב עוד בנושא או דוגמאות נוספות שמתאים לך אולי לחלוק, אשמח לקרוא.

צילי, שאפו. אהבתי מאוד הן את הגישה שלך, והן את אופן הכתיבה וההדגשה שמה שנכון עבור X אינו בהכרח נכון עבור Y.

אני בטוחה שזה תלוי מאוד איפה גרים. לי זה היה מאוד חשוב אז אנחנו גרים במקום שבו זה מרגיש לי בטוח. אנחנו בכפר, מעט כבישים, אנשים נוהגים רגוע ותמיד יש אנשים מסביב. כמו כל דבר, זה מאוד מאוד אישי, ולכן אמרתי שכל הדברים האלה הם לא מה שנראה לי נכון לוותר עליו אלא פשוט מה שנכון לי לוותר עליו.
ההערכה שלי היא שכמעט לכל הורה יש עוד הרבה דברים שהוא יכול לוותר עליהם אם הוא רק יפסיק יחשוב שזה הכרחי.

כן, תמיד חגגנו ימי הולדת, אבל רק בקרב המשפחה. כמעט תמיד זו המשפחה הגרעינית ורק לעתים נדירות עם המורחבת הקרובה. חגיגות עם חברים התחילו רק כאשר היה סביר לא להזמין את כל הכיתה וכאשר הילדים כבר יכלו לארגן את זה בעצמם.

ולגבי הסוויץ' במוח, זה גם מאוד אישי. אני לא עושה סוויץ' איפה שזה דורש מאמץ. אני ממש מתנגדת בעוז למתן עצמאות וחופש אם זה יוצר לי עוד עבודה כמו לכלוך או בלגן. מעולם לא היו אצלנו ברדקים כאלה שהורים אחרים מעודדים כמו התפלשות בכל מיני, אכילה בידיים אם היא מלכלכת, עבודות אומנות מלכלכות וכו'. ממש לא הקטע שלי ולא אכפת לי כמה זה חשוב או תורם לילד. אז אין מצב שאני עושה שום סוויץ' בזה.
הגישה שלי תמיד היתה לא להציע עזרה אלא לחכות שהם יבקשו, ולהשתדל לתת להם לעשות דברים כאשר יש זמן נחת ולא כאשר אני ממהרת. גם כשהם ביקשו עזרה, נתתי רק מה שהם ביקשו במפורש ולא יותר מזה. וגם הרבה פעמים יזמתי שהם יעשו דברים כדי לבדוק מה וכמה הם יכולים וככה הערכתי אם אפשר כבר להפיל עליהם את כל התיק או שעוד לא

אגב, אם בעלך יקה וחוטף התקפי לב, חכי שהוא לא יהיה בסביבה בשביל לנסות דברים כאלה. יהיה לו יותר קל לקבל דברים כשהם סוג של מוצר מוגמר והוא יכול להיות שקט שהילד בטוח, פשוט כי הילד כבר עשה את זה כמה וכמה פעמים כשהוא לא ראה.

אני חושבת שבכללי בחברה שלנו ילדים הם יותר מדי assisted ולא מספיק מקבלים אחריות ובגיל מאוחר מדי. לדעתי הם מסוגלים להרבה יותר משנדמה לנו ובגיל הרבה יותר צעיר משנדמה לנו.
אבל איך עושים את הסוויץ' הזה במוח? אני ממש רואה את זה על הבן שלי שרק בן שלוש, הוא בכלל לא מתעניין בצעצועים אלא רוצה לתפעל דברים אמיתיים בבית, מכונות וכאלה. אז מצד אחד אני מנסה כן לשתף אותו כשאפשר. מצד שני הוא עדיין קטן וכל דבר שהוא יעשה עצמאית יהיה מסוכן, מלכלך וכדומה. בעלי יקה גדול וקשה לי לאפשר דברים מסויימים בלי שיחטוף התקף לב. וגם לי האמת לא בא בכלל על ניקיונות וסידורים נוספים על מה שכבר יש לנו בשוטף...

תודה צילי על הרשימה, מאוד נהניתי לקרוא אותה:)

הדבר היחיד שפחות מסתדר לי זה הלא להביא ולהחזיר. אני יודעת שפעם ילדים היו מסתובבים הרבה יותר עצמאית ברחוב אבל אני מפחדת... אולי זה גם תלוי איפה גרים. אם כי נראה לי שהייתי מפחדת בכל מקום.

לגבי יום הולדת - באמת למי יש כוח לזה... אצלי יש סבתות שמציקות בעניין ויש להן כל מיני ציפיות ותוכניות, השנה נתתי להן קצת להכתיב לי מה יהיה והתעצבנתי על עצמי. נראה לי שהדרך הכי טובה היא להודיע מראש שנחגוג בתאריך זה וזה ואם צריך להביא משהו כך שיבינו שאנחנו מנהלים את זה ולא יתערבו יותר מדי.

אני מניחה שאת בכל זאת מציינת את ימי ההולדת בחוג המשפחה, פשוט לא מארגנת מסיבה עם חברים של הילדים? או שרק מקבלים מתנה וזהו?

לגבי ארוחות לבי"ס אני ממש מסכימה איתך, אני הכנתי לעצמי סנדוויצ'ים מכיתה ג' בערך והתפלאתי כשהייתי כבר בתיכון לגלות שלחברות שלי האימהות היו עדיין מכינות.

אגב, גם בעבודה אני מזניחה. למשל, לא קוראת אי מיילים רחבי תפוצה. ממש כלום. אני מניחה שאם משהו יהיה חשוב או רלבנטי לי אני כבר אשמע על זה בדרך אחרת. ומזה לילדים - אני לא חברה באף קבוצת ווטסאפ או פייסבוק שנוגעת לחיי הילדים שלי. ממש כלום. זו מסחטת זמן אחת גדולה. מה שחשוב באמת ממילא מודיעים בצורה מסודרת.

מיכל, איזה כיף לראות אותך כאן!!!!!!!!!

מאז כבר נפתחה קבוצת אמהות נפלאה ומצחיקה בפייסבוק שנקראת אמהות שוקעות, אבל אפילו הן לא שוקעות כמוני. אני מרגישה שראוי שתהיה תמונה שלי ליד המונח במילון ״אמא שוקעת״. נגיד עכשיו, באוגוסט, לא הייתי יוצאת מהבית אלמלא בן זוגי שיש לו פחד שהייה. אני רואה אמהות אחרות ואני כה מזניחה לעומתן, זה תענוג.

צילי, איזה כיף לראות אותך כאן פתאום.
!!!!!!

הי שקטה!
את יודעת, זה קצת קשה להגיד מה לא עושים, כי לא תמיד יודעים שלא עושים. אבל הלכתי להסתכל בדפים השונים פה כדי לקבל השראה וחשבתי על דברים ששאלו אותי לאורך השנים בהפתעה רבה. הנה כמה דוגמאות בהשראת דפים שיש עכשיו במה חדש. אני לא...
מבשלת דברים מורכבים כדי שיערבו לחיכם של ילדיי. שיאכלו מה שיש
מארגנת מפגשים חברתיים או מנהלת את חיי החברה של ילדיי
מציעה להם חוגים או פעילויות
מסיעה לחוגים ופעילויות (כמעט ולא, מאוד מעודדת אותם לבחור דברים שהם יכולים להגיע אליהם עצמאים)
מגדלת בעלי חיים רק כי הילדים רוצים
לוקחת לטיפולים נפשיים או רפואיים (אני מאמינה בכנות שרוב הדברים עוברים לבד ולא זקוקים להתערבות)
מניקה למרחקים ארוכים (הנקתי על אחד מהם שנה וקצת והספיק לי)
מארגנת ימי הולדת בגילאים צעירים

ובהשראת שאלות שנשאלתי לאורך השנים, אני לא...
מביאה למסגרות או מחזירה מהן. הילדים שלי תמיד היו הכי צעירים ללכת ולחזור לבד מבתי הספר, גם מבתים של חברים ומפעילות אחרת כמו חוגים
מנקה טוסיקים מעבר לגיל הכי מינימאלי
מקלחת מעבר לגיל הכי מינימאלי שאפשר
מכינה שיעורי בית או מתגייסת לפרוייקטים שמורות ממציאות
מכינה קופסאות אוכל לבית הספר (הילדים עושים את זה לבד מגיל צעיר וגם מכינים לעצמם אוכל בבית מגיל צעיר למדי, בעיקר ארוחות צהריים שאינן מבושלות)
מסדרת או מנקה דברים פרטיים של הילדים כמו החדרים שלהם או התיקים שלהם או הארונות שלהם

בכל הזמן שנשאר לי אני חיה, ומחבקת אותם הרבה ומדברת איתם הרבה ומטיילת איתם הרבה

לא נפטרתי מהרגלים עד שהם לא ביאסו אותי. אני לא חושבת שיש דברים שהם במהות שלהם מיותרים. פשוט ברגע שהרגשתי שאני עושה משהו והוא לא משמח אותי מייד שאלתי את עצמי אם חובה, ולרוב עניתי שלא, ומייד העברתי אחריות או פשוט ביטלתי את המשימה. הרבה שנים, למשל, הכנתי קופסאות אוכל בשמחה לבתי הספר. ופתאום זה נמאס לי אז העברתי אליהם. ודברים אחרים, כמו לארגן להם ימי הולדת, מעולם לא שימחו אותי אז לא עשיתי אותם מעולם. דווקא עכשיו, כשהם הרבה יותר גדולים, הם שמחים לארגן לעצמם ואני רק תורמת הכנת אוכל וארגון של הבית מאחורי הקלעים וזה בא לי ממש בכיף.
ויש עוד מיליון דוגמאות, גם בחיים וגם מול הילדים, אבל הכלל נשאר דומה. עושים בשמחה, או שלא עושים. ואם נמצא איזה דבר שאין מנוס והשמחה לא מתקיימת בו - מוצאים את השמחה או לפחות את הניטראליות, את ההשלמה השקטה. אני לא עושה בתוך מרמור או קיטור כמעט כמעט שום דבר. וגם את זה אני כותבת לא כי יש לי דוגמה בראש אלא כי אני בטח לא זוכרת אותה. זו לא בחירה ערכית אלא עניין תודעתי.
את יודעת, אחת לכמה זמן אני שואלת את הילדים שלי מה הם ייקחו ממני כשהם יהיו גדולים. התשובות מהממות לגמרי ומשתנות משנה לשנה, אבל יש אחת שחוזרת על עצמה לא משנה כמה זמן עובר בין השאלות האלה (לפחות שנה או יותר) - כל אחד מהם בשלב כלשהו אמר שהוא ייקח ממני את זה שלא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עלי ועל מה שאני עושה. מה אומר לך, גם אם זה היה כ-ל מה שהם היו לומדים ממני הייתי מאושרת ממש. וזה לגמרי במהות של הדף הזה.

חיבוק לך

צילי, איזה כיף לראות אותך כאן פתאום.

סגנון האימהות שלך תמיד מרשים ומסקרן אותי. אולי תוכלי לתת כמה דוגמאות של דברים שאת לא עושה? זה בטח ייתן לי השראה:)

לנפנף בילד עלול להכאיב לו. מצד שני, זה יהפוך אותך לאמא המזניחה האולטימטיבית

מיליון פעמים נשאלתי שאלות שנפתחו ב"מה, את לא עושה XYZ? אבל למה?"
ותשובתי הנצחית - כי יש לי חיים לחיות.
אגב, אני עונה את זה גם לא על ענייני ילדים אלא על ענייני ניקיונות מיותרים, סידורים מיותרים, מערכות יחסים מיותרות ועוד ועוד ועוד...

וואו וואו.
איזה כיף שהדף הזה הוקפץ ל{{}}מה חדש{{}}!!

חייבת הגיד, שהיום הגורה בת 9, והיא ממש ממש סבבה.
אני עדיין אמא מזניחה...לא נראה לי שזה עבור אי פעם (אבל עכשיו יש לי עם מה לנפנף ביד כדי להראות שזה עובד P-: )

נעמי, אם כך תנסי גם את הצילו מלפפון תקוע באף
@}
דף יסוד.

הדף הזה מעודד כי הוא מלמד לא לעשות דברים רק כי כך כולם עושים אלא כי זה מה שנכון לי.
זה גם מלמד לשים אותי ואת כוחותי בקדמת הבמה ולא להתעלם מהיכולת שלי. (שתמיד פחותה מהרצון האינסופי..)
המרוץ אחר אישור הסביבה לכך שהילדים תמיד נקיים מחונכים מחייכים מתנהגים יפה ועוד ועוד הוא סיזיפי ונועד לכישלון.
היכולת להיות מבסוטית ולומר- כן אני "מזניחה!" לא מקלחת תינוק כל יום או מאפשרת לילד להתלכלך או לא אכפת לי מציונים או מה שלא יהיה.. זה דבר משחרר. יציאה ממרוץ דמיוני, שמשמשת אותנו גם בהורות לגדולים (שם הציפיות יכולות להרקיע שחקים) וגם בחיים. השחרור הזה מפנה מקום לאהבה.

באופן מוזר ולא טבעי שואבת מלא עידוד מהדף הזה }

לפעמים מעניין להקשיב לאנשים אבל הכי חשוב להקשיב ללב-לבטן שלך בלי לזייף
בריאות טובה והמון סיפוק ונחת

לגדל ילדים בשמחה בכבוד באמונה בשניכם ! ולאפשר ולאפשר ולאפשר ....מה שיותר !!! ולסמוך ולהאמין ולשדר לו את הביטחון הזה באמת ולהסתכל ולראות אותו ולהשגיח מרחוק ולא לעוט ו (!)ל לחכות לתת לו לפתור לעצמו את הבעיה שיתמודד ויצליח (וירגיש נהדר) ולראות גם מהלב לא רק מהעין ולהציע בקטנה סיוע / רעיון
(לא פיתרון )ולעודד ולתמוך מגיל אפס אם רק אפשר

מניסיון זה מצמיח אנשים שווים ביותר

• ואם קשה ובטוח קשה לפעמים אז מבקשים קצת עזרה

אור ואהבה

א. שוב מדגישה- אין לי שום בעיה עם המעשה, עשוי לקרות לכולם. יש לי בעיה עם ההילולים.
ב. אמא נמרה- אל תעליבי. ברור שזו הזנחה. הם לא תחליפיים. מילא במבה אבל רינת?? מה רע עשתה הילדה?
למרבה הצער התעלמות מסכנה לא מונעת אסון.
אני מאחלת לכן שתגדלו ילדים בריאים ושמחים.

אמא נמרה
תודה על המילים החמות.
מכירה את הדף..לצערי, לא מכירה את המנוחה מאחריות - אין איך, אין מתי ואין עם מי
(חד-הורית בלי משפחה מסביב, ובלי קהילה תומכת)
אבל זה לא קשור לדף (או שכן? אולי בגלל זה אני אמא מזניחה? P-: )

שיר,

הלכתי לקרוא את עלילות הילדה המוכשרה שלך במעלה הדף.

כשקראתי את מה שכתבת בשבוע שעבר, הבנתי בין השורות שזו ילדה שמבינה מה היא עושה , ושאת אמא קשובה ומודעת, שיודעת מתי לסמוך על הילדה. אני רואה שלא טעיתי.
אני מציעה לך לא להיבל ממשביתת שמחות, הדף הזה לא נועד לאנשים כמוה שיש להם גישה חינוכית אחרת.

בכל מקרה ברור לי שאת כותבת כאן על אפיזודה אחת מיני רבות ושהחיים הרבה יותר מורכבים ועשירים ממה שאפשר לתרא כאן. כל קוראת צריכה קחת את זה בחשבון.
מכירה את הדף מנוחת אחריות ?

---

אם היתה כותבת כאן אמא אחרת , נניח שהיו קוראים לה שירית
והיתה כותבת - הייתי מאד עיפה, שמתי את הילדה קשורה בנדנדה מול הוידאו ונתתי לה לצפות שעתיים בקלטות של רינת תוך כדי שהיא מכרסמת במבה/בסקויט, מה היו התגובות, לדעתכן?

עדי א{{}}, בשמת א{{}}, אמא נמרה{{}}, תפוח אדמה

תודה @} @} @}
הילדה בהחלט שוה ליקוק אצבעות

משביתת שמחות{{}}...
אני מפנה אותך ל15 תגובות מעלי, לתגובה שלי ל{{}}או רורה מה-11.05.2012 12:42

כל מי שמשאיר ילד לבד, חושב, בעצם בטוח, שיהיה בסדר, שהאפשרויות בבית והילד עצמו, לא יובילו לשום נזק.
חלקם טועים.
זה כמובן נכון גם לנהיגה.

כנראה ששיר תהתה על כך בינה לבינה, וגם אני תהיתי כשקראתי לראשונה, אבל נראה לי ששיר יודעת מה האפשרויות בבית ומה הנטיות, ההרגלים והיכולות של בתה.

מסכימה עם משביתת שמחות. באמת קצת חסר אחריות ומזל שהסתיים בטוב.

חמוד לשמוע מה עשתה לבדה ילדה בת שנתיים וחצי,
אבל היא יכלה לעשות גם דברים משמחים פחות.
בן של חברה שרף את עצמו. הבת של השכנה יצאה מהבית ונמצאה על ידי נהג על הכביש.
העייפות גורמת לנו לעשות שטויות. קורה. אבל אל תקשרו לזה כתרים.

לשיר,

נראה שאת נהנית מפירות החינוך שספגה ילדתך כאשר אינך ישנה.

עצמאות, תושיה, ביטחון עצמי, ביטחון בנוכחות שלך (גם כשאת ישנה), דאגה לכלב (אמפתיה), יכולת לעניין ולהעסיק את עצמה, יכולת להנות .
מה יותר טוב מזה?

לילדה ולכלב שלום)
גדול!
ללקק את האצבעות מהילדה (-:

_(לילדה ולכלב שלום)

הזנחה פושעת? או חינוך לעצמאות?_
גדול!!!
חוכמות של ילדים

ברור שחינוך לעצמאות

בוקר.
עייפות שהצטברה לה מפתה אותי לישון יותר מהרגיל ולא לקום עם הגורה (שנתיים וחצי)
היא הולכת למטבח, חוזרת אלי עם שקית ערמונים קלופים מוכנים לאכילה: "תפתחי!"
אני פותחת, וחוזרת לישון.

כשאני מתעוררת, שעה וחצי אח"כ
אני מגלה שהיא אכלה ארוחת בוקר (ערמונים, בננות וכמה תותים)
ציירה בפינת היצירה
הדיחה כלים (טיפסה על הכיור, סיבנה וניקתה את שתי הצלחות וכמה כפיות שהיו בכיור תוך השפרצת מים על כל האיזור)
האכילה את הכלב (כנראה כבמה נגלות - שביל של אוכל מהשק לצלחת של הכלב על הריצפה)
ושיחקה בחול


(לילדה ולכלב שלום)

הזנחה פושעת? או חינוך לעצמאות?

הוא מסרטן. ליתר דיוק, ברוב הסבונים והתחפיפים יש חומרים מסרטנים.
בסבונים טבעיים אין את החומרים האלו.

מחיפוש קצר בגוגל - http://www.time2focus.com/index2.php?id=12725344

טוב - עוד לא גמרתי לקרוא את הדף - הוא ארוך - אבל אני פשוט חייבת לשאול (באמת):
איזה נזק עושה סבון?
(ניסיתי בחיפוש כמה מלים רלוונטיות ולא מצאתי כלום חוץ ממתכונים לבועות סבון... (-: )
אפשר הפניה להסבר? אילו נזקים נגרמים? ואילו נחסכים - או לא - בסבון טבעי?

שיר, אני גם אמא עם אותה השקפת עולם.
על בסיס אותה השקפה אני מגדלת את הילדים שלי, ובוטחת בהם שילמדו את הגבולות של הגוף שלהם.
עדיין, אני חושבת שבאופן כללי, לתת לילדה בת 10 חודשים לעלות לבד מדרגות זה מסוכן ולא אחראי.
דיברתי על ההתנהגות, לא עלייך כאמא, לא על האישיות שלך שאותה אינני מכירה.
פשוט, מהאופן בו כתבת את האירוע הזה, זה נשמע לי שאת חושבת שזה בסדר. לי. רק לי.
וכיוון שאירוע דומה קרה גם לנו בערך באותו גיל, הבעתי את דעתי.
ממש לא היתה לי כונה להקטין אותך, לא כאמא ולא בכלל.

ופלוני אלמוני, גבר אני עדיין לא, פולנייה - תמיד!...

לא היית שם, ובתגובת שלך את מקטינה אותי כאמא, ולא נותת לי את הקרדיט הראוי שאני אדע מתי כן להתערב ומתי לא.
אל תשכחי שאחרי הכל, בכולנו חבוייה אמא פולניה. גם אם היא עירקית / תימניה (או אפילו גבר). האמריקאים מדייקים יותר אמא פולניה יהודיה.

וואו, כמה תגובות!

אם הייתי רוצה ביקורות לא הייתי כותבת פה, בדף הזה.
נכון, אני לא אשאיר אותה לבד בסלון בפעם הבאה. אבל באותה סיטואציה ספציפית - זאת הייתה נראת דרך ההתנהלות הכי נכונה. ועובדה - לא קרה כלום.
היא למדה שהיא יכולה ויודעת, אני למדתי שהיא יכולה ויודעת.
בירידה למטה היא ניסתה פעם אחת (הייתי שתי מדרגות לפניה), ראתה שקשה לה מדי והגוף שלה עוד לא בקטע - אז היא הבהירה לי שלא טוב לה שם והיא רוצה ידיים.

או רורה{{}}, אני מבינה את המקום שממנו נאמרו הדברים שלך, לא מוכנה לקבל את איך זה נאמר התגובה שלך מה זה לא בוגרת
לא נעים לי.

את מאמינה בדרך חינוך מסויימת, אני לא מאמינה בה.
אני בוחרת לתת לילדה שלי להכיר את הגבולות שלה ואת הבית מתוך חווית למידה אישית. אני לא מאמינה בלמדר אותה מהחיים.
כן, גם אם זה במחיר של מכה. (הילדה יודעת ליפול יפה. היא מוכיחה את זה כל פעם מחדש בסיבוב הגוף תוכדי נפילה לנחיתה על המקומות הפחות רגישים - כפות ידיים, טוסיק)
יש פה באתר מספיק דפים שמדברים בדיוק על המקום הזה של לבטוח בילדים.
לא היית שם, ובתגובת שלך את מקטינה אותי כאמא, ולא נותת לי את הקרדיט הראוי שאני אדע מתי כן להתערב ומתי לא.

לרדת ולעמוד מאחוריה לא הייתה אפשרות - המדרגות צרות, פחדתי להסיח את דעתה מהגוף שלה
ראיתי את היציבה שלה, ראית שהיא מסתדרת לבד (אחרי הכל - היא כבר הייתה כבר בחצי הדרך למעלה)

חלקתי בדף הומוריסטי חתיכה קטנה, פיסונת מהחיים שלי, ועל פיה החלטת שאני חסרת אחריות וילדותית?

(והמרגיעון הפעם: ידיעה פנימית לא נקנית - היא מתגלה. וואו.)

זהירות מובנית אצל תינוקות
צביה עולה לבד במדרגות, ונפלה רק פעם אחת, משהו לא רציני.
היא עולה עד למעלה, ואז מחזיקה בסורגים, ו"קוראת" לנו.
גם אני נפלתי פעם במדרגות, לא רציני, ופעם גם כמעט נפלתי כשהיא היתה על הידיים שלי, ואם הנפילה הזו היתה יוצאת אל הפועל, אז זה היה עלול להיות מאוד רציני.
אין לי עקרון מאחורי ההתנהגות שלנו, אבל היא עושה את זה באמת באופן שנראה אמין (או שאני מתעצלת ומספרת לעצמי סיפורים. גם זה אפשרי).
את הגדולים טרחתי ולימדתי לרדת בצורה נכונה, אבל רחלי ויואב למדו לרדת באופו נכון בעצמם, וגם צביה בכיוון.

רק שתדעי...בגילאים האלה הכל יכול לקרות
בכל גיל, 'הכל יכול לקרות'. אסונות אורבים בכל פינה. לכן, דווקא מצא חן בעיני
שלא היה לי לב להוציא אותה מעצמה בפאניקה בגלל שככה אמא שלי הייתה עושה
פניקה לא טובה ולא עוזרת בשום מקרה,
לא המשכת לעקוב אחריה? לראות את היציבות שלה? לפי מה שתארת, נראה לי שכן. בכל מקרה, נונשלנטיות עדיפה בהרבה על פניקה.
סלט פירות

תגובה בפאניקה מלחיצה גם את הילדה באמצע המדרגות. זה מבהיל ומוציא מפוקוס ויכול להיות מסוכן נורא. להשאר רגועה ולא לקחת את זה קשה או להלקות את עצמך על חוסר אחריות אבל ללמוד לפעם הבאה נשמע הרבה יותר טוב.

השארתי את הילדונת (עשרה חודשים, התחילה לזחול על 6 לפני שבועיים) בקומה למטה (גרים בקוטג' חמוד), לשחק בסלון
הילדונת (די תינוקת, האמת) לא ישנה, היא הושארה לשחק בסלון, רק שהיא לא הבינה עד הסוף את ההוראות.

שיר, צר לי אבל זה חוסר אחריות בעיני.
אצלי הילדון בגיל שנה ושלושה עלה מדרגות (בקוט'ג בחו"ל) כשלא שמנו לב. כששמנו לב הסתכלנו ונעמדנו מאחוריו ואז הוא פשוט איבד שיווי משקל ונפל.... 15 מדרגות... מזל שהיינו שם לתפוס אותו.

לא יודעת איך אמא שלך הייתה מגיבה, אבל התגובה שלך מה זה לא בוגרת.

כל הכבוד על המקום שנתת לילדה, לראות את הדרך שעשתה ולא "נבהלת" לה.
גם הפעוט שלי חובב עליות מדרגות (אצלינו 14 בגרם אחד. לא משהו שכיף ליפול ממנו), כשהוא עושה את זה, או שעולים מאחוריו ומשגיחים שיעלה בבטחה או שלוקחים אותו משם אם לא מתאים לעקוב אחריו בפעם המאה. בכל מקרה בלי קריאות היסטריות ובלי להפחיד אותו או את אחיותיו.
הוא הגדיל לעשות כשהחליט יום אחד אחרי שקם משינה לרדת לבד. הגיע לאמצע ושם בעלי מצא אותו. זה היה באמת מפחיד. מזל שהוא יודע לרדת אחורה. מזל שלימדתי אותו.
וכן, לרוב אנחנו סוגרים שער לירידה, בפעם ההיא לא. מאז אנחנו מקפידים כי הוא לא תמיד בוכה או עושה רעש כשהוא מתעורר.

בין פאניקה למשיכת כתפיים נונשאלנטית יש עוד כמה דרגות של תגובה.
אני חושבת שהייתי יורדת ונעמדת מאחוריה.
בכל זאת תינוקת שהתחילה לזחול לפני שבועיים וזו היא לה התנסות ראשונה בעליה במדרגות..

איזה תמיכה יש כאן...
האמא כאן בעצמה הרגישה רע.
כל הכבוד על המקום שנתת לילדה, לראות את הדרך שעשתה ולא "נבהלת" לה.
אני ודאי הייתי נבהלת ומבהילה וזה ודאי לא היה עוזר לאף אחד.

ועוד תינוקת זוחלת מ-18 מדרגות תלולות...

שיר, לא מתכוונת להשבית שמחה אבל...)
כשהבן שלי היה בן שנה וארבע וכבר הלך, הוא עלה מאחורי במדרגות- הסתובב בפתאומיות, איבד שיווי משקל ונפל על הפנים (נפילה שלא ניראתה דרמאטית מגובה של כשלוש מדרגות). רק שהוא לא קם או בכה הוא הפסיק לנשום לכמה שניות, דקות או משהו שהרגיש כמו נצח.
בבית החולים נקבע שמהנפילה הוא קיבל זעזוע מוח ורק אחרי סריקה מוחית הוא שוחרר הביתה.
מאז אני תמיד ניזהרת...
רק שתדעי...בגילאים האלה הכל יכול לקרות

אז אל תתני לילדים שלך לעלות מדרגות ללא השגחה צמודה (כי זה מסוכן לאללה) @}

לעלות במדרגות בגיל הזה תחת השגחה צמודה - ניחא, אבל לבד? נראה לי מסוכן לאללה.
פניקה לא טובה ולא עוזרת בשום מקרה, אבל כן, זה ממש מסוכן לדעתי.

מרעננת את הדף

השארתי את הילדונת (עשרה חודשים, התחילה לזחול על 6 לפני שבועיים) בקומה למטה (גרים בקוטג' חמוד), לשחק בסלון
בינתיים עליתי לחדר השינה (18 מדרגות יחסית תלולות מפרידות) לארגן את החדר
בהתחלה נהנתי לשמוע אותה שרה לעצמה
עד שקלטתי שאני שומעת שקט...
נחשו את מי מצאתי בחצי הדרך אלי?
בינגו!

במשיכת כתפיים נונשלנטית חזרתי לסדר את החדר
טוב שהייתי לבד בבית. אמא שלי/חברה/שכנה הייתה מזמינה את הרווחה
אוי אני אמא מזניחה{{}}!

(להגנתי יאמר שבחנתי את דרך העליה שלה - היא שומרת יפה על שיווי משקל, נעזרת בכל הגוף שלה, והייתה שקועה כ"כ בלימוד עצמי של הגוף שלה, שלא היה לי לב להוציא ואתה מעצמה בפאניקה בגלל שככה אמא שלי הייתה עושה)

תודה על הקפצת הדף לא היה סיכוי שהייתי מגיעה לפנינה הזו של תמרוש רוש:

_לקח לי כמה שניות טובות להבין שהוא אמר:
מר (=נגמרה)
עיבה (=העגבניה)
אמא (=של אמא)

אז זהו. מסמר אחרון בארון הפולני. אני אמא מרעיבה_
נפלא!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתן בכלל קוראות מה שאתן כותבות פה ? תראו מה הולך פה דף של לכלוך וטינופת , מזניחות את הילדים שלכם ? למה כי אין לכם כוח להתמודד עם זה ? אז למה אתם מביאים ילדים לעולם למההה ?!
תתחילו להתעורר ולפקוח את העניים שלכן כי הילדים שלכן זה הדבר היקר מכל ואת הדברים הכי יקרים צריך הכי לטפח איך אתן מסוגלות להזניח ככה את הילדים שלכם ? פשוט דף של אי שפיות .. ואני לא באה מכוונה של לשפוט שאף אחת תבין אותי לא נכון ! פשוט אני לא מסוגלת לראות את מה שהלך פה . ועם מישהו פה נעלב תדעו שזאת לא הייתה הכוונה פשוט תפקחו את העניים שלכןןןןן !! אתם בוגריםםםםםם תראו מה הולך פה ?! כמו דף של ילדים בני 3 תתעוררווווווו .

מקפיצה ל{{}}מה חדש
דף ענק!

(-:

לפני יומיים, באמצע ארוחת צהריים הבן שלי מפסיק לאכול ומסתכל עלי ואומר בקול מלא הבעה: מרעיבה! מרעיבה אמא!

קודם כל, התעלפתי. אני????

לקח לי כמה שניות טובות להבין שהוא אמר:
מר (=נגמרה)
עיבה (=העגבניה)
אמא (=של אמא)

אז זהו. מסמר אחרון בארון הפולני. אני אמא מרעיבה

אולי, אבל אני אמא מזניחה. כבר אמרנו את זה, לא?

אני נשמעת לכלל האצבע שאומר שבמנשא מלבישים שכבה אחת פחות. וכיוון שמחוץ למנשא הוא לובש שכבה אחת, בתוך המנשא אני מכניסה אותו בלי כלום.
בינתיים עובד לשנינו.
למרות שאני אכן שוקלת שימוש בשמשיה.

ג'וניפר- עדיף כובע ובגדים מאשר קרם הגנה...

אבל האמת היא שהשמש באמת מסוכנת לעור, ובעיקר לעור עדין של תינוק
כאמור, הוא בתוך מנשא. הוא לא חשוף לגמרי לשמש הקופחת.
שנית, אנחנו לא בחוץ כל היום. לשמש יש את היתרונות שלה כשנחשפים אליה במידה .
שלישית, יש קרם הגנה.
ורביעית, כבר אמרנו שאני אמא מזניחה, לא? בדיוק בגלל זה כתבתי כאן.

היא צריכה ללבוש משהו. זה מסוכן ככה בשמש.
אבל האמת היא שהשמש באמת מסוכנת לעור, ובעיקר לעור עדין של תינוק

נראה לי שגם אני אמא מזניחה...

אחת המבוגרות פה בקיבוץ, נראה לי שיש לה השגות לגבי התפקוד שלי כאמא...
בכל פעם שאנחנו יוצאות לטייל במנשא, היא אומרת לתינוקת: "איזה יופי שסוף כל סוף מוציאים אותך החוצה".
פעם אחת אפילו הגדילה לעשות, וכשיצאנו החוצה ב-11 בבוקר, אמרה: "או, איזה יופי - סוף כל סוף אמא מתפקדת".

נראה לי שהיא חושבת שזה לא בסדר לקום מאוחר,
או שאין סדר יום מאורגן ומדויק.
טוב שהיא לא יודעת שהתינוקת ישנה איתנו במיטה מיום היוולדה...

מבוגרת אחרת פה נזפה בי על שהתינוקת (רק בת 7 חודשים) חייבת ללכת כבר לגן, כי היא חייבת לשחק עם ילדים בני גילה.
וכמה אחרות הביעו מדי פעם מורת רוח כלשהי על קיומו של המנשא באופן כללי (זה נוח לה? למה לא בעגלה? את צריכה להתעקש איתה על העגלה... ופעם אחת שהייתה רק על הידיים, ולא במנשא: "אוי איזה יופי, סוף כל סוף התינוקת מחוץ לכיס")

אני חושבת שהן פשוט שבויות בתפיסה הקיבוצית של פעם. אין ספק שאילו היו בתי ילדים פה, הן היו חושבות שהתינוקות צריכים להיות שם.
אין כמו מטפלת מאומנת ומיומנת על פני אמא צעירה עם רעיונות מטורפים על גידול ילדים, לא?

אבל יש גם הרבה אחרים שמתמוגגים לראות אותנו מטיילות צמודות, בכל שעה של היום...

הלו, לאן נעלמו כל האמהות המזניחות?
קדמן תפס אתכן ורק אני הצלחתי להתחמק??


אתמול שתי זקנות עשו לי אמבוש ליד הכספומט.
כהרגלנו בקיץ, הקטנצ'יק יושב לו במנשא בעירום, כשרק שרשרת ענברים לצווארו.
בעוד אני עסוקה בענייני באה זקנה א' משמאלי ושואלת בקול מאיים:"למה אין לו כובע?".
והימנית מצטרפת "זה לא בסדר. היא צריכה ללבוש משהו. זה מסוכן ככה בשמש".
ולא נותנות לי אפילו להשחיל מילה, בקושי.
בסופו של דבר המאבטח בבנק היה צריך להתערב לטובתי, ואז הן התחילו לצעוק גם עליו שאני צעירה ולא יודעת, והן צריכות להסביר לי, וגוועלד.

זה היה הזוי.

הילד בן 4 חודשים, מתרחץ לרוב רק עם מים או עם טיפה של סבון וולדה באמבטיה.
לא זוכרת בדיוק ממתי, אבל היו לו כתמים חומים שכאלו על הראש. חשבתי שזה עוד עור שמתקלף, וזה בטח ייעלם עם הזמן. הנחתי לזה.
אחר כך ראיתי שהעור מפסיק להתקלף והכתמים נשארים - אמרתי לעצמי שזו בטח קצת פיגמנטציה. אולי משהו שקשור לחשיפה לשמש, למרות שתמיד שמתי לו כובע.
עד שהיום ראיתי שהיי, אפשר לקלף את זה קצת... ואז גיליתי שלא עור ולא פיגמנטציה - הילד פשוט מלוכלך! ג'יף קטן!

ברגע הגילוי הוא הוכנס מיידית לאמבטיה, שמתי קצת סבון על ספוג, קירצפתי לו את הקרקפת באריכות ועכשיו סופסוף יש ילד נקי.

(אגב נקי - זה נחמד מאוד שהאבא המזניח שלו גם עושה לו אמבטיות מדי פעם, אבל הוא שוכח שהג'יפה שמצטברת בין הקפלים של הצוואר רבה יותר מהלכלוך בכל שאר חלקי הגוף של הילד יחדיו.)

"סכין?! גוועלט!!!! היא עוד תחתוך אצבע!!!!"
איזה קטע, זה אפילו לא עבר לי בראש. גם הבן שלי משתמש בסכינים, ועוד מהסוג החד, לא זוכרת מאיזה גיל אבל ארבע בטוח. אוי אני אמא מזניחה{{}}.

ביתי בת ארבע עוד מעט וכבר אוכלת בסכין ומזלג מרצונה החופשי ומלמידה עצמית בלבד
עכשיו כשאני קוראת את המשפט הזה אני חושבת "סכין?! גוועלט!!!! היא עוד תחתוך אצבע!!!!" אכן דיווחים קשים.

ביתי בת ארבע עוד מעט וכבר אוכלת בסכין ומזלג מרצונה החופשי ומלמידה עצמית בלבד אוי, את אמא מזניחה! איך נתת לה לאמץ תרבות לקחנית מרצונה החופשי? ילדים צריכים גבולות!
(מה, כאן לא טבריה? אז איפה? אה, תודה, סליחה).

אוי, אני אמא מזניחה.
רציתי שהילדה שלי תאכל בידיים, אבל אכלתי לידה בסכו"ם והיום האיסטניסית לא מוכנה אחרת
אוכלת בסכין ומזלג מרצונה החופשי ומלמידה עצמית בלבד, בחיי! אני עודדתי אותה לאכול עם הידיים! להרגיש את האוכל! באמת! בחיי!! באמא'שלי!!!
כן

_{בקשר לילד בן עשר וחצי, אם הוא רוצה ולא מצליח, כדאי לבדוק את זה... מוטוריקה עדינה. ריפוי בעיסוק נשמע מתאים.}

גם שלי, רק שאני לא ניסיתי להתנגד..
היא ממש עוד תלמד אותי סדר ונקיון מהו..
מה לעשות, יצאה עם הגנים של אבא שלה
(נקודות לא טוענת שהיא מבולגנת נורא אבל יחסית אל ביתה בת ה-4 (!) היא סופר מבולגנת)

רק לשם הבהרה, ילדים 'אמורים' לדעת להשתמש בסכום רק לקראת גיל 12-13
את רצינית? אז באמת שהחיפושית שלי יכולה ללכת לסעוד בארמון מלכת האנגליה! (או שאני יכולה להוציא את עצמי בבושת פנים מהדף הזה כי ביתי בת ארבע עוד מעט וכבר אוכלת בסכין ומזלג מרצונה החופשי ומלמידה עצמית בלבד, בחיי! אני עודדתי אותה לאכול עם הידיים! להרגיש את האוכל! באמת! בחיי!! באמא'שלי!!! <אל תבעטו בי ואל תסכלו אותי... זנב בין הרגליים>).

רק לשם הבהרה, ילדים 'אמורים' לדעת להשתמש בסכום רק לקראת גיל 12-13
הו, באמת? אפשר פתק מהרופא להראות לסבתות מכל הצדדים?

אני מכירה ילד בן 10 וחצי שבקושי מסתדר עם סכו"ם (וזה לא שיש לו בעיה בעוד דברים כאלה).

רק לשם הבהרה, ילדים 'אמורים' לדעת להשתמש בסכום רק לקראת גיל 12-13

_איך הילד היה לומד לאכול בצורה מתקבלת על הדעת (שלי, של ההורים שלי, של הציבור שאינו אוכל בידיים) בלי הנחיות ברורות מאתנו
לדעתי - בלי שום בעיה._

זה ממש ממש לא נכון. אני מכירה ילד בן 10 וחצי שבקושי מסתדר עם סכו"ם (וזה לא שיש לו בעיה בעוד דברים כאלה).