פרופ' ארתור מילס, מומחה מנתח לב בעל מרכז רפואי ענק בארה"ב,
מיליונר שמעסיק צוות ענק של רופאים וצוות מנהלה, מספר את סיפורו:
הייתי יתום מאבי בגיל צעיר, אמא גידלה אותי כילד יחיד בעיר ניו יורק. בשכונת קראון הייטס. היינו משפחה ענייה ביותר, עד פטירתו של אבי, אמא הייתה עקרת בית והפרנסה הייתה מצויה, אך כשאבא נפטר, נשארנו ללא שום הגנה.
הפכנו לעניים למרות שאמי עבדה קשה כעוזרת בית, קיבלה פרוטות, אמא עשתה הכל שאראה כנדרש, נקי ולבוש טוב. יצאתי מידי יום אל בית הספר השכונתי שהיה לא רחוק מהבית, כשאני מטופח, מסורק ונקי.
היו ימים שלא אכלתי ארוחת בוקר כי פשוט נגמר הלחם והמקרר היה ריק. "כשתשוב הביתה, כבר אכין לך ארוחה טעימה", ניחמה אותי אימי ובימים כאלו לפחות קיבלתי ממנה תפוח או בננה להפסקה בין השיעורים בבית הספר.
הייתי תלמיד הכתה הרביעית (כתב ד') בן 10 בלבד, כשיום אחד, יצאתי רעב מאד מהבית, כי כבר בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אמא נתנה לי קובית סוכר להפסקה, והבטיחה לי שכאשר אשוב בצהרים, יימצא בבית לחם לאכול. הסוכר רק הגביר את רעבוני וחשתי שאני מתמוטט. למרות שהיתי תלמיד מצטיין שלא החסיר שעור אחד, החלטתי הפעם לא לחזור אל הכיתה ולצאת לחפש אוכל אפילו באשפתות. אף אחד מחבריי או ממוריי לא ידע על מצבינו האומלל זה נשמר בסוד כמוס על פי הוראת אמי.
עזבתי את שער בית הספר, התרחקתי כדי שלא יראו אותי וכשבטני מקרקרת מרעב עז חשבתי איך וכיצד אמצא משהו לאכול.
לפתע עלה רעיון במוחי. חשבתי, מה יקרה אם אדפוק על דלת כלשהי של הבניינים הגדולים ואבקש פרוסת לחם. הרי אף אחד שם לא ממש מכיר אותי, אקח לי את הפרוסה וארוץ מיד חזרה אל בית הספר. וכך הרעב הקשה הוביל אותי אל בית אקראי, נכנסתי לחדר המדרגות שהיה נראה מטופח, וראיתי 2 דלתות, אחת מימין והשנייה משמאל. על הדלת מימין היה ציור של נמר וזה קצת הפחיד אותי ולכן ניגשתי לדלת משמאל. הבטתי למעלה לעבר הקוקר (חור הצצה),
וראיתי כתוב: משפחת מוריס ג'קסון.
הקשתי קלות בדלת ולבי נקש אף הוא מהתרגשות, ציפיתי כי הדלת תיפתח על ידי גברת ג'קסון, בדמיוני ראיתי אשה גדולה וכבדה, קיווית כי תיתן לי פרוסה ואברח מיד. והנה, בפתח הדלת שנפתחה ניצבה ילדה בת גילי, חיוורת וחייכנית, 2 צמות ושמלה לבנה עם צווארון ורוד. נראה שגם היא הייתה מופתעת לראותני.
- "חשבתי שהדוור דופק בדלת". אמרה. "מי אתה" שאלה הילדה.
הייתי נבוך. איך אבקש ממנה פרוסת לחם. מה היא תחשוב עלי, אולי מחר אפגוש אותה ברחוב, אולי היא בכלל שייכת לאחת הכתות בבית הספר שלא הבחנתי בה, מה היא בכלל עושה כעת בבית, למה היא לא בבית הספר...
"אמממ... אני ממש צמא ולא מצאתי איפה לשתות, אולי תסכימי לתת לי כוס מים". שאלתי ועיניי הושפלו לרצפה.
הילדה צחקה צחוק חביב ואמרה לי "אצלנו שותים חלב ולא מים, רוצה?"
"כן, אם לא אכפת לך אשתה חלב" עניתי ועיני נפקחו לרווחה, כבר זה זמן שלא שתיתי כוס חלב, החלב במקרר היה תמיד עבור כוס הקפה של אמא.
הילדה השאירה אותי על סף הדלת ולאחר דקה שבה עם כוס חלב ובידה השנייה צלוחית קטנה עם 4 עוגיות.
"אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב" הצהירה בחיוך מקסים והגישה לי את הצלוחית. הייתי המום. ביד רועדת לקחתי עוגייה וביד השנייה את החלב וכך בעודי שותה הציגה הילדה את עצמה "שמי רוזלין, מה שמך?"
במקום לענות, שאלתי אם אוכל להתכבד בעוגייה נוספת. "העוגייה מאד טעימה", אמרתי. "ודאי", ענתה הילדה "הבאתי לך ארבע, הן כולן עבורך" טרפתי את העוגיות ורק כדי שהיא לא תשאל לשמי שוב, שאלתי אני אותה "למה את היום בבית?"
"אני חולה, שוב קמתי הבוקר עם חום והורי לא הסכימו שאלך אל בית הספר, זה קורה לי הרבה פעמים", השיבה רוזלין בקול רפה ועצוב.
"ונשארת לבד"? שאלתי.
"לא, סבתא נמצאת איתי כאן, היא בקומה העליונה"
"תודה לך, כעת אלך" אמרתי ויצאתי בחופזה את חדר המדרגות.
הספקתי לשמוע אותה קוראת אלי "לא אמרת לי מה שמך" אבל אני העדפתי שלא
להשיב ומיהרתי חזרה אל בית הספר.
שנים רבות חלפו מאז...
סיימתי את לימודיי היסודיים בהצטיינות וכך המשכתי לתיכון. שם, לקראת סיום הלימודים הוענקה לי מלגת מצטיינים ונכנסתי ללימודים באוניברסיטה כסטודנט מועדף ללא תשלום, תוך התחייבות כי אתרום בעתיד בעבודתי למחקר ולפיתוח בנושאים בהם אלמד. בחרתי את לימודי הרפואה ועשיתי בהם חיל.
נישאתי לרעייתי, אף היא רופאה מומחית בתחום הלב. תחום בו התמחיתי וברבות
הימים הקמתי מרכז רפואי גדול בו טיפלתי באלפי איש, בכל רמות הרפואה הנדרשות לחולי לב. אני כיום מנתח לב מפורסם וחי בעושר רב עם רעיתי
ושלושת ילדינו. במרכז הרפואי שבבעלותי, קבעתי שכל מטופל המגיע אל המרכז, מתקבל על ידי צוות רופאים מקצועי שעורך תחילה את כל הבדיקות הנדרשות וכשהתמונה מלאה, מוגש התיק לעיוני ויחד עם הצוות המומחה, מתגבשת דעה לדרך הטיפול הנדרשת לחולה.
והנה בוקר אחד, מוגש אלי תיק רפואי של חולה ועל הכריכה מופיעה שמה "רוזלין ג'קסון". הייתי המום. האם זאת היא? הרי שמה נחרט בזיכרוני היטב, גם כך הרי ניחנתי בכושר זיכרון מצוין.
"איפה החולה" שאלתי את הצוות, בקול מופתע.
"כנראה במחלקה, כרגיל" השיב לי הרופא שישב לידי, ביובש.
"אני רוצה לראות אותה כעת" פסקתי וקמתי להפתעת הצוות שנותר על מקומו.
נכנסתי אל המחלקה ופניתי לאחות, "היכן מיטתה של הגברת ג'קסון" שאלתי.
האחות לא הייתה רגילה לפניה כזו כיוון שתמיד הייתי מוקף רופאים שהובילו אותי אל החולים בלי שאצטרך כלל לשאול היכן מיטותיהם.
"הגברת ג'קסון חולה מאד והיא בחדר טיפול נמרץ" ענתה מופתעת. נכנסתי בשקט לחדר טיפול נמרץ וראיתי את רוזלין שוכבת על המיטה, מחוברת למכשירים. הבטתי בה והיא בי. כמובן שהיא לא זיהתה אותי כלל. גם אני לא הייתי בטוח שזו היא.
"מהיכן את" שאלתי
"מקראון הייטס" השיבה.
"מה שם אביך" שאלתי
"מוריס, מוריס ג'קסון. למה אתה מתעניין, האם הכרת אותו" שאלה רוזלין והנה החיוך, אותו חיוך מקסים שנחרט בזיכרוני פשט על פניה.
דמעות הציפו את עיני ומיהרתי לצאת את החדר.
רוזלין טופלה במרכז הרפואי הענק שלי כשאני אישית עומד לצידה החל מעריכת הניתוח המורכב והמסובך וכלה בהתעניינותי כל הזמן במצבה ובשירותי המרפאה
שהיא מקבלת. היא לא ידעה מי אני וכל הצוות לא הבין מה עניין מצאתי בחולה הצנומה והחלשה שהייתה כבר כמוני כבת 60.
המרכז היה גובה תשלום מיוחד מהחולים מעבר לביטוח הרפואי שלהם מכיוון שהוא נחשב לשירות רפואי פרטי. התשלומים הגיעו עד כדי עשרות אלפי דולרים. בסיומו של אשפוז וניתוח, הייתה המזכירה הרפואית מסכמת בתיק החולה את כל הטיפולים הרפואיים והשירותים שקיבל כמו כן ימי האשפוז היקרים ובתחתית התיק הופיע הסכום הכללי לתשלום.
חודשיים טופלה רוזלין במרכז הרפואי שלי עד שהבריאה וחזרה לתפקד. בסיכומי התיק שהכינה המזכירה הרפואית הופיע הסכום הכולל לתשלום 52,300 דולר.
התיק הוגש אלי לעיון וחתימה סופית כמקובל.
תחת השורה האחרונה שבה נכתב הסכום לתשלום. הוספתי בכתב ידי:
"הסכום שולם כבר לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות. פרופ' א. מילס".
לפני כמה חודשים נפטרה רוזלין שהייתה חולת לב מלידתה. הניתוח שערכתי לה העניק לה 5 שנות חיים נוספות. כעת משנפטרה, הבאתי את הסיפור לידיעת הציבור.