החיים האלה.
לפני כמה דקות חשבתי על המחשבה- אני מפחדת שיהיה לי טוב.
חשבתי אפילו לפתוח דף כזה.
ואז ראיתי את הדף הזה, שברמה כזו או אחרת מדבר על אותו דבר.
אז הדוגמא הראשונה שעלתה בראשי היא הסיגריות, בהחלט אחת הפעולות האנושיות המסתוריות ביותר.
אין בזה שום דבר טוב, יש בזה המון דברים רעים ונוראיים.
ואנשים מעשנים. אני מעשנת. ואני מכירה מקרוב מאוד את נזקי העישון.
פעם מישהו אמר באיזה סרט שרק אנשים עצובים מעשנים. אני חושבת שיש בזה משהו.
לעשן זו חולשה, לעשן זה הרס עצמי. ואנשים מעשנים. גם כאלה שעל פניו חייהם מתנהלים היטב ובשמחה.
הגריין שיצא בראש הדף כשפתחתי אותו:
כל עבודה עצמית דורשת יציאה מ"איזור הנוחות". שינוי הוא לא נוח. עצם הבחירה ללמוד מעידה על מוכנות ובשלות לצאת מהמצב הנוח (עירית לוי מתוך האם כל דבר הוא שיעור)
בהקשר הנושא של הדף, רבים המקרים בהם המקום הרע והמזיק הוא המקום המוכר והנח. אז אנחנו נאחזים בו.
המחשבה על לצאת ממנו אל עבר משהו טוב ובריא מבעיתה אותנו, כביכול משאירה אותנו באוויר, ומפחיד באוויר. אנחנו מרגישים שזהותנו נלקחת מאיתנו כשאנחנו מזהים שחס וחלילה משהו טוב עשוי לקרות. אנחנו שוכחים שאנחנו ילדים קטנים שמחפשים כמעט נואשות את השמחה שהייתה בנו ונקברה במשך שנים.
היום קרה לי מקרה בו זיהיתי, כמעט לראשונה, איך אני כמעט מתקפלת ובורחת מהאפשרות שמשהו טוב קורה פה. ממש הרגשתי בגוף איך נהיה לי קר, ולא נח, ורציתי לברוח הביתה, מסיטואציה נעימה שעשויה, לא עלינו, לפתוח פתח לטוב.
ולא ברחתי. נשמתי והזדקפתי. החלטתי שחוף המבטחים שאני רוצה לברוח אליו חייב להיות אני ולא שום דבר או שום מקום אחר. הכרחתי את עצמי להישאר. הכרחתי את עצמי שיהיה לי נחמד. כי היה לי נחמד, פשוט נבהלתי מזה נורא.
כביכול לא יצא מזה כלום. אבל אני יודעת שהיה פה ניצחון גדול שלי.
עכשיו אני יודעת ששנים פחדתי שיהיה לי טוב. אני לא יודעת למה. מאיפה זה בא. כי לא חשבתי שמגיע לי? כי חשבתי שתפקידי הוא להיות טובה לאחרים ולא טובה לי? אני באמת לא יודעת, אלה ספקולציות.
אבל אני כן יודעת שאני לא רוצה ככה יותר. אני לא רוצה להאמין שאני מפחדת שיהיה לי טוב. אני רוצה שיהיה לי טוב.
איך יוצאים מזה נשאלה פה השאלה? אני לא רואה שום ברירה אחרת מלבד לעבוד קשה בלבחור בטוב (כמובן שזו הכללה וכל מקרה לגופו ובכל מקרה לא פשוט בכלל). זה נשמע מגוחך, זה נשמע אבסורד, כי מי לא רוצה שיהיה לו טוב?- אנחנו. זה מפחיד ולמרבה הצער לא מספיק מוכר ומעלה גם את תחושת ה-איפה הקאץ'? או- בטח זה יגמר מהר אז עדיף לא להתרגל.
זה עצוב. זה מאוד עצוב.
איכשהו התפלק לי פה נאום.
כל טוב.
החיים האלה.
לפני כמה דקות חשבתי על המחשבה- אני מפחדת שיהיה לי טוב.
חשבתי אפילו לפתוח דף כזה.
ואז ראיתי את הדף הזה, שברמה כזו או אחרת מדבר על אותו דבר.
אז הדוגמא הראשונה שעלתה בראשי היא הסיגריות, בהחלט אחת הפעולות האנושיות המסתוריות ביותר.
אין בזה שום דבר טוב, יש בזה המון דברים רעים ונוראיים.
ואנשים מעשנים. אני מעשנת. ואני מכירה מקרוב מאוד את נזקי העישון.
פעם מישהו אמר באיזה סרט שרק אנשים עצובים מעשנים. אני חושבת שיש בזה משהו.
לעשן זו חולשה, לעשן זה הרס עצמי. ואנשים מעשנים. גם כאלה שעל פניו חייהם מתנהלים היטב ובשמחה.
הגריין שיצא בראש הדף כשפתחתי אותו:
[u]כל עבודה עצמית דורשת יציאה מ"איזור הנוחות". שינוי הוא לא נוח. עצם הבחירה ללמוד מעידה על מוכנות ובשלות לצאת מהמצב הנוח ([po]עירית לוי[/po] מתוך [po]האם כל דבר הוא שיעור[/po]) [/u]
בהקשר הנושא של הדף, רבים המקרים בהם המקום הרע והמזיק הוא המקום המוכר והנח. אז אנחנו נאחזים בו.
המחשבה על לצאת ממנו אל עבר משהו טוב ובריא מבעיתה אותנו, כביכול משאירה אותנו באוויר, ומפחיד באוויר. אנחנו מרגישים שזהותנו נלקחת מאיתנו כשאנחנו מזהים שחס וחלילה משהו טוב עשוי לקרות. אנחנו שוכחים שאנחנו ילדים קטנים שמחפשים כמעט נואשות את השמחה שהייתה בנו ונקברה במשך שנים.
היום קרה לי מקרה בו זיהיתי, כמעט לראשונה, איך אני כמעט מתקפלת ובורחת מהאפשרות שמשהו טוב קורה פה. ממש הרגשתי בגוף איך נהיה לי קר, ולא נח, ורציתי לברוח הביתה, מסיטואציה נעימה שעשויה, לא עלינו, לפתוח פתח לטוב.
ולא ברחתי. נשמתי והזדקפתי. החלטתי שחוף המבטחים שאני רוצה לברוח אליו חייב להיות אני ולא שום דבר או שום מקום אחר. הכרחתי את עצמי להישאר. הכרחתי את עצמי שיהיה לי נחמד. כי היה לי נחמד, פשוט נבהלתי מזה נורא.
כביכול לא יצא מזה כלום. אבל אני יודעת שהיה פה ניצחון גדול שלי.
עכשיו אני יודעת ששנים פחדתי שיהיה לי טוב. אני לא יודעת למה. מאיפה זה בא. כי לא חשבתי שמגיע לי? כי חשבתי שתפקידי הוא להיות טובה לאחרים ולא טובה לי? אני באמת לא יודעת, אלה ספקולציות.
אבל אני כן יודעת שאני לא רוצה ככה יותר. אני לא רוצה להאמין שאני מפחדת שיהיה לי טוב. אני רוצה שיהיה לי טוב.
איך יוצאים מזה נשאלה פה השאלה? אני לא רואה שום ברירה אחרת מלבד לעבוד קשה בלבחור בטוב (כמובן שזו הכללה וכל מקרה לגופו ובכל מקרה לא פשוט בכלל). זה נשמע מגוחך, זה נשמע אבסורד, כי מי לא רוצה שיהיה לו טוב?- אנחנו. זה מפחיד ולמרבה הצער לא מספיק מוכר ומעלה גם את תחושת ה-איפה הקאץ'? או- בטח זה יגמר מהר אז עדיף לא להתרגל.
זה עצוב. זה מאוד עצוב.
איכשהו התפלק לי פה נאום.
כל טוב.