על ידי אמא_חדשה* » 17 דצמבר 2011, 20:46
חברה המליצה לי לנסות את האתר בתקווה למצוא פה קהילה תומכת ומבינה שיכולה גם לייעץ, ובכלל להעזר בכתיבה ככלי מרפא בפני עצמו. אני רוצה להתחיל מעכשיו, את ההסטוריה אגולל בשלבים... הגעתי הביתה עם בתי התינוקת לפני כמה שעות אחרי 24 שעות מיותרות בירושלים. מסעדה פלצנית עם המשפחה– אמא, חבר של אמא, אחות, חבר של אחות, 2 בנים של אחות, מתבגרים מתפרצפים. אני והתינוקת שלי רוצות להיות מרכז העולם מחד ומאידך להתחבא מאחורי העץ שצמוד לקיר המסעדה. הלכנו לישון אצל חברה מלאות תקווה שבבוקר יהיה לנו עם מי לדבר– בלילה התינוקת שלי התעוררה ובכתה– בדרך כלל היא יונקת ומיד נרדמת, ומהעייפות ומהחשש שתעיר את המארחים נזפתי בה. ואז הבנתי שוב– שהיא רק תינוקת, בתי האהובה, והיא יותר חשובה מכולם, ובנחת ואהבה ניחמתי אוותה, נרגשת מיפי פניה ומתיקותה. בבוקר כאמור התעוררתי נרגשת– יצאנו לסיבוב בפארק הסמוך כדי לא להעיר את בני הבית– חברתי ובן זוגה. חזרנו, נמנמנו וכשהתעוררנו שקענו בשיחה עם בן הזוג– החברה עדיין ישנה. בקיצור, הלכנו לבית קפה קטן בירושלים, ישבנו בחוץ, התינוקת שלי לא אוהבת שמש, אז הושבתי אותה עליי והצלתי עליה בגופי. חברתי ובן זוגה, לתדהמתי אנו חייבתת לציין, שקעו בקריאה בעיתון– הוא מתכוני לימונים, והיא כתבה בהארץ. בקושי דיברו איתי, ואז הגיע חבר שהיא שוחחה איתו בלהט בעוד אני שייחלתי ליחס, בדיחות וכיף, מצאתי את עצמי מעבירה את תינוקתי מיד ליד, מחתלת אותה על שולחן, ומצטערת על הרגע שהחלטתי לנסוע לעיר האפרפרה והיפה הזאת. הכעס על חברתי, אקרא לה א' – הלך וגבר וכשבתי הראתה סימני עייפות פשוט שילמתי והסתלקתי. אמרתי לא' ש’האמת, מבאס, פעם בחצי שנה אני מגיעה לירושלים’ ראיתי את התדהמה מבעד למשקפי השמש הענקיות, אולי אני נשמעת קצת משועשעת עכשיו אבל זה היה מאוד רציני, לא יכולתי להסתכל עליה כשנגשה אל האוטו וניסתה להבין מה קרה ’אפשר להגיד, א' מספיק עם העיתון, אבל ככה לשבור את הכלים’ ואני חושבת– חוסר כבוד מופגן, לא חיבה ולא אכפתיות, וכן רציתי קצת עזרה ם התינוקת שלי, שעוד עיניים יחייכו אליה ועוד ידיים יחזיקו אותה, אפילו לא התקלחתי כמו בנאדם. בכלל שלא מרצוני אני עושה איזה ניקוי אורוות, או שהאורוות מנקות אותי...
חברה המליצה לי לנסות את האתר בתקווה למצוא פה קהילה תומכת ומבינה שיכולה גם לייעץ, ובכלל להעזר בכתיבה ככלי מרפא בפני עצמו. אני רוצה להתחיל מעכשיו, את ההסטוריה אגולל בשלבים... הגעתי הביתה עם בתי התינוקת לפני כמה שעות אחרי 24 שעות מיותרות בירושלים. מסעדה פלצנית עם המשפחה– אמא, חבר של אמא, אחות, חבר של אחות, 2 בנים של אחות, מתבגרים מתפרצפים. אני והתינוקת שלי רוצות להיות מרכז העולם מחד ומאידך להתחבא מאחורי העץ שצמוד לקיר המסעדה. הלכנו לישון אצל חברה מלאות תקווה שבבוקר יהיה לנו עם מי לדבר– בלילה התינוקת שלי התעוררה ובכתה– בדרך כלל היא יונקת ומיד נרדמת, ומהעייפות ומהחשש שתעיר את המארחים נזפתי בה. ואז הבנתי שוב– שהיא רק תינוקת, בתי האהובה, והיא יותר חשובה מכולם, ובנחת ואהבה ניחמתי אוותה, נרגשת מיפי פניה ומתיקותה. בבוקר כאמור התעוררתי נרגשת– יצאנו לסיבוב בפארק הסמוך כדי לא להעיר את בני הבית– חברתי ובן זוגה. חזרנו, נמנמנו וכשהתעוררנו שקענו בשיחה עם בן הזוג– החברה עדיין ישנה. בקיצור, הלכנו לבית קפה קטן בירושלים, ישבנו בחוץ, התינוקת שלי לא אוהבת שמש, אז הושבתי אותה עליי והצלתי עליה בגופי. חברתי ובן זוגה, לתדהמתי אנו חייבתת לציין, שקעו בקריאה בעיתון– הוא מתכוני לימונים, והיא כתבה בהארץ. בקושי דיברו איתי, ואז הגיע חבר שהיא שוחחה איתו בלהט בעוד אני שייחלתי ליחס, בדיחות וכיף, מצאתי את עצמי מעבירה את תינוקתי מיד ליד, מחתלת אותה על שולחן, ומצטערת על הרגע שהחלטתי לנסוע לעיר האפרפרה והיפה הזאת. הכעס על חברתי, אקרא לה א' – הלך וגבר וכשבתי הראתה סימני עייפות פשוט שילמתי והסתלקתי. אמרתי לא' ש’האמת, מבאס, פעם בחצי שנה אני מגיעה לירושלים’ ראיתי את התדהמה מבעד למשקפי השמש הענקיות, אולי אני נשמעת קצת משועשעת עכשיו אבל זה היה מאוד רציני, לא יכולתי להסתכל עליה כשנגשה אל האוטו וניסתה להבין מה קרה ’אפשר להגיד, א' מספיק עם העיתון, אבל ככה לשבור את הכלים’ ואני חושבת– חוסר כבוד מופגן, לא חיבה ולא אכפתיות, וכן רציתי קצת עזרה ם התינוקת שלי, שעוד עיניים יחייכו אליה ועוד ידיים יחזיקו אותה, אפילו לא התקלחתי כמו בנאדם. בכלל שלא מרצוני אני עושה איזה ניקוי אורוות, או שהאורוות מנקות אותי...