על ידי תמרול_ה* » 29 יולי 2004, 13:09
לענת שן לוי, קודם כל אני רוצה להודות לך על פתיחת הדף הזה.
הדברים יושבים אצלי הרבה זמן, ולא מצאתי מקום לפרוק, או לשתף, והיות וזה לא ממש "באופן טבעי", קשה היה לי לכתוב את זה כאן בתוך דף אחר או בתוך סיפורי לידה רגילים. אז תודה...
רוצה לספר על שתי לידות בניתוחים קיסריים, שגם הרגישו ניתוח.. וחשוב לי לשמוע מכם עד כמה לדעתכם אכן היה נדרש בנסיבות האלה ניתוח, למרות שאין כאן את כל המידע כמובן, אלא מידע בסיסי. כמובן, זה כל כך רגיש וכואב עד היום, אז אשמח לקבל תמיכה...
אצלי היו שתי לידות בניתוח קיסרי, הן התחילו כלידות רגילות בבית חולים, ללא מודעות רבה במיוחד לאפשרויות של לידה בבית, של הקשיים בהתאוששות הנפשית מניתוח קיסרי. היה חשש מסוים שזירוז, אם יידרש, עלול לפגוע לי בשמיעה, בהיותי לקוית שמיעה, והשמיעה שיש לי חשובה לי באופן קריטי וחשוב לי לשמור על כל פירור ממנה כל זמן שאפשר. ולכן הסיכום עם הרופא היה, שאם יש מצב שמוכרחים זירוז, או ניתוח קיסרי, משהו חירומי כזה, אז ניתוח קיסרי שהסיכון לשמיעה בו קטן יותר.
הצירים התקדמו, אבל לא היתה התקדמות משמעותית בפתיחה והלידה לא התקדמה, התינוקת לא ירדה למטה, ובאיזה שהוא שלב, בלי להסביר או לשאול, הרופא פקע לי את מי השפיר. זה ממש הקפיץ אותי. כשהבנתי, ומאד מאד הלחיץ אותי. זה הרגיש קצת כמו אונס. המים היו מקוניאליים, ולכן הוא נכנס ללחץ לא לעכב יותר מדי את הלידה.
בנקודה הזאת בדיוק חשוב לי לשמוע מכם, עד כמה באמת קריטי לזרז לידה כאשר המים מקוניאליים.
הוא הסכים לחכות עוד כשעה, וכשלא היתה התקדמות הודיע שחייבים לעשות זירוז או ניתוח קיסרי. ביקשתי לחכות עוד, היתה פתיחה 6, ולא הסכים לחכות יותר. ואז שמו לי את האפידורל, והורידו אותי לחדר ניתוח. לא הסכימו שבעלי יהיה איתי. והיה מצב לא נעים, שהיה לי קצת קשה לנשום, ולא היה מי שיסביר לי מה קורה, ולא יכלתי להבין את האנשים דרך המסיכות כי הייתי צריכה לקרוא שפתיים, ואז התחיל להיות קר לי בטירוף. בקיצור, הניתוח היה ממש לא נעים. ההרגשה הקשה ביותר היתה שפתאום במין "פלופ" הבטן מתרוקנת..
שמעתי את הבכי שלה, והראו לי אותה לשניה, והיא היתה הדבר הכי מתוק בעולם. הידיים שלי היו משותקות, החזה שלי היה חשוף בניתוח (לא למטרות הנקה) ובסוף המרדים התגייס לומר לי מה קורה, ושהכל בסדר גמור.... והסביר לי מה עושים, תופרים וכולי. את הקטנה לקחו ממני עד למחרת בבוקר, כי היה 10 בלילה וכבר לא מעבירים ליולדות. רעדתי בטירוף כמו פרופלור בחדר ההתאוששות וכיסו אותי בשמיכת אויר מחומם ומה לא. היתה הרגשה קשה מאד של החמצה.
אבל היה גם היי גדול מאד, ההתאוששות הפיזית מהניתוח היתה מהירה ביותר, בבוקר התרוצצתי בלי חשבון ובלי כאבים, מלבד הסיכות. לא הצלחתי להניק בגלל פטמות שקועות, ניסיתי ושאבתי והבלטתי, ולא היתה שום הדרכה במחלקה. אחר כך בבית היתה תקופת סבל קשה שמפורטת ב"הנקה לאחר ניתוח קיסרי"... החיבור עם הילדה היה מיידי לגמרי, ממש חיבור חזק.
בלידה השניה, הגעתי לפתיחה שמונה, והתינוקת לא ירדה למטה, ואז שוב רופא פקע לי את מי השפיר, בלי לומר, לשאול או לשתף. מיד היתה צניחה של חבל הטבור, ומיד חירום שוב לקיסרי. ואני עד עכשיו לא יודעת אם הצניחה היתה תוצאה של הפקיעה או שהיתה כאן הצלה של ממש.
בפעם השניה, בגלל שידענו שיש סיכוי שיהיה שוב קיסרי (30% קיסרי לאחר קיסרי), התנינו שבעלי יהיה איתי אם יגיע לכך, ושיתנו לי את התינוקת לא משנה מה לנסות להניק מיד לאחר הלידה. כך היה, היא לא הצליחה לתפוס את הציצי, ולי היו ידיים משותקות שלא יכלו לסייע במה שנדרש, הבעל החזיק אותה, אבל לא ממש ידע איך ומה, ואז לקחו אותנו להתאוששות, למחלקה ועוד. גם הפעם ההתאוששות הפיזית היתה מהירה ביותר, מיידית, עוד באותו יום התחלתי להתרוצץ, בלילה להנקה ליד הצינוקיה, הפעם בתנאים פיזיים ממש מחפירים במיוחד עם הכאבים של הסיכות, כסאות לא נוחים, בלי שום הדרכה או תמיכה. הפעם החיבור עם הילדה היה מאד איטי, לקח לי שנה בערך ממש ממש להתחבר אליה. היום אני דבק אליה... מתה עליה. אבל ברור לי שעד היום, כשהיא כבר בת שלוש, אני עדיין בדיכאון לידה... עוד לא התאוששתי מהשינויים המהירים האלה בחיים שלי, בתוך 1.9 שנים שתי בנות, בגיל מבוגר יחסית, וזוגיות טריה יחסית... שהועמס עליה לא מעט... וגם חוסר גיבוי בעבודה, בתקופה לא קלה זו, לא סייע.
שוב תודה לענת... אני שולחת את זה לאתר... הלב קצת עובד..
[po]לענת שן לוי[/po], קודם כל אני רוצה להודות לך על פתיחת הדף הזה.
הדברים יושבים אצלי הרבה זמן, ולא מצאתי מקום לפרוק, או לשתף, והיות וזה לא ממש "באופן טבעי", קשה היה לי לכתוב את זה כאן בתוך דף אחר או בתוך סיפורי לידה רגילים. אז תודה...
רוצה לספר על שתי לידות בניתוחים קיסריים, שגם הרגישו ניתוח.. וחשוב לי לשמוע מכם עד כמה לדעתכם אכן היה נדרש בנסיבות האלה ניתוח, למרות שאין כאן את כל המידע כמובן, אלא מידע בסיסי. כמובן, זה כל כך רגיש וכואב עד היום, אז אשמח לקבל תמיכה...
אצלי היו שתי לידות בניתוח קיסרי, הן התחילו כלידות רגילות בבית חולים, ללא מודעות רבה במיוחד לאפשרויות של לידה בבית, של הקשיים בהתאוששות הנפשית מניתוח קיסרי. היה חשש מסוים שזירוז, אם יידרש, עלול לפגוע לי בשמיעה, בהיותי לקוית שמיעה, והשמיעה שיש לי חשובה לי באופן קריטי וחשוב לי לשמור על כל פירור ממנה כל זמן שאפשר. ולכן הסיכום עם הרופא היה, שאם יש מצב שמוכרחים זירוז, או ניתוח קיסרי, משהו חירומי כזה, אז ניתוח קיסרי שהסיכון לשמיעה בו קטן יותר.
הצירים התקדמו, אבל לא היתה התקדמות משמעותית בפתיחה והלידה לא התקדמה, התינוקת לא ירדה למטה, ובאיזה שהוא שלב, בלי להסביר או לשאול, הרופא פקע לי את מי השפיר. זה ממש הקפיץ אותי. כשהבנתי, ומאד מאד הלחיץ אותי. זה הרגיש קצת כמו אונס. המים היו מקוניאליים, ולכן הוא נכנס ללחץ לא לעכב יותר מדי את הלידה.
בנקודה הזאת בדיוק חשוב לי לשמוע מכם, עד כמה באמת קריטי לזרז לידה כאשר המים מקוניאליים.
הוא הסכים לחכות עוד כשעה, וכשלא היתה התקדמות הודיע שחייבים לעשות זירוז או ניתוח קיסרי. ביקשתי לחכות עוד, היתה פתיחה 6, ולא הסכים לחכות יותר. ואז שמו לי את האפידורל, והורידו אותי לחדר ניתוח. לא הסכימו שבעלי יהיה איתי. והיה מצב לא נעים, שהיה לי קצת קשה לנשום, ולא היה מי שיסביר לי מה קורה, ולא יכלתי להבין את האנשים דרך המסיכות כי הייתי צריכה לקרוא שפתיים, ואז התחיל להיות קר לי בטירוף. בקיצור, הניתוח היה ממש לא נעים. ההרגשה הקשה ביותר היתה שפתאום במין "פלופ" הבטן מתרוקנת..
שמעתי את הבכי שלה, והראו לי אותה לשניה, והיא היתה הדבר הכי מתוק בעולם. הידיים שלי היו משותקות, החזה שלי היה חשוף בניתוח (לא למטרות הנקה) ובסוף המרדים התגייס לומר לי מה קורה, ושהכל בסדר גמור.... והסביר לי מה עושים, תופרים וכולי. את הקטנה לקחו ממני עד למחרת בבוקר, כי היה 10 בלילה וכבר לא מעבירים ליולדות. רעדתי בטירוף כמו פרופלור בחדר ההתאוששות וכיסו אותי בשמיכת אויר מחומם ומה לא. היתה הרגשה קשה מאד של החמצה.
אבל היה גם היי גדול מאד, ההתאוששות הפיזית מהניתוח היתה מהירה ביותר, בבוקר התרוצצתי בלי חשבון ובלי כאבים, מלבד הסיכות. לא הצלחתי להניק בגלל פטמות שקועות, ניסיתי ושאבתי והבלטתי, ולא היתה שום הדרכה במחלקה. אחר כך בבית היתה תקופת סבל קשה שמפורטת ב"הנקה לאחר ניתוח קיסרי"... החיבור עם הילדה היה מיידי לגמרי, ממש חיבור חזק.
בלידה השניה, הגעתי לפתיחה שמונה, והתינוקת לא ירדה למטה, ואז שוב רופא פקע לי את מי השפיר, בלי לומר, לשאול או לשתף. מיד היתה צניחה של חבל הטבור, ומיד חירום שוב לקיסרי. ואני עד עכשיו לא יודעת אם הצניחה היתה תוצאה של הפקיעה או שהיתה כאן הצלה של ממש.
בפעם השניה, בגלל שידענו שיש סיכוי שיהיה שוב קיסרי (30% קיסרי לאחר קיסרי), התנינו שבעלי יהיה איתי אם יגיע לכך, ושיתנו לי את התינוקת לא משנה מה לנסות להניק מיד לאחר הלידה. כך היה, היא לא הצליחה לתפוס את הציצי, ולי היו ידיים משותקות שלא יכלו לסייע במה שנדרש, הבעל החזיק אותה, אבל לא ממש ידע איך ומה, ואז לקחו אותנו להתאוששות, למחלקה ועוד. גם הפעם ההתאוששות הפיזית היתה מהירה ביותר, מיידית, עוד באותו יום התחלתי להתרוצץ, בלילה להנקה ליד הצינוקיה, הפעם בתנאים פיזיים ממש מחפירים במיוחד עם הכאבים של הסיכות, כסאות לא נוחים, בלי שום הדרכה או תמיכה. הפעם החיבור עם הילדה היה מאד איטי, לקח לי שנה בערך ממש ממש להתחבר אליה. היום אני דבק אליה... מתה עליה. אבל ברור לי שעד היום, כשהיא כבר בת שלוש, אני עדיין בדיכאון לידה... עוד לא התאוששתי מהשינויים המהירים האלה בחיים שלי, בתוך 1.9 שנים שתי בנות, בגיל מבוגר יחסית, וזוגיות טריה יחסית... שהועמס עליה לא מעט... וגם חוסר גיבוי בעבודה, בתקופה לא קלה זו, לא סייע.
שוב תודה לענת... אני שולחת את זה לאתר... הלב קצת עובד..