ואו!
אני חייבת להגיד שלאחרונה הנושא הזה הטריד אותי ממש, פתאום שמתי לב שמשהו לא כשורה אצלי, ישבתי עם עצמי וחשבתי על כל מסלול חיי- על דמויות נשיות שהכרתי לאורך חיי ואימצתי כאמהות בחלומות ובפנטזיות. הרגשתי כל כך לבד. לפני יומיים התחלתי לחפש על הנושא באינטרנט כל מיני גלגולי מילים שקשורות לנושא ועדיין- לא מצאתי שום תוצאה שמדברת על הנושא הזה. פתאום נתקלתי בדף הזה וכל כך הוקל לי עכשיו לראות את כל התגובות כאן ולהבין שאני לא לבד בעניין. ובכלל- להבין שמדובר באיזשהו חסך אימהי שקיים אצלי. 

אמא של בעלי היא כרגע על תקן דמות האם בחיי. לאחרונה נוצרה מתיחות ביני לבינה בעקבות וויכוחון בנינו, ומצאתי את עצמי מתוסכלת ברמות אחרות מזה שאיבדתי אותה. עד עכשיו. לאחרונה שמתי לב שהיא קשורה יותר לבתה היחידה והבנתי שאני מקנאה בה, בצורה לא תקינה. פעם אני הייתי על תקן הבת האהובה (גרנו אצלם) והיום סוג של נושלתי מהמקום הזה בעקבות הוויכוח. וזה כל כך כואב לי, ברמות שקשה לי אפילו למצוא מילים לתאר. הבת כמובן לא אשמה, גם אמא של בעלי לא, מדובר בבעיה אצלי ומהציפייה שלי ממנה להיות לי לאמא כשהיא בעצם ממש לא. 

כן הייתי רוצה להשתחרר מהעול הזה. ואני מתחילה להבין לאט לאט שהפתרון האמיתי יהיה לפתור את היחסים ביני לבין אמא שלי (שאני אוהבת בכל ליבי, בחיי, אבל כנראה שאני מרגישה חסכים רגשיים שלא מולאו כמו שצריך בילדות). כמובן שלא אפנה לאימי בנושא, כאמא לבת אני יודעת כמה זה עלול להכאיב, בטח בגיל כל כך מבוגר. אבל מבינה שיש לי המון עבודה לעשות עם עצמי כדי להשתחרר ממה שהולך איתי כל חיי. 

[b]תודה לכן! על השיתופים, על התגובות, על זה שהראתן לי שאני לא לבד!!💕[/b]

וואו...
לא ידעתי שיש עוד כל כך הרבה כמוני
טיפה מנחם אבל בעיקר מבאס...
אני רואה שכולן נשארו רק עם הפנטזיה 😞
האם באמת אין סיכוי
ולמה בעצם שמישהי תרצה לאמץ מישהי בוגרת ?
עברתי ילדות מאד קשה
עד החתונה החיים שלי היו הישרדות
אחרי החתונה כשברוך ה' החיים התנרמלו צרכים פיזיים ובסייסים התממשו ( אוכל וחימום לדוג'...)
וגם הבעל שקיבלתי הוא איש מקסים שעושה הכל כדי שאצליח להתגבר על העבר ועל הטראומות
פתאום...
מה שלא היה פנאי להרגיש תוך כדי הישרדות, התחיל לצוף
פתאום החסר בדמות אימהית הוא זועק ובוער
הצורך בחיבוק של אמא ... בעיטוף הזה
כשאני רואה אמא מחבקת את בתה או אפילו סתם מישהי מבוגרת מחבקת מישהי צעירה או כל פעולה אימהית אחרת...
זה מכווץ בי משהו.
זה כאב מוחשי חי ובועט
מן חלל שמרגיש לי שלא יתמלא עד שיקבל את שלו
( אגב שזה לימוד בשבילי לא להפגין את הזוגיות שלי ברבים - כי למה להכאיב למי שאין לו עדיין )
בהתחלה בעלי חשב שהוא ימלא את החלל
אבל מהר מאד למדנו שאי אפשר הכל
יש בעל ויש הורים
אז ברוך ה' בעל מדהים יש
אבל הורים....
ובעיקר את המקום של האמא הוא לא יכול למלא
כי אפילו המגע לא מזכיר את זה....
אלה שכתבתו פה לפני שנים
אולי נכנסתן לדף הזה שוב, אולי אתן רואות את מה שכתבתי
תרצו לשתף מה איתכן היום ?
האם קרה משהו? משהו בכן וברצון שלכן השתנה? הבור בלב - עדיין ללא תחתית?
או שאולי.... אולי מצאתן את הדמות הזאת את "האמא המאמצת" ? ואם כן, איך זה?
מקווה לתשובות מעודדות...

תודה,
עודדת אותי [b]מאוד[/b]

[u]אני ממש סובלת מהטיפול ומהציפיה הגדולה שלי שאני יודעת שלא תתממש ( וגם נאמר לי במפורש שהיא לא תתממש😅) את חושבת שיש לזה סיכוי להתרפא? להתמלא?[/u]
לגבי הסיכוי להירפא, עקרונית - בהחלט. ספציפית בתהליך שלכן אני לא יודעת לומר מנקודת המבט שלי מהצד.

אני כן יכולה לומר שאולי (אולי, תבדקי :-)) הנקודה שכדאי לעבוד עליה היא הציפייה שלך שהמטפלת תשמש לך כתחליף אם, שתדאג לך ותחבק אותך ותעטוף אותך, ובמקומה ליצור כוונה ומטרה לרפא את המקום שיוצר את הציפייה הזאת. את החסך והכאב שיושב מתחתיו.

עוד נקודה לשקול היא שהגבולות בקשר (למשל הבחירה שלה באנונימיות ובטלפון לא מזוהה, אבל לא רק זה) הם מה ששומר עליך ועל מערכת היחסים הטיפולית. זו לא אמורה להיות מערכת יחסים ממשית בתוך החיים אלא מרחב של ריפוי.

{@

תודה עירית על התשובה, מחמם את הלב,
היא יודעת מזה, היא אומרת שבגלל שאני בתוך הלופ הזה אז אנחנו לא באמת מצליחים לעבוד על זה, כפי שרשמתי היא אומרת שזה בכלל ocd, ושבלי כדורים לא נצליח לעבוד על זה, אני לא מאמינה בזה,מאמינה שזה רק רגשי, רק חסכים שרוצים להתמלא, אבל זורמת עם הכדורים כרגע,
_בטיפול, בפסיכותרפיה, היחסים עצמם בין המטפל למטופל יכולים להוות כלי רב עוצמה לריפוי.
מה דעתך?_ איך יחסים בני 50 דקות פעם בשבוע יכולים לרפא את זה? אפילו כשהיא מתקשרת לבטל פגישה זה מחסוי ( הטיפול במסגרת ציבורית)
אני ממש סובלת מהטיפול ומהציפיה הגדולה שלי שאני יודעת שלא תתממש ( וגם נאמר לי במפורש שהיא לא תתממש😅) את חושבת שיש לזה סיכוי להתרפא? להתמלא?

[u]האם לעזוב את הטיפול וזהו? אין לי אומץ.[/u]
אולי לשתף אותה? תוכלו לעבוד עם זה בטיפול, עם מה שיש שם באמת.
בטיפול, בפסיכותרפיה, היחסים עצמם בין המטפל למטופל יכולים להוות כלי רב עוצמה לריפוי.
מה דעתך?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שיוו, חשבתי שרק אני כזו, כל הזמן כשאני פוגשת משהי שנותת לי קצת יחס אני כבר מפנטזת על זה שהיא אוהבת אותי, שהיא תחבק אותי ותדאג לי, שתהיה כמו אמא שלי, אני לא שולטת במחשבות האלו אבל זה ממש מפיל אותי, אני לא מתפקדת אני רק חושבת על זה ממש כל היום, יום יום, עכשיו זה קורה לי עם המטפלת הריגשית שלי ) פסיכוטרפיה(, טיפול של שנה, ואני מפנטזת שהיא " תאמץ אותי" למרות שאני בעצמי אמא לכמה קטנטנים, מרגישה שאני עדיין ילדה קטנה, שצריכה המון תשומת לב וחום אבל אין לי מי שיספק לי את זה, מבינה שזה נובע מחסכים , אבל מה אפשר לעשות עם זה, אני לא מתפקדת כבר כמעט שנה, כל היום במיטה, כי אני כל היום מדמיינת שהמטפלת תגשים לי את זה, היא חושבת שזה ocd, כי היא אומרת שאני בלופ של מחשבות וכבר הרבה זמן מנסה לשכנע אותי לקחת כדורים בשביל שאני אהיה פנויה לטיפול, כרגע נתתי לזה צאנס ואני לוקחת כדור כבר שבועיים, אבל קשה לי להאמין שזה ימלא את הבור הריק מאהבה שיש לי בבטן,
מה עושים בכזה מצב? האם הבור הזה אי פעם יתמלא? האם יהיה שלב בחיים שכבר לא יהיה לי את הצורך הזה? את החוסר תפקוד שזה מביא איתו.
האם לעזוב את הטיפול וזהו? אין לי אומץ.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אומנם כבר לא ילדה, כמעט בת 30 היום. קראתי כל מיני מאמרים של נשים שחווה חסך אימהות. וזה גרם לי לרצות לשתף את הסיפור שלי.. אומצתי בגיל 5 שאפעם לא חוויתי דמות אבא. אבא לא רצה להכיר אותי, והעיף את אמא שלי מהבית, שככה היא נאלצה לקחת אותי לבחר טוב שלה, ולגור איתו יחדיו. הרווחה קלטה שמשו לא קשורה, ויש הזנחה, וככה שלחה אותי לבית יתומים. ששם, נשארתי מספר חודשים עד שנשלחתי למשפחה שאימצה אותי. עברו שנים, גיל 9. שבו השכן שלי שיחק בי מינית, ואחרי שנודה לאימי, כמובן דרכי, היא לא עשת בנידון כלום, לא חקרה אותי או שאלה אותי מה היה, קראה לו, ודיברה איתו. ובנוסף אחרי שנים הלכה לשבת אצלם ולקחה אותנו הילדים. יושב מול הפרצוף שלי. שהגעתי לגיל 25 אבא שלי זרק בשולחן האוכל שלא רק הוא אשם, שגם אני אשמה. איך אפשר להאשים ילדה בת 9? ואמא שלי חיזקה אותו ואמרה שאני פטיינית, שזה אשמתי. הבנתי שאין אהבה, שאין לי מנגונן הגנה, שאין לי הורים. הבנתי את זה גם אז שאבי אמר לי, לא נשלם לך לחתונה. מזעזע. הבנתי , ואני מבינה שאני לבד בעולם. שאין לי עזרה שאין לי כלום, שמה שיהיה איתי, אני לגמריי לבד. אין תמיכה ואין הגנה, ואין אהבה. אני מגדירה את עצמי אישה מאוד חזרה נפשית, מתמודדת עם הרבה , והכל לבד. אפחד לא באמת יודע מה עובר עלי או מבין את התחושות שאני עוברת. אני יודעת שאני צריכה לדאוג לעצמי, בעיננן פרנסה לימודים וכו. ואני עושה הכל בשביל זה. אני רוצה עתיד טוב יותר, אני רוצה לתקן את מה שלי לא היה , אני רוצה משפחה אוהבת. אני רוצה ליהיות אמא שלי לא היית, אני רוצה ליהיות מסורה לילדים שלי, מסורה לאהבה אין סופית. להקריב את עצמי לידים שלי אם יש צורך. זה המטרה שלי. זה התיקון שלי בעולם. לעשות משפחה, ושיהיה לי עושר, שאוכל לתת להם הכל, כמובן עד גבול הטעם הטוב, אחנך אותם למוסר, לאהבה, נתינה, הבנת האחר, קבלת השונה. תמיד חיפשתי תחליף לאבא, אם זה לצאת עם גברים מבוגרים ממני, שכבר מסודרים בחיים שיודעים מה החיים יכולים להביא ולהפיל, שדואגים לחסרוני, ומקשיבים ומיעצים לי. ככה גם דמות אימהית, אם הייתי למשל.. עם נשים, כתחליף אמא, שמשהיא תאהב אותי, תלטף אותי, תכיל אותי ותקשיב לי כמו אמא. מפעם לפעם אני עוצרת בכתיבה, זה מציף אותי מאוד. אני כותבת ומבינה כמה אני מאוהבת באהבה כמה אני מחפשת רק את זה, כלום לא חשוב. כמובן שההתקדמות שלי בחיים, אם זה להמשיך לחסוך שאקנה לי בית משלי, שסופסוף ארגיש רצויה, בלבנות בית משלי. ולהקים משפחה משלי שיאהבו אותי ואני אותם הכי בעולם. עד אז לא אפסיק להלחם ולהקריב את עצמי. אני נחנקת עכשיו. כאב לי שזה החיים שנאלצתי לעבור , לגמרי לא אשמתי. כאב לי, אבל אני חזקה. לא ארים ידיים. אני אמשיך להילחם על מה ששלי! כיף לשתף ככה.. זה קצת משחרר.. עושה טוב. אני אוהבת את החיים, מאוד. אני בנאדם אופטימי ומנסה למצוא את החסר עם אנשים, מנסה בכל כוחי, לפעמים לא מצליח לי איף שהוא קשרים בורחים לי בן הידיים, יש אנשים מאוד מעוטים שלא מוותרים עלי, שלא משנה מה, הם לא ילכו ממני. נלחמים עלי. זה עושה לי טוב. שיש אנשים שרואים אותי. קשה לי עם קשרים ארוכים. אבל אני הכי רוצה קשרים אמיתיים וארוכים, גם אם לפעמים אני מאוד חשדנית כלדיי אנשים ונכנסת לפרנויה שאולי יש אגנדה נסתרת שאולי הם רוצים לפגוע בי, ואני יודעת שזה סתם פחדים וסרטים שקשורים בתוכי , חלק גדול מהילדות. תודה שקראתם:)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום, אמנם עברו כמה שנים מאז שכתבתן, אבל אף פעם לא מאוחר להתחיל להזיז עניינים ולעשות עם זה משהו.
אני איבדתי את אמי לפני 11 שנים, ומאז מחפשת דמות אם שתלווה אותי ותהיה איתי בכל שאצטרך.
אני תוהה האם ישנו ארגון היכל לסייע בכך לנשים עם חסך גדול בדמות אם?
זה משהו שאני אישית הייתי רוצה לפתח ולהעלות אותו למודעות הציבור (במיוחד לסיוע לילדים).

שלום לכם נשים יקרות, שמי יעל, אני סטודנטית לחינוך בתואר שני ועורכת בימים אלו מחקר על נשים שגדלו ללא נוכחות של אם לתחושתן, בין אם מדובר בנוכחות פיזית/ נפשית/מנטלית. לצורך השלמת המחקר שלי עלי לקיים מספר ראיונות. אם מישהו מכן תרצה לקחת חלק או סתם לעזור לי ..ובכן זה יהיה מדהים עבורי, מי יודע? אולי גם עבורך.
יעל 0547982070

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שיטת כזאת משאירה אנשים לבד. אולי יש כאלה שאין להם בעייה לחיות רק עם הדימיון שלהם, אבל אני חושבת שבסופו של דבר רוב האנשים לא רוצים להיות לבד ובמקרה כזה צריך משהו יותר מוחשי

_[po]פלוני אלמונית [/po]

[u]דיברתי עם הילדה שבי כל החיים..... אני עושה את זה מגיל ההתבגרות ועד היום וזה לא עוזר.[/u]
תוכלי לפרט לי בבקשה איזה עבודה עשית עם הילדה שבך? למה את מתכוונת כשאת כותבת "שהמציאות חזקה מהדימיון".

דיברתי עם הילדה שבי כל החיים..... אני עושה את זה מגיל ההתבגרות ועד היום וזה לא עוזר.... יש איזשהו שלב בחיים שמבינים שהמציאות יותר חזקה מהדימיון....

[u][po]פלוני אלמונית[/po][/u]

[u]קלישאתי ככל שזה נשמע, הדרך הטובה ביותר היא לגדל את עצמך. לתת לעצמך את מה שחסר לך.[/u]
זה ממש לא קלישאתי, זה מה שאני עושה בתקופה האחרונה, אני פשוט מתחברת בכל מיני סיטואציות של חסך שעולות עם "הילדה הקטנה שבתוכי", אני ממש מדברת איתה, מבינה את הצורך שלה, מרגיעה , אמפתית אליה, ממש מחבקת אותה.
במקומות "הפצועים" שבתוכי "הילדה מנהלת אותי" ושם הבוגר שבי עוזר לה לעבור תהליך של התבגרות.

[u]עם כל האמור, האם אני יכולה למלא את החלל/החסך הזה שקיים בתוכי כתוצאה מחסך של "אימא"? האם יש דרך לעשות זאת ולא להיות תלויה "באם מחליפה"?[/u]
קלישאתי ככל שזה נשמע, הדרך הטובה ביותר היא לגדל את עצמך. לתת לעצמך את מה שחסר לך. לפתח את התודעה וההבנה העצמית, להודות לעצמך שעל אף הכל, הגעת למה שהגעת בחייך. לסלוח לעצמך על מה שנתפס אצלך כחולשה ולזהות שלכולנו יש. לראות אצל אנשים אחרים שלכולם יש שריטות ופצעים ולהבין שזה לא רק את. לוותר על תחושת הקורבנות והמיסכנות. לוותר על תחושת הייחודיות בהקשר לכך. לסלוח לאחרים, לחמול עליהם ולפתח כלפיהם אמפטיה. לפתח רצון לנתינה ונדיבות ללא תגמול (כן, למעשה זה תירגול אימהות כלפי האחר).
יש לך עוד רעיונות?

[u][po]פלוני אלמונית[/po][/u]

[u]לרובנו יש תחושת חסך מהילדות. זה יכול להיות תחושת הזנחה (וגם כאן, כל אחד והפירוש שהוא נותן למושג הזה), אלימות, שיפוטיות ואפילו חוסר בחפצים או בנסיעות לחו"ל.[/u]
אני מדברת על הזנחה, התעללות, חוסר אכפתיות, על אימא שלא תפקד, לא על חסרים רגילים
[u]שהיא לא ידעה להראות עניין במה שאת מספרת לה אבל יש לה סיבות מקילות (אולי תחושת חסך מילדותה שלה).[/u]
אני יודעת שגם היא הוזנחה בילדות, גם לה היו חיים לא קלים, היום אני במקום שבאמת יכול להבין אותה ורואה אותה כאדם שלם בפני עצמו.

עם כל האמור, האם אני יכולה למלא את החלל/החסך הזה שקיים בתוכי כתוצאה מחסך של "אימא"? האם יש דרך לעשות זאת ולא להיות תלויה "באם מחליפה"?

[u]האם ישנן דרכים נוספות למלא חסכים מהילדות כתוצאה מאימא מזניחה ללא תלות בדמות אם מחליפה מעניקה?[/u]
לרובנו יש תחושת חסך מהילדות. זה יכול להיות תחושת הזנחה (וגם כאן, כל אחד והפירוש שהוא נותן למושג הזה), אלימות, שיפוטיות ואפילו חוסר בחפצים או בנסיעות לחו"ל.

דרך אחת לצאת מהתחושה הזאת היא לספר לעצמנו את הסיפור הזה בצורה אחרת. למשל, להיזכר בפעמים שאמא שלך [b]לא[/b] הזניחה אותך. או לראות שהיא לא נטשה אותך או מסרה לאימוץ. שהיא דאגה למחסורך הפיזי (בישלה, קנתה, טיפלה). שהיא לא ידעה להראות עניין במה שאת מספרת לה אבל יש לה סיבות מקילות (אולי תחושת חסך מילדותה שלה). אולי שאת עצמך לא איפשרת לה לפתח יכולת הקשב והכלה. שהיה לה קשה בחייה שלה.
בקיצור, תנסי להסתכל עליה במשקפיים אחרות. עליה כאדם שלם, על כל מרכיביו, ולא רק על תיפקודה כאמא שלך. תראי על עצמך כמה את מורכבת- ותביני שגם היא.

הציפייה לדמות אימהית מושלמת היא בעייתית כמו ציפייה לנסיך על הסוס ולילדים נקיים, גאונים ומנומסים. ציפייה שיכולה להוביל רק לאכזבה.

האם ישנן דרכים נוספות למלא חסכים מהילדות כתוצאה מאימא מזניחה ללא תלות בדמות אם מחליפה מעניקה?

האם ישנם דרכים נוספות למלא חסכים מהילדות כתוצאה מאימא מזניחה ללא תלות בדמות אם מחליפה מעניקה?

[u][po]לב שומע[/po][/u]

[u]בהתחלה מחליפים דמות אם מזניחה ששקועה בעצמה בדמות אם מיטיבה ומעניקה עם יחסי תלות, ומשם אחר כך אפשר לגדול לקשרים שאין בהם תלות.[/u]
אימא שלי מזניחה, למה אני צריכה לעבור דרך אימא מטיבה ומעניקה? מה זה אמור להעניק לי? מה ההיגיון שעומד מאחורי זה? האם זה ממלא חסכים ישנים ועוזר לריפוי?

לדעתי כן.
ולדעתי לא תמיד זה יכול לקרות ללא שגיאות: נגיד, בהתחלה מחליפים דמות אם מזניחה ששקועה בעצמה בדמות אם מיטיבה ומעניקה עם יחסי תלות, ומשם אחר כך אפשר לגדול לקשרים שאין בהם תלות. אבל לפעמים זה לא יכול לעבור לא דרך התלות.
או למשל: בהתחלה מחליפים דמות-אם סמכותית מאוד שבטוחה שהיא יודעת הכל ומעבירה מסרים ביקורתיים והרסניים, בדמות-אם סמכותית מאוד שגם בה, בקטן, יש משהו שגורם להרגיש שהיא כאילו "יודעת הכל" אבל שהמסרים שלה מיטיבים ומרפאים. עד שבאיזשהו שלב מרגישים שלא צריך יותר סמכות, משום סוג, לא הרסנית ולא בעלת מסרים מיטיבים, שלא צריך "אישור" כל הזמן מגורם חיצוני, ושאפשר להתחיל לסמוך על הידע הפנימי.

איך? לדעתי זה יכול לקרות גם בטיפול וגם ב"טיפול סביבתי" של למצוא דמות-אם כזו בחיים האמיתיים, שמחוץ לחדר הטיפול, ואני באופן אישי הכי אוהבת לשלב בין השניים. בגלל היתרונות והחסרונות שישנם בכל סוג ובעיקר כי הכי כייף בעיני להרגיש את שני הכיוונים.

האם ניתן בבגרות לטפל בצרכים שלא סופקו בילדות כתוצאה מחסך של אם? האם ניתן למלא אותם, ואם כן, כיצד?

_[po]נקודה אלמונית [/po]
אני גדלתי עם אימא נרקיסיסטית שהייתה עסוקה בעיקר בעצמה ויש לי הרבה חסכים מהאימא, בחמש השנים האחרונות הייתה לי חברה טובה שהייתה לי כמו "אימא מאמצת" היא קיבלה אותי נתנה לי תשומת לב,הכילה, הדריכה,הרגיעה אותי ועוד. ויום אחר החליטה שהיא רוצה מרחב, בשבילי זו הייתה רעידת אדמה ככה בלי הכנה מוקדמת האישה הכי חשובה לי נטשה אותי, נעלמה לי, ונוצר חלל גדול בתוכי, עברתי תקופה קשה הרגשתי נטושה, בודדה, לא אהובה, ועוד.
כתוצאה מהנטישה שלה התחלתי להבין שפיתחתי בה "תלות" לא בריאה, והבנתי שהפרידה ממנה בסופו של דבר זה לטובה, התחלתי לעבוד על לחזק את עצמי, לאהוב את עצמי, ולהישען בעיקר על עצמי, הבנתי שמצב של תלות שם אותי במקום נזקק, חלש ונשלט ואני לא רוצה להיות יותר במקום הזה. אני רוצה לפתח עמוד שידרה חזק שלי ואני מקווה שאצליח.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

וואו אני כל כך מזדהה איתך. בכלל שמחתי לגלות את הדף הזה, אף פעם לא יצא לי לפגוש או לשמוע מבנות בסביבתי שיש להן בעיה של חסך בדמות אם ושיש להן את הצורך למלא אותו. זה כבר מעודד וגם מוזר, זה תמיד הרגיש לי משהו שכאילו רק לי יש, שזה משהו שאין אותו לרוב האנשים והמשפחות וזה באיזה שהוא מקום מפחית מתחושת הקורבנות או המסכנות שמדי פעם פוקדת אותי כשאני חושבת על זה, כאילו "למה דווקא לי יש חוסר באם ולחברי לא". אז בהחלט מעודד

לי יש בעיה קשה מאוד. אני היום בת 24. וכל חיי אימצתי לי דמות אם (ללא ידיעתה) כמו מורות, מרצות, מפקדת בצבא, נשים שעובדות עימי וכו' לפעמים עד רמה אובססיבית. מכיוון שבתוך תוכי ידעתי שהן לא באמת אמהות שלי ולא חושבות עלי כבת שלהן זה כאב לי. אני רוצה לצאת מהתסבוף הזה כי הוא לא בריא לדעתי בכלל. אבל כל פעם שאני נתקלת באשה "המאימה" לקריטריונים שהלב שלי בחר אני מתחילה שוב עם האובססיה. מה אני עושה? ברור לי שזה נובע מחסך אימהי שיש לי אבל את אמא שלי אני לא יכולה לשנות. עיצות?

וגם זה
_אפילו רק אמא שלי היא יותר מידי בשבילי....אז אין מה לדבר על מאמצת.
מצד שני אני לגמרי בעד להתחבר גם עם אנשים שבכלל לא בגילי (גם צעירים ממני וגם מבוגרים ממני) ואחווה נשית זה אוצר בלום._

_באופן היא האמא המאמצת שלי.
שרוטה, אבל בהחלט נותנת השראה.
תודה_

שלום מוקווה שההודעה תעלה כאן אני חדשה בפורום הזה
אני כותבת הודעה זו כמישהי שעברה ילדות בבית אלים ומשפחה לא מתפקדת אני לבד עצוב לי מאד חסר לי קשר עם אם
אני רווקה ללא ילדים אני רוצה למצוא דמות אם מאמצת או משפחה מאמצת כמו נשים אחרות פה ומקווה למצוא כאן פיתרונות כגון קבוצת תמיכה שנפגשת במציאות או כמקום שממנו אפשר ליזום ביחד מקום שבו אפשר לשדך בין משפחה מאמצת אם מאמצת בוגרת מכוונת בעלת נתינה וחום לאותה אחת שזקוקה וכממה לקשר כזה ואני מקווה שמישהי מכאן תנסה לייעץ או לנסות להקים ביחד קבוצה כזו או מקום שבו ניתן לשדך בין לבין

חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי על הנושא הנ"ל, רק על נשים או אמהות בלי אמא.
הוספתי קישורים בדף [po]אמא בלי אמא[/po].

(אם כי חלק מזה מדבר על התייתמות ממש. בעוד אני מבינה שהמצב שאת מדברת עליו הוא שיש אמא רק שהיא לא מתפקדת, והחוסר הוא בדמות אם.
ובכל זאת, בדברים מסוימים זה דומה, אז אולי יוסיף לך משהו).

ובכל זאת נדמה לי שהיה כאן באתר פעם איזה דף נוסף שדיבר על משהו כזה.
והיה בו קישור לאיזה אתר שיש בו פרויקט דומה לנ"ל. או אולי שדיבר על אמהות שאין להן אמא.
מישהו זוכר?

[po]ח ח ח[/po], העברתי לך לכאן את ההודעה שכתבת ב-[po]הוראות שימוש[/po].

אני לא יודעת אם שמת לב, אך [po]אלמונית על מונית[/po] כתבה כאן לפני כמעט 3 שנים. אני לא בטוחה אם היא עדיין קוראת כאן.
את יכולה להפנות אנשים להגיב לך כאן, דרך [po]ככר השוק[/po].

*********

אני מציעה לשנות את שם הדף שהנושא שלו יהיה יותר ברור.
למשל:
[po]נשים שמחפשות אמא מאמצת[/po]
[po]פרוייקט אמא מאמצת לנשים בוגרות[/po]

מה אתם אומרים?

לאלומינת על מונית אני כל כך מזדהה ומסיכמה לחלוטין עם מה שכתבת אשמח את תכתבי לי למייל האישי וננסה להגיע לפיתרון יחד המייל שלי הוא [email protected]

אני לא מצליחה לראות את ההודעה שלי

שלום לכולם ראיתי שיש כאן עוד אנשים כמוני וזה משהו מנחם אומנם אני עדיין לא אמא זה משהו שיקרה בשנים שעתידות לבוא גדלתי עם אבא אלים ואמא לא מתפקדת בצורה נורמטיבית ואני מאד רוצה וכמהה למשפחה מאמצת או דמות אם שמעולם לא מצאתי הזדהייתי עם מה שכמה נשים כתבו פה והייתי רוצה שתיהיה קבוצת תמיכה מקום שיאפשר לאותן נשים צעירות אימהות ולא אימהות עדיין
להכיר דמות כזו אשה שגם לה חסר או שיש לה מה לתת באהבה ובהדרכה לאותה צעירה שמחפשת מילה טובה והכוונה ושתרצה לעשות זאת מכל הלב ולא אני לא מחפשת שתיהיה פסיכולוגית שלי או מטפלת רוחנית כי מטפל אמור להביא אותך למצב שבו אתה מגשים את מישאלות ליבך ואם המשאלה היא למצוא דמות אם מאמצת שתיהיה כנה ואמיתית ובאמת בעלת יכולת נתינה ואהבה אשמח להכיר נשים כאלו האם למישהו יש רעיונות איך ניתן לשדך בין אותן נשים?איך ניתן למצוא או לייצר קבוצת תמיכה כזו? גם בתקופה טובה בחיי חשבתי כך ואני מרשה לעצמי לפנטז ולחלום על זה,כיום הולכת לטיפול נפשי וגם נוטלת כדוריםמחפשת כיוון מקצועי ומחפשת משפחה או אם מאמצת נפלתי לדיכאון עמוק ניסיתי דברים רוחניים גם יש לי זוגיות טובה אבל מבחינת משפחה יש חסר מאד גדול מהבחינה הזו אני לבד מאד לבד אני מכירה מישהי שיש לה ילדים כבר ואמא שלה באה לבקר את הנכדה פעמיים בשנה ולא בגלל מרחק אלה בגלל שהן בקשר לקויי והאם לא תומכת בביתה ומעולם לא עשתה זאת אני עדיין לא בשלב של ילידים אבל אני חוששת שאם לא אבנה לעצמי מסגרת תומכת אני אפול לתהום של הדיכאון בכך שאני ארגיש בדידות עם גידול תינוק ללא תמיכה הכוונה אהבה של אם.אשמח לקבל תגובות ורעיונות.

רוצה להוסיף משהו בעצם, משהו מאוד חשוב.
אתמול דיברתי עם חברה שלי, שנמצאת במצב דומה [po]לעין הסערה[/po] שפתחה את הדף. החברה שלי נמצאת בארץ לבד מאז שהיא בת 18. ההורים שלה עזבו לחו"ל כשהיא היתה בצבא. מאז ועד היום היא מרגישה צורך אדיר בהשתייכות משפחתית. לי לפעמים זה היה מאוד בלתי מובן, כי הרעיון שההורים שלי יעזבו לחו"ל ויפסיקו להציק לי נראה לי ממש גן-עדן. אבל לה זה ממש קשה. למשל, כשהיא נכנסת לקשרים עם בני זוג, היא תמיד רוצה להכיר את המשפחה שלו, ולהיות מוזמנת לאירועים משפחתיים, ולהיות כמה שיותר חלק מכל המשפחה שלו, לאמץ לה את המשפחה.
ואני חשבתי שגם לי זה חסר איכשהו. בגלל שהקשר עם ההורים שלי כל כך קשה, ובכל פעם שאני נפגשת איתם אני משלמת על זה מחירים קשים מאוד- כעס, תחושה שפלשו לי לחיים נגד רצוני, תחושה שמבקרים אותי, רוצים לקבוע לי דברים, להסיט ולגרור אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. בעצם, גם אני צריכה משפחה מאמצת. או יותר מדוייק - אמא מאמצת. או אפילו- סבתא מאמצת (למרות שבגילאים שלנו הסבתות כבר מאוד מבוגרות, ואולי לא יכולות לתת כל כך את מה שאנחנו צריכות).
אנחנו בעצם נורא צריכות קשר עם נשים מבוגרות מאיתנו, כאלה שכבר נמצאות בשלב של אחרי הורות והקמת משפחה, כאלה שהילדים שלהם כבר בוגרים.
עכשיו השאלה למה שיהיו בקשר דווקא איתנו, אם יש להן ילדים משלהן?
התשובה היא שהקשר בין הורים לילדים בוגרים הוא הרבה פעמים קשה מאוד וכרוך בהמון בעיות וציפיות לא ממומשות של שני הצדדים, המון כאבים ישנים וחדשים. אז אולי מה שאנחנו צריכות זה לא בדיוק אמא מאמצת, אבל קשר עם נשים מבוגרות מאיתנו. אני אקשיב באופן הרבה יותר פתוח לעצות של אשה אחרת, בגיל של אמא שלי, על דברים כמו ניהול משק בית, מערכות יחסים, קריירה- פשוט כי היא לא אמא שלי, ואין לנו עבר משותף ודפוסי התנהגות ותגובה שקשה לשבור אותם.
נדמה לי שזה נכון לא רק לגבי ולגבי החברה שלי. נדמה לי שזאת תופעה, שהמון נשים צעירות- גם אמהות צעירות, אבל גם רווקות, צריכות, ממש זקוקות לקשר עם נשים מבוגרות יותר, עם נסיון חיים. גם עם גברים מבוגרים יותר, אבל הרבה הרבה יותר עם נשים. יש איזו בדידות, איזו יתמות.
ומהצד השני, אולי אני טועה, אבל נדמה לי שנשים מבוגרות יותר, באמצע החיים- גילאי 50-60, גם הן מרגישות צורך בקשר עם נשים צעירות מהן. אולי לא יוצא להן כי יש להן רק בנים, או שהבנות שלהן מרוחקות. זה עצוב שיש כל כך הרבה בדידות, שבעצם אנחנו יכולות לפתור!

אין לי כל כך רעיון איך, בעצם. אולי נקים איזו קבוצה וירטואלית, ואולי ננסה לעשות איזה מפגש. זה יוצא מתאים, לחשוב על זה כל כך קרוב ליום האשה הבינ"ל, ואולי זו הסיבה שזה עלה בדעתי.
אני מקווה שמישהו ישים לב שרשמתי את ההערה הזאת בדף הזה. לא יודעת איך לפנות, ולמי.

אפילו רק אמא שלי היא יותר מידי בשבילי....אז אין מה לדבר על מאמצת.
מצד שני אני לגמרי בעד להתחבר גם עם אנשים שבכלל לא בגילי (גם צעירים ממני וגם מבוגרים ממני) ואחווה נשית זה אוצר בלום.

ולי יש כמה!
במרוצת השנים האחרונות קרה שכמה אמהות של ילדים מבית הספר שבו אני חונכת היו בדיוק במקום כדי לגדל אותי, להקשיב ולייעץ, להכין מרק (כן כן!), ללמד אותי לגדל ילדים, ללדת, לחיות בזוגיות, למצוא זמן לעצמי ולטפל בעניינים בעולם. נשים שמבוגרות ממני ב-15 שנה, בערך.
ואשה אחרת, אמהית כל כך, שנהפכה גם לאשת הסוד שלי וגם ליועצת הצמודה שלי, וגם לאמא המחבקת והאופה עוגות שלי.
בהתחלה התקוממתי על היחסים האלה, שנראו לי קצת מביכים - בכל זאת, אני אמורה בעצמי להיות מין דמות סמכותית ובוגרת שכזאת, לא?
אבל בהמשך ראיתי שזה בכלל לא מפריע לי או מקטין אותי - ככל שמוכנים לקבל כך המיכל גדל.
יתר על כן - באופן מוזר, אני מגלה שוב ושוב שבעצם גם הן מתייעצות איתי בהמון עניינים.

אבל ההפתעה המעניינת באמת היא אחרת. אחרי כמה שנים של יחסים כאלה עם אמהות מאמצות, ואחרי הרבה שנים של אכזבה, תסכול ואפילו ניכור ביני לבין האמא האמיתית שלי, הבנתי משהו.
תמיד אני מחפשת אהבה, והיא מגיחה ממקורות בלתי צפויים, ולפעמים נעדרת מהמקומות שבהם אני מחפשת אותה. והנה יש מקור עצום של אהבה שמחכה לי ואני מתכחשת ומתנגדת: האהבה הלא מותנית של אמא שלי.
ואז ויתרתי על ההתנגדות ("היא לא מבינה אותי, היא מייגעת, היא תובענית, היא מתוסבכת וילדותית, היא כזאת והיא כזאת..."), וגיליתי את כל הדברים הטובים שיש בה.
מאז שהריתי הקשר בינינו נעשה עמוק ומשמעותי, ועכשיו כשאני אם בעצמי, אני מברכת על חידוש הקשר ביני לבין האמא האמיתית שלי.
עכשיו יש לי המון אמהות :)

וחוץ מזה,
[u]באופן היא האמא המאמצת שלי.[/u]
לגמרי! (אמא - האמיתית - שלי תמיד אומרת "מאיפה את יודעת את כל הדברים האלה? אני בגילך לא שמעתי על זה בכלל!")

באופן היא האמא המאמצת שלי.
שרוטה, אבל בהחלט נותנת השראה.
תודה {@

_[po]דף להחייאה [/po]

[url=http://benyehuda.org/bialik/bia069.html]הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵך[/url]

וואו, יופי שפתחת את הדף הזה.

מתהליך שאני עברתי גם אני פינטזתי הרבה על אמא מאמצת, או אפילו על הורים מאמצים.
ולא רק שפינטזתי על זה למען עצמי, גם חשבתי שאולי היה כדאי ליצור משהו כזה להרבה אנשים שרוצים - שידוך בין אנשים שרוצים להיות 'הורים מאמצים' לאנשים שזקוקים ל'הורים מאמצים'.

מה זה יכלול?
אולי דברים כמו שאת כתבת - להתייעץ איתה, לבכות על כתפה.
ואני חשבתי אפילו על משהו מרחיק לכת - ללכת אחורה לדברים שהיינו צריכים בילדות ולא התממשו. כלומר, דברים כמו שילדים מקבלים, לא כמו של מבוגרים. למשל, חיבוקים וליטופים, כמו שאמא מלטפת ילד. שזה משהו שמבוגרים בד"כ לא עושים, רק בקשר אינטימי (אני לא מדברת על חיבוקים של מבוגרים, שבד"כ נמשכים כמה שניות בתחילת פגישה ובסוף פגישה, או בהזדמנויות מיוחדות בסדנאות כאלה ואחרות, אלא על מגע מתמשך ורציף כמו של אימא לילד). אולי זה רעיון לעשות את זה - וזה יכול למלא חסך. (ואפשר לחשוב על עוד דברים של ילדים שלא התממשו, אבל הקטע של המגע נראה לי מאוד דומיננטי).

מהתהליך שעברתי עם ההורים שלי, כבר איני מרגישה צורך מהם בקבלה ואישור וכו'. בהמשך לכך גם די עבר לי הצורך ב'אמא מאמצת'. אולי אם תהיה לי הזדמנות, אז כן אשמח לזה... (אני עדיין עוברת תהליך של להצטרך פחות קבלה ואישור מאנשים בכלל...)

מה שכן, חשבתי שאני עצמי הייתי יכולה להיפגש על בסיס קבוע עם מישהו/י שמרגיש/ה צורך באימהוּת, בעיקר בקטע של החום והמגע, ולהעניק מגע תמים כמו שאמא נותנת לילד, ולראות מה זה עושה. אני מאמינה שיש בזה כוח ריפוי מאוד חזק.
(מה גם שאני יודעת על עצמי באופן אישי שכוח המגע שלי מאוד מרפא, ויש בו הרבה אימהיות).
ואולי זה יהיה גם מגע אוהב וגם הקשבה?
זה רעיון ערטילאי שאולי כדאי לפתח אותו.

אולי כיווּן קצת שונה ממה שאת חשבת.
אבל בכל זאת, מה אתם אומרים?

גם אני, בהחלט
ואחרי עצות שנתנו לי בדף
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]איך מפסיקים את מעגל ההתעללות[/po]
התחלתי לחפש נשים חמות סביבי, ומצאתי!
ספרית, קוסמטיקאית, מעסה, המטפלת של הילדים......
בכל אחת יש קצת משהו מהאמא הזו.

האם הקול בראשי שאומר זה לעולם לא יקרה ותשחררי גם אותה,
את אותה אמא מהפנטזיה צודק?
גם לכן נשים יקרות ואהובות יש קולות כאלה?

אחרי הרבה שנים של "עבודה" פנימית,
אני שמחה שהציפיות שלי מאמא שלי שואפות לאפס.
זה משחרר,
מאכזבות מכעסים מיותרים ובכלל, אני יכולה לשמור איתה על קשר,
בלי טינות וטעינה ריגשית מיותרת.
אני מוצאת את עצמי מפנטזת,
שאיזו אשה מבוגרת ממני,
שילדיה גודלו במודעות,
שהמערכת הזוגית שלה מתוחזקת היטב ובריאה
שאוכל להתיעץ איתה לבכות על כתפה,
שתזהה אותי ותאמץ אותי אל חיקה,
שאוכל להתפרק בלי פחד מתחת לכנפיה.
איפה את אמא מאמצת שלי?

אני יכולה לשתף,
אני עברתי, תיקון אימהות אצל חברתי הטובה היום, אז הגעתי אליה לטפל בביתה הקטנה, ונוצר קשר חזק מאוד שנמשך עד היום אני קרוב שגיל 30 , אז הייתי בת 21..........
כמו שאת מתארת, אצלה נחשפתי לאימהות כ"כ שונה ממה שהורגלתי אליה והייתי אומרת שאומנם בזכות מה שאני (היכולת לקבל) ועם היכולת שלה לתת, היום, אני יודעת, שאני אהיה אמא שונה כ"כ ממה שאני קיבלתי וכמובן שהכל על החיוב @}
באמת כאן מקום נחמד לומר תודה אז תודה לך @}

האמהות המאומצות שלי.

במהלך השנים מצאתי שאימצתי לעצמי אמהות. נשים בגיל של אימי שאיתן קשרתי ידידות, ומהן קיבלתי דברים שלא היו בקשר ביני ובין אימי.

האמא הראשונה שאימצתי, אימצה אותי בתקופת השירות שלי. הייתי מבלה אצלם שבתות גם כשהילדים שלהם, בני גילי, לא היו שם, והייתי מדברת איתה. שואלת אותה המון שאלות. רואה שיש אימהות אחרות, ושאפשר אחרת. הרגשתי שם ממש בת בית. הקשר נמשך עוד שנים אחר כך, אבל דעך עם הזמן. (מה שמזכיר לי להתקשר להגיד שנה טובה..)
בשנה שעברה אימצתי לי עוד אמא, היא בסביבות גיל ה 50 שבנוסף לילדיה הגדולים (שהם הורים בעצמם) יש לה גם שתי בנות קטנות (8 ו 6). מבחינה מסויימת אנחנו חולקות את אותה חוייה של הורות לילדים קטנים, ומצד שני, היא כבר בגילגול שני. אנחנו נפגשות בגינה, הילדות שלה משחקות עם הקטנים שלי, ואנחנו מדברות. זה מזור לנפש הדואבת, המתרוצצת, של אמא צעירה, לראות את השלווה והרוך שיכולות להגיע עם השנים.

מוזמנות לספר על האמהות המאומצות שלכן!

[sub]שם הדף שוּנה מ: [po]אמא מאומצת[/po], והדף אוחד עם הדף: [po]פנטזיה על אמא מאמצת[/po][/sub]
[sub]ראו גם: [po]אמא בלי אמא[/po] / [po]צריכה את אמא[/po][/sub]